0

שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העובד כוכבים ברבית - סימן ק"ע

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ב’ סעיפים

 

 

סימן זה דן בהלוואת ריבית בין ישראל לגוי, שהיא מותרת מן הדין, בין אם הישראל הוא הלווה ובין אם הוא המלווה. הדיון מתמקד במקרה בו ישראל נוסף נכנס כערב להלוואה זו, ואם הלווה לא יפרע את חובו, יידרש הערב לשלם במקומו, במצב זה קיים חשש לאיסור ריבית בין שני יהודים.

 

סוגי הערבות

ישנם שלושה סוגי ערבות:

  • ערב סתם – המלווה פונה תחילה ללווה, ורק אם לא יפרע חובו, רשאי לפנות לערב.
  • ערב קבלן – המלווה רשאי לתבוע את מי שירצה: הלווה או הערב.
  • ערב שְׁלוֹף דּוֹץ – אין המלווה תובע את הלווה כלל, אלא רק את הערב, כאילו היה הלווה. והלווה עצמו – כמי שלא לָוָוה.

אדם מסכים להיות ערב, לאחר שבדרך כלל, הלווה משלם שכר תמורת קבלת הערבות[1], והערב סומך על כך שלא יצטרך לשלם בפועל, ונמצא שהרוויח. מבחינה זו, דומה הערבות למנגנון ה”ביטוח” בימינו. המבטח אמנם מקבל תשלום (פרמיה), אך ייתכן שיידרש לשלם מכיסו ויפסיד.

השאלה המרכזית היא האם התשלום או ההתחייבות של הערב נחשבים כתשלום ריבית לישראל, או לפחות כהתחייבות של ריבית לישראל. ואכן, במקרה שהערב נחשב כמי שנכנס בנעלי הלווה, ומשלם קרן וריבית –הדבר עלול להיחשב כריבית בין יהודים.

סימן זה דן באלו מצבים מותר לישראל לשמש כערב להלוואה בין ישראל לגוי (והתחייבות הערב, אינה נחשבת ריבית בין יהודים). ובאלו מקרים הערבות אסורה, משום שנוצר כעין חיוב ריבית ישיר בין שני יהודים.

 

 

סעיף א

א ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית, אסור לישראל אחר להיות לו ערב (א). שכיון שבדיניהם תובע הערב תחלה, נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים (ב). ב לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה, הרי זה מותר (ג). הגה: והאידנא מסתמא הוי כאלו קבל עליו הכי, דסתם ערבות כך הוא (ד) (טור). ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחלה. ג ויש אומרים שאינו אסור אלא בְּעָרֵב שְׁלוֹף דּוֹץ (פירוש עָרֵב שמנקה את הלוה מדין המלוה, כִּשְׁלוֹף דּוֹץ שֶׁהוּא מִין עֵשֶׂב שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וְרוֹחֲצִין בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם לְהַעֲבִיר הַזֻּהֲמָא) דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל, שהוא יכול לדחותו אצל הערב (ה). הגה: ואם עבר ונעשה ערב בעדו (ו), צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו (ז) אבל אינו צריך לתת הרבית שנותן בשבילו (ח), דאין אומרים ליתן רבית (*) (טור). ואי כבר פרע לו הרבית (ט), אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית (י) (סברת הרב).

א מסקנת הגמ’ ב”מ דף ע”א (ע”א) [ע”ב]. ב ברייתא שם וכדמפרש לה רב ששת שם. ג טור בשם הראב”ד וכ”כ תשוב’ הרשב”א בתשובות להרמב”ן סי’ רכ”ג והנימוק”י בשם הרשב”א והר”ן וגם מדברי ראבי”ה שכתב המרדכי שם. (*) ונראה לעניות דעתי שה”ה אם כתב הלוה לערב לסלקו מכל היזק והוכרח הערב ללוות מעות על רבית בהיתר, ולשלם עבור הלוה, שאינו משלם לערב הרבית שנתן, ומכל שכן אם כתב הלוה להמלוה כן, כמ”ש הרב ט”ז.

 

  • להיות לו ערב – מדובר ב”ערב קבלן”, והאיסור הוא מדרבנן. מן התורה אין איסור, כי זו הלוואה בין ישראל לגוי, והערב לא קיבל ממון מהמלווה. אבל מדרבנן אסור, כמבואר בהמשך, מפאת מראית ריבית בין שני היהודים.
  • שהערב חייב בה לעובד כוכבים – טעם האיסור: כאשר מגיע זמן הפירעון, הגוי תובע תחילה את הערב (כך הוא בדיני הגויים). הערב משלם את הקרן והריבית לגוי, ולאחר מכן תובע את הלווה הישראל, שישיב לו כל מה שהוציא. נראה הדבר כאילו הערב הִלְוָוה ללווה הישראל, ומקבל ממנו ריבית, לכן אסרו חכמים.
  • הרי זה מותר – כאשר הגוי מקבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה, אין חשש למראית ריבית, שהרי הערב ישלם לגוי רק במקרה שהלווה לא פרע.[2]
  • דסתם ערבות כך הוא – בימינו מקובל, גם בדיני הגויים, מקובל שהמלווה תובע תחילה את הלווה, ורק אם לא שילם – פונה לערב. לכן אין חשש למראית ריבית, ומסתמא נחשב שהגוי כביכול קיבל עליו, שלא לתבוע תחילה את הערב.
  • שהוא יכול לדחותו אצל הערב – זהו דין “עָרֵב שְׁלוֹף דּוֹץ”: המלווה תובע ישירות את הערב, ומשמעות הדבר היא, שהגוי הלווה לערב והערב מלווה לישראל. על כן יש כאן חשש של ריבית קצוצה.

הערבות שנאסרה היא בעיקר “שלוף דוץ”. ולכתחילה צריך לחשוש לדעה הראשונה, ולא להיות אפילו ערב קבלן. בדיעבד, אם היה ערב קבלן ופרע לגוי את הקרן והריבית, רשאי הוא לדרוש מהלווה הישראל גם את הריבית, כל עוד אינו ערב שלוף דוץ.[3]

  • עבר ונעשה ערב בעדו – מדובר בישראל שנעשה ערב לישראל חברו באופן האסור, בין כערב קבלן ובין כערב שלוף דוץ.
  • לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו – הלווה הישראל חייב לשלם לערב את הקרן שהערב שילם לגוי, שהרי שילם את חובו, והפסיד מחמת ההלוואה.
  • אינו צריך לתת הרבית שנותן בשבילו – מאחר שהערבות נעשתה באיסור, אין הלווה חייב להשיב ריבית זו לערב.[4]
  • כבר פרע לו הרבית – אם כבר שילם הלווה לערב את הריבית, וכעת הוא תובע שהערב יחזירה לו (כי לא היה חייב לשלם לו), אין מחייבים את הערב להשיבה.
  • דלא גרע מאבק רבית – הוא לא חייב להחזיר, ודינו כאבק ריבית, שאינה יוצאת בדיינים, כפי שלמדנו בסימן קסא: ריבית דרבנן, אין מוציאים אותה מיד המלווה, אף שקיבלה שלא כדין. גם כאן האיסור הוא מדרבנן בלבד לדעת הרמ”א, כי הגוי נתן הלוואה לישראל, ואין ריבית בין שני יהודים (ישראל הלווה, והערב). אמנם נראה שלדעת המחבר זו ריבית מן התורה, כפי שהבאנו בס”ק ה.

 

 

סעיף ב

ד וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית, אסור לישראל להיות לו ערב (יא). הגה: אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידחנו אצל הערב (יב), אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העובד כוכבים (טור). ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית (יג), אלא יש לו ליקח הרבית מן העובד כוכבים (יד), או להיפך, שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן, מותר (טו). ודוקא שהעובד כוכבים לוקח המעות מיד המלוה, אבל אם ישראל ערב ולקחן מידו (טז), אף על פי שעושה בשביל העובד כוכבים, אסור (יז) (ת”ה סי’ ש”א). ודוקא בלא משכון, אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן (יח), יכול לערב לו בעד הרבית, דעיקר הלואה על המשכון, אף על גב דהוא נטלן מיד ישראל המלוה, וכאלו הלוה ליד עובד כוכבים דמי (יט) (סברת הרב). ואם היה לישראל (כ) משכון מעובד כוכבים (כא), או ערב עובד כוכבים (כב), ובא ישראל ואמר לו למלוה שיחזור לעובד כוכבים משכון שלו או שיפטור ערב העובד כוכבים והוא ערב לו (כג), צריך לשלם לו כל הקרן והרבית שעלה עליו עד אותו היום (כד), אבל לא הרבית שיעלה עליו מכאן ואילך (כה) (מרדכי פ’ א”נ בשם ראבי”ה), אם לא שהמשכון היה שוה יותר דאז צריך להעלות לו רבית עד כדי דמיו של המשכון או להחזיר לו משכונו (כו) (ב”י וב”ז סימן שס”ד) ואם זקף העובד כוכבים הקרן עם הרבית (כז), אז אפילו מה שיעלה עליו אח”כ הוי כקרן וצריך לשלם לו הכל (כח) (מרדכי ולדעת ת”ה אף הרא”ש סובר כך ומהרי”ק שורש קל”ו) אפילו לא היה המשכון שוה, או אפילו לא היה לו משכון כלל אלא פטר ערב עובד כוכבים שהיה לו (כט).

ד שם בשם אביו הרא”ש שם בפסקיו.

 

  • אסור לישראל להיות לו ערב – הכוונה לערב קבלן, וכל שכן לערב שלוף דוץ.[5] כי אז רשאי ישראל המלווה לתבוע תחילה מן הערב, ואם הגוי לא יפרע מעצמו, יגבה מישראל קרן וריבית. נמצא שהמלווה מקבל ריבית מישראל, אף שהערב לא לווה כסף. אמנם האיסור הוא מדרבנן, כי יש כאן רק נראות ריבית בין יהודים.
  • לא ידחנו אצל הערב – במילים אחרות: הוסכם בין הצדדים שהמלווה יתבע תחילה את הלווה הגוי, ורק אם לא יפרע יפנה לערב. מצב כזה מותר, שהרי הערב לא לווה, ומשלם ריבית רק במקום הגוי, שבהמשך אף יחזיר לו.
  • בעד הקרן ולא בעד הרבית – הערב מקבל עליו אחריות רק על הקרן, לא על הריבית. במצב זה ברור שאין שום איסור, כי הריבית תגיע מהגוי בלבד.[6]
  • ליקח הרבית מן העובד כוכבים – היינו: הערב ישלם את הקרן, אבל הריבית תיגבה מהגוי, שישלם למלווה היהודי. גם כאן אין כל חשש ריבית.
  • מותר – אם התחייב הערב לשלם רק ריבית ולא קרן, הדבר מותר. מפני שהערב אינו נראה כלווה מהמלווה היהודי, אלא כמי שמסייע לגוי לשלם את התחייבותו.[7]
  • אם ישראל ערב ולקחן מידו – כלומר: הערב מקבל את כספי ההלוואה ישירות מהמלווה היהודי. דומה הדבר לשליח שיש עליו אחריות, ולעיל נתבאר (בסימן קסח קסט סעיף יז) שהשליח נראה כלווה עצמו.
  • אסור – כאשר הערב היהודי מקבל מעות מן המלווה היהודי, ומחזיר לו קרן וריבית, יש עליו אחריות, והוא נראה כלווה בעצמו. לכן הדבר אסור, כדין שליח שיש עליו אחריות.
  • נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן – משכון של גוי שנמסר למלווה בעד הקרן, מבטיח את הקרן מראש. הדבר מבהיר שהגוי הוא הלווה, והיהודי אינו אלא שליח.
  • וכאלו הלוה ליד עובד כוכבים דמי – המשכון של הגוי מוכיח שההלוואה ניתנה לגוי, ובשל כך, גם אם יתחייב הערב על ריבית, אין כאן מראית ריבית.
  • היה לישראל – המלווה.
  • משכון מעובד כוכבים – הגוי נתן משכון למלווה, כערובה להלוואה.
  • ערב עובד כוכבים – הגוי השני ערב לחברו הגוי, וכמובן, אין בכך כל בעיה, שהרי אין כאן יהודי נוסף.
  • והוא ערב לו – ישראל חדש בא ונכנס כערב במקום המשכון או במקום הערב הגוי, ומעתה הוא זה שחייב לפרוע את הקרן והריבית, במקרה שהלווה המקורי (הגוי) לא יפרע.
  • כל הקרן והרבית שעלה עליו עד אותו היום – כל התחייבויותיו של הלווה הגוי, עד יום כניסתו של יהודי זה לערבות, חייב הערב לשלם, במידה והגוי לא פרע. כי עד לאותו יום, הוא לא היה קשור להלוואה בכל דרך שהיא, ואין שום נראות של ריבית.
  • מכאן ואילך – אבל משעה שנעשה ערב, בין אם ערב קבלן ובין אם ערב שלוף דוץ (כשיטות שהובאו בסעיף א), נראה הערב כמי שלווה בעצמו, ואינו רשאי לשלם את הריבית שהצטברה מאותו יום ואילך.
  • או להחזיר לו משכונו – אם המשכון שווה את הקרן והריבית שהצטברה משעה שקיבל על עצמו ערבות, המלווה סומך על המשכון ולא על הערב. במצב כזה אין נראות של הלוואה בריבית.
  • הקרן עם הרבית – כלומר: הגוי התחייב מראש לשלם סכום כולל של קרן וריבית, עבור כל התקופה, גם במקרה של פירעון מוקדם.
  • וצריך לשלם לו הכל – הערב חייב לשלם למלווה בתום התקופה את כל הסכום – קרן וריבית – משום שכל הסכום נחשב כקרן אחת, ואין כאן תקופה בה נראה הערב כלווה מישראל.
  • פטר ערב עובד כוכבים שהיה לו – אף אם לא היה משכון, אלא שהערב היהודי נכנס במקום ערב גוי, אין זו הלוואה חדשה, אלא כניסה לחיוב קיים של הגוי, שהתחייב לכך מלכתחילה, ולכן מותר.

 

[1] מוסבר על פי הש”ך בנקודות הכסף על הט”ז ס”ק ג.

 [2]אין זה דומה לדין שראינו בסימן קסח-קסט סעיף יז וסעיף כא, בשליח שיש עליו אחריות, שיש בזה איסור. כי שם השליח הישראל מקבל כסף מהלווה היהודי, ולכן הוא יותר נראה כלווה בעצמו. אבל כאן, הערב אינו מקבל כסף מהלווה, ורק במקרה קיצון משלם עבורו.

[3] כך כתב הבית יוסף: “והנכון בעיני, דלכתחלה מורין כדעת רש”י. ובדיעבד, היכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות שהמוציא מחברו עליו הראיה“. פירוש, לכתחילה אין להיות ערב קבלן כדעת רש”י. ובדיעבד, אם אדם הסכים להיות ערב קבלן, אין הלווה חייב לשלם לערב את הריבית. אבל אם כבר שילם לו, אינו יכול לתבוע חזרה. מכאן משמע שבערב שלוף דוץ, דעת הבית יוסף שזו ריבית דאורייתא, ואם שילם, חייב הערב להחזיר ללווה משום שיש כאן ריבית דאורייתא.

אולם הדרכי משה (ס”ק ב) חולק בזה ולדעתו אין כאן ריבית דאורייתא. כי סוף סוף לא הערב קיבל את ההלוואה, אלא הלווה, וכפי שכותב מפורש בסוף הסעיף.

[4] ועיין בט”ז (ס”ק ג) שם ביאר מה הדין בשותפים שאחד מהם פרע חוב ללווה, מתי יכול לבקש משותפו שיחזיר לו את חלקו בריבית.

[5] נראה שגם “ערב קבלן” נאסר, כפי שמוכח מלשון המחבר כאן, שמתאים ל’סתם’ שכתב בסעיף א (לפני שהביא דעת ה”יש אומרים”). ושם, כשהביא לשון “סתם”, דן בערב קבלן ואסר.

אף הש”ך ביאר, כי גם למתירים בסעיף א בערב קבלן, כאן יודו שזה חמור יותר. כי במלווה ישראל, המקבל ריבית מערב ישראל, זה יותר נראה כריבית מישראל לישראל, על כן לא הזכיר המחבר כאן את החילוק שציין לעיל “יש אוסרים רק בערב שלוף דוץ”.

[6] הט”ז (ס”ק ה) חולק על הרמ”א וסובר, שבערב שלוף דוץ נחשב הערב כלווה, והריבית שהגוי משלם היא עבורו. אמנם הרמ”א לא חשש לזה, כי אינו ערב שלוף דוץ אלא על הקרן, ובזה אין בעיה של ריבית, כי הריבית ניתנת ישירות מן הגוי למלווה.

[7] הש”ך (ס”ק ז) הסביר שדין הרמ”א נאמר רק בהלוואה המוגבלת בזמן, שאז המלווה יפנה לגוי בדרישה לתשלום הקרן, והערב אינו אחראי על הקרן. אבל אם לא הוגבלה ההלוואה בזמן, ייתכן שהערב ישלם יותר מהקרן, מחמת התווספות הריביות, ונמצא שהוא נחשב כערב גם על הקרן, ואסור.

 

קיצורי הלכות – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העובד כוכבים ברבית (סימן קע)

  1. ישראל שלווה כסף מגוי בריבית, מותר לישראל אחר להיות ערב להלוואה, כך שאם הלווה לא יפרע את חובו, הערב יפרע במקומו. [א]
  2. אם המלווה רשאי לתבוע תחילה את הערב, הדבר אסור מדרבנן, מפני שהוא נראה כריבית בין הלווה היהודי לערב היהודי: המלווה יתבע מן הערב את הקרן והריבית, והערב יתבע מן הלווה להחזירן לו. [א]
  3. גוי שלווה כסף מישראל בריבית, אסור לישראל אחר לערוב בעדו אם המלווה רשאי לתבוע תחילה את הפירעון מן הערב, כי הוא ישראל. במקרה זה נראה שהערב הוא הלווה המשלם ריבית לישראל, אף שהלווה האמיתי הוא הגוי. [ב]

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז