דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר - סימן קע"ד
שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה
הלכות ריבית
הרב שאול דוד בוצ’קו
בסימן זה ח’ סעיפים
סימן זה דן במכירת קרקע, שיש בה חשש ריבית מצד אכילת הפירות. מצינו שלשה מצבים עיקריים, העלולים להיחשב ריבית:
- התחייבות הקונה להחזיר את המכר כאשר יהיו למוכר מעות (סעיפים א-ג).
- כשהקונה שילם רק חלק מהסכום ושאר המעות נשארו כחוב (סעיפים ד-ו).
- כאשר המכר אינו חלוט מעיקרו (סעיפים ז-ח).
סעיף א
א מכר שדה לחבירו ב ואמר לו: לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע (א), לא קנה (ב), וכל הפירות שאכל, ג רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים (ג). הגה: ואפילו לא התנה כך, אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות, דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר, ואסור ללוקח לאכול הפירות (ד) (ב”י בשם תשובת הרשב”א). ד אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו (ה): כשיהיו לך מעות אחזיר לך הקרקע, אינו תנאי והמקח קיים מיד, לפיכך הלוקח אוכל פירות (ו). ה ואם כשאמר כן הלוקח חֲלָטוֹ מִמֶּנּוּ הַמּוֹכֵר וְחִזְּקוֹ (ז), הרי הוא תנאי (ח). אבל כל שעשאו הלוקח, ו ואפילו בתוך המכר, ושתק המוכר ולא חזקו, אין זה תנאי אלא כְּפִטוּמֵי מִלֵּי (ט), וְהַמֶּכֶר מֶכֶר הואיל שלא עשאו המוכר שהיה לו לעשותו (י). הגה: וכן אם מכר לו קרקע מעכשיו והמתין לו המעות (יא), הלוקח מותר לאכול הפירות (יב) והמוכר אסור (יג), דבשכר המתנת מעותיו קא אכיל (טור).
א ברייתא ב”מ דף סה, ב. ב קודם שנגמר המקח. ג רמב”ם (בפ”ב) [בפ”ו] מה”מ ה”ה וכ”כ הרשב”א בתשובה ח”ג סימן תל”ה דאין לו דין מכר אלא דין הלואה. ד שם בברייתא וכדמפרש רבא שם. ה שם בתשובת הרשב”א. ו דהיינו שנתן המעות ולא כתב השטר, ובאתרא דקנו בשטרא. אבל בתחלת המקח, כשעדיין לא נתן המעות, אפילו הלוקח אמר כך, הוי תנאי דאדעתא דהכי מכר זה השדה. ב”ח בשם הרא”ש.
- לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע – אם שמר המוכר לעצמו את הזכות לחזור ולרכוש את הקרקע, אין זה מכר אמיתי, כי במכירה גמורה, מאבד המוכר כל זכות שהייתה לו בנכס.
- לא קנה – אין זו עסקת מכר, אלא הלוואה במסווה. ויש כאן ריבית, כיוון שהמוכר מחזיר את כספי הרכישה (ה”קרן”), ועם זאת, הקונה אכל בינתיים את רווחי הנכס – זהו הרווח שנוטל על הלוואתו.
- ומוציאין אותם בדיינים – כיוון שזו ריבית מן התורה, חייב מקבל הריבית להחזיר את ערך הפירות שאכל, כדין כל ריבית קצוצה.[1]
- ואסור ללוקח לאכול הפירות – דברי הרמ”א מוסכמים על המחבר. מנהג המקום מחייב אף ללא שטר: אם נהוג שם שהקונה מחזיר קרקע נרכשת לכשיהיו למוכר מעות, הרי זו הלוואה ואכילת הפירות אסורה.
- אמר לו הלוקח מדעתו – כאשר הלוקח מציע מיוזמתו להחזיר את הקרקע אם יהיו למוכר מעות בעתיד, אין זו התחייבות משפטית מחייבת.
- לפיכך הלוקח אוכל פירות – כיוון שהמכר חל מיד והשדה לגמרי של הקונה, מותר לו לאכול את הפירות. ואם ברצונו להחזיר אותה, ימכור למוכר.
- חֲלָטוֹ מִמֶּנּוּ הַמּוֹכֵר וְחִזְּקוֹ – כלומר לאחר הצעתו הרצונית של הקונה, המוכר מאשר ומחזק את ההתחייבות, והיא מקבלת תוקף של תנאי מחייב.
- הרי הוא תנאי – ואסור לקונה לאכול את הפירות, כי הכסף שניתן נחשב הלוואה ולא דמי רכישה, והנאת הפירות נחשבת ריבית.
- אין זה תנאי אלא כְּפִטוּמֵי מִלֵּי – כיוון שהמוכר לא חיזק או קיבל את דברי הקונה כתנאי, נחשבים הם “מילים יפות” שתכליתם פיוס המוכר בלא כל תוקף משפטי.
- שהיה לו לעשותו – הואיל והמוכר לא הפך את דברי הקונה לתנאי מחייב, הרי זה מכר גמור ורשאי הקונה לאכול את פירות השדה. אם יסכים בעתיד למכור את הקרקע למוכר, אינו צריך לנכות מה שנהנה.
- והמתין לו המעות – אף שהמוכר עדיין לא קיבל את מלוא התשלום, הוא מעביר את הקרקע באופן מיידי לקונה. ושאר הכסף שטרם שולם, הוא הלוואה מהמוכר ללוקח.
- הלוקח מותר לאכול הפירות – בין אם נאמר “מעכשיו” בפירוש ובין אם לאו: אם הוקנתה הקרקע כדין, הלוקח קנה מיד, ומותר לו לאכול את הפירות. הכסף הנותר, הוא חוב של הלוקח למוכר.
- והמוכר אסור – המוכר ממתין לקבל את שאר הכסף המגיע לו, ועל כן אינו רשאי לאכול פירות. אם אכל, נמצא שבעבור המתנה זו הוא אוכל פירות, וזו ריבית.
סעיף ב
ז מכר לו שדה במנה ובאותו יום עשה לו שטר שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו שטר המכר (יד), אם נעשה תנאי זה קודם המכר, או בשעת המכר, אין לו דין מכר אלא דין הלואה (טו), והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל (טז). אבל אם נעשה לאחר המקח, אפילו שעה אחת, הרי זה מכר גמור (יז). ואפילו עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים (יח), חסד הוא שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו (יט) (תשובת הרשב”א הג”א בשם ר”ח וב”י בח”ה סי’ ר”ז סי”א לדעת הרמב”ם).
ז שם בתשובת הרשב”א.
- יחזיר לו שטר המכר – כלומר התחייב בשטר שבמידה וכספו יוחזר, יחזיר הוא את השדה.
- אלא דין הלואה – כיוון שהתנאי נעשה לפני המכר או בשעתו, אין כאן מכר אמיתי אלא הלוואה במסווה, ואסור לקונה ליהנות מפירות השדה, כי זו ריבית גמורה.
- חייב להחזיר כל מה שאכל – כיוון שמדובר בריבית דאורייתא, כל הפירות שאכל הקונה חייבים בהשבה כדין כל ריבית קצוצה.
- הרי זה מכר גמור – כיוון שהתנאי נעשה לאחר גמר המקח – אפילו זמן קצר לאחר מכן – אין ההתחייבות נחשבת תנאי משפטי מחייב, אלא מעשה חסד בלבד, כי המכירה חלוטה לגמרי.
- בקנין ובכל מיני חיזוקים – גם אם הקונה התחייב בקניין גמור ובאופנים משפטיים שונים, המחזקים את דבריו, אין הדבר משנה את המכר לתנאי. ההתחייבות נותרת רצונית בלבד.
- ולהחזיר לו מקחו – הקונה אמנם הבטיח להחזיר את הקרקע אם המוכר ירצה, אך כל עוד לא הוחזרה, רשאי הקונה ליהנות ממנה עד שכספו יוחזר.
סעיף ג
ח האומר לחבירו: קנה לי שדה מפלוני, ואמר המוכר לשליח: אני מוכר לך על תנאי שיחזירנו לי כשיהיו לי מעות (כ), והשיב השליח: אתה והלוקח חברים בטוב תתפשרו (כא), אינו מוכר אלא על זה התנאי וצריך להחזירה, ט ומוציאים ממנו פירות שאכל (כב). (ועיין בח”מ סימן ר”ז איזה תנאי מבטל מקח).
ח מעשה שם דף סז, א ההיא איתתא דא”ל לההוא גברא. ט שם, וכרבינא דעבד עובדא חשיב ואפיק פירי, כדעת הרי”ף בהלכות, וכ”כ הרמב”ם בפ”ו מה”מ ה”א, וכן דעת תלמידי הרשב”א וכתבו שכן דעת הרז”ה.
- שיחזירנו לי כשיהיו לי מעות – תנאי זה הופך את העסקה למכר על תנאי, המונע מהקונה ליהנות מן הקרקע, שהרי הנאה זו – ריבית.
- תתפשרו – דברי השליח “תסתדרו ביניכם” אין בכוחם לבטל את התנאי שקבע המוכר, כי המוכר הסכים למכור רק לפי התנאי שלו, ואין השליח יכול לבטל את תנאי המשלח.
- ומוציאים ממנו פירות שאכל – מאחר שהמכר נעשה על תנאי שהקרקע תוחזר, אין זו מכירה גמורה אלא הלוואה במסווה. על כן, אכילת הפירות היא ריבית מן התורה, וחייב להחזיר.[2]
סעיף ד
י מכר לו שדה ונתן לו מקצת (כג), אם אמר ליה מוכר ללוקח: קנה כשיעור מעותיך (כד), כל אחד מהם אוכל פירות כשיעור מעותיו (כה).
י שם דף סה, ב כדתני רב ספרא משמיה דר’ חייא וכדמפרש לה רבא.
- ונתן לו מקצת – הקונה שילם חלק מן הסכום המוסכם ולא השלים את כל דמי המכר.
- קנה כשיעור מעותיך – המוכר אומר לקונה: “מעכשיו, חלק הקרקע ששילמת עליו שייך לך. ומה שלא שילמת, נשאר שלי”. כלומר, המכר מתפצל לפי שיעור התשלום.
- אוכל פירות כשיעור מעותיו – כל אחד מהם בעלים על חלק יחסי בקרקע, ואוכל פירות בהתאם לחלקו. לדוגמה, שילם הקונה מחצית הסכום, הרי מחצית היבול שלו ומחצית של המוכר.
סעיף ה
יא אם אמר המוכר ללוקח: לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו (כו), שניהם אסורים לאכול הפירות (כז), אלא מניחים אותם ביד שליש (כח) אם יביא שאר המעות יתנם ללוקח (כט), ואם לא יביא (ל) יחזירם למוכר והוא יחזיר המעות שקבל (לא). יב ואם יאמר הלוקח: אוכלֵם (לב), ואם לא יגמר המקח כשיבוא המוכר להחזיר לי מעותי אֲנַכֶּה דמי הפירות (לג), מותר (לד). והוא הדין אם המוכר אומר כן (לה). הגה: ודוקא שאומר: אנכה לך מן הדמים, אבל אם אמר: אשלם לך הפירות שאכלתי, אסור, דסוף סוף רבית קא נוטל אלא שחוזר ומשלם לו (לו) (טור).
יא שם. יב טור מדברי התוספות דף סג, א בד”ה רבית ע”מ להחזיר.
- תקנה מעכשיו – המוכר אומר לקונה: “אם תביא את שאר המעות, הקניין יחול למפרע משעת נתינת המעות הראשונות”. כל עוד לא הובאו שאר המעות, אין כאן קניין גמור. ומאחר שהמכירה תלויה ועומדת ולא ברור אם תחול – שניהם אסורים לאכול הפירות, כפי שיתבאר.
- שניהם אסורים לאכול הפירות – שני הצדדים מנועים מלאכול, שכן כל אפשרות מעלה חשש ריבית: הקונה – שמא יתבטל המכר ויתברר שהלווה למוכר, ואכל פירות כריבית על ההלוואה. המוכר – שמא ישלים הקונה ויתברר למפרע שהשדה הייתה של הקונה, ואכל בשכר המתנת המעות.
- מניחים אותם ביד שליש – השליש הוא “נאמן” שמחזיק את רווחי הקרקע עד בירור הבעלות.
- יתנם ללוקח – אם הקונה מביא את שאר המעות, מתברר שהקרקע הייתה שלו למפרע, והפירות שייכים לו.
- ואם לא יביא – אם לא הביא הקונה את שאר הכסף, המכר מתבטל.
- והוא יחזיר המעות שקבל – המוכר מחזיר לקונה את המעות הראשונות, כי התברר שהקרקע הייתה שלו כל הזמן, ולכן גם הרווחים שלו.
- ואם יאמר הלוקח: אוכלֵם – הקונה מציע: אקח עכשיו את כל הרווחים.
- אֲנַכֶּה דמי הפירות – הקונה מתנה שאם לא ייגמר המקח, יפחית את שווי הרווחים שלקח מן הכסף שמגיע לו. כלומר, לא יבקש את כל ההחזר, אלא יקזז.
- מותר – כי אם מנכה מהחשבון, אין כאן שום נטילת ריבית.
- והוא הדין אם המוכר אומר כן – כך גם אם המוכר אוכל פירות ואומר שאם יובאו שאר המעות, ינכה את שווים משאר הכסף שהקונה חייב לו. גם כאן אין ריבית.
- אלא שחוזר ומשלם לו – הרמ”א מסייג: ההיתר הוא דווקא בניכוי מהחוב. אבל אם המוכר אמר: “אשלם לך את שווי הפירות שאכלתי” אסור, שהרי ריבית “על מנת להחזיר” אסורה, כשם שגזל “על מנת להחזיר” אסור.
סעיף ו
יג אמר ליה המוכר: כשתביא שאר המעות קנֵה, ולא אמר מעכשיו (לז) המוכר אוכל פירות עד שיביא הלוקח (לח), יד ואם אכל הלוקח, מוציאים ממנו (לט).
יג שם דף סה ברייתא הנ”ל. יד הרמב”ם בפ”ו מה”מ ה”ו.
- ולא אמר מעכשיו – כיוון שלא אמר “מעכשיו”, אין כאן קניין כלל עד שישלים הקונה את כל התשלום. לפיכך, הקרקע נשארת בבעלות המוכר עד לסיום התשלום.
- המוכר אוכל פירות עד שיביא הלוקח – מאחר שהקרקע עדיין שלו, המוכר רשאי לאכול את הפירות.
- מוציאים ממנו – המעות שכבר שילם הקונה נחשבות הלוואה למוכר, שהרי עדיין לא קנה כלום. לפיכך, נחשבת אכילת הפירות תמורה בעד ההלוואה, וזו ריבית קצוצה שחייב להחזיר.[3]
סעיף ז
(מ) טו זָבִין וְלָא אִצְטְרִיכוּ לֵהּ זוּזֵי, דְּאָמְרִינָן דְהָדְרֵי זְבִינֵי (מא) וְכֵן בְּזַבִּין אַרְעָא אַדַעְתָּא לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל (מב) וְלֹא סָלִיק (מג) אוֹ לֹא אִתְדָּר לֵהּ (מד) הָדְרֵי זְבִינֵי (מה), אִי אֶפְשָׁר לַלּוֹקֵחַ לְמֵיכַל פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בִּתְנַאי (מו), עַד דְּיֵדַע דְּלֵיקוּם זְבִינֵי (מז).
טו נמוקי יוסף שם.
- הקדמה לסעיף – ישנם מצבים שבהם אדם מוכר נכס לא מרצון אלא מחמת צורך דחוף בכסף, ומודיע זאת לקונה. במקרים כאלה תיקנו חכמים שאם יתבטל הצורך, גם המכירה תתבטל. סעיף זה מבאר שכל עוד המכירה אינה חלוטה, אסור לקונה ליהנות מרווחי הנכס.
לכאורה יש לשאול: מדוע יסכים אדם לרכוש נכס, שאולי לא ייהנה ממנו? התשובה: נכסים כאלה שבעליהם זקוקים לכסף בדחיפות, נמכרים בדרך כלל במחיר נמוך משמעותית. והקונה מוכן לקחת סיכון שאולי המקח יתבטל, מתוך ציפייה שיתקיים המקח, ויזכה בנכס במחיר נמוך. כדי להגן על המוכר במידה ולא ימומש הצורך הדחוף, תיקנו חכמים שהמכר יבוטל, והקונה חייב להחזיר את הכסף למוכר.
- דְּאָמְרִינָן דְהָדְרֵי זְבִינֵי – תרגום: כאשר אדם מכר נכס מחמת צורך במעות, ולאחר מכן נתברר שלא היה לו צורך בהן, אומרים שהמכירה מתבטלת. הדבר נחשב כמכירה על תנאי, ואם יתבטל הצורך, בטל המקח.
- בְּזַבִּין אַרְעָא אַדַעְתָּא לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל – וכן הדין במוכר קרקעו על דעת לעלות לארץ ישראל. צעד שהיה קשה מאוד ליישום בתקופות קודמות, הן מפאת סכנות הדרך, והן מפאת תנאי המחייה הקשים שהיו בארץ באותם זמנים.
- וְלֹא סָלִיק – לבסוף לא הצליח לעלות לארץ ישראל.
- אוֹ לֹא אִתְדָּר לֵהּ – או שעלה אך לא מצא אפשרות להתקיים שם.
- הָדְרֵי זְבִינֵי – בכל המקרים הללו קבעו חכמים שהמכירה מתבטלת והנכס חוזר למוכר.
- אֲפִלּוּ בִּתְנַאי – אפילו אם התנה הלוקח שבמידה ויתבטל המכר, יחזיר את שווי הפירות, אין הדבר מועיל, ואסור לאכול.[4]
- עַד דְּיֵדַע דְּלֵיקוּם זְבִינֵי – אסור ללוקח ליהנות מן הנכס עד שיתברר שהמכירה חלוטה. אם אכל מן הפירות ולאחר מכן נתבטל המקח, יתברר שמעותיו היו הלוואה בלבד, ואכילת הפירות – ריבית.
סעיף ח
טז השוכר מחבירו בית או שדה בדבר מועט בשנה (מח), והקדים לו שכר עשרים שנה (מט) והתנו שאחר שנה או שנתים אם ירצה המשכיר להחזיר לו (נ) ינכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כמו שפסקו ויחזיר לו קרקעו (נא), מותר. ובדרך זה יהיה אחריות קרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע (נב).
טז ב”י מדברי הרמב”ם ספ”ו מה”מ.
- בדבר מועט בשנה – השוכר משלם דמי שכירות נמוכים מן הרגיל, והמשכיר מסכים לכך מפני שנזקק למעות.
- והקדים לו שכר עשרים שנה – השוכר משלם מראש שכר של עשרים שנה, כדי לסייע למשכיר הנזקק לממון מיידי.
- אם ירצה המשכיר להחזיר לו – המשכיר רשאי, לאחר שנה או שנתיים, אם ירצה, להחזיר לשוכר את יתרת הכסף שקיבל מראש, ולקחת חזרה את נכסו.
- ויחזיר לו קרקעו – כאשר המשכיר מחזיר את הכסף, הוא מנכה את שווי השנים שבהן השתמש השוכר בנכס. השוכר אינו מקבל את כל הסכום בחזרה, אלא רק את היתרה.
- על בעל הקרקע – אחריות לנזקי הקרקע, כגון נפילה או שריפה, מוטלת על המשכיר. זה מוכיח שמדובר בשכירות גמורה, ולא בהלוואה במסווה: השוכר שילם מראש דמי שכירות ולא רכש את הנכס, והמשכיר, כאשר יחפוץ בכך, מחזיר רק את היתרה, ולפיכך אין כאן ריבית.
[1] זה נקרא “צד אחד בריבית”: אם הלווה (המוכר) לא יחזיר את המעות, הקונה אכל פירות כדין. ורק אם יחזיר יתברר שהייתה זו הלוואה והרווח – ריבית. להלכה, פסק המחבר כי צד אחד בריבית אסור מן התורה (בית יוסף סימן קעב ד”ה משכן). בנידון שלנו יש אומרים שאין זו ריבית מן התורה כי הרווח אינו מובטח, ונראה שכך סובר הרמ”א כפי שכתב בסימן קע סעיף א (ש”ך ס”ק א). אמנם דעת המחבר שזו ריבית מן התורה, כי על פי רוב יש רווח.
[2] ואף לשיטת הרמ”א הסובר שמדובר כאן ב”אבק ריבית” בלבד, משום שהרווח אינו מובטח, מכל מקום הוא מודה שחייב להחזיר, כי יתכן שהקונה לא ידע כלל על התנאי שהמוכר התנה עם השליח, ונמצא שאכל פירות שלא כדין, ודומה לגזל בשוגג.
[3] כתב הש”ך שלדעת הרמ”א, יש לדמות נדון דידן ל”משכנתא בלא נכייתא”, וכמו ששם מדובר רק ב”אבק ריבית”, הוא הדין כאן, כי אין וודאות שירוויח יותר ממה שהשקיע.
אולם לענ”ד נראה לחלק: ב”משכנתא בלא נכייתא”, השימוש בשדה נעשה ברשות הבעלים, ואין כאן גזל (ואולם יש לנכות את שווי הפירות). אבל בנדון דידן, הקונה אוכל פירות שדה שאינה שלו כלל, שהרי עד השלמת התשלום המכר לא חל. ויש לדמות זאת לגזל, ולכן מוציאים ממנו בדיינים.
[4] יש אומרים (גר”א ס”ק יד) שאם התנו מראש שבמקרה של ביטול המקח ינכה המוכר את שווי הפירות, הדבר מותר, בדומה לנתבאר בסעיף ה. ואף שבסעיף ה המחבר התייחס לזה, כאן לא התייחס לכך משום ההבדל בין המקרים: בסעיף ה מדובר שהקונה לא שילם את מלוא התמורה, והמקח לא נגמר, לכן התייחס להתניית התנאי. כאן לעומת זאת, הקונה שילם את מלוא התמורה והמכר חל (אלא שבמקרה מסוים תיקנו חכמים שיתבטל, כלומר, תוחזר התמורה), לכן פשוט שהדבר מותר, ולכן לא התייחס לאמירת תנאי.
ומצד שני, מלשון המחבר משמע שיש איסור מוחלט לאכול פירות, גם אם התנו מראש. כך דעת הט”ז (ס”ק ד), ושם הסביר שמרן פסק בסעיף ה כדעה אחת, ובסעיף ז כדעה אחרת.
אמנם לי קצת קשה עם הסבר זה. ולכן נראה לי להציע, שאולי בגלל שכאן בסעיף ז מדובר ברוכש שקנה בזול, על כן הוא יתקשה לקבל החזר שהוא פחות משווי הנכס שקנה, ובנוסף קיזוז שווי הפירות שאכל כל התקופה, ועל כן פסק המחבר שלא יאכל עד הבירור.
למעשה, הט”ז עצמו פסק כמו הגר”א, שאם התנו על ניכוי, מותר לאכול פירות, כי במחלוקת בין הסעיפים בדין דרבנן, אפשר להקל.
קיצורי הלכות – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר (סימן קעד)
- המוכר שדה לחברו ומתנה שכאשר יהיה בידו כסף יקנה אותו בחזרה באותו מחיר, הדבר אסור, מפני שזו הלוואה מוסווית, והשימוש של הקונה בשדה בחינם הוא ריבית מדרבנן. [א]
- אם המכירה נעשתה בלי תנאי, והקונה מחזיר מרצונו את השדה למוכר כאשר יש בידו כסף, הדבר מותר. [א]
- קונה שלא היה בידו מלוא הסכום, שילם חלק מן המחיר והתנה עם המוכר שכאשר יפרע את יתרת התשלום יהיה השדה קנוי לו למפרע משעת התשלום החלקי. במקרה זה גם המוכר אינו רשאי ליהנות מן הפירות, מפני שאם הקונה ישלם, נמצא שהמוכר נהנה מן הפירות בשל המתנת המעות; וגם הקונה אינו רשאי לאכול את הפירות, מפני שאם לא ישלם, נמצא שאכלם בזכות התשלום החלקי, שאינו אלא הלוואה. [ה]
- אם אמר המוכר שהקנייה תחול רק לאחר שהקונה יביא את יתרת הכסף, רשאי המוכר לאכול את הפירות, מפני שהמכירה עדיין לא חלה. [ו]
- אם ידוע לקונה שהמוכר מוכר את שדהו בגלל סיבה מסוימת, והדין הוא שאם אותה סיבה תתבטל גם המכירה תתבטל, אין הקונה רשאי ליהנות מן הפירות עד שיתברר שהמכירה סופית ושהסיבה לא התבטלה. [ז]
הלכות ריבית
סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית
סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו
סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא
סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה
סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו
סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו
סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו
סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו
סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח
סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם
סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית
סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר
סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות
סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית
סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר
סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער
סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה
סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית
קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז
