0

שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן משום ריבית - סימן קע"ז

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה מ’ סעיפים

סימן זה דן בדיני עיסקא ובצורות שונות של שותפות בין שני בני אדם, האחד בעל המעות (“המשקיע” – הנותן), והשני עובד ומתעסק בהן (“המתעסק” – המקבל). בדרך כלל, אחד מן הצדדים נותן כסף לצורך מסחר, והשני עוסק בהם בפועל. בשותפות מעין זו קיימות אפשרויות שונות של הסכמים בין הצדדים, הן לעניין חלוקת הרווחים והן לעניין נשיאה בהפסדים, אחריות על הקרן ותשלום שכרו של המתעסק.

בתנאים מסוימים הסכם כזה מותר, ואילו במקרים אחרים יש בו חשש ריבית, מפני שהמשקיע מובטח בקרן או ברווח בעוד שהמתעסק נושא לבדו בסיכון או טורח בחלקו של בעל המעות בלא שכר. לפיכך דן סימן זה בהרחבה בהסכמים השונים בין השותפים, ומבאר מתי העסקה מותרת ומתי אסורה.

הסימן מרובה סעיפים וקשה לתחום בו קבוצות מובהקות, אך בקווים כלליים ניתן לחלקו לפי הפירוט הבא:

סעיף א – דין קבלת צאן ברזל.

סעיפים ב-ז – עוסקים בדיני עיסקא (דיני המשקיע כסף או סחורה ביד “מתעסק”): בשכר טרחתו של המתעסק, בחלוקת רווח וההפסד, וכיצד יש לנסח את ההסכם כדי להימנע מאיסור ריבית.

סעיפים ח-י וסעיף יג –  עוסקים בדיני הלוואה שנלוו אליה תנאים או הנאות מיוחדים שיש לדון אם יש בהם משום כריבית.

סעיפים יא-יב – מחלוקת בין הלווה למלווה אם הייתה כאן ריבית, ודיני נאמנות ושבועה.

סעיפים יד-יח – התחייבויות שנטל הלווה על עצמו כלפי המלווה: מתי הן נחשבות כריבית ומתי מותרות כעין קנס.

סעיף יט – שומר ששלח ידו בכספי הפיקדון והלוום בריבית.

סעיף כ – מתעסק הטוען למפרע שלא היה רווח.

סעיפים כא-כב – חיובי המשקיע כלפי המתעסק בהוצאות העסקה, ולמי שייכת התייקרות שקדמה לעיסקא.

סעיף כג – עיסקא בבהמות: זמני הטיפול ודיני חלוקת הוולדות.

סעיפים כד-כח, לג – ניסוח שטרי עיסקא ופרשנותם: שטר שנכתב באופן העלול להיראות כהלוואה בריבית, ושטר שחלקיו אינם מבוארים דיים.

סעיפים כט-מ (למעט סעיף לג) – חובות המתעסק כלפי המשקיע ומגבלות פעולתו: איסור עיסוק פרטי בנכסי העסק, בעלות המשקיע על הקרן, דיני חזרה מן העיסקא, ודין מתעסק ששינה משליחותו.

 

 

סעיף א

(א) א אין מקבלים צאן ברזל מישראל, דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע (ב), לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם, ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם (ג), הרי זה אסור, שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד (ד). לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן ב שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו (ה), הרי זה מותר (ו). וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין במקבל עליו סחורה בענין זה (טור). הגה: וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח (ז), אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל (ח), אין כאן הלואה כלל (ט) ואפילו קבל עליו כל האחריות (י), שרי, דהא מותר לשומר חנם לקבל עליו להיות כשואל (יא) (ב”י ובעל התרומה בשם חכמי לוני”ל והר”ן בתשובה סימן עג).

א לשון הרמב”ם בסוף פרק ח מהלכות מלוה דין יב ממשנה ב”מ דף ע, ב וכפירוש רש”י שם. ב מסוגית הגמרא.

 

  • הקדמה לסעיף – נסביר את המושג “צאן ברזל”: “צאן” אינו מתייחס דווקא לצאן אלא לכל נכס, סחורה או ממון שאדם מוסר לחברו לצורך עסק ומסחר.

“ברזל” מבטא את העובדה שהקרן קבועה ומובטחת לבעלים: גם אם הנכס יוזל או יופסד, המקבל חייב להשיב את שוויו המקורי. נוסף על כך, אם יהיו רווחים, יקבל בעל הממון את חלקם, כפי שסוכם.

מצב כזה מעורר חשש לריבית. הקרן נחשבת למעשה כהלוואה מובטחת, ובעל הממון עשוי לקבל כתוספת, חלק מן הרווח.

  • ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע – כלומר הרווחים שיופקו מן הבהמות יחולקו בשווה בין המשקיע למקבל. והוא הדין אם התנו על חלוקה אחרת, כגון שליש או רביע.
  • הרי המקבל משלם דמיהם – אם הבהמות מתו, הוזלו או אבדו, המשקיע מובטח מפני הפסד: המקבל חייב לבעלים את מלוא שוויין כבשעת קבלתן. נמצא שבעל הצאן אינו נושא בהפסד הקרן כלל.
  • קרוב לריוח ורחוק להפסד – המשקיע (בעל הצאן) אינו נושא בשום סיכון של הפסד, שהרי הקרן מובטחת לו. ואם לעומת זאת יהיו רווחים, יקבל מהם חלק. נמצא שיש כאן רווח כמעט בטוח (“קרוב לשכר”) והפסד לא שכיח (“רחוק להפסד”).

לכן אסרו חכמים עסקה זו, משום שהקרן (ה”צאן ברזל”) המובטחת נחשבת כהלוואה, ואילו חלק הרווח שמקבל בעל הממון היא ריבית. אמנם אין זו ריבית מן התורה, כי אין וודאות שבפועל יהיה רווח, אך מכל מקום יש בכך איסור ריבית מדרבנן.

  • הרי הן ברשותו – כאשר המשקיע נוטל על עצמו סיכון של ירידת ערך, אבדה וטריפה, אין זו עסקת “צאן ברזל”: כי אפילו אם תופסד הסחורה, המקבל אינו חייב בהשבת הקרן.
  • הרי זה מותר – כי הסחורה שייכת לגמרי למשקיע, הן לעניין התייקרות הן לעניין הוזלה. ואפילו נטרפו או אבדו, המתעסק אינו חייב כלל. ולא יוכל לתבוע ממנו, כי אינו אלא כפועל. ואם יהיו רווחים, יקבל בעל הצאן (“המשקיע”) את חלקו כבעל הנכס, והמקבל (“המתעסק”) ירוויח את חלקו בשכר עבודתו.
  • לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח – כלומר, מה שכתב המחבר, הרי זה במתעסק הנוטל חלק ברווח. במקרה כזה, כדי שהעסקה תהא מותרת, נדרש המשקיע לשאת גם בסיכון ההפסד.
  • אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל – אלא כל ההכנסות הולכות לבעל הסחורה, אין כאן הלוואה. כי בהלוואה מקבל הלווה את הממון לשימושו. ואילו כאן המקבל אינו משתמש בסחורה לצורכו, אלא פועל בשליחות בעליה בלבד.
  • אין כאן הלואה כלל – אלא שמירה או שליחות לטובת חברו.
  • ואפילו קבל עליו כל האחריות – אף אם המקבל התחייב לשלם במקרה של גניבה, אבדה או הוזלה, אין התחייבות זו הופכת את הסחורה להלוואה. וכל עוד המקבל אינו נהנה מן הרווחים, אין כאן איסור.
  • לקבל עליו להיות כשואל – כשם ששומר חינם רשאי להתחייב מרצונו באחריות חמורה של שואל, כך רשאי המתעסק לקבל עליו אחריות מלאה, אף שאינו לווה אלא שומר או שליח.

אמנם לא נראה הגיוני שאדם יסכים לקבל אחריות מלאה ללא כל שכר. ושמא מדובר שאכן מקבל תמורה חודשית קבועה (ולכן הוסכם בינם תנאי זה, אף שלא מקבל כלום מהרווחים). אלא שאז דינו כשומר שכר, ולא שומר חינם.

יותר נראה שכוונת הרמ”א היא שבאופן עקרוני, כשם שמותר לשומר חינם להחמיר על עצמו ולקבל עליו דין שואל, כך הדין בשומר שכר. והחידוש הוא שהשמירה לא הפכה להלוואה למרות שהתחייב באחריות, ולכן רווחי המשקיע אינם ריבית.[1]

 

 

סעיף ב

(יב) ג הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא, דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל, אסור (יג). שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה (יד). לפיכך צריך לו ליתן שכר טרחו ד שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל של אותה ד* מלאכה שבטל ממנה (טו). ואם היה לו ה עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה, אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות, דַיו (טז), ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה (יז). ו וכן אם אמר לו: כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך (יח), הואיל ויש לו עסק אחר הרי זה מותר (יט), ואם הפסידו, יפסיד מחצה (כ). ז ואם היה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר (כא), אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל שהאריס משועבד הוא לבעל השדה (כב). הגה: וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפילו אחריות דאונסין (כג) (טור ופוסקים בשם ר”י ומהרי”ק שורש קי”ט), ודלא כיש מקילין ומתירין במקצת אחריות (ב”י לדעת ר”י וריב”ן).

ג משנה דף סח, א. ד לשון הרמב”ם בפרק ו מהלכות שלוחין ושותפים דין ב מברייתא שם וכדמפרש אביי. ד* פי’ רש”י שאם היה נפח או נגר כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה, וכן משמע מדברי הרי”ף. והתוס’ פירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי ואין לו שום מלאכה, כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק, וכ”כ הרא”ש שם. וכתב עוד, דהכא באבק רבית הקילו חכמים, ובדבר מועט שנותן לו לא מחזי כרבית, וכ”כ הטור. ה כשינויא בתרא דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי, שם דף סט, א. ו מימרא דרב שם. ז מעובדא דר’ אלעזר מהגרוניא שם.

 

  • הקדמה לסעיף – כל “עיסקא” נחשבת (על פי תקנת חכמים) כמורכבת משני חלקים – חצי הלוואה וחצי פיקדון. כדי להבין זאת נביא דוגמאות של רווח ושל הפסד:
  • בדוגמה של רווח: המשקיע נותן 100,000. המקבל מתעסק ומרוויח, ולבסוף יש 120,000. המקבל נותן למשקיע 110,000 – כלומר מחזיר את הקרן (100,000) ועוד חצי מהרווחים (10,000).
  • בדוגמה של הפסד: אם בסוף התקופה נשאר רק 80,000, המקבל נותן למשקיע 90,000 – מחזיר את הקרן פחות מחצית מההפסד.

כיצד זה עובד? חכמים קבעו שכל “עיסקא” נחשבת כמורכבת משני חוזים נפרדים:

  1. הלוואה של 50,000 – שהמקבל חייב להחזירה תמיד במלואה. 2. פיקדון של 50,000 – שהמשקיע אחראי עליה, והמקבל מחזיר מה שנשאר לאחר המסחר.

לכן: אם יש רווח, חלק הפיקדון גדֵל ושווה 60,000. המשקיע מקבל את תוספת הרווח, והמתעסק מחזיר 50,000 שהם הלוואה, ומקבל 10,000 שהרוויח בהתעסקות, בחלק שלווה. אם יש הפסד, חלק הפיקדון קטֵן. המשקיע נושא בהפסד בחלקו, ויקבל רק 40,000, והמתעסק יחזיר לו את חלק ההלוואה, שהם 50,000 במילואם. מכאן שהמקבל עובד עבור חלק הפיקדון, ומגיע לו שכר על עבודתו – שאם לא כן, נמצא שהוא עובד עבור המשקיע בחינם, והרווח שיקבל המשקיע הוא ריבית.

  • אסור – היינו אסור לעשות עיסקא בלי תשלום שכר למתעסק, תמורת עמלו בחלק הפיקדון.
  • בשביל חלק המלוה – כפי שהוסבר בהקדמה: חצי הכסף נחשב הלוואה. נמצא שהמקבל עובד גם עבור חלק הפיקדון כתמורה על קבלת ההלוואה. אם לא יקבל שכר טרחה, זה אסור.
  • כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה – גובה השכר ייקבע לפי מה שאדם מוכן לקבל תמורת בטלה מעבודתו הרגילה. אין זה שכר מלא של עובד פעיל, אך לא ניתן להסתפק גם בסכום סימלי.[2]
  • אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות, דַיו – כאשר עמֵל המקבל גם בעסק משלו, אין טרחתו מיוחדת כולה לחלקו של בעל המעות, הוא ממילא עוסק לצורך עצמו. במקרה זה, די בשכר סמלי – אפילו דינר לכל התקופה – להסרת חשש ריבית.
  • יהיה לאמצע בשוה – כלומר, הצדדים חולקים בשווה הן ברווחים אם ישנם, והן בהפסדים אם ישנם.
  • שלישו או עשיריתו בשכרך – לפעמים קובעים שהמתעסק יקבל אחוז מהרווחים כשכר עבודה – שליש או עשירית – ורק אחר כך מחלקים את השאר. במצב כזה המתעסק מקבל יותר ממחצית הרווחים.
  • הרי זה מותר – כאשר יש למקבל עסק אחר, ניתן להסתפק בתוספת זו, אף אם היא מועטה. אם אין לו עסק אחר, צריך לשלם לו על כל יום, שכר משמעותי יותר, כפי שכתב בתחילת הסעיף. אם ייווכח שתשלום שְליש או עשירית גדול משכר פועל בטל, וודאי מותר. הדיון הוא רק כאשר השכר נמוך משכרו של פועל בטל.
  • ואם הפסידו, יפסיד מחצה – בניגוד להפסדים המתחלקים חצי חצי, ברווחים צריך המתעסק לקבל יותר מחצי. זה נחשב שכר עבודתו, ועל כן אין חשש ריבית.
  • אריסו והיה לו עסק אחר – כאשר המתעסק הוא גם אריס של המשקיע (עובד בשדהו ומקבל אחוז מהתוצרת), וגם מתעסק בכספים אחרים מעבר לכספי השותפות, אין צורך בתשלום כלשהו, אפילו לא סימלי.
  • שהאריס משועבד הוא לבעל השדה – אין הכוונה שהאריס מחויב בכל עבודה נוספת שיטיל עליו בעל השדה, אלא שביחסים רגילים שבין אריס לבעל השדה מקובל שהאריס עושה עבורו גם פעולות נוספות הקשורות בעסקיו. לכן עבודתו בחלק הפיקדון אינה נראית כריבית בעבור חלק ההלוואה, ואין צורך בתשלום נוסף, אפילו סימלי.
  • אפילו אחריות דאונסין – כדי שמחצית המעות תיחשב פיקדון, יש סוברים שדי בכך שהמשקיע נוטל אחריות על הפסדים עסקיים רגילים (כגון ירידת ערך או כישלון מסחרי).

הרמ”א חולק: כל אחריות הפיקדון, אפילו אונסים כגון גניבה, חייבת להיות על המשקיע. אם המקבל נושא באחריות וחייב להשיב את חלק הפיקדון בכל מצב – גם חלק הפיקדון נחשב הלוואה, והרווחים שיקבל המשקיע דינם ריבית גמורה. כי הסכום שנתן למתעסק יוחזר לידו בתוספת חלקו ברווחים.

 

 

סעיף ג

ח במה דברים אמורים (כד), כשלא פסק עמו בתחלת העסק אלא נתן לו למחצית שכר, אבל אם פסק עמו בתחלת העסק שכר טרחו בדבר ידוע, ואפילו בדינר, מותר (כה) (פי’ ב”י לדברי הרמב”ם). הגה: וכל זה כשאחד נותן המעות, אבל אם כל אחד נותן מעות אפילו אחד מתעסק לבד, אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא (כו) (בית יוסף בשם רי”ף וסמ”ג).

ח הרי”ף שם וש”פ.

 

  • במה דברים אמורים – כל הדרישה לשלם שכר כפועל בטל, שנתבארה בסעיף הקודם, אינה אלא כשלא נקבע שכר מפורש מראש.
  • מותר – כי אין חוק שמחייב תשלום ספציפי על עבודה. ולכן כל מה שלמדנו בסעיף הקודם הוא רק אם לא קבעו. אם בתחילת העסקה נקבע שכר מוסכם – אפילו מועט – אין חשש ריבית, כי המתעסק מקבל תמורה לעמלו, בנוסף לחלקו (מחצית) ברווחים.
  • אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא – כאשר שני הצדדים משקיעים ממון שלהם, אין זו עיסקא שחציה הלוואה וחציה פיקדון, אלא שותפות רגילה.

אף אם בפועל, יטרח אחד מן השותפים יותר מחברו, לא צריך לשלם לו שכר טרחה נוסף (מחשש ריבית), כי אינו טורח בממון שקיבל בהלוואה, אלא בממון משותף. ובאותה שעה שפועל עבור חברו, פועל גם לטובת עצמו.

 

 

סעיף ד

ט (כז) הנותן מעות לחבירו סתם להתעסק בהם, ולא פסק עמו בתחלת העסק דבר לשכר טרחו, וכשבאו לחשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום מימי השותפות, ואם היה לו עסק (אחר) לא רצה ליתן לו דינר לכל ימי השותפות (כח), יהיה שכר המתעסק בחצי הפקדון שליש ריוח הפקדון (כט), שהוא שתות ריוח כל המעות. לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק ב’ שלישי הריוח, חצי הריוח של חצי המעות שהם מלוה, ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפקדון, נמצא הכל ב’ שלישי הריוח (ל), ויטול בעל המעות שליש הריוח (לא). ואם פחתו (לב), יפסיד המתעסק שליש הפחת, שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה, ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פקדון, ונמצא שנשאר עליו מהפחת שלישו ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת (לג).  

ט לשון הרמב”ם שם דין ג מעובדא דבני רב עיליש, שם דף סח, ב וכפי פירושו.

  • הקדמה לסעיף – בתחילת העיסקא, לא נקבע למתעסק שכר עבור טרחתו בחלק הפיקדון. לפיכך, וכפי שנתבאר בסעיף ב: אם אין לו עסק אחר משלו, חייב בעל הממון לשלם לו שכר כפועל בטל לכל יום. ואם יש לו עסק אחר, די בתשלום סמלי (דינר) לכל ימי השותפות.
  • לא רצה ליתן לו דינר לכל ימי השותפות – בעל הממון מסרב לקיים חובתו, ובהגיע זמן החלוקה אינו משלם שכר טרחה למתעסק. כל עוד מחזיק המתעסק בכסף רשאי הוא, על פי תקנת חכמים, לנכות שכר טרחתו מן הרווחים, כמפורט להלן.
  • שליש ריוח הפקדון – מאחר שלא נקבע למתעסק שכר, תיקנו לו חכמים שליש מן הרווח של חלק הפיקדון. מכיוון שהפיקדון הוא מחצית, שליש מרווח הפיקדון הוא שישית (שתות) מן הרווח הכולל.

נמצא שהמתעסק מקבל: מחצית מן הרווח הכולל, ועוד שישית מן הרווח הכולל, כשכר על טרחתו בחלק הפיקדון. ובסך הכל, הוא מקבל שני שלישים מן הרווח, ובעל המעות שליש.

לדוגמה: אם נתן המשקיע 100,000, ובתום התקופה עומד הסכום על 130,000 – הרווח הכולל הוא שלושים אלף. מחצית הרווח, חמישה עשר אלף, שייכת למתעסק מכוח חלק ההלוואה. מן המחצית האחרת, השייכת לחלק הפיקדון, הוא מקבל שליש – חמישה אלפים – כשכר טרחתו. נמצא שהמתעסק מקבל 20,000, ובעל המעות מקבל 10,000.

לו היה בעל המעות מקיים חובתו, ומשלם דינר כדין, היה מקבל מחצית מן הרווחים – 15,000.

  • נמצא הכל ב’ שלישי הריוח – המתעסק מקבל מחצית מן הרווח מכוח חלק ההלוואה, ועוד שישית מן הרווח כשכר טרחה. מחצית ועוד שישית הן שני שלישים מן הרווח הכולל (שזה 20,000 בדוגמה שהבאנו).
  • ויטול בעל המעות שליש הריוח – בעל המעות מקבל את שני השלישים הנותרים מחלק הפיקדון, שהם שליש מן הרווח הכולל. לפי הדוגמה האמורה, מתוך רווח של 30,000 יקבל בעל המעות 10,000.
  • ואם פחתו – אם נגרם הפסד בעיסקא, יש לחשב את חלקו של המתעסק בהפסד בהתאם לתקנה האמורה: אם נמסרו 100,000 ובתום התקופה נותרו 70,000, ההפסד הכולל הוא 30,000.
  • ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת – חלק ההלוואה (50,000) מוחזר למשקיע במלואו. מתוך חלק הפיקדון נוצר הפסד של 30,000, שמתוכו שני שלישים (20,000) על חשבון המשקיע, ושליש (10,000) על חשבון המתעסק. לכן יקבל המשקיע 80,000. לו היה ההפסד מתחלק בשווה (חצי חצי), היה מקבל המשקיע 85,000.

 

 

סעיף ה

י כשהוא נוטל שכר על חלק הפקדון שבידו הרי הוא כשומר שכר (לד). יא מותר (לה) ליתן עיסקא למחצית שכר (לו) ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני (לז), ואם יְשַׁנֶּה, שיהיה כל האחריות על המקבל (לח), וכן כל תנאי שירצה, כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת הקרקע, ואם שינה והפסיד, כל ההפסד למקבל (לט), ואם הרויח הוא לאמצע (מ), אף על פי שעתה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד (מא) לא חשיב רבית, כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד (מב). הגה: ומותר למקבל לשנות לכתחלה (מג), ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך (מד) (ב”י בשם הר”ן ובהגהות פ’ א”נ ובמרדכי). מיהו אם שינה ואמר (מה): לעצמי אני עושה ולא בתורת עיסקא (מו), הוי כגזלן ומה שעשה עשה לעצמו (מז) (ר’ ירוחם). ולכן יתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצרכו שלא יהא מקרי שולח יד בפקדון בכך, דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אחר כך רבית (מח) (ב”י בשם תשובת מיימוני). ואם נהגו שלא להקפיד בכך, מסתמא כאלו התנו דמי (מט) וכמו שכתבתי לעיל סימן קס”ח (נ). ועיין לקמן סוף סימן זה מדין זה (נא).

י טור בשם הראב”ד (והג”א בשם ר”ח ור”ב ומרדכי ועיין במ”מ שגם דעת רמב”ם כן). יא טור בשם התוספות בבבא קמא דף קב, א בד”ה הנותן מעות לשלוחו וכו’.

 

  • הרי הוא כשומר שכר – דינו כשומר שכר, וחייב בגניבה ובאבדה של המעות.

אף שעיקר השכר לא ניתן עבור עצם השמירה אלא עבור ההתעסקות והרווחת הממון, מכל מקום עצם הנאתו מהעסקה הופכת אותו לשומר שכר על כספי המשקיע.

  • מותר – כאן מציע המחבר דרך, בה לא ישלם המשקיע דבר למתעסק, והיא שמתנים תנאי, שדי ברור שהמתעסק לא יקיים אותו, ובכך תהיה האחריות על ההפסדים על המתעסק.
  • ליתן עיסקא למחצית שכר – המשקיע נותן עיסקא רגילה, שבה הוא מתחייב לשלם למתעסק את השכר הנדרש כדין (לפי כללי העיסקא שנתבארו בסעיפים הקודמים).
  • אלא בדבר פלוני – בעל המעות רשאי לקבוע למתעסק באיזה עסק ישתמש במעות, כגון שיקנה סחורה מסוימת בלבד.
  • ואם יְשַׁנֶּה שיהיה כל האחריות על המקבל – בכל עיסקא רגילה, ההפסדים מתחלקים שווה בשווה. כאן מוסיפים תנאי: כל זה רק אם יפעל המתעסק לפי ההוראות, ולא ישנה דבר מהמסוכם. אם ישנה מן המסוכם, יישא לבדו במלוא ההפסד.
  • כל ההפסד למקבל – כאשר שינה המתעסק מהתנאים ונגרם הפסד, הוא נושא בו לבדו.
  • ואם הרויח הוא לאמצע – הרווחים מתחלקים בשווה בין שניהם, כבכל עיסקא. ואף שהמתעסק שינה, הרי הרווח נוצר מכספי המשקיע.
  • קרוב לשכר ורחוק להפסד – לאחר שהמתעסק שינה, המשקיע נמצא לכאורה במצב בו הוא עשוי לקבל חלק ברווח, ואילו ההפסד יוטל כולו על המתעסק. מצב כזה דומה ל”קרוב לשכר ורחוק להפסד”, שבדרך כלל אסור משום ריבית.
  • שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד – אף על פי כן אין כאן איסור ריבית, מפני שבעת מסירת המעות נערכה עיסקא מותרת, ובעל המעות קיבל עליו גם סיכון של הפסד. רק שינויו של המתעסק גרם שהאחריות עברה אליו, ולמצב זה של “קרוב לשכר ורחוק להפסד”. חיוב זה הוא כעין קנס על הפרת התנאי (ולא רווח שהובטח לבעל המעות כנגד הלוואתו).
  • ומותר למקבל לשנות לכתחלה – אם הוא סבור ששינוי הוראות המשקיע יגדיל את הרווח, רשאי הוא לשנות, אף שיודע שעל ידי כך יתחייב בכל ההפסד (אם יקרה).
  • ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך – עצם השינוי מן ההוראות אינו הופך את המתעסק לגזלן, מפני שהמעות נמסרו לו לשם מסחר והוצאה, ואינו שולח בהן יד לצרכיו הפרטיים. הרווח אינו נעשה כולו שלו, אלא נשאר בכלל העיסקא, אלא שבשינוי קיבל על עצמו אחריות מלאה על ההפסדים.
  • מיהו אם שינה ואמר – אם בשעה שהחליט לשנות אמר בפירוש בפני עדים שאינו פועל עוד מכוח העיסקא אלא לעצמו, הרי הוא מוציא את הממון מרשות בעליו ומשתמש בו לצרכיו. אבל אם לא אמר אז דבר, ורק בסוף התקופה טען ששינה לעצמו, אינו נאמן, כי הוא בחזקת יהודי כשר, שאינו “גוזל” את המשקיע.
  • לעצמי אני עושה ולא בתורת עיסקא – כלומר הוא מגלה דעתו שאינו פועל עוד כמתעסק עבור בעל המעות, אלא נוטל את הממון לשימושו שלו. זהו שינוי מהותי במעמד המעות (שאינו פועל כלל לטובת המשקיע), ולא רק שינוי בסוג העסק.
  • הוי כגזלן ומה שעשה עשה לעצמו – מרגע שאמר כן הוא נחשב גזלן. וכיוון שגזלן חייב להחזיר כשעת הגזלה, הרווחים שיצר שייכים לו בלבד, כי גזלן מחזיר את הקרן בלבד ולא את הרווחים שהפיק מן הנכס הגזול.
  • ואסור ליטול אחר כך רבית – כאשר המתעסק שולח יד במעות לצורכו, הן נעשות כחוב עליו. מעתה בעל המעות אינו רשאי ליטול חלק מן הרווחים, שהרי כבר אין כאן “עיסקא” אלא הלוואה, וכל תוספת שיקבל על הקרן עלולה להיות ריבית.

לכן יתנה בעל המעות מראש שאם המתעסק ייטול מן המעות לצורכו, לא ייחשב המתעסק כגזלן. ואז לא יפסיד את חלקו ברווחים, אם המתעסק יצליח.

  • מסתמא כאלו התנו דמי – במקום שמקובל שלא להקפיד (כלומר, שהמתעסקים משתמשים לעיתים בחלק מן המעות לצורכם, ואין בעלי המעות מקפידים על כך), נחשב הדבר כאילו התנה בפירוש. וממילא, השימוש אינו מבטל את העיסקא ואינו הופך את המתעסק לגזלן.
  • וכמו שכתבתי לעיל סימן קס”ח – סעיף יח, שם נתבאר שיש להניח שרצו לעשות את העסק בדרך מותרת, וכאילו נעשה תנאי מוסכם בין הצדדים.
  • ועיין לקמן סוף סימן זה מדין זה – סעיף מ, שם מבואר בהרחבה דין מתעסק ששינה משליחותו, לא עסק במעות כלל, או השתמש בהן לעצמו.

 

 

סעיף ו

יב (נב) נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן (נג), אסור (נד). הגה: ויש אומרים דאם מקבל עליו כל האחריות, מותר (נה) (יב* ב”י בשם מהרי”ק שורש קי”ט, וכן משמע בת”ה סימן ש”ב) בכל רבית דרבנן, כגון נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן (נו), אבל ברבית קצוצה לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות (נז), אבל אם לא מקבל עליו כל האחריות, רק קצתן (נח), אפילו בדרבנן אסור (נט). ויש להקל ברבית דרבנן כסברא זאת (ס).

יב טור בשם רבינו ישעיה ופי’ הטעם משום דמחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי בריבית גמורה. יב* פירוש אפילו שמקבל עליו שיתן לו הדבר הקצוב בין ירויח בין לא ירויח.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במקרה בו הצדדים קבעו מראש סכום מסוים שבעל המעות יקבל, ולא תלוהו בשיעור הרווח בפועל. בתמורה להתחייבות זו, כל יתר הרווחים יהיו למתעסק. היתרון לבעל המעות הוא שהכנסתו קצובה וידועה. היתרון למתעסק הוא שאם ירוויח יותר מן הסכום שהתחייב לתת, יתרת הרווח תישאר בידו.
  • אפילו אם כל האחריות על הנותן – כלומר, אפילו אם בעל המעות מקבל עליו את אחריות הקרן, כך שאם הכסף נגנב או נאנס לא יוכל לתובעו מן המתעסק (ועל כן אין הדבר נראה כהלוואה גמורה, שבה כל האחריות על הלווה), לדעת המחבר ההסכם אסור.
  • אסור – המחבר אוסר, כי הסכם זה נראה כריבית: הוא מלווה ממון מסוים, ומקבל בתמורה סכום גדול יותר.
  • דאם מקבל עליו כל האחריות, מותר – לדעת הרמ”א, אם המשקיע מקבל עליו באמת את מלוא האחריות – הן לאונסים והן לגניבה ואבדה – אין הממון נחשב הלוואה, וההסכם מותר. כי המתעסק קנה את הרווחים העתידיים, ולא התחייב להחזיר את הקרן בכל מצב. ואין כאן הלוואה, משני טעמים: א. אחריות הגניבה והאבדה מוטלת על המשקיע. ב. אם יהיה הפסד, יפסיד המשקיע את חלקו.
  • נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן – הרמ”א מגביל את ההיתר לריבית שאיסורה מדרבנן, כגון עיסקא או שאר צורות ריבית שאינן ריבית קצוצה. במקרים אלו, ניתן להקל כאשר המשקיע נושא בסיכון מלא ואמיתי.
  • לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות – בהלוואה רגילה, כגון שמלווה 1,000 וסוכם שיחזיר 1,100, גם אם המלווה מקבל אחריות על גניבה ואונסים, זה עדיין נחשב הלוואה, ולכן אסור.

בעיסקא, לעומת זאת, יש מקום להקל. כי הכסף ניתן מעיקרו למסחר לטובת שני הצדדים, ואיסורה מדרבנן בלבד. לכן כאשר המתעסק “רוכש” את הרווח המשוער בסכום מוסכם וכל האחריות על המשקיע, מותר לדעת הרמ”א.

  • רק קצתן – אם המשקיע מקבל עליו רק חלק מהאחריות – כגון רק אונסים או רק גניבה ואבדה – אין זה מספיק כדי להוציא את העסקה מגדר הלוואה (במצב זה, הקרן עדיין מובטחת לו במידה רבה, ולכן הממון דומה להלוואה).
  • אפילו בדרבנן אסור – כי העסקה עדיין נראית כהלוואה, ואפילו אם האיסור הוא רק מדרבנן, עדיין אסורה.
  • ויש להקל ברבית דרבנן כסברא זאת -­ הרמ”א מכריע שבמקום שבו האיסור הוא מדרבנן, ניתן לסמוך על הדעה המתירה, כאשר בעל המעות מקבל עליו את מלוא האחריות.

נמצא שלדעת המחבר ההסכם אסור גם במקרה זה, ואילו הרמ”א מתיר בריבית דרבנן בתנאי שהסיכון על הקרן מוטל כולו ובאופן אמיתי על בעל המעות.

 

 

סעיף ז

יג (סא) הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים ושלש, ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה (סב), אם הלֹוֶה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח, הוי רבית (סג). אבל אם היה מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים (סד), כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה (סה), יד אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו, מותר (סו).

יג הגהת מרדכי דקדושין. יד וכתב דשדינן אנאמנותו ואין משביעין אותו אלא אומרים לו זכור דאנאמנותך סמכינן.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בעיסקא מותרת שנעשתה מלכתחילה לתקופה ארוכה – שנתיים או שלוש – שבה המשקיע מקבל מחצית מהרווחים, ומותר לעשות כן בתנאים מסוימים, כמבואר לעיל. אמנם לאחר זמן מסוים, שינו את התנאים. מה דינה של עיסקא זו.
  • לתת לו כך לשנה – לאחר זמן (כגון שנה) שינו הצדדים את אופן התשלום, וקבעו שהמתעסק ישלם למשקיע סכום קבוע לכל שנה, במקום לחשב בכל פעם את חלקו ברווחים. לו היו קובעים כך מתחילה, היה אסור, כי זה נראה כריבית.

(אין די בכך שהמעות הגיעו בתחילה ליד המתעסק בדרך היתר. לאחר שינוי ההסכם יש לבדוק אם המעות עדיין עומדות בתורת עיסקא, או שמא נעשו הלוואה בתוספת קצובה)

  • הוי רבית – אם לאחר שינוי ההסכם הוציא המתעסק את המעות לצרכיו הפרטיים, שוב אין כאן עסק משותף. אלא יש כאן הלוואה רגילה עם תשלום ריבית למלווה, ואסורה מן התורה, כי לאחר השינוי נתחייב להשיב את הקרן, ובנוסף לכך, משלם למשקיע סכום קבוע מדי שנה. זוהי ריבית קצוצה, אף שהמעות הגיעו לידו בתחילה במסגרת העיסקא המותרת.
  • ופרע מריוח שהרויחו הנכסים – אם גם לאחר שינוי אופן התשלום המשיך המתעסק להשקיע את המעות בעסק, והרווח ששילם לבעל המעות בא מתוך רווחי הנכסים, אין כאן שינוי מהותי בעיסקא, אלא רק שינוי בצורת התשלום.
  • לאו בתורת איסורא אתא לידיה – בתחילה נמסרו המעות כעסקה מותרת. לכן אם הסכום ששולם אינו עולה על הרווח המותר לבעל המעות, והמעות נשארו בעסק, ניתן לראות את התשלום כפריעת חלקו ברווח.
  • מותר – ההיתר מותנה בכך שהסכום הקבוע ששילם המתעסק מאז שינוי התנאים אינו יותר מחצי הרווח, כי זה חלקו האמיתי של המשקיע ברווחים גם לפי ההסכם המקורי. אבל אם הרווח פחת והמתעסק עדיין משלם את הסכום הקצוב שהוסכם, אסור. כי המשקיע מקבל יותר ממחצית הרווח שמגיע לו לפי ההסכם המקורי (חצי מהרווח ולא יותר), ונמצא שזה ריבית.

 

 

סעיף ח

טו הלוה מנה לחבירו לכל הנאתו (סז), אלא שהתנה עמו שיסלק מעל אותו המנה מס המלך (סח), אסור (סט).

טו בעל התרומות בחלק ג.

 

  • לכל הנאתו – הלוואה רגילה שאינה עסקה.
  • מס המלך – המלווה התנה שהלווה ישלם את המס שהמלכות מטיל על אותו ממון. אף שהמעות נמצאות ביד הלווה, מבחינת רשויות המס הן עדיין מיוחסות למלווה, והמס מוטל עליו כבעליהן.
  • אסור – תשלום המס על ידי הלווה הוא תוספת על החזרת הקרן. נמצא שהלווה משיב את ההלוואה וגם פורע חיוב כספי המוטל על המלווה, והרי זו ריבית. אין לומר שמכיוון שהלווה משתמש במעות, מן הראוי שהוא יישא במס. כי מצד המלכות, המס מוטל על המלווה. ותשלומו על ידי הלווה, הוא הנאה נוספת שיקבל המלווה מחמת ההלוואה.

 

 

סעיף ט

טז לוה שקבל עליו לזון היתום (ע), וכשבא היתום לתבוע חובו טען לנכות מה שנתן לו ממזונות (עא), והיתום טוען שלא קבל ממנו (עב), דבר היתום נאמן (עג).

טז תשו’ הרשב”א ח”ב סימן קעד.

 

  • לוה שקבל עליו לזון היתום – מדובר בלווה שלקח הלוואה מאפוטרופוס היתום, ובתמורה התחייב לזון את היתום. התחייבות זו ודאי אסורה מן התורה, משום שהיא תשלום נוסף על ההלוואה ונחשבת ריבית גמורה.
  • טען לנכות מה שנתן לו ממזונות – כאשר היתום תובע את החוב, טוען הלווה שהיות ונתן ריבית האסורה מן התורה, יש לנכות את המזונות שנתן מסך החוב.
  • והיתום טוען שלא קבל ממנו – שלא קיבל מהלוה מזונות, ואין ביד הלווה ראיות שאכן זן אותו. ואף שההתחייבות נרשמה בשטר, מסתבר שכל זמן שאין ראיה שעשה כך, מניחים שלא קיים חלק זה של השטר, הנוגד את ההלכה. אמנם אם יביא ראיה שאכן קיים התחייבות זו, יוכל לנכות.
  • דבר היתום נאמן – אין הלווה רשאי לנכות את שווי המזונות על סמך טענתו בלבד, אלא עליו לפרוע את החוב במלואו. כי היות וריבית הוא איסור תורה, אין הלווה נאמן שעשה איסור זה, ללא ראיה.[3]

 

 

סעיף י

(עד) יז אמר ליה: הילך ר’ זוז מעכשיו (עה) כדי שיפול תחתיו לאומנות המלך שהוא בשי”ן (עו), אסור. אבל אם אמר לו: פרשני מן האומנות (עז), מותר (עח) (ועיין בסימן קע”ג (עט)).

יז (שם) בתשובה ח”א סי’ תרפ”ו בשם הרמב”ן.

 

  • הקדמה לסעיף – מדובר באדם שהוטלה עליו עבודת המלך, ששוויה 300 זוז. הוא מבקש להשתחרר ממנה באמצעות תשלום של 200 זוז לאדם אחר. מתי יש כאן ריבית, ומתי לא.
  • הילך ר’ זוז מעכשיו – אתן לך 200 עכשיו, ובתמורה תעשה עבורי בעתיד את עבודת המלך. זה נראה כאילו הלווה 200, ויקבל חזרה 300, לכן יש כאן ריבית.
  • שיפול תחתיו לאומנות המלך שהוא בשי”ן – “בשי”ן” פירושו ב-300. הכוונה שהמקבל נכנס במקומו של הנותן ומתחייב לבצע את עבודת המלך, ששוויה 300 זוז. מאחר שחיוב העבודה קצוב וברור, נמצא שהמקבל נוטל עתה 200 ומתחייב להשיב לו בעתיד עבודה השווה 300. הסכם זה דומה להלוואה של מאתיים שפירעונה שלוש מאות, ולכן אסור.
  • פרשני מן האומנות – אם לא אמר לו לקבל על עצמו את עבודת המלך, אלא ביקש ממנו שתמורת 200 זוז ישתדל אצל המלך לפעול לשחררו מן החיוב, ואין המקבל חייב לבצע עבודה בשווי 300.
  • מותר – במקרה זה, מאתיים הזוז אינם הלוואה, אלא שכר עבור השירות שהמקבל התחייב לבצע. גם אם לבסוף הדרך היחידה לשחרר את הנותן תהיה שהמקבל עצמו יבצע את העבודה, אין בכך ריבית, משום שעיקר התחייבותו אינה השבת סכום גדול יותר אלא השגת תוצאה מסוימת עבור שכר מוסכם.
  • ועיין בסימן קע”ג – סעיף ד, שם הובא דין זה ברמ”א.

 

 

סעיף יא

יח האומר לחבירו: מנה לי בידך מרבית קצוצה שגבית ממני, והלה אומר: לא היו דברים מעולם (פ), יח* משביעין את הנתבע היסת (פא). (פי’ שהסיתו אותו חכמים לישבע להסיתו להודות, כי מדאורייתא אין משביעין אלא שבועת השומרים (פב) ועל פי עד אחד (פג) ובהודאה מקצת הטענה), ויש חולקין (פד) (ר’ ירוחם בשם הר”ם) (ועיין לעיל סוף סימן קס”ח (פה)).

יח גם זה שם חלק ב סימן רלא וחלק ה סימן קנה, וכתב דלא אמרינן כיון דלדברי התובע הוא רשע אינו נאמן בשבועה. יח* וכן כתב בחושן משפט סימן פב סעיף י, ונלע”ד שאין זה חולק על מה שכתב לעיל סוף סימן קסט, דהתם טוען בהיתר לקחתי, ומזכיר ההיתר על ידי עובד כוכבים לקחתי, דנאמן מדין הפרוזבול. מה שאין כן כאן ובסימן פב, דהוא כופר בכל, ואינו טוען שבהיתר לקחו, משביעין אותו. ומה שכתב הרב רמ”א ויש חולקין, לא זכיתי לספרו דרכי משה.

 

  • והלה אומר: לא היו דברים מעולם – מעולם לא גביתי ממך ריבית.
  • משביעין את הנתבע היסת – מדובר בלווה שטוען כלפי המלווה: גבית ממני בעבר ריבית קצוצה בסך מנה. והמלווה מכחיש את עצם המעשה וטוען “לא היו דברים מעולם”. נתבע הכופר בכל התביעה, אינו חייב שבועה מן התורה, אולם חכמים תיקנו שישבע שבועת היסת. לפיכך, גם כאן, המלווה הכופר ואומר שמעולם לא גבה ריבית, נשבע שבועת היסת ונפטר.[4]
  • אלא שבועת השומרים – אחד מסוגי השבועות שחיובם הוא מן התורה הוא שבועת השומרים: לדוגמה, שומר הטוען שהחפץ נגנב או נאבד ממנו בנסיבות הפוטרות אותו מתשלום, חייב להישבע כדי לאמת את טענתו.
  • ועל פי עד אחד – גם כאשר עד אחד מעיד כנגד הנתבע (הטוען “לא היו דברים מעולם”), חייב הנתבע שבועה מן התורה, כדי להכחיש את דברי העד.

גם מי שמודה במקצת התביעה וכופר בחלקה האחר חייב שבועה מן התורה, כפי שממשיך הרמ”א לבאר.

  • ויש חולקין – וסוברים שאין משביעים את המלווה בטענה זו. וטעמם, כי לא סביר להאשים ללא ראיה שאדם נטל ריבית האסורה מן התורה, ושהתובע עצמו – הלווה – שותף לאותו איסור.
  • ועיין לעיל סוף סימן קס”ח – סעיף כה, שם נתבאר דין דומה בטענות הנוגעות לריבית, ומדברי הרמ”א שם עולה, שיש להשביע את הכופר בכל, כדעה הראשונה.

 

 

סעיף יב

יט המקבל מעות לחצי ריוח (פו) וטוען (פז) שמלוה ברבית היא (פח), אינו נאמן (פט).

יט סמ”ג מצות ל”ת סימן קצג בשם רבינו יעקב, מטעם שאין אדם עושה עצמו רשע.

 

  • המקבל מעות לחצי ריוח – מדובר בעסקה כשרה: המשקיע נותן כסף, והמתעסק עובד בו. אם יש רווח, המשקיע יקבל חצי מהרווחים. זו עיסקא שנערכה בהיתר, כולל הסדרת שכר טרחתו של המתעסק.
  • וטוען – הלווה (המקבל) שהוא המתעסק בכסף, טוען לאחר מכן כנגד ההסכם.
  • שמלוה ברבית היא – המתעסק טוען שלא הייתה כאן עיסקא אמיתית, אלא מדובר בהלוואה, שבה התחייב לשלם לבעל המעות ריבית. ולכן אינו חייב לשלם למשקיע את חלקו ברווחים.
  • אינו נאמן – טענתו אינה מתקבלת, והטעם: לא סביר שהמשקיע יעזוב אפשרות להרוויח בהיתר, כדי להרוויח באיסור. על כן המלווה לא נחשב ככופר בכל, ואינו חייב שבועה.

שונה הדבר מהסעיף הקודם, שם פסק המחבר שחייב המלווה להישבע, בגלל טענת הלווה. המלווה לא טען שהרוויח בהיתר, אלא כפר בכל – “לא היו דברים מעולם”, על כן חל עליו חיוב השבועה.

 

 

סעיף יג

כ המלוה מעות לבעל הבית וגם חוזר ההלכה עם בנו של בעל הבית (צ) ובעל הבית נותן לו הוצאה (צא), אסור (צב), כ* אלא אם כן יתן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו יהא רשות בידו (צג) (ולעיל סימן קס”ו בארתיו) (צד).

כ מרדכי בפרק ה דבבא מציעא בשם תשובת מהר”מ. כ* כלומר אף על גב דמחזי כי הערמה שודאי לא יעכב בעל הבית מעותיו ואפילו הכי שרי.

 

  • חוזר ההלכה עם בנו של בעל הבית – כלומר, המלווה מלמד את בנו של הלווה ועוזר לו בחזרה על שיעוריו.
  • ובעל הבית נותן לו הוצאה – כלומר, בעל הבית מספק לבחור (המלמד) את הוצאות מחייתו, כגון מזון ושאר צרכיו – כשכר לימוד בנו.
  • אסור – חוששים שהתשלום שנותן לבחור נראה כריבית. אף שמעיקר הדין אין כאן ריבית אלא שכר על שירות, החמירו חכמים לאסור משום “נראות ריבית”. כאילו מעסיק אותו בזכות ההלוואה.

כל האיסור הוא דווקא אם הותנה כך בשעת ההלוואה. אבל אם עוד לפניה, או לאחריה, כבר היה הבחור מלמד ומקבל שכר מאב התלמיד, אין כאן נראות ריבית כלל ומותר.

  • יהא רשות בידו – כדי להסיר את מראית הריבית, יכול המלווה לומר בפירוש שהכסף שהוא נותן לבעל הבית הוא מתנה גמורה, ואם ירצה בעל הבית – רשאי שלא להחזיר. אף שברור שיחזיר לו כסף זה, עדיין מותר, כי כל האיסור הוא חומרה של נראות ריבית, ובאמירה מפורשת שזו מתנה, מתבטלת נראות זו.
  • ולעיל סימן קס”ו בארתיו – גם שם בסעיף ג, הביא הרמ”א דין זה.

 

 

סעיף יד

(צה) האומר לחבירו: אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו (צו) ולזמן העיכוב כך דינרין (יותר ממה שהלוהו), כא אסור מפני הערמת רבית (צז). הגה: ויש מתירין אם נותן לו מעות ומקבל פירות (צח) (ריב”ש סימן של”ה). ויש להקל בזה ועיין לעיל בסימן קס”ג (צט) אם עבר ועשה ערמה ברבית אי מוציאין מידו (ק).

כא רבינו ירוחם בנתיב טז בשם סה”ת וכ”כ הרשב”א בתשובה ח”ב סימן ב, וכ”כ בתשו’ להרמב”ן סימן רכא (וקע”ה).

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במי שלווה כסף כדין ללא ריבית, אלא התחייב שאם לא יפרע במועד ייקנס, מתי אסור ומתי מותר.
  • מעכשיו – בהתחייבות זו יש בעיה נוספת על איסור ריבית והוא אסמכתא, כלומר התחייבות של אדם אם יקרה משהו שמצפה שלא יקרה. וההלכה היא בדרך כלל שאסמכת לא קניא והתחייבות זו בטלה. כדי לבטל ביטול ההתחייבות צריך המחייב לומר שמחוייב מעכשיו בכסף זה.
  • אסור מפני הערמת רבית – אין זו ריבית קצוצה מעיקר הדין, מפני שהלווה יכול היה לפרוע בזמן ולא להתחייב כלל. התשלום הנוסף ניתן רק כקנס על אי־עמידה במועד, ולא כתמורה מפורשת על עצם ההלוואה. אף על פי כן אסרו זאת, מאחר שהדבר נראה כדרך לעקיפת איסור ריבית: בתחילה ניתנה הלוואה בסכום מסוים, ואם הקרן תישאר ביד הלווה לאחר המועד, ישלם יותר.
  • מתירין אם נותן לו מעות ומקבל פירות – הרמ”א מביא דעה המתירה זאת כאשר אינו פורע באותה דרך שלווה (המלווה נתן מעות, ואילו הקנס או הפירעון הנוסף ניתן בפירות). כי אם התוספת ניתנת במין אחר ובדרך של התחייבות בקנס, אין הדבר נראה כריבית. וכבר דברינו אמורים (לעיל סעיף ה) שמעיקר הדין קנס אינו ריבית.[5]
  • ועיין לעיל בסימן קס”ג – סעיף ג, שם מבואר דין דומה, שבו שונה אופן פירעון ההלוואה (פירות במקום מעות).
  • אי מוציאין מידו – להלכה נפסק (סימן קסא, סעיף ב) שתשלום שאיסורו משום הערמת או אבק ריבית אינו יוצא בדיינים (בניגוד לריבית קצוצה היוצאת). ולכן אף שהדבר אסור, אם המלווה כבר קיבל את התוספת, אין מחייבים אותו להחזיר מדיני אדם אך הוא חייב להחזיר כדי לצאת ידי שמים.

 

 

סעיף טו

(קא) כב המתחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא (קב) על כל עשרים דינר מהם ז’ פשיטים בכל חדש (קג), מותר (קד), שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו: אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך, שהוא מותר (קה) (וכבר נתבאר לעיל סי’ קע”ו (קו)).

כב הרשב”א בתשובה שם ובח”א סימן תתקפט.

 

  • הקדמה לסעיף – ה”נדוניא” היא סכום כסף שאבי הכלה, לפני נישואיה, מתחייב לתת לחתן. הכסף ניתן לשימוש הבעל אך הבעלות נשארת של האישה, כך שאם ייפרדו או ימות הבעל לפני אשתו, יוחזר ערך הכסף שניתן בחתונה ליד האישה.
  • יוסיף על סך הנדוניא – אבי הכלה מתחייב: אם לא יפרע את הנדוניא בזמן שנקבע, יוסיף סכום נוסף על כל תקופת העיכוב.
  • ז’ פשיטים בכל חדש – הכוונה לתוספת חודשית קבועה ואת עיקר הנדוניא שומר בינתיים אצלו, וישלמו מאוחר יותר. לכאורה יש מקום לחשוש לריבית, כי בתמורה לכך שהחתן ממתין לקבלת הכסף, הוא יקבל תוספת.
  • מותר – ומיד יסביר מדוע.
  • שהוא מותר – הכוונה, שאין כאן הלוואה בריבית, מפני שהחתן לא מסר לאבי הכלה ממון שהאב משתמש בו, אלא מקבל מתנה מהאב. התוספת החודשית אינה תשלום על דחיית חוב, אלא הרחבה של התחייבות האב בהבטחת הנדוניא המקורית, על כן מותר.
  • וכבר נתבאר לעיל סי’ קע”ו – סעיף ה ברמ”א, שם נתבאר שאם לא הוסכם הדבר מלכתחילה, אלא רק לאחר הנישואין ביקש אבי הכלה הסדר זה מן החתן (שימתין, ומתחייב לשלם יותר בעד ההמתנה), הדבר אסור. בשלב זה הפכה הנדוניא לחוב קיים, וכל תשלום נוסף עבור דחיית תשלום הנדוניא נראה כריבית (שכר תמורת הארכת זמן הפירעון). אמנם אין זו ריבית מן התורה, כי מקור החוב אינו הלוואה.

 

 

סעיף טז

(קז) כג אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו (קח), הרי זה רבית גמור (קט). הגה: אף על גב דכתב לו כך דרך קנסא: אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך (קי), ואף על גב דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל (קיא), מכל מקום הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע, הוי רבית גמור (קיב) (רוב הפוסקים). וכן עיקר, אף על גב דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה (קיג) (הגהות מרדכי פא”נ בשם ר”י דארליינש).

כג בית יוסף וכ”כ הרשב”א שם (דלא כהגהות מרדכי בשם ר”י מאורלייניש).

 

  • הקדמה לסעיף – בסעיף זה דנים בהלוואה שניתנה מלכתחילה כדין, בלא ריבית, ונקבע לה מועד פירעון. אלא שהלווה הוסיף תנאי והתחייב שאם לא יפרע את הכסף בתאריך הנקוב, יחויב בתשלום קנס עבור כל שבוע איחור. השאלה: האם תוספת זו היא קנס מותר, או ריבית אסורה?
  • בעוד שמעכב ממונו – כלומר התשלום ניתן למלווה בגלל שממונו נשאר ביד הלווה לאחר זמן הפירעון. אין זה קנס חד פעמי על עצם ההפרה, אלא תשלום החוזר ומצטבר לפי זמן העיכוב.
  • הרי זה רבית גמור – כלומר ריבית מן התורה: אף שבתקופה הראשונה הייתה ההלוואה ללא ריבית, הרי לאחר מועד הפירעון נוצרת בפועל הלוואה נוספת: המלווה ממתין עם גביית הקרן, והלווה משלם לו סכום קצוב בעד תקופת ההמתנה.
  • אתן לך כל שבוע כך וכך – כלומר לא כתב שאחרי התקופה המדוברת ישלם על כל שבוע איחור סכום מוסכם (שאז זה נראה כתמורה להארכת ההלוואה), אלא כתב בפירוש שאין אופציה לאחר בתשלום הפירעון. אלא שאם יאחר יחויב בקנס מוסכם על כל שבוע איחור. עם כל זה, עדיין אסור.
  • לא הוי כאן רבית כלל – אילו היה הלווה פורע במועד, לא היה משלם תוספת. ויש מקום לומר לכאורה שאין כאן ריבית, כי התוספת היא רק קנס על אי עמידתו בהתחייבות.
  • הוי רבית גמור – אין כאן קנס חד פעמי אלא תשלום מצטבר לפי מספר השבועות שהקרן נותרת ביד הלווה. על כן, אף שבתקופה הראשונה הייתה זו הלוואה כדין, הרי שלאחר מועד הפירעון נוצרה בפועל הלוואה בריבית.
  • והתירו ללוות ברבית בדרך זה – כי יש טוענים שאין זו ריבית אלא קנס על הפרת ההסכם. ונראה שאם מדובר בסכום חד-פעמי שאינו תלוי באיחור, אכן אין בו איסור, כפי שיתבאר בסעיף הבא.

כמו כן: מותר לגבות קנסות על אי-תשלום במועד של שירות או סחורה, כי מעולם לא הייתה כאן הלוואה.

 

 

סעיף יז

(קיד) המלוה על המשכון ואמר: אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך כל ששוה יותר על החוב, כד יש מי שאוסר משום הערמת רבית (קטו). (ועיין בחושן המשפט סימן ע”ב וע”ג (קטז)).

כד רבינו ירוחם בנתיב טז.

 

  • הקדמה לסעיף – גם סעיף זה דן במי שמחייב את עצמו בקנס אם לא יפרע בזמן.
  • יש מי שאוסר משום הערמת רבית – המשכון נמצא ביד המלווה כבטוחה לפירעון החוב (המשכון מבטיח שהלווה יקיים את התחייבותו). במקרה שהלווה לא ישלם, ייקח המלווה את המשכון. לכן, לכאורה יש מקום להתיר למלווה לזכות במשכון בתום הזמן שנקבע, אם הלווה לא פרע את חובו. ואף אם המשכון שווה יותר מסכום ההלוואה, היה מקום לומר שאין זו ריבית אלא קנס על אי קיום ההתחייבות.

אולם יש אוסרים, משום שהדבר עלול לשמש דרך לעקיפת איסור ריבית: הלווה נותן מראש משכון ששוויו עולה על סכום ההלוואה, ואם לא יפרע במועד, יקבל המלווה משכון השווה יותר מההלוואה. לפי טעם זה, גם התחייבות לשלם קנס חד פעמי במקרה של איחור בפירעון עלול להיחשב כהערמת ריבית ולהיות אסורה, אף שבוודאי אין בכך איסור ריבית מן התורה.[6]

  • ועיין בחושן המשפט סימן ע”ב וע”ג – שם מובא שאם הלווה אמר בשעת ההלוואה: “אם לא אשלם לך בזמן, יהא הנכס שלך מעכשיו”. הסכם זה חל, ואין בו משום ריבית. הטעם הוא, שהדבר נחשב כאילו מכר הלווה את הנכס במחיר מוזל, ומעות ההלוואה נחשבות למפרע כדמי קנייה ולא כהלוואה.[7]

 

 

סעיף יח

כה המוכר סחורה לחבירו בס’ זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה (קיז), ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק’ זהובים (קיח), וקנו מידו (קיט) והגיע הזמן ולא נתן, חייב ליתן הק’ זהובים (קכ). והוא שכשפסק על הסחורה ההיא יצא השער וקנה כפי השער (קכא), או היתה לו הסחורה ההיא (קכב).

כה הריב”ש בתשובה סימן שלה.

 

  • והתנה לתתה לו לחצי שנה – הקונה משלם למוכר שישים זהובים, והמוכר מתחייב לספק לו סחורה מאוחר יותר, בתאריך נקוב (לאחר חצי שנה).
  • שיתן בעבורה ק’ זהובים – הם מתנים שאם המוכר לא יספק את הסחורה במועד, יהיה עליו לשלם לקונה קנס של 100 זהובים.
  • וקנו מידו – נעשה קניין המאשר ומחזק את התחייבות המוכר.[8]
  • חייב ליתן הק’ זהובים – כיוון שהמוכר לא מסר את הסחורה במועד, חלה התחייבותו והוא חייב לשלם מאה זהובים. אין רואים את העסקה כאילו הקונה הלווה למוכר 60 וקיבל בחזרה 100, מפני שמתחילה ניתנו המעות בתורת מקח, ולא בתורת הלוואה.

התשלום הגבוה הוא קנס על ביטול התחייבות המכר, ולא שכר על הזמן שהוחזקו המעות ביד המוכר.

  • וקנה כפי השער – מותר לקבל תשלום מראש על הסחורה, גם אם עדיין אינה ברשות המוכר, מאחר וכבר נקבע לה מחיר ידוע בשוק, ואז הקניין חל (אף שהסחורה אינה בידו).
  • או היתה לו הסחורה ההיא – כאשר הסחורה מצויה ברשות המוכר בעת ההתחייבות, והוא יכול לספקה מיד, העסקה תקפה גם אם לא יצא השער. אבל אם לא הייתה לו הסחורה, וגם לא היה לה מחיר שוק ברור, העסקה בטלה.[9]

 

 

סעיף יט

כו (קכג) אם הפקיד מעות אצל חבירו (קכד) והנפקד הלוום לעובד כוכבים (קכה), הנפקד חייב באונסין (קכו) ואין למפקיד בריוח כלל (קכז). ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד, אין בו משום רבית (קכח) (ועיין בחושן המשפט סימן רצ”ב (קכט)).

כו מרדכי סוף פרק המפקיד.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק במעות שנמסרו לשמירה בלבד, ולא לצורך מסחר או עיסקא. הנפקד עבר על דעת המפקיד והלווה את המעות לגוי בריבית. סעיף זה דן למי שייכת הריבית שגבה הלווה מהגוי.
  • הפקיד מעות אצל חבירו – ולא נתן לנפקד רשות לסחור במעות, להלוותן או להשתמש בהן לצורכו.
  • והנפקד הלוום לעובד כוכבים – שלח הנפקד ידו בפיקדון, והלווה את המעות בריבית לגוי.
  • הנפקד חייב באונסין – בדרך כלל, שומר רגיל פטור מאונסים, לפי סוג שמירתו. אולם השולח יד בפיקדון מחויב באחריות חמורה, כי הוציא את החפץ מרשות בעליו לצורכו, ונעשה גזלן. לכן גם אם הגוי לא פרע את ההלוואה מחמת אונס שאינו תלוי בנפקד, חייב הנפקד להשיב את הקרן במלואה למפקיד.
  • ואין למפקיד בריוח כלל – הריבית שקיבל הנפקד אינה שייכת למפקיד, כי המעות לא נמסרו לנפקד בתורת “עסקה”, ולא הוסכם על חלוקת רווחים. המפקיד זכאי להשבת הקרן, אך אינו יכול לדרוש חלק ברווחים.
  • אין בו משום רבית – אם מבקש הנפקד מרצונו לתת למפקיד תוספת מעבר לקרן שהפקיד, אין בכך ריבית. כי המעות לא ניתנו מלכתחילה בתורת הלוואה, ואין כאן לווה המוסיף למלווה על הקרן.
  • ועיין בחושן המשפט סימן רצ”ב – סעיף א, שם מבואר האיסור על שומר להשתמש בכסף שהופקד אצלו ללא רשות הבעלים, ושהעושה כן נעשה גזלן וחייב באונסים.

 

 

סעיף כ

כז המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח כל שנה (קל) ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח (קלא), אינו נאמן, מאחר שנתנו לשם ריוח (קלב) (ועיין בחושן משפט סימן פ”א (קלג)).

כז בחשן המשפט סימן פא סעיף ל.

 

  • ונותן לו ריוח כל שנה – המתעסק מסר לבעל המעות, כל שנה, סכום מסוים שהוצג כחלקו של בעל המעות ברווחי העיסקא, ולא כפירעון הקרן.
  • ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח – לאחר זמן טען המתעסק שבאמת לא נוצר כל רווח בעסק. לדבריו, הסכומים שנתן לבעל המעות היו תשלומים מתוך הקרן, ולכן יש להפחיתם מהסכום שהוא עדיין חייב להשיב.
  • מאחר שנתנו לשם ריוח – מאחר שמסר את הכסף בתורת רווח, הרי זו הודאה שהיה רווח באותה עת. לאחר מכן הוא אינו נאמן לשנות את גרסתו ולומר שלא היה רווח.
  • ועיין בחושן משפט סימן פ”א – סעיף ל, שם נתבאר שאם בעת התשלום לא נאמר ולא היה ברור שהוא ניתן לשם רווח, יכול המשלם לטעון לאחר מכן שהיה זה פירעון הקרן.

 

 

סעיף כא

(קלד) כח אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא, אם דרך לשכור כַּתָּף להוליכה לשוק (קלה) לא יאמר לו: כיון שאני נותן לך שכר טרחך (קלו) אתה תתן שכר הכתף (קלז), (אלא שמין כמה צריך ליתן והוא בכלל הקרן (קלח)) (טור).

כח ברייתא מקום שנהגו להעלות שכר כתף וכו’, שם בבבא מציעא דף סח, ב.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במשקיע שמוסר למתעסק סחורה בתורת עיסקא, כדי שיוליך אותה לשוק, ימכרנה ויחלק עמו ברווחים. מלבד עבודת המכירה עצמה, יש לעיתים הוצאות חיצוניות הכרוכות בהבאת הסחורה לשוק, כגון שכר סבל. האם ניתן לחשב הוצאה זו כחלק משכר טרחתו של המתעסק, או שיש לחשבה כהוצאה של העיסקא.
  • לשכור כַּתָּף להוליכה לשוק – כַּתָּף פירושו סַבָּל: אדם הנושא סחורה על כתפו.

אם הדרך המקובלת היא לשכור סבל כדי לשאת סחורה לשוק, שכר הסבל נחשב כהוצאה לצורך המסחר.

  • כיון שאני נותן לך שכר טרחך – כפי שמחויב בכל עסקה.
  • אתה תתן שכר הכתף – אין בעל הסחורה רשאי לומר למתעסק, מאחר שאני כבר משלם לך שכר עבור עבודתך בעיסקא, כל ההוצאות הנוספות, כגון תשלום לסבל, מוטלות עליך. כי שכר הטרחה ניתן למתעסק עבור המכירה בשוק, שהיא תפקידו בחלק הפיקדון. בעל הסחורה צריך לשאת בהוצאה נוספת זו.
  • והוא בכלל הקרן – שכר הסבל נוסף לקרן. לדוגמה: אם שווי הסחורה הוא 100, ושכר הסבל הוא 2, מחשיבים את הקרן כאילו היא 102. אם הסחורה נמכרה בסך 120, נמצא שהרווח הוא 18 בלבד (120 פחות 102). חלקו של המשקיע ברווח הוא 9, ולכן יקבל 109. אם נגרם הפסד כגון שנמכרה הסחורה רק ב-80, ההפסד הוא 22 (102 פחות 80), וחלקו של המשקיע בהפסד הוא 11, ולכן יקבל 89.[10]

 

 

סעיף כב

(קלט) כט אם יש למקבל סחורה שקנה בזמן הזול (קמ), ועכשיו נתייקרה, לא יָשׁוֹם אותה כמו שקנאה, אלא כמו ששוה עתה (קמא). הגה: ובמקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות (קמב), אין המקבל יכול ליתן המעשר (קמג) אלא יתן חציו לנותן והוא יתננו למי שירצה (קמד) (מרדכי פרק הגוזל).

כט טור ממה שפירשו התוס’ שם גירסת ר”ח, שאם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק, ומעלה עליהם שכר כתף, שהיו צריכין להביא הפירות מביתו של הנותן לביתו של המקבל.

 

  • הקדמה לסעיף – משקיע מסר כסף למתעסק לצורך עיסקא: עליו לרכוש סחורה ולמוכרה, ולאחר מכן יתחלקו ברווחים.
  • סחורה שקנה בזמן הזול – כבר בעבר רכש המתעסק סחורה, במחיר נמוך, ורוצה לייחס את אותה סחורה לעיסקא, ולהחשיבה כאילו נרכשה עתה במעותיו של בעל הממון (כדי להתחלק ברווחים עם המשקיע). אלא שמאז שקנה המתעסק את הסחורה, עלה מחירה.

כיוון שההתייקרות אירעה עוד לפני שנכנסה הסחורה לחשבון העיסקא, היא שייכת למתעסק ולא לבעל המעות.

  • אלא כמו ששוה עתה – אין המתעסק רשאי לשום את הסחורה לפי המחיר הישן ששילם עליה, כי אם יחשב לפי מחירה הישן, נמצא שהוא למעשה “מוכר” למשקיע סחורה בפחות משוויה הנוכחי (כלומר, בעל המעות זוכה בסחורה השווה יותר מן הסכום שנתן). הנחה זו ניתנת לו מחמת הכסף שקיבל מן המשקיע, והרי זו ריבית דרבנן.

לפיכך יש לתחשב את הסחורה לפי שוויה בשעת הכנסתה לעיסקא.

  • ובמקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות – מדובר במקום שנהגו להפריש מעשר מרווחי העסק, לצורך עניים, קודם חלוקתם בין השותפים.
  • אין המקבל יכול ליתן המעשר – המתעסק אינו רשאי להחליט לפי ראות עיניו למי יינתן כל סכום המעשר, כי חלק מן הרווחים שייך למשקיע. הוא רשאי להחליט רק ביחס למעשר היוצא מחלקו שלו ברווח.
  • והוא יתננו למי שירצה – את חלק המעשר השייך למשקיע יש למסור למשקיע עצמו, והוא יחליט למי לתת.

 

 

סעיף כג

(קמה) ל הנותן בהמה לחבירו בעיסקא: באתונות, חייב ליטפל י”ח חדש (קמו), ובדקה כ”ד (קמז), ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבירו (קמח). לא והולדות, מקום שנהגו לחלקם מיד, חולקים (קמט). ובמקום שאין מנהג, יגדלם המקבל: לב בדקה, שלשים יום (קנ), ובגסה (קנא) חמשים יום (קנב), ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מהחלק השני (קנג) לג ואין צריך ליתן לו שכר טרחו מהחלק השני (קנד). לד ואם בא לחלוק (קנה) צריך להודיעו לחבירו (קנו) או לשום ולהתנות בפני שלשה (קנז), ואם לאו אין החלוקה כלום (קנח) (ואינו נוטל רק מחצית השבח כמו בראשונה) (קנט) (טור).

ל ברייתא שם דף סט, א. לא משנה שם ע”ב. לב ברייתא שם ע”א וכתנא קמא. לג כפי’ רש”י שם, כיון דבעי למטרח בה במחצה שלו, שהיא קרן גמור ואינו מלוה, וכי טרח משום דידיה קא טרח ולא מיחזי כרבית. לד מעובדא דרב מנשיה בר גדא שם.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במשקיע הנותן בהמות לרועה כדי להתעסק בהם (לגדל ולטפל), ולחלק את הרווחים. הכלל הוא שבתחילת העיסקא מעריכים את שווי הבהמות, ובסוף התקופה מעריכים אותן מחדש. את הרווח שנוצר מעליית ערכן מחלקים בין הצדדים לפי תנאי העיסקא, והמשקיע מקבל בחזרה את הבהמות עצמן. כמו כן, רווחים נוספים כגון וולדות, צמר וכדומה מתחלקים ביניהם. פרטי חלוקה זו מוסברים בסעיף זה.
  • חייב ליטפל י”ח חדש – המתעסק חייב לטפל באתון במשך 18 חודשים לפני שיוכלו לסיים את העיסקא, לחשב את הרווחים ולהחזיר את הבהמות למשקיע. וכל זה כאשר לא התנו ביניהם תנאים אחרים.
  • ובדקה כ”ד – בבהמה דקה, כגון כבשים ועיזים, תקופת ההתעסקות המקובלת היא שנתיים.
  • כל אחד מעכב על חבירו – במשך תקופה זו אין אחד מן הצדדים יכול לכפות את סיום העיסקא וחלוקת הרווחים. הטעם הוא, שככל שעובר הזמן, גדל ערך הבהמות. וכן נולדים וולדות ונגזז צמר, וממילא צפויים רווחים נוספים. לכן אין צד אחד רשאי למנוע מן השני את הרווחים הצפויים על ידי פירוק השותפות קודם זמנה.
  • חולקים – במקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד לאחר לידתם, נוהגים כמנהג המקום ומחלקים אותם מיד בין הצדדים.
  • יגדלם המקבל: בדקה שלשים יום – כאשר אין מנהג קבוע, צריך המתעסק לגדל את הוולדות של בהמה דקה, כלומר צאן, במשך שלושים יום לפני חלוקתם.
  • ובגסה – בהמה גסה, כגון בקר ושאר בהמות גדולות.
  • חמשים יום – את וולדות הבהמה הגסה מגדל המתעסק חמישים יום, ולאחר מכן מחלקים אותם חצי חצי.
  • והחצי מהחלק השני – אם לא נטל המשקיע את הוולדות, נחשב חלקו כאילו נמסר מחדש למתעסק בעיסקא. לכן המתעסק נוטל לא רק את מחצית הוולדות שלו, אלא גם מחצית מרווחי חלקו של המשקיע, שנוצרו לאחר מכן, מוולדות אלו.
  • ואין צריך ליתן לו שכר טרחו מהחלק השני – אין בעל הבהמות צריך לשלם למתעסק שכר נוסף עבור הטיפול בחלקו. כי המתעסק מטפל בחלקו של בעל הבהמות יחד עם חלקו שלו, והוא מקבל בתמורה מחצית מן השבח שנוסף בחלקו של בעל הבהמות. חלק זה בשבח נחשב שכר טרחתו.
  • ואם בא לחלוק – כאשר הגיע זמן החלוקה והמתעסק מבקש להפריד את חלקו מחלקו של בעל הבהמות, עליו להודיע למשקיע על כוונתו, כדי שיבוא לקחת את חלקו.
  • צריך להודיעו לחבירו – על המתעסק להודיע למשקיע שהגיע זמן החלוקה ושהוא מבקש לחלק. ההודעה מאפשרת לבעל הבהמות לבוא, לבדוק את מצב הוולדות וליטול את חלקו.
  • או לשום ולהתנות בפני שלשה – אם אינו מודיע לבעל הבהמות, עליו להעריך את הוולדות ואת שוויָם בפני שלושה אנשים. השומה קובעת באופן בלתי תלוי מה היה שווי חלקו של כל אחד בזמן החלוקה, ומונעת מחלוקת מאוחרת על שיעור הרווחים.
  • ואם לאו אין החלוקה כלום – אם לא הודיע וגם לא ערך שומה בפני שלושה, החלטתו החד צדדית אינה נחשבת חלוקה. מפני שקשה להעריך בדיעבד את שווי הוולדות בעת החלוקה. כיון שהמתעסק פעל שלא כדין, הדין הוא שלא נעשתה חלוקה מחייבת בין הצדדים, ואינו יכול לתבוע מחצית מן הרווח של המשקיע.
  • כמו בראשונה – זה הסבר דברי המחבר: כל עוד לא נעשתה חלוקה כדין, ממשיכה העיסקא הראשונה.

 

 

סעיף כד

לה (קס) הנותן עסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה כולו קרן (קסא), דשמא לא יהיה כל כך ריוח ונמצא נוטל ממנו רבית (קסב). וכן לו לא יתן לו מעות בתורת עיסקא או שותפות ויכתוב אותם מלוה (קסג), שמא ימות (קסד) ונמצא השטר ביד היורש וגובה לו* בו את הרבית (קסה).

לה שם דף סח, א לית הלכתא כשטרי מחוזנאי וכו’. לו רמב”ם בפרק ה מהלכות מלוה מ דין י, וכתב ה”ה שזה פשוט ומשם נלמד. לו* פי’ דשמא היה הפסד בעסק דהוה ליה לבעל המעות להפסיד מחצה והיורש אינו יודע התנאי שביניהם, וגובה כל השטר ואינו מפסיד כלום וזה רבית.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק באופן כתיבת שטר עיסקא: לעיתים מעריכים הצדדים מראש כמה רווח צפוי להתקבל, ומבקשים לצרף את הרווח המשוער לקרן, ולכתוב בשטר סכום כולל כאילו כולו חוב ודאי. סעיף זה מבאר ממה יש להימנע בניסוח שטר עיסקא.
  • ויעשה כולו קרן – אין לעשות כן. כגון שמשקיע נותן כסף למתעסק בתורת עיסקא, ומשערים מראש את הרווח הצפוי מן העסק. לאחר מכן כותבים שטר, בו מתחייב המתעסק להחזיר (בתום התקופה) את הקרן, בצירוף חלק המשקיע ברווח המשוער, כאילו הסכום כולו הוא קרן גמורה.

אף שהמשקיע והמתעסק יודעים ביניהם שאם הרווח בפועל יהיה קטן מן הצפוי לא יתחייב המתעסק לשלם את מלוא הסכום הכתוב בשטר, מכל מקום אין לכתוב שטר בנוסח זה.

  • ונמצא נוטל ממנו רבית – הטעם הוא: אם הרווח בפועל לא יגיע לסכום שנרשם בשטר, עלול המשקיע להציג את השטר בבית דין ולגבות את מלוא הסכום הנקוב בו. מאחר שאין השטר מגלה שמדובר בעיסקא התלויה ברווח ובהפסד, נמצא שהמתעסק משלם סכום שאינו מגיע למשקיע, ויש בכך ריבית.
  • ויכתוב אותם מלוה – וכן אסור לכתוב את כספי העיסקא בלשון הלוואה, אפילו אם לא צירפו לקרן את הרווחים המשוערים. מאחר שהעסקה היא עיסקא ולא הלוואה גמורה, אין לרשום בשטר שהמתעסק חייב את כל הסכום כהלוואה רגילה.
  • שמא ימות – המשקיע קודם סיום העיסקא, והשטר יעבור לידי יורשיו. היורשים עלולים שלא לדעת שהמעות נמסרו בתורת עיסקא ושחלק מן הקרן היה נתון לסיכון ולהפסד.
  • וגובה בו את הרבית – במקרה כזה עלולים היורשים למצוא את השטר ולדרוש מן המתעסק את מלוא הסכום הנקוב בו, מתוך מחשבה שמדובר בהלוואה גמורה. אולם באמת ייתכן שהעיסקא הפסידה, או שלא הרוויחה כצפוי, ולא מגיע למשקיע כל הסכום. כל עוד המשקיע חי, שניהם סומכים על כך שלא יטעה ויבין שאין לו לתבוע את מלוא הסכום, שהרי יודע שמדובר בעיסקא ולא בהלוואה. אך החשש הוא שמא ימות, ויורשיו יתבעו את מלוא הסכום, ויביאו לכך שהמתעסק ישלם יותר מן המגיע, והתוספת תיחשב ריבית.[11]

הכי פשוט לכתוב שטר עיסקא כדין, בלי לשער את הרווחים, ובלי להשתמש במילה “הלוואה”, אלא רק לפרט את תנאי החלוקה והשכר המגיע למתעסק.

 

 

סעיף כה

לז אם כתוב בשטר: פלגא באגר ובהפסד (קסו), אם הנותן או המקבל אדם גדול וידוע שלא היה עושה איסור רבית דנין אותו להיתר (קסז) לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים באחריות, ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא יטול אלא שליש הריוח (קסח). לח אבל באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי (קסט), דיינינן לשטרא כפשטיה והוה ליה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יפסיד החצי כפי תנאו, ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום (קע). (וכן הוא הדין בכל עיסקא שנעשה באיסור) (תשובת הרא”ש כלל פ”ח).

לז עובדא דבני רב עיליש וכדאמר רבא כו’, שם דף סח, ב וכפי’ רש”י ובתוס’ שם. לח טור בשם הרמ”ה.

 

  • כתוב בשטר: פלגא באגר ובהפסד – מנוסח השטר משמע שיחלקו גם את הרווחים וגם את ההפסדים בשווה. אך לא נכתב בשטר שישולם למתעסק שכר טרחה, ולכאורה השטר פסול.
  • דנין אותו להיתר – כלומר, מוסיפים פרשנות מקילה לשטר. כי מדובר שאחד הצדדים מפורסם כזהיר באיסורים, לכן מניחים שלא התכוון לאיסור.
  • שלא יטול אלא שליש הריוח – כלומר מפרשים את השטר כאילו ניתנה למתעסק אפשרות לבחור בין שתי חלופות: האחת – או לקבל חצי מן הרווח, ואז המשקיע יקבל עליו שני שליש מההפסד; השנייה – לקבל עליו מחצית מן ההפסד, ואז אם יהיה רווח יקבל המשקיע רק שליש רווח. בדרך זו נמצא שהמתעסק מקבל תמורה עבור אחריותו או עבור טרחתו, ואין כאן ריבית.

כמובן, שאין נותנים למתעסק לבחור בסוף התקופה (לפי התוצאות), כי אז יבחר תמיד לטובתו: במקרה של הפסד יטען “עלי רק שליש ההפסד”, ובמקרה של רווח יטען “מגיע לי שני שליש מהרווח”, אלא נותנים לו פרק זמן מוגדר, במהלכו עליו להכריע.[12]

  • באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי – אבל אם מדובר באדם רגיל, שלא ידוע כמי שנזהר במיוחד מאיסורים, אין מפרשים את השטר בדרך היתר, אלא דנים אותו ככתבו וכלשונו.
  • ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום – כלומר השטר נחשב “שטר שיש בו ריבית”, ולכן הוא פסול.

ובשונה מסעיפים ב ו-ד, כאן אין לומר שיתנו למתעסק שכרו כפועל בטל (כי אף שלא נכתב מפורש בשטר, אולי נפרש שזו הייתה הכוונה), כי בשטר לא הובאה התחייבות זו, ואין מפרשים את השטר בדרך היתר. על כן הדין הוא שאם המתעסק הרוויח, כל הרווח שלו, והמשקיע אינו מקבל כלום. אם יש הפסדים, המתעסק נושא בחצי מן ההפסד, כפי שכתוב בשטר.

 

 

סעיף כו

(קעא) לט והיכא שהוא אדם גדול דדיינינן להתירא (קעב), אם יש בו ריוח (קעג) ואמר הנותן: אני אטול החצי מיד, ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים, או אם יש בו הפסד אומר: איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש (קעד), והמקבל אומר בְּהֶפֶךְ: אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב’ חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות, או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש, וכשיהיה ריוח לא יקח ממנו אלא החצי (קעה), אם כתוב בשטר (קעו): דיהיב מרי עיסקא (קעז) למקבל פלגא באגר ובהפסד, משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מלתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה (קעח), ואי כתיב ביה: למשקל פלגא באגר ובהפסד, משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי (קעט).

לט גם זה שם בשמו.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה הוא המשך של הסעיף הקודם. לאחר שפירשנו את השטר בדרך היתר, באופן שניתנה אפשרות לבחור בין שני אופנים של חלוקת רווחים והפסדים, מתעוררת השאלה: למי נתונה זכות הבחירה – למשקיע או למתעסק?
  • דדיינינן להתירא – כאשר מגיע הזמן להכריע באמצע התקופה, איזו פרשנות לתת לשטר, מתעורר ויכוח בין המשקיע למתעסק – כל אחד מבקש לפרש את השטר לטובתו.
  • אם יש בו ריוח – באמצע התקופה נראית העסקה כרווחית, ואז טוען המשקיע שהבחירה בידו, ולכן מפרש לטובתו: אני אקבל חצי מהרווח, ובתמורה אקבל עלי שני שלישים מן ההפסד אם יהיה הפסד.
  • לא אקבל אלא השליש – לעומת זאת, אם נראה שיהיה הפסד, המשקיע טוען שהוא רשאי לבחור את הפרשנות השנייה: אני אקבל רק שליש מהרווח, ובתמורה אשא בחצי מן ההפסד. אלא שהמתעסק טוען להיפך – הוא זה שמוסמך לבחור את הפרשנות.
  • לא יקח ממנו אלא החצי – כאשר נראה שהעסקה תרוויח, המתעסק טוען שעליו לקבל שני שליש מן הרווח. וכאשר נראה שהיא תפסיד, טוען שיישא בחצי מן ההפסד.

כלומר, כל צד מנסה לפרש את השטר לטובתו, על סמך מצב העסקה באמצע התקופה. אף שהמצב אינו משקף בהכרח את התוצאה הסופית, כי יש עסקאות שבהתחלה נראות מוצלחות ולבסוף התוצאה היא כשלון עסקי, או להיפך.

  • אם כתוב בשטר – מסביר המחבר: ההכרעה למי תינתן זכות הבחירה באמצע התקופה תלויה בלשון השטר.
  • דיהיב מרי עיסקא – אם כתוב בשטר שבעל העסקה (המשקיע) נותן למתעסק חצי רווח וחצי הפסד, משמע שהמשקיע הוא היוזם, ולכן הבחירה בידו.
  • למיתב למקבל מאי דניחא ליה – תרגום: אם כתוב בשטר שהמשקיע נותן כסף למתעסק חצי מהרווח וחצי מההפסד משמע שהבחירה תלויה בו לתת למתעסק מה שנוח לו. כלומר בשטר כתוב שהמשקיע הוא היוזם, על כן הוא רשאי להחליט איזו פרשנות נוחה לו באמצע התקופה, האם חצי רווח ושני שלישים הפסד, או שליש רווח וחצי הפסד.
  • משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי – אבל אם הלשון הכתובה בשטר היא “למשקל פלגא באגר ובהפסד” – כלומר, שהמתעסק לוקח חצי רווח ונושא בחצי מן ההפסד, משמע שהמתעסק הוא היוזם, ולכן באמצע התקופה הבחירה בידו, להחליט מה שנוח לו.

 

 

סעיף כז

(קפ) מ אם התנו על חלוקת הריוח ולא התנו על חלוקת ההפסד, אם יהיה שם הפסד יפסיד המתעסק שני שלישי החלק שהיה מרויח (קפא). וכן אם התנו על חלוקת ההפסד (קפב) ולא התנו על חלוקת הריוח והרויחו, יטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שליש חלק חבירו (קפג). כיצד (קפד): אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ולא התנו על ההפסד (קפה), אם הפסיד הרי זה משלם שתות (קפו). ואם התנו שיפסיד המתעסק רביע בהפסד ולא התנו על הריוח, אם הרויח מ* נוטל מחצה (קפז).

מ תלמידי הרשב”א בשם הרמב”ן (ועיין בית יוסף). מ* פירוש, הוא נוטל רביע הריוח ועוד שליש של חלק חבירו שהוא גם כן רביע, כי חבירו לקח ג’ רביעיות הרי מחצה.

 

  • הקדמה לסעיף – בסעיפים הקודמים ראינו שאם התנו חלוקה שוויונית ברווחים בלבד, יפסיד המשקיע שני שליש מההפסדים אם יהיה הפסד, והמתעסק רק שליש. ואם התנו חלוקה שווה בהפסדים בלבד ולא התנו על הרווחים, יקבל המתעסק שני שליש מהרווחים.

סעיף זה דן במקרים בהם ההסכם אינו שוויני – כגון שהתנו על רווחים בלבד, או על הפסדים בלבד, אך לא בצורה שוויונית: כיצד מחשבים את חלק המתעסק בהפסד כשהתנו רק על הרווח, ואת חלקו ברווח כשהתנו רק על ההפסד. העיקרון הוא – חלקו של המתעסק ברווח צריך להיות תמיד גדול מחלקו בהפסד, כדי שיקבל שכר על עמלו בחלק של המשקיע.

  • שני שלישי החלק שהיה מרויח – אם התנו רק על הרווחים, יפסיד המתעסק פחות ממה שהיה מרוויח (כדי שלא ייחשב כעובד ללא שכר), ומיד ייתן המחבר דוגמא.
  • אם התנו על חלוקת ההפסד – ולא הותנתה חלוקת הרווחים בצורה שווה (חצי חצי), כפי שידגים המחבר.
  • ותוספת שליש חלק חבירו – ברווח יקבל המתעסק אחוז גבוה יותר מחלקו בהפסד. שיעור התוספת הוא שליש, כשכר על עמלו.
  • כיצד – המחבר מביא שתי דוגמאות לחישוב זה.
  • ולא התנו על ההפסד – קבעו שאם יהא רווח, יקבל המתעסק רבע מן הרווחים, אך לא פירשו כמה יישא בהפסד. לפי הכלל הראשון, עליו להפסיד פחות ממה שהיה מקבל אילו היה רווח. כלומר, שני שלישים מרבע.
  • הרי זה משלם שתות – אם סוכם שברווח יקבל 1/4, יפסיד בהפסד רק 2/3 מאותו רבע, כלומר שישית (והמשקיע יפסיד חמש שישיות).
  • אם הרויח נוטל מחצה – אם סוכם שיפסיד 1/4 והמשקיע 3/4, ולא קבעו דבר לגבי הרווח, אז ברווח מגיע למתעסק 1/4 ועוד 2/3 מחלק חברו. מאחר שחלק המשקיע בהפסד הוא שלושה רבעים (3/4), שני שלישים מהם הוא רבע נוסף (2/3 מתוך 3/4, זה בדיוק 1/4). נמצא שהמתעסק מקבל רבע ועוד רבע, ובסך הכל מחצית הרווח.

בדרך זו, יקבל המתעסק שכר טרחה על עמלו בחלק המשקיע.

 

 

סעיף כח

מא אם התנו שהנותן יפסיד שני חלקים (קפח) ולא יטול בריוח אלא חלק א’ (קפט), ולא היה שם לא ריוח ולא הפסד, והמתעסק תובע שכרו, לא יטול כלום (קצ) (תשובת ראב”ד בשם תשובת רי”ף והוא ברי”ף פרק המקבל). אבל אם התנו למחצה בשכר ומחצה בהפסד, ולא היה שם ריוח ולא הפסד, נוטל המתעסק שכרו מהקרן (קצא) (תשובת ראב”ד שם).

מא תשובת הראב”ד תמים דעים סימן נא (נדפס גם בשו”ת הראב”ד סימן קלב) בשם הרי”ף, וכ”כ הרי”ף בעצמו בפרק המקבל.

 

  • התנו שהנותן יפסיד שני חלקים – כלומר, הותנה שאם העסק יפסיד, יישא המשקיע בשני שליש מן ההפסד, והמתעסק בשליש.
  • ולא יטול בריוח אלא חלק א’ – כנגד זאת, אם יהיה רווח יקבל המשקיע חצי. תנאי זה מיטיב עם המתעסק, שכן חלקו ברווח גדול מחלקו בהפסד. הפרש זה, שברווח נוטל יותר מחלקו בהפסד, נחשב כשכר על טרחתו בעסק.
  • לא יטול כלום – אם בפועל לא היה לא רווח ולא הפסד, אין המתעסק זכאי לתבוע שכר נוסף מן הקרן. זאת משום ששכרו לא נקבע כתשלום בפני עצמו, אלא נובע מכך שחלקו ברווח גדול מחלקו בהפסד. וכיוון שלא נוצר כל רווח, לא נוצר גם מקור לשכר זה.
  • נוטל המתעסק שכרו מהקרן – אם הוסכם ביניהם על חלוקה שווה של הרווח ושל ההפסד, יהיה שכרו של המתעסק כמקובל בכל עסקה של מחצית שכר ומחצית הפסד, ולא במה שמקבל יותר ברווח מבהפסד. ושכרו אינו תלוי ביצירת רווח, אלא בעצם פועלו וטרחתו.

מאחר שלא נוצר רווח ממנו ניתן לשלם את שכרו, הוא נוטל את שכר טרחתו מן הקרן עצמה. אלא שנטילת השכר מן הקרן יוצרת הפסד בעיסקא, ובאותו הפסד הוא עצמו נושא במחצית. לפיכך התוצאה המעשית היא שהוא מקבל רק מחצית משכרו הנקוב.[13]

 

 

סעיף כט

מב המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח, לא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו (קצב), ואם עשה כן, חצי הריוח לבעל החנות (קצג).

מב תוספתא, וכתבה הרא”ש שם בפרק ה דבבא מציעא, והרמב”ם בפרק ז מהלכות שלוחין הלכה ז.

 

  • ומוכר דברים אחרים ממעותיו – בעל החנות הושיב בה את חברו כדי שינהל את המסחר, ושניהם יחלקו ברווחים. אין המתעסק רשאי לנצל את החנות של המשקיע לעסק פרטי משלו, כי זה פוגע בעסקי המשקיע.
  • חצי הריוח לבעל החנות – אם עבר והתעסק גם בעסקיו הפרטיים בתוך החנות, הרווחים הנובעים מאותם עסקאות מתחלקים, וחצי מן הרווחים שייכים גם לבעל החנות. מכיוון שהפקת הרווחים נעשתה באמצעות הזמן, המקום והמערכת העסקית שהועמדו לצורך השותפות, על כן זכאי בעל החנות במחציתם.

 

 

סעיף ל

מג הנותן מעות לחבירו להתעסק, אף על פי שהחצי יש לו דין מלוה (קצד) אינו יכול להוציא החצי לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו (קצה), מד וכן אינו יכול לומר: אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של פקדון בבית דין (קצו).

מג מימרא דרבא שם דף קד, ב דלהכי קרי ליה עיסקא דיהיב ליה לאעסוקי ביה. מד טור בשם הרמב”ם בפרק ז מהלכות שלוחין הלכה ד, מהא דרבא דלעיל.

 

  • שהחצי יש לו דין מלוה – אף שמבחינה הלכתית מחצית המעות נחשבות הלוואה למתעסק ומחציתן פיקדון של בעל המעות, אין פירוש הדבר שהמתעסק רשאי להפריד בפועל בין שני החצאים ולנהוג בחלק ההלוואה כרצונו. ואף שחצי זה מוגדר כהלוואה, אין זה אומר שהמתעסק רשאי להתייחס אליו כאל כסף פרטי.
  • ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו – כי באמת הסכום כולו נמסר לו כיחידה אחת, וכולו נועד לצורך ההשקעה – לעסוק בו להפקת רווח. החלוקה להלוואה ופקדון אינה אלא לצורך קביעת אחריות ורווחים כפי שפירשנו בתחילת הסימן. לכן עליו להתעסק בכל הכסף, ולא רק בחלקו.
  • ואניח החצי של פקדון בבית דין – המתעסק אינו יכול לומר: “את חצי הפיקדון אפקיד בבית דין, ואתעסק רק בחצי שלי”. כי גם החצי של המשקיע ניתן לו כדי להתעסק בו, ולא כדי להניחו ללא שימוש. הגדרת “פיקדון” אינה באה לומר שהכסף צריך להישאר שמור, אלא רק ללמדנו שהרווחים הנוצרים ממנו שייכים בחציים למשקיע. לכן, כל הכסף חייב להיות מושקע בהפקת רווח.

 

 

סעיף לא

(קצז) מה מתעסק שמת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הם מזה העסק, נוטלן בעל הממון בלא שבועה ואין הבעל חוב ולא האשה נוטלים כלום מהקרן ולא מחלק ריוח הנותן (קצח). הגה: ויוכל הנותן ליקח כל העיסקא מידם אף על פי שעדיין לא כלה הזמן שקצב עם המקבל (קצט) (מיימוני פ”ה דהלכות שלוחים ורוב הפוסקים) (ועיין בחושן משפט סימן קע”ו (ר)).

מה ממימרא דרבא שם, דלהכי קרי ליה עיסקא שאם מת וכו’, וכתב הרי”ף כן שם, וכ”כ הרא”ש שם, ונ”י בשם רב האי גאון.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה מבוסס על ההבנה שהקרן שהשקיע המשקיע בידי המתעסק נשארת בבעלותו הבלעדית של המשקיע לאורך כל תקופת העיסקא.
  • ולא מחלק ריוח הנותן – אם מת המתעסק, נפסקת העסקה וצריך לחלק. הקרן חוזרת כמובן למשקיע, וגם את חלק הרווח המגיע לו ייטול הוא. בעל החוב של הנפטר ואשתו אינם יכולים לתבוע ולקחת דבר מכספים אלו – לא מן הקרן ולא מחלק הרווח של המשקיע – כי אינם שייכים לנפטר כלל אלא למשקיע בלבד.
  • שעדיין לא כלה הזמן שקצב עם המקבל – כי הואיל והמקבל נפטר ואיננו עוד, ואין מי שימשיך את העיסקא, רשאי המשקיע לקחת את כל נכסי העיסקא מיד היורשים (בתנאי שהם גדולים)[14], אף אם טרם הגיע המועד שנקצב לסיום התקופה.
  • ועיין בחושן משפט סימן קע”ו – סעיף יט, שם מבואר שאם אחד מן השותפים בעסק מת, בטלה השותפות מאליה. כך גם בעיסקא, מיתת המתעסק מבטלת את העיסקא, והמשקיע נוטל את שלו.

 

 

סעיף לב

(רא) מו נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים (רב), והביא בעל הממון ראיה ברורה שהם מזה העסק, מוציא מידם (רג). אפילו שינה אותם מקבל המתנה (רד) או מכרם (רה) או נתנם לאחרים (רו) או הפסיד (רז), חייב לשלם (רח), והכל בראיה ברורה (רט).

מו טור בשם הרמב”ם בפ”ז מהלכות שלוחין דין ה.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך לעסוק בזכותו של בעל המעות בנכסי העיסקא, כמו בסעיף הקודם: כספי וחפצי העיסקא שהותיר המשקיע בידי המתעסק, הם בבעלותו הבלעדית של המשקיע.
  • או מהמעות לאחרים – ואסור לו לעשות כן, כי אין זה רכושו אלא רכוש המשקיע. ואם מכר, והקונה רכש בתום לב, על המתעסק לשלם למשקיע.[15]
  • מוציא מידם – כי מקבל המתנה קיבל ממון מן המתעסק שאינו הבעלים ושלא הייתה לו רשות להעניק. על כן, קניין המתנה לא חל כלל. אבל אם קנה אדם מהמתעסק אינו חייב לשלם אם קנה בתום לב[16], אבל במתנה חייב להחזיר, אם המתעסק לא משלם למשקיע.[17]
  • אפילו שינה אותם מקבל המתנה – אם שינה את החפץ באופן שאינו קיים עוד בצורתו הראשונה, אין המשקיע יכול תמיד ליטול את החפץ עצמו (כי אז נוצרה חובת תשלום במקום חובת השבה בעין).
  • או מכרם – מקבל המתנה מכר אותה לאדם אחר. הקונה השני פטור מהשבה, משום שקנה בתום לב.[18]
  • או נתנם לאחרים – וקשה להגיע אליהם ולתובעם (אבל אם נקל לאתרם, חובה על מקבלי המתנה להשיבה לבעליה).[19]
  • או הפסיד – אם החפץ אבד, התקלקל או נצרך ואינו קיים עוד, אין אפשרות להשיבו בעין.
  • חייב לשלם – בכל המקרים הנ”ל חייב מקבל המתנה לשלם למשקיע את שווי הממון שהוציא, כי השתמש בממון שאינו שלו. וכל זה בתנאי שברור לו שהממון שניתן היה שייך לעיסקא, וכן בתנאי שהמתעסק עצמו (שהוא הגזלן העיקרי) אינו יכול לשלם למשקיע.[20]
  • והכל בראיה ברורה – כל האמור תלוי בכך שיש הוכחה ברורה שאכן הממון שניתן לאחרים מקורו בעיסקא, ולא שמדובר במתנה מרכוש פרטי של המתעסק. ללא ראיה ברורה, אין המשקיע יכול להוציאם.

 

 

סעיף לג

מז מי שנתן לחבירו עיסקא אחת וכתב עליה שני שטרות (רי) אין שטר אחד משועבד לחבירו (ריא), שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואחר כך יחלקו הריוח, אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם (ריב). ואם נתן לו שתי עיסקות בשתי פעמים, וכתבם בשטר אחד (ריג) והרויח באחד והפסיד באחרת, ימלאו הקרן תחלה ואחר כך יחלקו המותר (ריד).

מז מימרא דרבא שם דף (קה) [קד, ב].

 

  • וכתב עליה שני שטרות – כלומר חילק את סכום העיסקא לשניים, ולכל חלק כתב שטר נפרד בפני עצמו – כגון שהעסקה כולה הייתה 10,000, וכתב שני שטרות של 5,000 כל אחד.
  • אין שטר אחד משועבד לחבירו – מאחר שכל שטר עומד בפני עצמו, אין דנים את שתי העסקאות כיחידה אחת, אלא כל אחת נחשבת עסקה נפרדת לגמרי.
  • אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם – דנים כל עיסקא בנפרד, לפי תנאיה. לדוגמה: נניח שסוכם שהמתעסק מקבל חצי מהרווח ומשלם שליש מן ההפסד, ובעסקה אחת היה רווח של 3000, ובשנייה הפסד של 1500.

מן הרווח שבשטר הראשון יקבל המתעסק 1500, מן ההפסד שבשטר השני יפסיד 500. נמצא שבסיכום שני החשבונות נותר בידו רווח של 1000.

אילו היו שני החלקים נחשבים עסקה אחת, היה הרווח הכולל (לאחר קיזוז ההפסד) 1500, והמתעסק היה מקבל רק מחצית ממנו – 750.

  • וכתבם בשטר אחד – אם בעל המעות מסר למתעסק שתי עסקאות נפרדות, אך כלל את שתיהן בשטר אחד, נחשבות שתיהן כעסק אחד.
  • ואחר כך יחלקו המותר – במקרה כזה, מצרפים את הרווחים וההפסדים של שתי העסקאות, משלימים תחילה את הקרן הכוללת, ורק את היתרה מחלקים לפי תנאי העיסקא.

לדוגמה: אם באחת היה רווח של 3000, ובאחרת הפסד של 1500, הרווח הכולל הוא 1500. אם החלוקה היא מחצה על מחצה, יקבל המתעסק 750.

 

 

סעיף לד

מח המקבל עיסקא מחבירו והפסיד (רטו) ולא הודיעוֹ (רטז) אלא נתעסק ומילא הקרן (ריז), אינו יכול לומר: תפסיד חלקך מההפסד (ריח), אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש בו מותר יחלקוהו לפי תְּנָאָם (ריט). הגה: ודווקא שלא הודיעוֹ, אבל אם הודיעוֹ, ואמר לו: לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח, הרשות בידו (רכ) (ב”י בשם תלמידי הרשב”א ונ”י), דהא יכול לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר (רכא). המקבל עיסקא (רכב) נותן מס מן הריוח תחלה ואחר כך יחלקו (רכג), אלא אם כן התנו שיוכל (רכד) ליקח ריוח מתי שירצה, או שהודיעוֹ ליקח חלקו מן הריוח (רכה), ואז אם נתן אחר כך מס נחשב להפסד (רכו) (מרדכי פרק המקבל).

מח גם זה מימרא דרבא, שם קה, א. ומפרש טעמא דא”ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרי לך מפסיד עיסקי.

 

  • והפסיד – אפילו לפני סוף התקופה שהוסכמה ביניהם.
  • ולא הודיעו – בסעיף הבא נלמד שיש זכות למתעסק להפסיק את עבודתו בכל זמן שירצה, על פי הכלל “עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”. על כן אם רואה שהעסק לא מצליח ויש הפסדים, מותר לו לפנות למשקיע ולהגיד לו שאינו רוצה להמשיך בעיסקא, ולחלק את ההפסדים כפי תנאם.[21] סעיף זה דן במקרה שלא הודיעו, ולא החזיר את הקרן בניכוי ההפסד.
  • נתעסק ומילא הקרן – המתעסק המשיך לסחור בכספי המשקיע, ובהמשך נוצר רווח שכיסה את ההפסד, והחזיר את הקרן לשוויה המקורי.
  • תפסיד חלקך מההפסד – המתעסק אינו יכול לומר למשקיע: “היה הפסד – והייתי יכול להפסיק לעבוד, ולהחזיר לך את הקרן בניכוי ההפסד, על כן גם עכשיו תפסיד את חלקך”. כי הרווח המאוחר נעשה בכספי המשקיע.
  • יחלקוהו לפי תְּנָאָם – הרווחים המאוחרים של העיסקא, משועבדים תחילה להשבת הקרן למצבה המקורי. רק אם נותר סכום נוסף לאחר השלמת הקרן, נחשב אותו סכום לרווח, ויחלקוהו לפי התנאי שקבעו.
  • הרשות בידו – כלומר, אם רצונך בכך, אמשיך להתעסק בכספים, אבל זו עסקה חדשה. אם יסכים המשקיע, ימשיך המתעסק לעסוק בתנאי שהתקופה השנייה תיחשב נפרדת, והמשקיע יישא את חלקו בהפסד שארע לפני שהודיעו. אם יהיה רווח בתקופה השנייה, יחלקו אותו בינם, אך חלקו של המשקיע ינוכה מסך הפסדו בתקופה הראשונה.
  • יכול לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר – המתעסק דינו כפועל וזכותו להפסיק את עבודתו, כאשר הוא רוצה. מאחר שהוא רשאי לחזור בו מן העיסקא, הוא רשאי לומר שלא ימשיך לעבוד אלא לפי תנאים חדשים.

ולכן אם רצונו של המשקיע שהמתעסק ימשיך בעבודתו, יכול המתעסק להתנות עמו שהרווחים מכאן ואילך יחושבו בנפרד, ולא יכסו את ההפסד שנגרם בתקופה הראשונה.

לדוגמא: סוכם לחלק רווחים חצי חצי, והמשקיע יישא בשני שלישי ההפסד. בתקופה הראשונה חל הפסד של 3000, ובתקופה השנייה רווח של 4000: לו היו מערבים את שתי התקופות, היה הרווח הכולל 1000 בלבד, ויחלקו 500 לכל אחד. אך לפי דרישת המתעסק: בתקופה הראשונה יפסיד המשקיע 2000, ובתקופה השנייה יחלקו 2000 לכל אחד. נמצא שהמשקיע לא הרוויח כלום, ואילו המתעסק הפסיד 1000 בתקופה הראשונה והרוויח 2000 בשנייה, ובידו נותרו 1000 במקום 500.

  • המקבל עיסקא – בקטע זה מלמד הרמ”א שמיסים הם חלק מחישוב הרווח וההפסד של העיסקא.
  • ואחר כך יחלקו – המס מקטין את הרווח: כגון, אם הרוויח 2000 ושילם מס של 1000, הרי שהרווח בפועל הוא 1000 בלבד, ורק לאחר תשלום המס מחלקים את הנותר.
  • אלא אם כן התנו שיוכל – המתעסק התנה שיוכל ליטול את חלקו בכל עת.
  • או שהודיעו ליקח חלקו מן הריוח – הודיע למשקיע לפני מועד תשלום המס שרוצה לחלוק ברווחים, שכן רשאי המתעסק לסיים את העיסקא ולחלוק ברווחים, כפי שיתבאר בסעיף לו.
  • נחשב להפסד – לדוגמא אם הרוויח 2000, ועזב את העיסקא לפני שהגיע מועד תשלום המס, זכאי המתעסק ב-1000 מהרווח. אם לאחר מכן חל מס של 1000, נחשב הדבר להפסד. והמשקיע יפסיד שני שליש ממנו, והמתעסק יפסיד רק שליש.

 

 

סעיף לה

מט שנים שקבלו עיסקא מאחד לזמן, ואמר אחד לחבירו בתוך הזמן (רכז): נחלוק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך, נ אין שומעין לו (רכח). ואפילו אם יאמר: אני אקבל אחריות בחצי שלך שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות (רכט), נא אין שומעין לו (רל). ואפילו אם יאמר: ישאר הקרן בין שנינו (רלא) ולא נחלוק רק הריוח (רלב), אין שומעין לו (רלג).

מט גם זה מימרא דרבא שם. נ ומפרש טעמא דא”ל דמזלא דבי תרי עדיף. נא ומפרש טעמא דא”ל רווחא לקרנא משתעבד.

 

  • ואמר אחד לחבירו בתוך הזמן – לאחר שכבר היו רווחים בעיסקא.

אחד מן השותפים מבקש לפצל את נכסי העיסקא לשני חלקים, כך שמכאן ואילך כל אחד ינהל לבדו את החלק שבידו. אף שהחלוקה שווה מבחינה כספית, היא משנה את העיסקא. במקום שני מתעסקים הפועלים יחד בעיסקא אחת, יהיו כאן שתי עיסקאות נפרדות.

  • אין שומעין לו – חברו רשאי לעכב את החלוקה. כי במצב של שותפות, הרווח שנוצר בפעילות אחת עשוי לכסות הפסד שנוצר בפעילות אחרת. אבל אם יחלקו את העסק, כל אחד יישא לבדו בתוצאות חלקו, והשותף האחר עלול להיפגע.
  • שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות – החפץ בפיצול מבקש להרגיע את חברו, ואומר לו שלא ייפגע, אם יפסיד לאחר ההפרדה. על כן מציע, לקבל על עצמו את האחריות לחלק של חברו, ובמקרה של הפסד ישלים את החסר.
  • אין שומעין לו – למרות הצעה זו, אין החבר חייב להסכים לחלוקה. כי יכול לטעון שעיסקא המנוהלת בשניים עדיפה בעיניו. שכן עסק המנוהל בשניים, הוא בעל סיכוי טוב יותר להצליח.
  • ישאר הקרן בין שנינו – אפילו שינה את הצעתו ואמר שאינו מבקש לחלק את הקרן, אלא כל נכסי העיסקא יישארו בשותפות, ושניהם ימשיכו יחד.
  • ולא נחלוק רק הריוח – בקשתו היא לחלק כעת רק את הרווח שכבר נוצר, בעוד שהקרן תישאר בעיסקא עד תום הזמן. כי הוא זקוק כעת לחלקו ברווח, ולבסוף יתחשבנו, כי אכן מסכים שהקרן עצמה תמשיך להתנהל במשותף.
  • אין שומעין לו – גם את הרווח אין הוא רשאי לדרוש לחלק לפני סיום זמן העיסקא, כי הרווח משועבד לקרן. אם בהמשך ייגרם הפסד, יש להשתמש תחילה ברווח שכבר נוצר כדי להשלים את הקרן (כגון אם יש כסף בקופה, הרווחים הללו ישלימו את הקרן). אם יחלקו את הרווח כעת, ייתכן שלא יהיה בידי העיסקא די ממון כדי לכסות הפסדים עתידיים, ולא יוכלו להמשיך במסחר.

 

 

סעיף לו

נב יחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב, המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום (רלד), ובעל המעות אינו יכול לחזור בו (רלה).

נב תוספתא בפ”ט דב”מ, וכתבוה הרא”ש שם.

 

  • כדין פועל שחוזר בחצי היום – כלל גדול הוא שכל פועל (מועסק) רשאי להפסיק את עבודתו בכל זמן שרוצה, גם קודם הזמן הקצוב. כך למדו מהפסוק (ויקרא כה, נה) “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים”, עבָדַי הם ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא י, א). לפיכך רשאי המתעסק העובד בשביל המשקיע לחזור בו מתי שרוצה. התחייבותו לעבוד עד זמן מסוים, אינה משעבדת אותו באופן שאינו יכול להשתחרר.

אין סתירה בין סעיף זה לסעיף הקודם: שם מדובר בכפיית חלוקה על שותף אחר, ואין האחד רשאי לפגוע בחברו. כאן מדובר בזכותו האישית של פועל להפסיק את עבודתו.[22]

  • אינו יכול לחזור בו – וחייב לכבד את התחייבותו כלפי פועלו.

 

 

סעיף לז

נג (רלו) הלוקח מעות מחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר (רלז), לא יהא לוקח בשלו חטים (רלח) ובשל חבירו שעורים (רלט).

נג תוספתא כתבה הרא”ש שם בפ”ה דב”מ דף (קמו) [קמד] ע”א, והרמב”ם בפ”ה מהל’ שלוחין הלכה ג.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך לבאר שאין לראות את שני חלקי העיסקא – חלק ההלוואה וחלק הפיקדון – כשתי עיסקאות נפרדות.
  • ליקח בהם פירות למחצית שכר – המתעסק מקבל כסף כדי לקנות בו סחורה, ולחלוק ברווחים חצי חצי. מחצית המעות נחשבת הלוואה, ומחציתן פיקדון של בעל המעות.
  • לא יהא לוקח בשלו חטים – אין המתעסק רשאי להפוך את העיסקא לשתי עסקות נפרדות. במחצית ההלוואה הנחשבת “שלו” יקנה וימכור חיטים, והרווח או ההפסד שייווצרו יהיו שייכים רק לו.
  • ובשל חבירו שעורים – “בשל חברו” פירושו בחלק הפיקדון השייך לבעל המעות. אין המתעסק רשאי לקנות בחלק זה שעורים ולנהל אותן בנפרד מן החיטים שקנה בחלק ההלוואה, כי מדובר בעיסקא אחת.

כינוי חצי הסכום “פיקדון” בא ללמד שהמתעסק זכאי לשכר מעבר לחצי הרווח, אך ברור שהעסקה כולה – אחת היא, ואין להפריד בין מין זה למתעסק ומין זה למשקיע.

ואמנם אם לטובת העסק המשותף קונה ומוכר מינים שונים, הכל מותר, ובלבד שמחלקים את הרווחים וההפסדים של כל הסוגים יחד, כמבואר בסעיף הבא.

 

 

סעיף לח

נד הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר (רמ), לוקח בהם כל מין שירצה, אפילו בעלי חיים (רמא), אבל לא יקח בהם לא כסות ולא כלים (רמב).

נד גם זה תוספתא, וכתבה הרא”ש שם דכל מידי פירות הם חוץ מאלו.

 

  • ליקח בהם פירות למחצית שכר – המשקיע מסר כסף למתעסק כדי שיקנה בו פירות ויסחר בהם בתורת עיסקא. גם כאן חלים כל דיני העיסקא שנתבארו לעיל: מחצית המעות הלוואה, ומחציתן פיקדון. שכר טרחתו של המתעסק צריך להיות בחלק הפיקדון, על פי הכללים שלמדנו. והרווחים וההפסדים מתחלקים ביניהם לפי התנאי שביניהם.
  • אפילו בעלי חיים – המילה פירות כוללת כל מה שצומח, כגון דגנים וירקות, וגם בעלי חיים, מפני שהם פרים ורבים, וגם זה בכלל “פירות”. ורשאי המתעסק להשתמש בכסף גם לקניית בעלי חיים לצורך מסחר.
  • לא כסות ולא כלים – כי המשקיע מסר לו את הכסף לקניית “פירות”, וכסות וכלים אינם בכלל “פירות”.

 

 

סעיף לט

נה הנותן מעות לחבירו לקנות בהם פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם נה* לעצמו מאותו המין (רמג), ובלבד שלא ימכרם ביחד, אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן (רמד).

נה גם זה כתבה הרא”ש שם. נה* פי’ ממעותיו.

 

  • רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין – המתעסק רשאי לקנות בכספו הפרטי סחורה מאותו סוג שהוא קונה במעות העיסקא. אין חוששים שיטרח רק בסחורתו ויזניח את סחורת המשקיע, מפני שגם בעיסקא עצמה יש לו חלק ברווח. נמצא שיש לו עניין בהצלחת שני חלקי המסחר.[23]
  • אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן – את סחורת העיסקא ימכור בנפרד, ואת סחורתו הפרטית בנפרד. הטעם הוא, כי ייתכן שסחורתו הפרטית פחותה באיכותה מסחורת המשקיע. אם ימכור את כולן יחד, עלול הקונה להעריך את כל התערובת לפי הסחורה הפחותה, וסחורת העיסקא המשותפת תימכר בפחות משוויה. נמצא כי מכירתם יחד, עלולה לגרום נזק לרווחי העיסקא.

 

 

סעיף מ

נו הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואומר: לא לקחתי (רמה), אין לו עליו אלא תרעומת (רמו). ואם יש עדים שלקח במעות נז משלחו ומכר (רמז), מוציאין ממנו בעל כורחו. נח ואם שלח בהם יד בפני עדים (רמח) או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו (רמט), קנה לעצמו (רנ) (ה”ה ור’ ירוחם נכ”ז ונ”י פא”נ) (ועיין בחושן המשפט סימן קפ”ג מדין זה (רנא)).

נו גם זו שם. נז הר”ן בפ”ק דקידושין בשם בעל מתיבות ורבינו ירוחם בנתיב כ”ז (וה”ה פרק (כז) [ז’] ממכירה הי”א בשם רמב”ן ורשב”א). נח שם ושם.

 

  • ואומר: לא לקחתי – המתעסק טוען שלא קנה סחורה במעות. אין מדובר ברמאות, אלא שהתעצל (או חזר בו) ולא קיים את שליחותו.
  • אין לו עליו אלא תרעומת – אין למשקיע אלא תביעה מוסרית על המתעסק: מדוע לא עמד בדיבורו, ומנע ממנו אפשרות להרוויח. תביעה ממונית אין כאן, ובעל המעות אינו יכול לחייבו בתשלום הרווח המשוער. גם אם יטען בעל המעות שיכול היה להרוויח באמצעות מתעסק אחר, או שהיה מתעסק בעצמו, ויש לחייב את המתעסק בהפסד זה, אין זה אלא “גרמא”, והמתעסק פטור מלשלם.
  • ואם יש עדים שלקח במעות משלחו ומכר – הרי שקר בפיו, ולמעשה התעסק כמוסכם. לפיכך חייב לחלק את הרווחים עם המשקיע, ומחייבים את המתעסק למסור למשקיע את חלקו ברווח.
  • שלח בהם יד בפני עדים – כלומר, גזל את כספי המשקיע (העמידן לשימושו שלו).
  • שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו – הודיע בפני עדים, שאינו ממשיך לפעול עוד בשליחות בעל המעות. ומותר לו לעשות כן, כפי שלמדנו לעיל בסעיף לו.
  • קנה לעצמו – דינו כ”גזלן”, שחייב להשיב למשקיע את הקרן בשלמותה. אמנם הרווחים שהפיק שייכים לו, ואין למשקיע חלק בהם, כי הרווחים נעשו לאחר שחדל לפעול כמתעסק עבור המשקיע. ואם אבדו המעות או הסחורה, חייב המתעסק להחזיר הכל כדין כל הגזלנים, שמשלמים כשעת הגזלה.
  • ועיין בחושן המשפט סימן קפ”ג מדין זה – סעיף ג, שם נתבאר דין שליח שקיבל מעות לקנות עבור המשלח, אך במקום לקיים שליחותו, קנה לעצמו.

 

 

סיימתי בי”ז סיון תשפו, בתודה לה’ יתברך ובתפילה להמשך.

[1] כך מבואר בשו”ת הר”ן (סימן עג(: “נראה שאפילו פורע המפקיד לנפקד שכר טרחו ועמלו כיון שאינו משתכר בגוף הפקדון שרי דאין כאן הלואה כלל, אלא הרי הוא כשומר שכר שמתנה להיות כשואל”. ועיין גם בספר “הוראה ברורה” ס”ק יג שפירש כך.

[2] הרבה פירושים ניתנו בגדר “פועל בטל”. כאן ביארנו על פי הבית יוסף, וכפי שהבינו הש”ך (ס”ק ה). בביאור השיטות השונות, ראה בהרחבה בחידושי על פרק איזהו נשך.

[3] הרבה פירושים ניתנו לסעיף הזה, והשתדלנו להסבירו על פי המילים המפורשות בדברי המחבר.

[4] אמנם אם המלוה טוען שגבה ריבית בצורה מותרת, כגון על ידי גוי, הוא נאמן (כמובא בסימן קסח קסט סעיף כה). כי אדם אינו חשוד לעשות איסור כשאפשר להגיע לאותה תוצאה בהיתר.

[5] הש”ך כתב שהמחבר מודה לדין זה (ולכאורה מסכים שקנס אינו ריבית), כי אין מי שחולק על הריב”ש, שהוא מקור דין זה. אמנם דברי הריב”ש הובאו בדרכי משה ושם הביא שיש חולקים, על כן אין לנו ראיה שהמחבר מודה לדין זה. ואדרבה, בסעיף יז משמע  שחולק על דין זה.

אמנם הש”ך מסביר שהמחבר מודה לדין זה, כפי שמשמע מדבריו בסעיף יח, שהמוכר סחורה וקיבל כסף והתחייב שאם לא ייתן לו את הסחורה יחזיר לו יותר כסף ממה שקיבל. אמנם יש לדחות שאין זה דומה, כי המקרה הנידון כאן הוא הלוואה ואילו שם בסעיף יח, מדובר על מכר.

[6] הש”ך (ס”ק לד) מביא שהאיסור הוא דווקא כאשר התנו תנאי זה בשעת ההלוואה. במקרה שניתנה הלוואה והמשכון נמצא כבר ביד המלווה, ורק לאחר מכן אומר הלווה: “אם לא אפרע עד זמן פלוני, יהא המשכון שלך מעכשיו”, יש מקום להתיר. כי אם נקבע התנאי בשעת ההלוואה, יש לחשוש שהוא חלק מצורת ההלוואה עצמה, וזו תוספת על ההלוואה. לעומת זאת, תנאי מאוחר עשוי להיחשב הסדר חדש, ולא תוספת על ההלוואה.

[7] דעה זו הובאה בבית יוסף חושן משפט סוף סימן עב (ד”ה כתב בספר המישרים) ובשולחן ערוך חושן משפט בסימן עג סעיף יז.

[8] הקניין נדרש מפני שהתחייבות לשלם סכום גדול במקרה של הפרת תנאי עלולה להיחשב “אסמכתא”, כלומר התחייבות שאדם מקבל עליו מתוך הנחה שלא יצטרך לקיימה, והיא אינה מחייבת. על ידי קניין מתאים, התחייבותו מקבלת תוקף ממשי.

[9] כמבואר בסימן קעה סעיפים א, ו-ד.

[10] מוסבר על פי הט”ז.

אולם לדעת המחבר, על המשקיע לשלם למתעסק את שכר הסבל בנפרד. לפי זה, אם התקבלו 120, יקבל המשקיע 110, והמתעסק יקבל 10. אותם 2 שניתנו עבור הסבל, אינם נחשבים חלק מן הרווח אלא תשלום הוצאה (ואם המתעסק עצמו שימש כסבל, הוא רשאי ליהנות משכר זה, אך אין הוא נחשב כרווח מן העסקה). וכן במקרה של הפסד, כגון שנותרו רק 80, יקבל המשקיע 90, ואילו השכר שניתן לסבל – 2 – אינו חלק מחשבון הרווח וההפסד, אלא תשלום נפרד עבור ההובלה.

[11] בסעיף נזכרו שני מקרים שונים – המקרה הראשון: צירוף הרווח המצופה לקרן בשטר. המקרה השני: הרווח הצפוי לא צורף, אך השטר נוסח כהלוואה ולא כעיסקא.

ולכאורה קיימים שני החששות בשני החלקים: האחד, שמא ישתמש המשקיע בשטר כדי לגבות ריבית. השני, שמא ימות המשקיע ויתבעו היורשים את מלוא הסכום המופיע בשטר.

ונראה כי בחלק הראשון הודגש החשש שהמשקיע עצמו ישתמש בשטר, שהרי כבר טרח לצרף אליו את הרווח הצפוי, מה שמעיד על רצונו לקבל את כל המצופה. ואילו בחלק השני הודגש החשש מפני היורשים, שכן שטר זה אינו מכיל ניסיון לרשום רווח שלא היה, וייתכן שהמשקיע עצמו יכבד את ההסכם – אך היורשים שאינם יודעים עליו, עלולים לתבוע את מלוא הסכום.

אמנם למעשה, שני החששות שייכים הן לרישא והן לסיפא.

[12] מוסבר על פי תוספות בבא מציעא סח עמוד ב (ד”ה אי), וכך משמע בסעיף הבא.

[13] בית יוסף, וכך הובא בש”ך ס”ק נג.

[14] אם מדובר ביורשים קטנים, אין המשקיע רשאי ליטול מהם את חלקו עד שיגדלו, אלא אם כן התקבלה עדות בחיי אביהם (ש”ך ס”ק נז).

[15] ש”ך ס”ק נט.

[16] מסביר הש”ך (ס”ק נט) שמטרת העיסקא היא למכור, ולכן הקניין חל. אלא שמעות המכירה צריכים להיכנס לעיסקא, ולא לכיסו הפרטי של המתעסק.

[17] ש”ך ס”ק נו.

[18] כך משמע מדברי המחבר. אמנם בנקודות הכסף הביא משולחן ערוך (חו”מ סימן שסא סעיף ה) שהנגזל יכול לגבות מן הקונה. וייתכן שרבנו הבית יוסף מבחין בין קונה מן הגזלן, לבין מי שקנה מן המקבל מן הגזלן.

[19] ואין זה דומה למכירה כי שם אין הוא תובע את המקבל השני שקנה בתום לב, כי המקבל השני שילם על החפץ. אבל מקבל המתנה, אם הוא השני, חייב להחזיר, כיוון שקיבל חפץ גזול.

[20] נחלקו המפרשים בדבר זה, ואנו הסברנו על פי חוות דעת (ס”ק כז).

[21] אמנם לא ראוי לעשות כן, ויש עליו תרעומת.

יש ראשונים (ראה ראב”ד, הובא בשיטמ”ק ב”מ קה, א ד”ה וז”ל הראב”ד) שהסבירו כי לא נאמר דין זה המובא בגמרא, שהיא מקור דין זה, אלא בתום התקופה. אמנם אחר העיון בדברי הבית יוסף משמע שמדובר אפילו בתוך התקופה, וכך מפורש בדברי הרמ”א.

[22] דיני “החוזר בו” מורכבים המה, והתבארו בחושן משפט סימן שלג. הרחבתי בביאורם בחיבורי “בעקבות המחבר” (חלק ד סימן לו) ראה שם.

[23] ואין זה דומה למה שראינו בסעיף כט, שבעל חנות שנתן עסקה למתעסק בחנותו, אין המתעסק רשאי להשתמש בחנות לצורך עסקיו הפרטיים, ואילו כאן מותר. כי שם בסעיף כט, המתעסק משתמש בחנות של המשקיע, ורק בזכות החנות יכול לעסוק בעסקיו הפרטיים. על כן חייב לחלק את רווחיו עם בעל החנות.

 

קיצורי הלכות – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית (סימן קעז)

  1. אסור לאדם למסור סחורה לחברו כדי שיסחור בה ויחלקו ברווחים, אם האחריות להפסדים מוטלת על המקבל בלבד. [א]
  2. אם המקבל אינו שותף ברווחים אלא מקבל שכר בעבור עבודתו, הדבר מותר, אף אם קיבל עליו אחריות לסחורה גם במקרה של אונס. [א]
  3. מותר לאדם לתת כסף לחברו כדי שיתעסק בו ויחלקו ברווחים ובהפסדים, בתנאי שהמתעסק יקבל שכר נוסף על חלקו ברווחים, אם יהיו. [ב]
  4. מהו השכר שיש לתת למתעסק?
  5. אם לא סיכמו מראש, שכרו הוא כפועל בטל, כלומר גובה השכר ייקבע לפי הסכום שאדם מוכן לקבל תמורת הימנעות מעבודתו הרגילה. אין זה שכר מלא של עובד פעיל, אך גם אין להסתפק בסכום סמלי. [ב]
  6. אם למתעסק יש עסק משלו, די בכך שיקבל דינר אחד בעבור כל תקופת ההתעסקות. [ב]
  7. כמו כן, אפשר שיקבל סכום נוסף כלשהו מן הרווחים לפני חלוקתם. [ב]
  8. אם סיכמו מראש על שכר, הדבר מותר אפילו אם השכר נמוך. [ג]
  9. אם גם המקבל משקיע בעסק מכספו, אין צורך לתת לו שכר נוסף מעבר לחלוקת הרווחים המוסכמת. [ג]
  10. מותר להתנות שהמתעסק לא יעסוק במסחר אחר, ואם יעבור על התנאי יהיה אחראי להפסדים. [ה]
  11. אם סוכם שהמתעסק ייתן לבעל המעות סכום קבוע בלי קשר לרווחים, הדבר אסור לדעת המחבר. לדעת הרמ”א, אם נותן המעות קיבל עליו אחריות, כך שבמקרה של גנבה המתעסק פטור מלהחזיר את הקרן, הדבר מותר. [ו]
  12. אדם התובע את חברו בטענה שגבה ממנו שלא כדין ריבית שאיסורה מן התורה, והנתבע כופר בכך, משביעים אותו שבועת היסת. [יא]
  13. אם סוכם בשעת ההלוואה שהמלווה יעבוד בעבור הלווה ויקבל על כך שכר, הדבר אסור. אולם אם התחיל לעבוד לפני ההלוואה או לאחריה, הדבר מותר. [יג]
  14. אסור להתנות בשעת ההלוואה שאם הלווה לא יפרע את החוב במועדו, ייקנס בתשלום נוסף. [יד] אם סוכם שעל כל תקופת איחור ישולם סכום נוסף, הרי זו ריבית מן התורה. [טז]
  15. מי שנתן למלווה משכון ששוויו גדול מסכום ההלוואה שקיבל, אסור לו להתנות שאם לא יפרע את החוב במועדו, יהיה המשכון שייך למלווה. [יז] אולם אם התנו שבמקרה זה יהיה המשכון שייך למלווה למפרע משעת ההלוואה, הדבר מותר. [הערה 6]
  16. קונה ששילם בעבור סחורה שהמוכר התחייב לספק במועד מסויים, והתנו שאם המוכר לא יספקה יחזיר את הכסף בתוספת קנס, הדבר מותר. מה שאסור בהלוואה מותר במכירה. [יח]
  17. אם התנו על חלוקה שווה ברווחים בלבד והמשקיע לא התחייב לשלם על טרחת המשקיע, במקרה של הפסד, יפסיד המשקיע שני שליש מההפסד, והמתעסק בשליש בלבד. ואם התנו על חלוקה שווה בהפסדים בלבד ולא התנו על הרווחים, יקבל המתעסק שני שלישים מן הרווחים. (קפ)
  18. מותר להתנות שהמתעסק יקבל מחצית מן הרווחים, אם יהיו, ויישא רק בשליש מן ההפסד, אם יהיה. במקרה זה אין צורך לתת לו שכר נוסף, מפני שהיתרון שיש לו בחלוקת הרווחים לעומת חלקו בהפסדים נחשב לשכר. אם לא יהיו לא רווח ולא הפסד, לא יקבל דבר. [כח]
  19. אם התנו שיחלקו בשווה בין במקרה של רווח בין במקרה של הפסד, ובפועל לא היו לא רווח ולא הפסד, חייב נותן המעות לשלם את שכרו של המתעסק. [כח]
  20. אדם שמסר לחברו את האחריות על חנות, והתנו שיחלקו ברווחים, אסור למקבל להשתמש בחנות לעסקיו הפרטיים. אם עשה כן, עליו לחלוק את הרווחים עם בעל החנות. [כט]
  21. מי שקיבל כסף כדי להתעסק בו ולחלוק את הרווחים, אסור לו להשתמש במחצית הכסף לצרכיו, אלא עליו להשקיע את כולו בעסק. [ל]
  22. אם נפטר המתעסק לפני תום התקופה, צריך להחזיר למשקיע את הקרן כולה, ולתת לו גם את חלקו ברווחים, בלי שבועה. [לא] אם יורשיו קטנים, יש להמתין עד שיגדלו. [הערה 14]
  23. שני אנשים שקיבלו יחד מעות כדי להתעסק בהן, אין אחד יכול לכפות על חברו לחלק את ההשקעה לשניים, כך שכל אחד יתעסק בחלקו. [לה]
  24. מי שקיבל כסף כדי להתעסק בו במשך תקופה מסוימת, רשאי לחזור בו לפני תום התקופה; אולם נותן המעות אינו רשאי לחזור בו. [לו]

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז