0

הממשכן שדה לא יחכירנו - סימן קס"ד

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ד’ סעיפים

 

 

כדי להבין את דיני הסימן, צריך להכיר את צורות המשכנתא שהיו נהוגות בזמן חז”ל, ואת ההבדלים ביניהן מבחינת היתר ואיסור ריבית.

משכנתא היא מצב שבו הלווה נותן למַלווה שדה כמשכון על ההלוואה; אם לא יפרע את חובו – המלווה גובה את השדה או נהנה ממנה בהתאם לתנאי ההסכם.

להלן סוגי המשכנתאות העיקריים:

משכנתא בנכייתא: המלווה אוכל את פירות השדה הממושכנת, אך בכל שנה מנכה מן החוב סכום קבוע, שהוא קטן מערך הפירות בפועל. כשפורע הלווה את החוב, מנכים ממנו את הסכום המוסכם. מן התורה אין בזה איסור ריבית, ונחלקו הפוסקים אם יש כאן איסור מדרבנן, מחמת ההנאה העודפת של המלווה.

משכנתא בלא נכייתא: המלווה אוכל את כל פירות השדה ואינו מנכה מאומה מן החוב. בזה לכל הדעות יש איסור ריבית (המלווה מקבל גם את פירעון החוב וגם את פירות השדה) ונחלקו אם האיסור מן התורה או מדרבנן.

משכנתא דסורא: הסדר מוסכם מראש, שבו המלווה נהנה מפירות השדה למשך זמן קצוב, ולאחריו חוזרת השדה ללווה בלא פירעון נוסף. דין זה נחשב כמכירת פירות לזמן, ולא כהלוואה, ולכן מותר, אף אם סביר שהריווח מהשדה יגדל מערך ההלוואה.

חכירא נרשאי: המלווה מחכיר את השדה הממושכנת ללווה עצמו, והלווה משלם דמי חכירה קבועים (וממשיך לעבוד בשדה). זו ריבית קצוצה האסורה מן התורה, שהרי התוספת הוגדרה והוסכמה מראש.

אסמכתא: התחייבות מוגזמת הניתנת מתוך הנחה שלא תגיע לידי מימוש. כגון לווה המתחייב שאם לא יפרע – תעבור השדה שלו כולה, השווה הרבה יותר מההלוואה, לבעלות המלווה. להלכה, התחייבות זו אינה חלה (“לא קניא”), כי הלווה סמך על כך שלא יגיע למצב זה. ולכן המלווה אינו קונה אלא כנגד סכום חובו.

 

 

סעיף א

א מי שהיתה שדה ממושכנת בידו, לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה (א). ב ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא (ב). הגה: ובלבד שלא התנה מתחלה על כך (ג) (ריב”ש סימן ש”ה), וגם שכבר החזיק המלוה בשדה (ד); אבל בלאו הכי, לכולי עלמא אסור (ה) (ב”י סימן קע”ב בשם תשובת רשב”א).

א מימרא דרבא דלית הלכתא כחכירי נרשאה וכו’ ב”מ דף סח, א. ב הריב”ש בתשובה אחרת, ופירוש משכנתא דסורא, עיין בריש סימן קעב.

 

  • לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה – זהו דין “חכירא נרשאי”, שבו המלווה מחכיר את השדה הממושכנת ללווה, והלווה משלם דמי חכירה שנָתִיִים. תשלום זה נחשב כתוספת על ההלוואה, והוא ריבית קצוצה האסורה מן תורה.
  • במשכנתא דסורא – במשכנתא זו דינה קל יותר, מאחר שהיא דומה למכירת פירות לזמן קצוב ולא להלוואה רגילה. לכן יש מקום להתיר למלווה להשכיר את השדה ללווה תמורת תשלום שנתי. כאן הביא המחבר דעה זו בשם “יש מי שמתיר”, ובסימן קעב[1] הביא שיש אוסרים, מאחר שבדרך כלל, מי שמשכיר שדה לאחר, אינו חוזר ושוכרו לעצמו. ולכן נראה שזו ריבית שניתנת בגלל ההלוואה. למעשה, צריך להימנע לכתחילה ולחשוש לשיטת האוסרים.[2]
  • שלא התנה מתחלה על כך – בשעת ההלוואה. אם ההשכרה נקבעה כבר בשעת ההלוואה, הדבר נראה כהסדר ריבית, ולכן אסור.
  • שכבר החזיק המלוה בשדה – בנוסף, צריך שהמלווה יחזיק בפועל בשדה, ורק לאחר מכן ישכירה. אם השכיר בלא החזקה קודמת, נראה הדבר כהסכמה מראש, וכריבית.
  • לכולי עלמא אסור – גם לשיטת המתירים, אם התנו על כך מראש או שהמלווה עדיין לא החזיק בשדה, הדבר אסור. וכן משמע מלשון המחבר[3].

 

 

סעיף ב

ג משכנתא דסורא (ו), אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה (ז), מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה (ח) (ועיין לקמן סימן קע”ב) (ט).

ג תלמידי הרשב”א, דכיון שחכרה אחר לא מוכחא מילתא דאדעתא דהכי אוזפיה.

 

  • משכנתא דסורא – הֶסדר שבו נהנה המלווה מן הפירות, ומנכה בכל שנה סכום מן החוב. בסוף התקופה, חוזרת השדה ללווה ללא תשלום נוסף. מאחר שההסדר דומה למכירת פירות השדה לתקופה מסוימת, ולא להלוואה רגילה, דינו קל יותר.
  • בא אחר ושכר אותה מהמלוה – מותר לאדם שלישי לשכור את השדה מהמלווה. כי אין בזה כל חשש ריבית, שכן השוכר מקבל את השדה מהמלווה במסגרת זכותו במשכנתא.
  • ולהשכיר אותה לבעל השדה – כיוון שהתשלום מגיע לשוכר ולא למלווה, אין כאן תוספת הניתנת למלווה מחמת ההלוואה. גם לשיטות האוסרות השכרה ישירה, כאן שצד שלישי נכנס באמצע, מותר, כי אין זה נראה כהסכם ריבית בין המלווה ללווה.
  • ועיין לקמן סימן קע”ב – שם בסעיף ב נפסק אותו דין.

 

 

סעיף ג

ד מותר למכור שדהו לאחד ולהתנות עמו שיחכירנו (י) (פי’ החוכר הוא איש שמקבל עליו שדה חברו לעבדה בתנאי שיתן לבעל כך וכך פירות, בין יעשה השדה פירות בין לא יעשה) לו אחר כך (יא).

ד הריב”ש בתשובה, כיון שגוף הבית קנוי למחכיר, והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן החוכר.

 

  • ולהתנות עמו שיחכירנו – אדם מוכר את שדהו מחמת דוחקו, ומתנה עם הקונה שיחכיר לו את השדה לאחר המכירה. החוכר מתחייב לתת תשלום קבוע, בין אם השדה תניב הרבה ובין מעט.
  • אחר כך – היתר זה מבוסס על כך שאין כאן הלוואה כלל. הכסף שקיבל המוכר הוא דמי מכירה גמורים. ולכן התשלום שנותן אחר כך אינו ריבית אלא דמי חכירה רגילים על שדה שאינה שלו.

 

 

סעיף ד

(יב) הלווהו על שדהו ה ואמר ליה: אם לא תתן לי מכאן ועד ג’ שנים הרי הוא שלי (יג), ולא אמר מעכשיו, בענין שאין המקח קיים תוך ג’ שנים (יד), לא יאכל הפירות (טו). ו ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים (טז). הגה: ויש אומרים דמה שאכל תוך ג’ שנים לא הוי אלא אבק רבית, דהוי כמשכנתא בלא נכייתא (יז) (ב”י לדעת הרא”ש וטור ורש”י ותוס’ ותלמידי רשב”א וראב”ד מביאם ב”י בח”מ סימן ר”ז ס”ס י”ג), וכמו שיתבאר לקמן סימן קע”ב, אבל מה שאכל לאחר שלש שנים (יח), צריך להחזיר, וכן עיקר.

ה משנה שם דף סה, ב. וכשינויא בתרא שם בגמ’, דף סו, ב, דמתניתין איירי בדאמר ליה מעכשיו. ו מימרא דרב נחמן שם, וכפי’ הרי”ף והרמב”ם בפ”ו מה”מ, דאתוך ג’ שנים נמי קאי, וכרבינא, דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה היא.

 

  • הקדמה לסעיף – הסעיף עוסק ב”משכנתא בלא נכייתא”, שבה הלווה נותן שדה כמשכון והמלווה אוכל את התוצר מבלי לנכות דבר מהחוב. נחלקו הפוסקים אם אכילת הפירות נחשבת לריבית קצוצה מן התורה (שכן המלווה נהנה מהשדה בזכות ההלוואה), או לאבק ריבית מדרבנן (משום שאין ודאות שהמלווה ירוויח – ייתכן שההכנסות יכסו את ההוצאות, וייתכן שלא). מדברי המחבר נראה שהוא פוסק שהדבר הוא ריבית דאורייתא, ואילו הרמ”א נוקט שיש כאן ריבית דרבנן.
  • הרי הוא שלי – כאשר המלווה אומר ללווה: “אם לא תפרע בתוך שלש שנים, השדה תהיה שלי”, תנאי זה אינו תקף. מדובר באסמכתא – התחייבות הניתנת מתוך הנחה שלא תגיע למימוש. לכן, בתום שלוש השנים השדה אינה עוברת למלווה, ואם ירצה לקנותה עליו לשלם מחדש לפי שוויה האמיתי. ואם הייתה ההלוואה שווה רק חלק מערך השדה, יוסיף על הסכום עד לערכה הממשי.
  • שאין המקח קיים תוך ג’ שנים – בתוך שלוש שנים, גם אם הלווה לא יפרע לבסוף את חובו, השדה אינה נחשבת של המלווה. הוא רשאי לגבות רק את ערך ההלוואה, ולא יכול לקחת שטח גדול יותר מערך ההלוואה, בטענה שהשדה “עוברת אליו”.
  • לא יאכל הפירות – מאחר שהשדה אינה שלו כלל, אסור למלווה לאכול את פירותיה. אכילת הפירות היא תוספת על ההלוואה – קבועה וצפויה (צפוי שהשדה תוציא פירות) – ולכן נחשבת לריבית קצוצה. רק אם נאמר במפורש “אם לא תשלם בתום שלוש שנים, השדה תהיה שלי מעכשיו (מעת ההלוואה)”, הייתה השדה נחשבת שלו למפרע, כולל הפירות. כאן לא נאמר “מעכשיו”, ולכן הפירות אינם שלו.
  • הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים – לכן אם המלווה אכל את הפירות, הוא חייב להחזירם. מדובר בריבית קצוצה, והיא יוצאת בדיינים. כלומר, אם הלווה יפרע את חובו, בית הדין מחייב את המלווה להשיב את כל מה שהרוויח מהשדה.
  • דהוי כמשכנתא בלא נכייתא – הרמ”א מביא דעה אחרת: מה שאכל המלווה בתוך שלוש השנים אינו ריבית קצוצה אלא אבק ריבית, בדומה ל”משכנתא בלא נכייתא”. מאחר שאין וודאות שהמלווה ירוויח יותר מהוצאותיו, אין כאן ריבית דאורייתא אלא דרבנן, ולכן אין מחייבים את המלווה להחזיר את מה שאכל.
  • מה שאכל לאחר שלש שנים – חייב להחזיר לכל הדעות, גם אם הלווה לא פרע את חובו. לאחר תום שלוש השנים, המלווה אינו יכול לטעון שהשדה שלו, כי התנאי בטל מדין אסמכתא, ולכן כל אכילת פירות לאחר הזמן היא גזל ולא ריבית.

ההבדל בין התקופות:

בתוך שלוש שנים – אכילת פירות נעשתה באישור הלווה, ולכן לשיטת הרמ”א מדובר רק באבק ריבית. כאשר הלווה משלם את חובו, רשאי הוא לנכות את רווחי המלווה מהפירעון. אם לא עשה כן, לא יוכל לתבוע את המלווה, כפי שראינו, שריבית דרבנן אינה יוצאת בדיינים.

לאחר שלוש שנים – אין כל הסכמה; כל אכילת פירות היא גזל. כשהלווה יפרע את חובו, בית הדין מחייב את המלווה להחזיר את כל הפירות שאכל לאחר תום התקופה.

 

[1] סעיף ב.

[2] כי כך כתב בפירוש  בבית יוסף “כיון שגדולים אוסרים אין להקל”. אמנם אם הולכים אחרי הכללים המקובלים, הרי להלן בסימן קעב סעיף ב כתב המחבר: “יש אוסרים ויש מתירים”. ומקובל, שאם נקט לשון “יש ויש”, הלכה כדעה השנייה. ובנוסף, כאן הביא רק דעה מקילה. לכן נראה שהמקל בשעת הצורך, יש לו על מה לסמוך.

[3] שהרי כתב “מי שהייתה השדה ממושכנת בידו”, משמע שהתיר רק לאחר שהמלווה כבר מחזיק בשדה, ולא במקרה שהיה סיכום מראש, כחלק מתנאי ההלוואה.

 

קיצורי הלכות – הממשכן שדה לא יחכירנו (סימן קסד) ודין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות (סימן קעב)

  1. מלווה שקיבל שדה כערבון לפירעון החוב, אסור לו להשכירו ללווה, והדבר נחשב ריבית מן התורה. [א]
  2. אם המלווה מנכה מן החוב את הרווח שהוא מפיק מן השדה, הדבר מותר. אם סוכם מראש על ניכוי מסויים הנמוך משווי הפירות הצפוי, יש מתירים ויש אוסרים, ונכון להימנע מכך. [קעב, א]
  3. אם סוכם שבסוף התקופה השדה יחזור ללווה בלי תשלום, הדבר מותר, אף אם שווי הפירות שאכל המלווה עולה על סכום ההלוואה, מפני שהדבר נחשב לשכירות. הסדר זה נקרא “משכנתא דסורא”. [ג וקעב, א]
  4. במשכנתא דסורא יש מתירים למלווה להשכיר את השדה ללווה. [קעב, ד]
  5. מלווה שקיבל שדה כערבון לפירעון החוב, אסור לו ליהנות מתנובת השדה. יש אומרים שזוהי ריבית מן התורה, ויש אומרים שזוהי ריבית מדרבנן, מפני שאין ודאות שהרווח יהיה גדול מן ההשקעה. הסדר זה נקרא “משכנתא בלא נכייתא”. [ד]

 

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז