0

כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העובד כוכבים - סימן קס"ח-קס"ט

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

[1]

בסימן זה כ”ז סעיפים

 

התורה לא אסרה ללוות כסף מגוי ולשלם לו ריבית כפי שסוכם, וכן מותר להלוות לגוי ולקבל ממנו ריבית, כפי שסוכם. יש אף אומרים שזו מצווה, שנאמר (דברים כג, כא) “לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ”. אולם כאשר מעורבים בעסקה שני יהודים וגוי אחד, עלולות להיווצר מציאויות שבהן הריבית עוברת למעשה בין יהודים – אף שהגוי נמצא באמצע. סימן זה דן בפרטי הדינים הללו: מתי הדבר מותר, מתי אסור מדרבנן, ומתי זו ריבית מן התורה.

העיקרון המנחה הוא: הכל תלוי במציאות האמיתית של ההתחייבות. אם הגוי משמש רק ככיסוי לעסקת ריבית בין יהודים – הדבר אסור. אם כל יהודי קשור ישירות לגוי, או שאחד מהם אינו אלא שליח, הדבר מותר. אם יש שני חוזים נפרדים, כל יהודי מול גוי, גם זה מותר. המציאויות רבות ומורכבות, ולכן הסימן ארוך ומלא פרטים.

כדי להקל על הלימוד, נחלק את הסימן למספר מצבים ונידונים עיקריים:

  1. יהודי משמש שליח בין יהודי לגוי – סעיפים: ד, יג, יד, טו, טז, יז, כב, כג, כד, כו, כז.

הדיון: האם השליח הוא שליח אמיתי של ממש, או שנראה כלווה או מלווה.

  1. יהודי מלווה לגוי, והגוי מלווה ליהודי שני – סעיפים: ה, ו, י, יא, כ, כא.

הדיון: האם הריבית שעוברת דרך הגוי נחשבת ריבית בין יהודים.

  1. הגוי מלווה, ושני יהודים הם הלווים – סעיפים: א, ב, ג.

הדיון: האם אחד היהודים נראה כמשלם ריבית עבור חברו.

  1. הגוי הוא הלווה, ושני יהודים הם המלווים – סעיפים: יב, יח.

הדיון: האם אחד היהודים נראה כמי שמקבל ריבית מחברו.

  1. הטעיה בזהות הלווה או המלווה – סעיפים ז, ח, ט, יט, כה.

הדיון: העסקה המוצגת כנעשית בין יהודי לגוי, אך בפועל היא בין יהודים.

 

 

סעיף א

(א) א ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית (ב), ובקש להחזירם לו (ג), ואמר לו חבירו (ד): תְּנֵם לי ואני אעלה ב לו (ה) כדרך שאתה מעלה לו, אסור (ו). ג ואפילו כתב ישראל שֵנִי שטר בשמו לעובד כוכבים, ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים, אסור (ז). (וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון, דהוי רבית קצוצה (ח)) (ב”י בשם תשובת הרא”ש כלל ק”ח וכ”מ בטור ופוסקים). ד והוא הדין אם הישראל היה חייב מעות בלא רבית (ט), יש לו דין זה (י). ה ואפילו הֶעֱמִידוֹ אצל העובד כוכבים ואמר לו העובד כוכבים: תנם לישראל זה וְהִפָּטֵר, ואני אַתְנֶה עמו שיתן לי קרן ורבית, אסור (יא).

א ברייתא ב”מ דף עא, ב. ב תוספות שם והרא”ש שם בפסקיו. ג הרא”ש בתשובה כלל קח סימן יג. ד שם בתשובה וכן משמע בתוספות. ה שם בגמ’, כיון דאין תורת שליחות לעובד כוכבים, וישראל מישראל קבלה הוא, נהי דשקיל רבית.

 

  • הקדמה לסעיף – בסעיף זה נלמד שאיסור ריבית הוא התחייבות פורמלית של יהודי לתת ריבית ליהודי אחר – גם אם בפועל הנהנה מן הריבית יהיה גוי. על פי הבנה זו, יתבארו פרטי הסעיף.
  • מעובד כוכבים ברבית – מדובר במקרה שיהודי לווה מגוי בריבית, וזה מותר.
  • ובקש להחזירם לו – הלווה היהודי מבקש להחזיר לגוי את הכסף כולו, הקרן והריבית.
  • ואמר לו חבירו – היהודי. כלומר, יהודי אחר נכנס לתמונה.
  • תנם לי ואני אעלה לו – החבר אומר ללווה: תן לי את הכסף, ואני אשלם לגוי את הריבית שאתה התחייבת. כלומר, אם התחייבת ריבית חודשית (כגון: אחוז לחודש) וכעת אינך מחזיר לגוי מפני שאתה מלווה לי את הכסף. אני מתחייב לשלם מכאן ולהבא גם את הריבית שתצטבר בזמן שנוסף.
  • כדרך שאתה מעלה לו, אסור – טעם האיסור: החבר נחשב כמי שלווה כסף מן היהודי הראשון, ומתחייב לשלם במקומו את הריבית שהיהודי הראשון חייב לגוי. נמצא שהוא לווה מיהודי, והריבית שהיהודי הראשון התחייב לשלם, השני משלם במקומו – וזה אסור.
  • נתן הרבית לעובד כוכבים, אסור – לכאורה היה מקום לומר שהחבר מתחייב ישירות לגוי, וממילא, לכאורה, אין כאן ריבית בין יהודים. אך השולחן ערוך מדגיש: המלווה האמיתי הוא היהודי הראשון, והוא אינו נפטר מהתחייבותו לגוי. לכן כאשר החבר משלם לגוי, הוא משלם למעשה את הריבית שהתחייב בה היהודי הראשון – ונמצא שמשלם ריבית עבור היהודי.
  • דהוי רבית קצוצה – כי היהודי הראשון עדיין אחראי להלוואה, ואם החבר לא ישלם יחויב הראשון לשלם, הרי שהתחייבות החבר היא למעשה כלפי היהודי הראשון, ולכן דינה כריבית גמורה. הואיל וזו ריבית האסורה מן התורה, בית הדין מוציא את הריבית מהיהודי הראשון, כי הכסף התקבל שלא כדין. דין זה מוסכם על המחבר.
  • חייב מעות בלא רבית – כגון שרכש סחורה מגוי וחייב לו את דמיה. בא יהודי אחר, ואומר לו בטרם ישלם: בקש מן הגוי ארכה, והריבית שתתחייב – אשלם אני.
  • יש לו דין זה – גם זה אסור, מפני שכבר יש התחייבות בין היהודי הראשון לגוי, והחבר מחויב כלפי היהודי. והרי זה דומה לאדם שלווה מיהודי, והמלווה היהודי התנה שהלווה ישלם ריבית לגוי, וברור שזה אסור (כמבואר לעיל סימן קס סעיף יד).
  • שיתן לי קרן ורבית, אסור – כאן, אפילו שהפגיש היהודי הראשון את חברו עם הגוי, הדבר אסור. שכיוון שהשני קיבל כסף מן הראשון, נראה שהתשלום שנותן השני לגוי – הוא עבור ארכה שנותן הגוי לראשון. ואף שבפועל לווה השני מן הגוי, הרי הוא נראה כאילו לווה מיהודי בריבית, ומשום “נראות” נאסר הדבר.[2]

הלכה למעשה: מסעיף זה נלמד שאדם שאינו יכול ללוות מבנק, ומבקש מחבר ללוות עבורו מהבנק, ומתחייב להחזיר לו כל מה שהבנק ידרוש, הרי זה אסור, ואין לעשות זאת ללא “היתר עסקה” כהלכה.

 

 

סעיף ב

ו אבל אם קבל העובד כוכבים המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני (יב), מותר אפילו אם נותן הרבית ליד הישראל הראשון (יג).

ו כשינויא דרב פפא שם.

 

  • ונתן לשני – ההתחייבות המקורית של הראשון מול הגוי הסתיימה.
  • ליד הישראל הראשון – היהודי הראשון, אף שמקבל ריבית מהיהודי השני, הרי הוא רק שליח להעברת הכסף לגוי. אין כאן איסור כלל, אפילו לא נראות של הלוואת ריבית בין יהודים.

 

 

סעיף ג

ז וכן אם הֶעֱמִידוֹ אצל הגוי ואמר: הניחם על גבי קרקע, וכן עשה (יד), ונסתלק (טו), ולקחן השני משם, מותר (טז). הגה: ויש אומרים אם אמר העובד כוכבים ליתנם לישראל השני דרך פקדון, ואחר כך יהא בידו הלוואה, דְּשָׁרֵי, הואיל ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלוואה (יז) (ב”י בשם תלמידי הרשב”א ונ”י). ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון, רק עם העובד כוכבים, והעובד כוכבים אמר ליה לקבלם מישראל ראשון, והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים, מותר (יח) אפילו נותן הרבית לישראל (יט) (שם בשם הגהות מרדכי).

ז כשינויא דרב הונא בר מנוח וכו’ שם.

 

  • וכן עשה – היהודי הראשון הניח את הכסף על הרצפה, ולא החזירם ליד הגוי ממש.
  • ונסתלק – לאחר הנחת הכסף ברצפה, עזב הישראל הראשון את המקום, וברור שאין לו כל התחייבות ממונית כלפי הגוי.
  • מותר – כי זו התקשרות ישירה בין השני ובין הגוי, ללא מעורבות הראשון.
  • ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלוואה – במקרה זה, שהפקיד ראשון אצל שני, החזיר הראשון לגוי את כל כספו, וברור שהגוי שחרר את הראשון מחובו. רק לאחר מכן, נהפך פיקדון להלוואה, וזהו עניין שבין הגוי לשני בלבד. כתב בלשון יש אומרים כי אכן לא כולם עושים ההבחנה. אמנם למעשה אפשר לסמוך על דעה זו.
  • כשלוחו של עובד כוכבים, מותר – הישראל השני ביקש הלוואה מן הגוי, והגוי אמר לו: “יהודי פלוני חייב לי כסף – קח ממנו”. אם כן, הראשון הוא רק שליח להעברת המעות.
  • אפילו נותן הרבית לישראל – כלומר, אף אם יחזיר השני קרן וריבית לישראל הראשון [שיעבירם לגוי] אין בכך איסור, כי הראשון לא הלווה מאומה לשני, ואינו אלא שליח להעברת הכסף.[3]

 

 

סעיף ד

ח עובד כוכבים שמלוה לישראל ברבית (כ) על מנת שיתן הרבית לישראל (כא), מותר (כב).

ח שם בתוספות בד”ה מצאו.

 

  • שמלוה לישראל ברבית -­ ומן הדין, צריך הישראל לשלם ריבית זו לגוי עצמו.
  • על מנת שיתן הרבית לישראל – הגוי מתנה תנאי: במקום לשלם לו עצמו את הריבית, יעביר הישראל את הריבית לישראל שני.
  • מותר – מפני שהראשון אינו מלווה מאומה לישראל השני; כל ההתקשרות היא בין הגוי לישראל ראשון, והריבית שניתנת לישראל שני אינה אלא רצונו של הגוי. אין כאן שום התחייבות של היהודי השני כלפי היהודי הראשון, ולכן אין איסור ריבית כלל.

 

 

סעיף ה

ט אם ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית (כג), והעובד כוכבים מלוה אותם לישראל ברבית (כד), וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מהעובד כוכבים, אסור (כה). הגה: ודוקא (כו) אם העובד כוכבים הלוה לישראל השני בשליחות ישראל הראשון (כז), וכמאן דאמר יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא (כח) (וכן משמע בטור ורש”י וסיעתו), ואפילו אי אין שליחות לעובד כוכבים לחומרא (כט) מיירי דישראל כופה לעובד כוכבים ליתן לו רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף הישראל השני להוציא ממנו הרבית, משום דמחזי כרבית (ל), אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון מישראל שני (לא), שאין צריך לכוף אותו (לב), ולא עשה בשליחות של ישראל ראשון (לג), לכולי עלמא שרי (לד) (ב”י בשם מרדכי והגהות מיי’ פ”ה מה”מ), כמו שיתבאר בסמוך (לה).

ט הרשב”א בתשובה לפי שזה נעשה בכוונה לתלות מעותיו ביד עובדי כוכבים בהערמה כדי להלוותם לישראל.

 

  • ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית – שזה מותר.
  • מלוה אותם לישראל ברבית – גם זה מותר, כי הגוי רשאי להלוות לישראל בריבית.
  • ונוטל רבית מהעובד כוכבים, אסור – זה נראה כאילו ישראל ראשון הלווה את הכסף לישראל שני דרך הגוי. האיסור מדרבנן משום “הערמת ריבית” – עקיפת איסור ריבית. אין כאן איסור מן התורה, כי אין התחייבות ישירה בין ישראל שני לישראל ראשון.
  • הגה: ודוקא – הרמ”א מצמצם את האיסור למקרים מסוימים בלבד.
  • בשליחות ישראל הראשון – כלומר, ישראל הראשון שלח את הגוי להלוות כסף לישראל שני. רק במקרה כזה ברור שזו הערמה, ולכן אסור.
  • יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא – להסבר הדברים: מן התורה אין דיני שליחות נוהגים בגוי. לדוגמא, אין הגוי נעשה שליח לקדש אישה בשביל יהודי. וכן, אם שלחו גוי לעשות עבירה, אין היהודי מתחייב בעבירה זו. לפי זה, מן התורה, יהודי שהלווה כסף לגוי, ושלחו להלוות בריבית לישראל, אין העבירה מתייחסת למשלח.

אולם יש אומרים שבדיני ריבית, החמירו חכמים לייחס לגוי תורת שליחות. לפי שיטה זו, אם ישראל הראשון ביקש מהגוי להלוות לישראל שני – הרי זה כאילו הישראל עצמו נותן הלוואה בריבית לישראל שני ואסור. אמנם סוף סוף הישראל השני אינו מחויב ישירות לראשון, אלא רק לגוי, ולא נאסר אלא מדרבנן בלבד.

  • אין שליחות לעובד כוכבים לחומרא – גם לדעה המקילה (לראשונים הסוברים: “אין שליחות לגוי לחומרא”), מותר לישראל ראשון להלוות לגוי בריבית, אף שיודע שהגוי ילווה לישראל שני בריבית. בכל זאת, כאן הדבר אסור, כפי שמיד יסביר הרמ”א.
  • משום דמחזי כרבית – כשישראל ראשון כופה גוי לשלם לו ריבית, הוא יודע שהגוי יכפה את הישראל השני, על כן נוצרת זיקה מובהקת בין ישראל שני לראשון. לכן, גם למי שאינו מייחס “תורת שליחות” לגוי, ולמרות שאין התחייבות פורמלית בין השני כלפי הראשון, הדבר אסור מדרבנן, משום שיש כאן יותר מהערמת ריבית.[4]
  • משכון מישראל שני – כלומר, ישראל שני נתן לגוי משכון, כערובה לחוב.
  • שאין צריך לכוף אותו – במקרה זה, יש התחייבות רק בין ישראל שני לגוי, והדבר מותר.
  • של ישראל ראשון – ישראל הראשון לא ביקש מהגוי שילך וייתן הלוואה לישראל שני, ולכן מותר, כי אין כאן הערמת ריבית כלל. היתר הדבר, דורש שני תנאים: א) יש לגוי משכון מישראל שני. ב) הגוי לא נשלח להלוות לישראל שני.

ונראה שמותר אפילו אם יודע ישראל הראשון שמטרת הגוי בהלוואתו היא: להלוות לישראל שני, וריבית שישלם ישראל שני תגיע לראשון, אף על פי כן מותר. כי אין שום התחייבות בין ישראל השני, ובין ישראל הראשון.

  • לכולי עלמא שרי – אפילו השיטה המחמירה: לפיה, יש שליחות לגוי לחומרא, מתירה במקרה זה.
  • כמו שיתבאר בסמוך – להלן סעיף ט, שם הביא רמ”א את הדעה שאין שליחות לגוי לחומרא.

 

 

סעיף ו

י עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו, ומצאו ישראל ואמר לו: תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו (לו), מותר (לז). יא ואפילו אמר ליה: אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו (לח), מותר, שבשביל העובד כוכבים נותנם לו (לט). ואם העמידו אצל ישראל (מ), יב אף על פי שנתן העובד כוכבים המעות בידו (מא), הואיל ומדעת ישראל נותן, יג אסור (מב). הגה: ויש מקילין, ואפילו אם העמידו אצלו (מג) (טור בשם ר”ת ורא”ש). אבל העיקר כסברא הראשונה (מד) (ב”י בשם נימוק”י שכ”כ בשם ר”ן), אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם (מה) (תשובת הרא”ש והגהמי”י).

י שם בברייתא. יא שם בתוספות והרא”ש שם. יב שם בד”ה כגון בשם רש”י ור”ת, וכ”כ הטור בשם רש”י, וכ”פ הרמב”ם בפ”ה מה”מ, וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב”ן והרשב”א. יג לדעת הרמב”ן והרשב”א ולדעת הרמב”ם שם הוי רבית קצוצה.

 

  • כדרך שאתה מעלה לו – ישראל ראשון הלווה כסף לגוי. כשבא הגוי לפרוע חובו, פגשו ישראל שני וביקש ממנו כסף זה בהלוואה. הגוי, כדי שיוכל לדחות את פרעון החוב לישראל הראשון, יבקש ארכה מישראל ראשון תמורת ריבית. וכדי שלא יפסיד הגוי, מתחייב ישראל השני לשלם כל ריבית שתתווסף.
  • מותר – מפני שיש כאן שני חוזים נפרדים לחלוטין: חוב של גוי, לישראל ראשון, וחוב של ישראל שני, לגוי. אין שום קשר ישיר בין שני היהודים. אף שישראל הראשון ייהנה מריבית שישלם ישראל שני, מבחינה הלכתית הוא מקבל ריבית מהגוי, שהוא היחיד החייב שהתחייב לו.
  • כדרך שאתה מעלה לו – אחזיר את הכסף ישירות לישראל ראשון.
  • שבשביל העובד כוכבים נותנם לו – כשמחזיר ישראל שני את הכסף לישראל ראשון, אין הוא מחזיר ריבית מכספו, אלא מכסף הגוי. ישראל השני נחשב שליח, וכעין “דוור”.
  • ואם העמידו אצל ישראל – הפגיש ישראל הראשון את הגוי עם ישראל השני, וביקש מהגוי: את כסף ההלוואה שבידך, תן לישראל שני.
  • שנתן העובד כוכבים המעות בידו – הגוי נתן את הכסף מידו ישירות לישראל השני.
  • אסור – הגוי נחשב שליח של הישראל הראשון, ולדעה זו, יש שליחות לגוי לחומרא; נמצא שישראל שני כאילו לווה כסף מהראשון, ולכן אסור מדרבנן.[5]
  • ואפילו אם העמידו אצלו – יש מקילים, וסוברים שאין שליחות לגוי. לשיטה זו, הגוי אינו שליח של ישראל ראשון, אלא מלווה מכספו שלו לישראל שני. על כן יקפיד ישראל שני שלא לומר מפורשות שמקבל “בשליחות הראשון”.
  • העיקר כסברא הראשונה – הלכה כדעה ראשונה, שיש שליחות לגוי לחומרא. ולכן, אם ביקש הראשון מהגוי שלא להשיב לידיו את ההלוואה – אלא ילווה ליהודי שני – הרי זה כאילו היהודי הראשון עצמו הלווה ליהודי שני, ואסור.
  • אין למחות בידם – כי יש במקומם חכמים גדולים, שאפשר לסמוך עליהם. לדעת המחבר, אין לסמוך על המקילים.

 

 

סעיף ז

יד ישראל שאמר לעובד כוכבים: לְוֵה לי מעות ברבית מישראל בשמך (מו), והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם (מז), הַמַּלְוֶה מותר (מח) טו וְהַלֹּוֶה עושה איסור (מט) (רא”ש וטור לרש”י). (ויש מקילין, משום דאין שליחות לעובד כוכבים (נ). וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל (נא)) (שם לר”ת).

יד טור בשם ר”י אפילו לדעת רש”י. טו שם בשם אביו הרא”ש לדברי ר”י כיון שידוע שלקחם לצרכו הרי הוא שלוחו, דס”ל כרש”י שיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא.

 

  • לְוֵה לי מעות ברבית מישראל בשמך – כלומר: אמור ליהודי השני שאתה עצמך מבקש ללוות ממנו בריבית, ואל תגלה שההלוואה בשבילי. לאחר מכן העבר את הכסף אלי, ואני אשיב לך קרן וריבית, שתעבירם למלווה היהודי.
  • לא ידע שבשביל ישראל הם – מבחינת המלווה, הוא נתן הלוואת ריבית לגוי, שהיא מותרת.
  • הַמַּלְוֶה מותר – מפני שהלווה בריבית רק לגוי, וכלל אינו מודע למעורבות ישראל אחר.
  • וְהַלֹּוֶה עושה איסור – הישראל ששלח את הגוי ללוות עבורו, עובר באיסור מדרבנן. כי למעשה, ישראל הראשון הוא מקור הכסף, והחוב שייך ליהודי. אמנם זה איסור מדרבנן בלבד, כי אין שום התחייבות פורמלית בין הלווה היהודי כלפי המלווה היהודי; מבחינה משפטית, יש כאן שני חוזים נפרדים.
  • דאין שליחות לעובד כוכבים – לשיטה זו, כאשר ישראל מבקש מן הגוי ללוות בריבית מישראל, אין הגוי נחשב שלוחו. נמצא כי הלוואה זו היא על דעת הגוי עצמו, ואין איסור על המלווה – אפילו אם יודע שהכסף מיועד לישראל, ושהריבית מן הגוי מקורה בישראל שני. מבחינה פורמלית, אין שום חיוב של הלווה הישראל כלפי המלווה הישראל, ושני החוזים – גוי מול ישראל, וישראל מול גוי – שניהם מותרים.
  • רק במקום שנהגו להקל – המחבר לא קיבל קולא זו, ולדעתו, יש בזה איסור.

 

 

סעיף ח

טז ישראל שאמר לעובד כוכבים: לְוֵה לי מן העובד כוכבים ברבית (נב), והלך העובד כוכבים ולָוה מישראל ברבית (נג), מותר (נד).

טז מרדכי.

 

  • לְוֵה לי מן העובד כוכבים ברבית – שזה מותר, שהרי רשאי ישראל ללוות מן הגוי בריבית.
  • ולָוה מישראל ברבית – הגוי שינה ממה שנתבקש: במקום ללוות מגוי, נטל הלוואת ריבית מיהודי. אלא שעשה כן ללא ידיעת הלווה היהודי, וגם למלווה היהודי לא גילה שהכסף מיועד ליהודי אחר.
  • מותר – ללווה היהודי לשלם את הריבית ליהודי השני, המלווה. ואולם, אם בשעת ההלוואה גילה הגוי למלווה היהודי שהלווה האמיתי הוא יהודי, הדבר אסור.

יש מתירים גם בזה, מפני שסוברים שאין שליחות לגוי, וכמו שראינו בסעיף הקודם: מאחר שאין שליחות לגוי, אין כאן התחייבות פורמלית בין היהודי השני ליהודי הראשון, ושני החוזים נפרדים.

אבל דעת המחבר אינה כן. לדעתו, יש כאן איסור ברור מדרבנן, כי המלווה יודע שהכסף מיועד ליהודי, והוא זה שיתחייב ריבית.[6]

 

 

סעיף ט

יז עובד כוכבים שלוה מישראל מעות ברבית על משכון (נה), ובשעת פדיית המשכון (נו) בא ישראל ואמר: שלי הוא המשכון (נז), לא יאמינוֹ המלוה (נח). ועדים לא יוכל להביא (נט), כי לא יוכלו להעיד שאֵלו המעות עצמם שנתן המלוה לעובד כוכבים, חזר ונתן לישראל (ס), כי יוכל לומר עִכבם לעצמו, וממעותיו הִלוה לו. ואם הוא יודע שהמשכון של ישראל, אסור להלות עליו (סא). ואף אם אינו יודע בודאי, אם ידוע שהוא של ישראל, כגון שהוא מלבוש שאין העובדי כוכבים רגילים בו, מכוער הדבר ליקח רבית (*) (סב). הגה: וכל זה (סג) אינו אלא למאן דאית ליה שליחות לעובד כוכבים לחומרא (סד), אבל למאן דלית ליה (סה), מותר בכל ענין (סו) (ב”י). ולכן כתבו בשם רבנו תם, דמותר ליתן לכתחלה מַשְׁכּוֹנוֹת לעובד כוכבים, אפילו לעבדו ושפחתו (סז), למשכנם אצל ישראל אחר (סח), אפילו הם ספריו והמלוה מכירן, ואפילו אם חוזר המלוה ומפקידם אצל הלוה, שרי, הואיל ויד עובד כוכבים באמצע אין שליחות לעובד כוכבים (סט) (ב”י בשם מרדכי פ’ א”נ ובהגהות אשיר”י בשם אביאסף וטור והגהת מיימוני וע”פ). וכבר כתבתי דאין למחות ביד הנוהגין להקל. ואפילו אם הולך העובד כוכבים (ע) והישראל פודה המשכון, שרי (עא). מיהו אם המלוה אינו רוצה ליתן המשכון לישראל ששלח העובד כוכבים, הרשות בידו, שהרי אין לו עסק רק עם העובד כוכבים (עב) (תשובת הרא”ש כלל ק”ח סימן ח’ וכ”מ בפוסקים). ולכן צריך גם כן בתחלה שיהא המשכון שוה נגד מעותיו (עג), כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל, אם ירצה (עד) (כן משמע שם).

יז טור בשם אביו הרא”ש בתשובה בכלל ק”ח סימן י”ב י”ח. (*) אבל איסורא ליכא דשמא העובד כוכבים הלוה עליו או קנאו או גנבו.

 

  • על משכון – כלומר: הגוי נתן משכון, כערובה לחוב.
  • ובשעת פדיית המשכון – בא הגוי לפרוע קרן וריבית, ורוצה לקבל משכונו.
  • שלי הוא המשכון – יהודי שני טוען: המשכון שנתן הגוי, שלי הוא; אני הוא הלווה האמיתי, ואני הוא שנתתי משכון זה לגוי, כדי שייטול ממך הלוואה בשבילי. גביית ריבית בהלוואה זו אסורה, ולא תוכל לגבות ממני אלא קרן. ואת המשכון, יש להשיב אלי.
  • לא יאמינו המלוה – המלווה אינו חייב להאמין ליהודי, ואת המשכון ייתן לגוי, כדי שיחזיר גם קרן וגם ריבית.
  • ועדים לא יוכל להביא – אפילו אם יעידו עדים על ישראל האחרון, שביקש מן הגוי ליטול הלוואה בשבילו.
  • חזר ונתן לישראל – ייתכן שעדותן אמת. ולמרות זאת, אין זה מן הנמנע שהגוי הותיר בידו את כסף המלווה היהודי. והכסף שניתן ליהודי השני כהלוואה, היה כסף אחר בכלל.
  • אסור להלות עליו – אם המלווה יודע שהגוי מבקש הלוואה עבור ישראל, אסור להלוות לגוי בריבית, כי יודע שהלווה האמיתי הוא ישראל, ושהמשכון שייך לישראל.
  • מכוער הדבר ליקח רבית – אף שאין איסור גמור, מכל מקום הדבר מכוער, מפני שברור שהלווה האמיתי הוא ישראל. וכתב “מכוער” (ולא “איסור”) מפני שמבחינה משפטית, הכסף ניתן כהלוואה לגוי, ואין לו עסק עם הישראל.
  • וכל זה – שאם יודע שהלווה האמיתי הוא ישראל, הדבר מכוער.
  • שליחות לעובד כוכבים לחומרא – לשיטה זו, הגוי נחשב שלוחו של ישראל הלווה, ולכן ההלוואה נחשבת כהסכמה בין שני יהודים.
  • אבל למאן דלית ליה – לשיטה הסוברת שאין שליחות לגוי (אפילו לחומרא), גם אם הלווה היהודי ביקש מן הגוי ללוות עבורו, אין השליחות תופסת, וזו הלוואה שהגוי עצמו לווה.
  • מותר בכל ענין – גם אם המלווה הישראל יודע שהמשכון שייך לישראל.
  • אפילו לעבדו ושפחתו – גויים שעובדים אצלו, וברור שעושים מעשיהם עבור אדונם.
  • למשכנם אצל ישראל אחר – כדי ללוות ממנו בריבית.
  • אין שליחות לעובד כוכבים – ולכן יש כאן שני חוזים נפרדים: א) בין הגוי לישראל המלווה. ב) בין הגוי לישראל הלווה. אף שתשלום הריבית מישראל לגוי, יגיע בסוף לישראל המלווה – מותר, מפני שאין התחייבות ישירה בין שני יהודים. היהודי המלווה, אינו יכול לתבוע קרן וריבית מהלווה היהודי.
  • ואפילו אם הולך העובד כוכבים – הגוי נעלם, ולא ניתן לתבוע ממנו את החוב.
  • והישראל פודה המשכון, שרי – מותר ללווה היהודי לשלם קרן וריבית למלווה היהודי, כדי להשיב את משכונו לידיו, כי הוא משלם עבור הגוי.
  • אין לו עסק רק עם העובד כוכבים – יסוד ההיתר הוא: המלווה קשור רק עם הגוי. אם ייאלץ להחזיר את המשכון לישראל הלווה, ייראה הדבר כאילו הִלווה לישראל, וגביית ריבית תיאסר.
  • שיהא המשכון שוה נגד מעותיו – כדי שהמשכון יהווה ערובה ברורה להלוואה, שהמלווה לא יפסיד מכספו, במקרה וההלוואה לא תיפרע. כל זה, כדי שלא ייווצר קשר ישיר עם הלווה.
  • אם ירצה – המשכון שהגוי נותן, מאפשר לו להימנע מכל קשר עם הלווה הישראל.

 

 

סעיף י

יח עובד כוכבים שֶׁמִּשְׁכֵּן לישראל בחובו (עה), ומשכן העובד כוכבים אותו משכון לישראל ברבית (עו), יט אם הישראל פודהו (עז), אסור ליקח ממנו רבית (עח). כ ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד, אלא גם על העובד כוכבים, מותר (עט). כא וכן אם הישראל הממושכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל (פ), מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל. הגה: ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית, והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר (פא), אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני, מותר (פב). אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון, משום חומר רבית (פג) (תשובת הרשב”א סימן תשס”ד).

יח שם בשם ספר מצות קטן בסי’ רס, וכ”כ הכל בו והמרדכי בשם ריב”א ובעל התרומות בח”ז ופי’ שלקח המשכון ממנו בעל כרחו. יט מלשון המרדכי וב”ה. כ מדברי בעל התרומות. כא מהרי”ק.

 

  • שֶׁמִּשְׁכֵּן לישראל בחובו – היה היהודי חייב לגוי קרן וריבית, ונתן לגוי משכון. הגיע זמן הפירעון, ולא פרע את חובו.
  • לישראל ברבית – משראה הגוי שישראל זה (הראשון) אינו פורע חובו, נטל את המשכון בהסכמת הלווה, והעבירו לישראל שני, כדי ללוות ממנו כסף בריבית.[7]
  • אם הישראל פודהו – הישראל הראשון בא לישראל השני, ומשלם את החוב (שבתחילה היה חייב לגוי), כדי לקבל את משכונו בחזרה.
  • אסור ליקח ממנו רבית – מפני שהדבר נראה כאילו הישראל הראשון ממש לווה מן הישראל השני, שהרי משכונו שלו מוחזק ביד המלווה,[8] והגוי לווה מישראל שני כדי לגבות חובו של ישראל הראשון. אמנם, אם הגוי עצמו פודה את המשכון, אין כאן נראות של ריבית, ומותר.
  • מותר – כלומר, נכון שהמשכון שייך לישראל הראשון, אך ישראל שני הנותן הלוואה לגוי, אינו סומך רק על המשכון, אלא גם על הגוי שמתחייב בפניו.

דבר זה אסור כאשר הישראל השני, ממנו נטל הגוי הלוואה, סומך רק על המשכון, שהגיע מישראל הראשון. כי ההתחייבות לפירעון עברה מהגוי לישראל הראשון (ישראל הראשון נעשה מחויב כלפי ישראל השני).

  • רוצה למשכנו ביד ישראל – הישראל הראשון אינו יודע שהגוי מתכוון למשכן את המשכון אצל ישראל אחר, ומבחינתו, החיוב שלו הוא כלפי הגוי בלבד. וגם אם ישלם לישראל השני, הוא סבור שזה החזר שלו לגוי, ומותר.
  • הקנה אותו חוב לישראל אחר – ומעתה, נעשה ישראל השני מלווה של ישראל הראשון.
  • ונתנו לישראל השני, מותר – כלומר, הישראל הראשון אינו משלם ישירות לישראל השני, אלא לגוי ממנו לווה תחילה. זה מותר, מפני שלווה מן הגוי, והחזיר לגוי.
  • משום חומר רבית – אף שמעיקר הדין גם זה מותר, שהרי הישראל הראשון לווה מן הגוי; מכל מקום אסרו, מפני שזה נראה כאילו הישראל הראשון לווה מן הישראל השני, באמצעות הגוי.

 

 

סעיף יא

כב אם ישראל השאיל מַשְׁכֹּנוֹ לעובד כוכבים לִלְוֹת עליו ברבית לעצמו (פד), ומשכו העובד כוכבים (פה), מותר לישראל להלוות לעובד כוכבים עליו ברבית (פו). ואפילו הלך לו העובד כוכבים (פז) ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית (פח), מותר (פט). הגה: (צ) אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון על ידי אחר, למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים (צא) (ב”י בשם בה”ת). ואם העובד כוכבים אנס (צב), ואינו רוצה לפדות המשכון ולהחזירו לבעליו (צג), צריך ישראל המלוה ליתן לפדות המשכון (צד), דהוי העובד כוכבים כגזלן שהשכין לו (צה) (מרדכי פרק א”נ). אבל אם אינו אנס, ויוכל בעל המשכון לכוף לעובד כוכבים לפדות (צו) ((*) שלו), יוכל ישראל המלוה לומר לו: לאו בעל דברים דידי את (צז) (ב”י דקדק מהמרדכי). ואם העובד כוכבים אנס (צח), ואלו היה בא לפדותו היו צריכין לתת לו בלא רבית, צריך לתת גם כן לבעל המשכון בלא רבית (צט) (שם). עובד כוכבים שהשכין משכון לישראל זה (ק), וחזר ומכרו לישראל אחר (קא), כשבא לפדותו (קב) צריך ליתן למלוה קרן ורבית (קג) (מרדכי והג”א והג”מ פ”ו מה”מ ואגודה וב”י ס”ס קע”ב כתב זה בשם מ”כ).

כב טור בשם ר”י ושגם הרמב”ן מודה בזה. (*) כאשר הגהתי כן הוא בב”י.

 

  • ברבית לעצמו – ישראל לווה מן הגוי ונתן לו משכון. הגוי מבקש להשתמש במשכון כדי ללוות עליו כסף מישראל אחר.
  • ומשכו העובד כוכבים – הגוי עשה משיכה, וקנה בעלות על המשכון. מכאן ואילך המשכון נחשב של הגוי (ואינו חייב להחזיר דווקא חפץ זה, אלא דומה, או את ערכו. אם ירצה, ישיב את אותו חפץ).
  • להלות לעובד כוכבים עליו ברבית – מותר לישראל שני להלוות לו בריבית, אף שיודע שבעבר היה המשכון בבעלות ישראל ראשון; אין כאן ריבית בין יהודים. הישראל השני מלווה לגוי, והגוי נותן משכון שהוא שלו.
  • ואפילו הלך לו העובד כוכבים – אם נעלמו עקבותיו של הגוי, וישראל הראשון (בעל המשכון המקורי) בא לפדות את המשכון מישראל השני.
  • קרן ורבית – ישראל הראשון רשאי לשלם לו קרן וריבית, כי התחייב בה רק לגוי. אלא שהגוי גם הוא חייב ריבית זו לישראל שני. ואין כאן ריבית בין יהודים, כי הריבית נחשבת כחוב של הגוי, וזה מותר, כי הגוי אכן לָוָוה מישראל שני.
  • מותר – כי הכסף שישראל ראשון חייב לגוי, הוא משלם לישראל שני. ובשעת ההלוואה, המשכון עליו סמך ישראל המלווה, היה בבעלות הגוי.
  • הגה – להבנת הדברים נקדים: ישראל ראשון יכול לבקש מישראל שני לעשות קניין עבור ישראל שלישי; לאחר שנעשה הקניין, שייך החפץ מיידית לישראל שלישי, עוד טרם החזיק בה. אם האדם השלישי הוא גוי, אין הוא קונה על ידי “זכייה” של ישראל. כלומר: אי אפשר שישראל שני יזכה במשכון עבור הגוי – הגוי צריך לקבלו בעצמו.
  • למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים – כלומר, כל זמן שהמשכון לא הגיע לידי הגוי עצמו, לא ניתן ללוות על סמך משכון זה, שזכה בו ישראל בשביל גוי.
  • ואם העובד כוכבים אנס – ההמשך לא מתייחס לדברי הרמ”א, אלא חוזר לדברי המחבר, בראש הסעיף (גוי שהלווה ליהודי וקיבל ממנו משכון, והשכינו אצל יהודי שני, כערובה להלוואה).
  • ולהחזירו לבעליו – כלומר, הגוי מסרב לשלם את חובו, והמשכון לא יושב לבעליו המקוריים. לטענתו, שני היהודים צריכים להסתדר ישירות, ולא דרך ההחזר אליו.
  • ליתן לפדות המשכון – במקרה כזה: הישראל השני המחזיק במשכון, חייב לאפשר לבעליו – ישראל ראשון – לפדות את משכונו. ובלבד שיפרע את החוב, כולל הריבית שהתחייב לגוי (ולא יכול הישראל המלווה לומר “לא אחזירנו אלא לגוי”).
  • כגזלן שהשכין לו – הגוי שהעבירו לישראל השני, מוגדר כגזלן. וכשם שאם גזלן נתן חפץ לפלוני, חייב המקבלו להשיבו לבעליו.[9] והוא הדין במשכון זה, לאחר שהראשון פרע חובו – חייב השני להשיב משכונו.
  • לכוף לעובד כוכבים לפדות – כלומר, אם הגוי אינו אנס, וישראל הראשון יכול לכפותו לפרוע, רשאי ישראל השני לדחות דרישתו של ישראל הראשון על המשכון.
  • לאו בעל דברים דידי את – תרגום: “אינני צד מולך”; ישראל שני רשאי לומר: “אני מלווה של הגוי בלבד. תסתדר אתה עם הגוי”.[10]
  • ואם העובד כוכבים אנס – הכוונה, אלים יותר; ובגלל אונסו היה מקבל את המשכון בחזרה בלי ריבית.
  • לבעל המשכון בלא רבית – ישראל ראשון גם הוא אינו חייב לשלם ריבית לישראל השני.
  • שהשכין משכון לישראל זה – גוי לווה מישראל ראשון ונתן לו משכון.
  • וחזר ומכרו לישראל אחר – אחר כך מכר הגוי את המשכון לישראל שני, אך פיזית, המשכון עדיין אצל הישראל הראשון.
  • כשבא לפדותו – כאשר ישראל שני בא לקחת את המשכון מיד ישראל ראשון.
  • ליתן למלוה קרן ורבית – ישראל שני צריך לשלם קרן וריבית לישראל הראשון, כמו שהגוי היה משלם. הטעם: ישראל שני “בא מכוחו” של הגוי, ולכן חייב כמו הגוי. אין הוא יכול לטעון: “תן את החפץ חינם, כי רכשתיו מהגוי”.

אמנם מדובר במציאות נדירה למדי. קשה להבין מדוע ישראל יקנה חפץ של גוי המוחזק ומשועבד ביד אצל ישראל אחר? כפי הנראה, הגוי מכרו במחיר נמוך במיוחד, והקונה מתעניין מאוד בחפץ זה.

 

 

סעיף יב

כג ישראל שהלוה לעובד כוכבים ברבית על משכון (קד), ואחר כך אמר ליה (קה): תן המשכון לראובן והוא יתן לך מעותיך (קו), וכן עשה, נתן המשכון לראובן למכור (קז), וראובן עיכב המעות בידו אחר מכירת המשכון (קח), והמלוה תובע רבית עד שיביא מעותיו בידו (קט), והעובד כוכבים אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר (קי), כד יכול המלוה ליטול כל הרבית מהעובד כוכבים (קיא), ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל שעיכב (קיב), מאי נפקא ליה מינה (קיג).

כג תשובת הרא”ש כלל קח סימן כה. כד כיון שבשעת הלואה לא היה לו עסק עם ראובן כלום.

 

  • ברבית על משכון – הגוי לווה כסף מישראל ראשון, ונתן לו משכון.
  • ואחר כך אמר ליה – הגוי לישראל.
  • והוא יתן לך מעותיך – אומר הגוי למלווה: “אין לי כסף להחזיר. מסור את המשכון לראובן, כדי שימכרנו (לפי הנראה, ראובן עוסק במכירת חפצים), והוא יעביר לך את הקרן והריבית שאני חייב.
  • נתן המשכון לראובן למכור – ראובן קיבל את המשכון, ולאחר מכירתו וקבלת תמורתו (שווי החוב של הגוי לישראל ראשון), הוא מחויב להעביר את הכסף למלווה.
  • אחר מכירת המשכון – אלא שראובן לא העביר את הכסף לישראל המלווה.
  • עד שיביא מעותיו בידו – המלווה תובע לקבל כל ריבית שתצטבר לאחר המכירה, עד קבלת הכסף בפועל.
  • צריך ליתן המותר – ריבית זו תצא לכאורה מכיסו של ראובן, שעיכב את הכסף, וישלם למלווה הישראל.
  • כל הרבית מהעובד כוכבים – רשאי המלווה לדרוש את כל הריבית שממשיכה להצטבר כל עוד החוב לא נפרע, מהגוי הלווה. האחריות להעברת הכסף מראובן המוכר, מוטלת על הגוי, לא על המלווה.
  • בשביל שעיכב – אם הגוי יטען כלפי ראובן: “תן אתה את הריבית, מאחר ועיכבת את הכסף בידך”, זו תביעה שבין הגוי לראובן בלבד.
  • מאי נפקא ליה מינה – מה זה נוגע למלווה הישראל? המלווה נתן הלוואה לגוי, ואת הריבית המצטברת, חייב הגוי רק לו. מה שהגוי תובע מראובן, אינו מעניינו של המלווה כלל.[11]

 

 

סעיף יג

(קיד) עובד כוכבים כה שאמר לישראל: לְוֵה לי מעות מישראל ברבית על משכוני (קטו), מותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח (קטז). כו והוא שיאמר המלוה לשליח: אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העובד כוכבים, באחריותי (קיז), ולהוליך לו המעות על אחריותי (קיח). הגה: ואם נתן העובד כוכבים המשכון לישראל (קיט) קודם שהלוה הישראל השני (קכ), אפילו היה אחריות המשכון על השליח (קכא), מותר (קכב) (סברת הרב דלא כב”י), רק שיהיה אחריות המעות על המלוה (קכג). וכן בשעת פדיה (קכד) תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העובד כוכבים ויהיו באחריותי מיד כשיצאו מיד העובד כוכבים, וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכון (קכה). ואם אינו מאמינו (קכו), יאמר כך בלבו ואינו צריך להודיעו (קכז), או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד, אלא בעדים (קכח). כז ואם עשה כן (קכט), ובשעת פדיה אומר השליח: לא אמרתי לך אמת תחלה, אלא שלי הוא (קל), יאמר המלוה: איני מאמינך, אלא לדבריך הראשונים אני מאמין (קלא), כח אבל חושש אני לדבריך (קלב) ואיני רוצה לקבל ממך המעות, וכשיבא העובד כוכבים ויתן לי המעות אתן לו משכונו. כט ואפילו אם ירצה לישבע (קלג), אינו נאמן (קלד). ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל (קלה), לא מהני (קלו), כיון שהודה תחלה שאינו שלו (קלז). הגה: וכל שכן דשבועת לוה לא מהני (קלח) (*) (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית). אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת (קלט), אסור ליקח ממנו הרבית. והמערים לעשות כן, נקרא רשע (ב”י בשם הרשב”א). וכל זה לא מיירי אלא במלוה על המשכון (קמ), אבל אם נתן (ב”י בשם ריב”א) לו מעות להלוות לעובד כוכבים על רבית, ואחר כך אמר הלוקח: לא הלויתי לעובד כוכבים, אבל לקחתי לצורך עצמי, הלוקח נאמן שלצורך עצמו לקחם (קמא). ואם חֲשָׁדוֹ שהוא משקר (קמב), יחרים עליו שכדבריו כן הוא (קמג), והעושה כן נקרא רשע (קמד) (תשובת רשב”א סימן תרנ”ג).

כה טור והפוסקים בשם רבינו גרשון וראב”ן ואבי העזרי. כו שם בשם אביו הרא”ש שם בפסקיו ובתשובה כלל קח סימן יב וסימן לא ולב. כז שם. כח בכלל הנזכר בסימן לב. כט שם סימן יג, ושכן כתב ריב”א, וכ”כ רבינו ירוחם בשמו. (*) וסיים שם דאומר איני מאמין כי אם לדבריך הראשונים.

 

  • הקדמה לסעיף – הסעיף דן במקרה בו ניגש גוי ליהודי, ומבקש שהיהודי יגיש בקשת הלוואת ריבית אצל ישראל אחר, על סמך משכון שנמסר או יימסר לשלוחו היהודי. מכיוון שאסור ליהודי להלוות בריבית ליהודי, יש לוודא שישראל הראשון אינו נחשב “לווה” כלל, אלא שליח בלבד. הסעיף מפרט את ההבחנה היסודית: מתי נראה ישראל הראשון כשליח של הגוי – ומתי הוא נראה “לווה”? כל עוד הוא שליח בלבד, הריבית מותרת; אם הוא נראה “לווה” – הריבית אסורה.
  • על משכוני – הגוי מוסר משכון לישראל ראשון, כדי שיעבירו בשליחותו למלווה, וייטול ממנו ההלוואה. הלווה האמיתי הוא הגוי, וישראל ראשון אינו אלא שליח להעברת המשכון והכסף.
  • מיד ישראל השליח – כאשר יחזיר הגוי קרן וריבית, יוכל השליח היהודי להעביר זאת למלווה היהודי ולהחזיר לגוי משכונו. השליח הוא “דוור” בלבד, ואין כאן הלוואה בין יהודים.
  • באחריותי – המלווה אומר בפירוש שמקבל על עצמו כל אחריות על המשכון – אם יאבד או יינזק. השליח אינו אחראי כלפי המלווה כלל, והוא לא ייתבע לשלם גם אם לא יסכים הגוי, בהעדר המשכון, לפרוע חובו. זהו תנאי יסודי, כדי שהשליח לא ייראה כלווה.
  • ולהוליך לו המעות על אחריותי – המלווה מקבל על עצמו שלא לתבוע את השליח אם הגוי לא יחזיר את החוב. השליח אינו נחשב ללווה, כי אין עליו אחריות כלפי המלווה. החידוש בהיתר זה: אין חוששים שהשליח משקר על היותו שליח הגוי, אף שאולי הוא הלווה האמיתי.
  • נתן העובד כוכבים המשכון לישראל – השליח קיבל את המשכון, לפני ההלוואה.
  • קודם שהלוה הישראל השני – בשלב זה עדיין אין הלוואה, אלא רק הכנה להלוואה.
  • היה אחריות המשכון על השליח – כלומר, השליח אחראי על המשכון. ואם יאבד או המלווה הישראל יסרב להחזירו, יתבע הגוי מן השליח את שווי המשכון. היה מקום לחשוב שהשליח אכן נחשב לווה, כי יש לו עניין שהמשכון לא יאבד, או שהמלווה יחזירו לגוי. למרות זאת, הכריע הרמ”א שאחריות השליח היא כלפי הגוי בלבד, ואין להחשיב את השליח כלווה.
  • מותר – כי בשעה שהשליח מוסר את המשכון למלווה, אין לו שום אחריות כלפיו, ועל כן אינו נחשב כלווה.[12]

מה שאין כן, לאחר שכבר נעשתה ההלוואה, אם המשכון עובר למלווה באמצעות השליח, יש לחשוש שהוא ייראה כשליח המלווה, כי הוא באמת אחראי כלפיו המלווה. וכל שלא הותנה אחרת, הדבר אסור.

  • שיהיה אחריות המעות על המלוה – לדעת הרמ”א, די בכך שהשליח אינו אחראי כלפי המלווה (שלא יוכל לתובעו במקרה שהחוב לא ייפרע). אך לדעת המחבר, צריך שלא תהיה על השליח שום אחריות, לא כלפי הגוי ולא כלפי המלווה.
  • וכן בשעת פדיה – כאשר הגוי פורע את חובו, ומבקש את החזר המשכון.
  • תהיה שלוחי להחזיר לו המשכון – גם כאן הוא מוגדר כשליח המלווה. המעות שייכות למלווה מרגע שיצאו מיד הגוי, והשליח מחזיר את המשכון לגוי. האחריות היא רק על המלווה, מאחר והצהיר כי לא יתבע את השליח גם אם יכחיש הגוי את קבלת המשכון.

כאמור, זו דעת המחבר, אבל לדעת הרמ”א, די בכך שהישראל השליח אינו אחראי על הכסף, כדי שלא ייחשב כלווה.

  • ואם אינו מאמינו – אם המלווה חושש שהלווה האמיתי הוא השליח היהודי, ולא הגוי.
  • ואינו צריך להודיעו – די בכך שבליבו יחליט שנותן הלוואה לגוי, ושפוטר את השליח היהודי מכל אחריות. הסיבה שלא להודיע לשליח היא: השליח יחשוב שהוא האחראי, וייזהר לשמור יפה, הן על הכסף והן על המשכון.
  • אלא בעדים – המלווה רשאי להתנות שנאמנות השליח בטענת “נאנס” או “נאבד” לא תהא אלא בסיוע עדים. תנאי זה גורם לשליח להיזהר, אך אינו הופך אותו ללווה.
  • ואם עשה כן – כלומר, פטר (בליבו) את השליח מכל אחריות.
  • אלא שלי הוא – השליח משנה את גרסתו וטוען שהמשכון שלו, לא של הגוי. הכחשת דבריו הראשונים נועדה להעניק לו פטור מתשלום ריבית, אם הוא אכן יוגדר כלווה.
  • לדבריך הראשונים אני מאמין – שהגוי הוא הלווה האמיתי.
  • אבל חושש אני לדבריך – לפי דבריך האחרונים, אתה הוא הלווה, ואולי זו אמת. לכן לא אקבל ממך מעות וריבית, כי אם אכן אתה הלווה, אסור לי לקבל ממך ריבית. אלא אמתין עד שהגוי עצמו יופיע, ורק אחר שיפרע קרן וריבית, אשיב את המשכון. ומה שאתה צועק שהמשכון שלך, אתה גרמת זאת לעצמך, כשאמרת לי בתחילה שהוא שייך לגוי, ולכן לא תוכל לקבלו.
  • ואפילו אם ירצה לישבע – לטעון בשבועה שהוא הלווה, ובמקרה זה, אסור לישראל השני לקבל ריבית.
  • אינו נאמן – כי הוא מכחיש את דבריו הראשונים.
  • עדים מעידים שהוא של ישראל – גם אם עדים מעידים שאכן, המשכון שייך לישראל ה”שליח”.
  • לא מהני – אין הדבר מועיל לשינוי ההסכם המקורי בין הגוי לישראל המלווה. הודאתו הראשונה גוברת, כי “הודאת בעל דין כמאה עדים”.
  • שהודה תחלה שאינו שלו – הודאתו הראשונה קובעת את מעמדו כשליח בלבד.
  • וכל שכן דשבועת לוה לא מהני – אדם אינו נאמן להישבע כנגד הודאתו הקודמת, שהיא – אף שנעשתה ללא שבועה – בעלת משמעות, כי הואיל ויש איסור לשקר ולרמות גם ללא שבועה, אנו מניחים שהייתה אמת.
  • אם נודע הדבר שכן הוא האמת – אם מתברר שהשליח דיבר אמת, ומשכון זה אכן שייך לשליח היהודי ששיקר בתחילה (ואין כאן לווה גוי). אסור למלווה לקחת ריבית, כי נמצא שמלווה לישראל בריבית.
  • אלא במלוה על המשכון – כל הדינים הללו נאמרו רק כאשר המשכון מוחזק ביד המלווה, כתשלום מראש על ההלוואה; מוחזקות זו נותנת לו כוח לטעון “איני מאמין לך”, אלא יפרע הגוי קרן וריבית, ואחזיר את המשכון.
  • הלוקח נאמן שלצורך עצמו לקחם – כאן מדובר במקרה אחר: ישראל נותן מעות לישראל כדי שילווה לגוי בריבית, והלוקח אומר “לא הלוויתי לגוי, אלא לקחתי לעצמי”. כאן הוא נאמן, כי הוא המוחזק בכסף, ואילו המלווה התובע ריבית, אינו מוחזק, ולא יוכל להוציא ממנו ריבית.
  • ואם חֲשָׁדוֹ שהוא משקר – אם חושדים שהוא משקר, כדי לגנוב לעצמו את הריבית שהגוי היה אמור לשלם.
  • יחרים עליו שכדבריו כן הוא – יאמר לו: אם אתה משקר, מגיע לך להיות מוחרם מקהילת ישראל.
  • והעושה כן נקרא רשע – כי רימה את המלווה, וביקש הלוואה תוך כדי שהוא מוליך שולל, ומספר סיפורים על הגוי, כאילו הוא הלווה האמיתי, וממילא יהא המלווה רשאי לקבל ריבית. שקר זה הביא את המלווה להלוות לו כסף, ובגלל שהלווה האמיתי הוא יהודי, אין המלווה רשאי לגבות ריבית. רמאות זו, היא ממש רשעות.

 

 

סעיף יד

ל ישראל שלוה מחבירו לצורך העובד כוכבים (קמה), וקצב עם העובד כוכבים על הרבית ביוקר (קמו) ועם הישראל המלוה קצב בפחות (קמז), זכה הלוה במה שקצב עם העובד כוכבים יותר ממה שקצב עם הישראל המלוה (קמח). אבל אם קצב עם המלוה ביוקר (קמט), והעובד כוכבים אַלָּם ואינו רוצה לפרעם (קנ), לא יפרע הלוה מכיסו (קנא) (מרדכי והג”א). הגה: ויש אומרים דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו (קנב), אלא אם הזכיר לו שם העובד כוכבים תחלה אז פטור מלשלם לו מכיסו (קנג) (טור ומרדכי והג”א בשם אבי העזרי). ומכל מקום לכתחלה אסור ללות על משכון עובד כוכבים (קנד) ולומר שהוא יפרע קרן ורבית (קנה), דהוי כלוה מישראל וחזר ומלוה לעובד כוכבים (קנו), אלא תחלת הלואה צריכה להיות לצורך העובד כוכבים (קנז). אם השליח בא לפדות המשכון ממעותיו, מותר לקבל ממנו קרן ורבית (קנח) (בית יוסף בשם תשובת רשב”א). מיהו דוקא שהמלוה נותן לו לפדותו מרצונו (קנט), אבל אם פודה השליח משלו (קס), הוי רמאות (קסא) שמתחלה על מנת כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו העובד כוכבים (הגהות אשיר”י וב”י בשם תשובת הרא”ש). ואם אין השליח רוצה לפדותו והמלוה רוצה שיפדהו (קסב), לא יוכל לכופו (קסג), כמו שיתבאר סוף סימן זה (קסד) (ב”י).

ל מרדכי.

 

  • לצורך העובד כוכבים – הישראל הראשון לווה כסף מישראל השני בשביל גוי. הלווה האמיתי הוא הגוי, וישראל שני הוא המלווה; ישראל הראשון משמש כאיש ביניים בלבד.
  • הרבית ביוקר – לדוגמה: אמר לגוי שהריבית היא 10%.
  • קצב בפחות – לישראל המלווה אמר שהגוי הסכים לשלם רק 8%.
  • ממה שקצב עם הישראל המלוה – כשהגוי יחזיר את ההלוואה וישלם 10%, יוכל הישראל המתווך לשמור לעצמו את ההפרש (2%).
  • אם קצב עם המלוה ביוקר – כלומר, לא רימה; וגם למלווה אמר את שיעור הריבית הגבוה.
  • ואינו רוצה לפרעם – הגוי מסכים להחזיר רק קרן, ולא ריבית.
  • לא יפרע הלוה מכיסו – המתווך היהודי אינו חייב לשלם את הריבית, מפני שאינו הלווה האמיתי, אף שהמלווה מכיר רק אותו.
  • דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו – במקרה שנטל הלוואה מישראל, ולא גילה את אזנו של המלווה שהלווה הגוי אלים, ועלול שלא לשלם ריבית, ייתכן שהמלווה לא היה מסכים להלוות, או היה דורש ריבית גבוהה יותר; נמצא שגרם נזק למלווה, ועל הלווה לשלם לו (גרימת נזק ברור נקראת “גרמי” בהלכה,[13] וזה מחייב פיצוי).

אמנם לדעת המחבר, הלווה אינו חייב למלווה את הריבית עצמה, כי הדבר נראה כאילו המתווך היהודי משלם ריבית לישראל.

  • פטור מלשלם לו מכיסו – מפני שאם הזכיר את שם הגוי מראש, היה המלווה צריך לבדוק אם להלוות לו אם לאו.
  • לכתחלה אסור ללות על משכון עובד כוכבים – כגון: יהודי שיש בידו משכון של גוי (שנטל הלוואה), ומבקש מיהודי שני הלוואת ריבית על סמך המשכון. המבקש מסתמך על העובדה שהמשכון שייך לגוי, וממילא הלווה האמיתי הוא הגוי, ולא הוא עצמו.
  • שהוא יפרע קרן ורבית – היהודי הראשון אומר לשני: “אני אדאג להביא לך קרן וריבית שהגוי התחייב לי”. הוא רוצה להחשיב את העברת המשכון לישראל השני, כהעברת ההלוואה של הגוי מישראל ראשון לישראל שני.
  • וחזר ומלוה לעובד כוכבים – זה אסור, כי אף שהמשכון שייך לגוי, הרי הקשר הישיר הוא בין שני יהודים, וישראל הראשון נעשה הלווה האמיתי.
  • צריכה להיות לצורך העובד כוכבים – ההיתר קיים רק כשישראל הראשון הוא שליח בלבד, ללוות מישראל השני עבור הגוי, ללא אחריות.
  • מותר לקבל ממנו קרן ורבית – למרות שהשליח משלם מכספו הפרטי, הוא הרי עושה כן רק כדי להחזיר לגוי את משכונו.
  • נותן לו לפדותו מרצונו – כלומר, הגוי שלח את השליח לשלם קרן וריבית, ולקבל את המשכון.
  • אם פודה השליח משלו – ללא שליחות הגוי, ומשלם ריבית עד זמן הפדיון, כדי שהגוי יחזיר לו אחר כך עם תוספת ריבית.
  • הוי רמאות – מפני שאם היה ממתין עד שהגוי יפדה, היה המלווה היהודי מקבל ריבית נוספת; השליח גוזל ריבית זו מהמלווה.
  • והמלוה רוצה שיפדהו – המלווה מעוניין לקבל את כספו בחזרה, ולא להמתין לפירעון הגוי.
  • לא יוכל לכופו – כי הלווה האמיתי הוא הגוי, ואין למלווה היהודי כל עסק עם השליח היהודי, שפעל כדוור בלבד.
  • כמו שיתבאר סוף סימן זה – סעיף כז. שם מבואר שצריך להראות ליהודי המלווה, מי הוא הגוי הלווה בפועל.

 

 

סעיף טו

לא ישראל שלוה מישראל ברבית לצורך עובד כוכבים (קסה), על משכונו של עובד כוכבים (קסו), ואחר זמן רוצה המלוה למכרו (קסז), והשליח אומר: אל תמכרהו כי העובד כוכבים אַלָּם (קסח), אין המלוה צריך לחוש לדבריו (קסט), כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום (קע). ואם השליח ירא ממנו (קעא), יציל עצמו ויפדה המשכון (קעב), או יוסיף משכון למלוה (קעג), כדי שלא יפסיד בהמתנה.

לא טור בשם אביו הרא”ש בתשובה כלל קח סימן ז.

 

  • לצורך עובד כוכבים – ישראל ראשון לווה כסף מישראל שני כדי להעבירו לגוי; הלווה האמיתי הוא הגוי.
  • על משכונו של עובד כוכבים – הביא ישראל ראשון לישראל השני משכון של גוי, כערובה להלוואה.
  • ואחר זמן רוצה המלוה למכרו – עבר זמן הפירעון, והגוי לא פרע את חובו; כעת מבקש המלווה למכור את המשכון.
  • כי העובד כוכבים אַלָּם – השליח אומר: “הגוי מבקש עוד זמן, ואם לא תיתן לו, הוא יפגע בי”.
  • אין המלוה צריך לחוש לדבריו – המלווה אינו חייב להפסיד ממונו כדי להגן על השליח, ואינו חייב להאריך את זמן ההלוואה.
  • כלום – הלווה הוא הגוי בלבד. מאחר שעבר זמן הפירעון, רשאי המלווה למכור את המשכון, והקשר בינו לבין הגוי מסתיים.
  • ואם השליח ירא ממנו – אם השליח חושש שהגוי יפגע בו, על שלא קיבל ארכה.
  • יציל עצמו ויפדה המשכון – השליח רשאי לשלם קרן וריבית למלווה, לקחת את המשכון, ולהחזירו לגוי כאשר זה יפרע לו.
  • יוסיף משכון למלוה – כדי שהמלווה יסכים להמתין, טרם מכירת המשכון. יכול השליח להוסיף משכון נוסף כערובה לתוספת הזמן, ולריבית שתצטבר.

 

 

סעיף טז

לב ישראל שאמר לחבירו: טול מעות הללו וְהַלְוֵה אותם לעובד כוכבים ברבית (קעד), אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה (קעה), אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח, ואפילו עד מאה (קעו). ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים, אם שומר חנם, שומר חנם; אם שומר שכר, שומר שכר; מותר (קעז).

לב שם בשם רמ”ה, וכ”כ אביו הרא”ש שם בפסקיו דף קמ”ה ע”ג ובנימוקי’ בשם הר”ן.

 

  • ברבית – המלוה הוא ישראל ראשון, והלווה הוא הגוי. ישראל השני אינו אלא שליח להעברת המעות.
  • בהולכה או בהבאה – כלומר: אם יאבד הכסף, אפילו באונס, חייב השליח לשלם למלווה הישראל. מאחר והאחריות עליו,[14] נחשב ישראל שני כמי שיכול להשתמש במעות, ונראה כלווה.
  • ואפילו עד מאה – אפילו אם השליח מוסר לשליח אחר, וכן הלאה, עד מאה שליחים, כל עוד האחריות עליהם, כולם נחשבים כלווים, ואסור למלווה לקבל מהם ריבית.
  • מותר – כאשר אין לשליח שום רשות להשתמש בכסף, והוא רק שליח־הולכה (דוור), והאחריות שלו מוגבלת כדין שומר חינם או שומר שכר, הלווה האמיתי הוא הגוי, והמלווה הוא ישראל ראשון, לכן מותר לקבל את הריבית.

 

 

סעיף יז

לג ישראל שאמר לחבירו: לְוֵה לי מעות מהעובד כוכבים ברבית (קעח), אם נתן לו משכון לִלְוֹת עליו (קעט), לד אם אחריות העובד כוכבים על המשכון בלבד (קפ) ולא על השליח כלל (קפא), מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעובד כוכבים (קפב). ואם לא נתן לו משכון, אסור (קפג) אלא אם כן אמר לו: לוה לי מעות ברבית מהעובד כוכבים על שמי, והאמינו העובד כוכבים והוא סומך על הלוה ולא על השליח (קפד). הגה: ועיין לקמן סימן ק”ע אם מותר לשליח להיות עָרֵב (קפה). יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העובד כוכבים ברבית לצורך הקהל (קפו), אף על גב דהוו כשלוחי הקהל, ואף על גב דאחריות עליהם (קפז) וחוזרין ולוקחין מן הקהל, שָׁרֵי (קפח), דהוי כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכהאי גוונא (קפט). וכן נהגו להקל, אף על גב דאין כאן היתר ברור (קצ) (ב”י בשם תשובת הרשב”א ח”ה רנ”ט, ח”ז שנג) ומכל מקום אסור אחר כך ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל, שילוו לצורך הקהל ולנכות להם אחר כך יותר ממה שהלוו, כי הרבית עולה על האחרים והוי כאילו לוו זה מזה ברבית (קצא) (גם זה שם).

לג שם ושם. לד שם בנימוקי’ בשם הר”ן, דאם אחריותו על המשכון ועל השליח אסור דאחריותו על השליח הוי מדין לוה ועל המשכון מדין ערב.

 

  • לְוֵה לי מעות מהעובד כוכבים ברבית – ואתה אינך אלא דוור.
  • אם נתן לו משכון ללות עליו – ישראל ראשון (הלווה) נותן משכון לשליח, שיעבירו לגוי.
  • על המשכון בלבד – שאם יאבד המשכון, לא יוכל הגוי לתבוע מישראל הלווה את החזר החוב. המשכון הוא הביטחון היחיד.
  • ולא על השליח כלל – אבל אם השליח אכן אחראי על המשכון, הוא נחשב כמי שמלווה לישראל הלווה, ונעשה צד בעסקה.
  • וליתנו לעובד כוכבים – מפני שההסכם הוא בין הישראל הלווה לגוי המלווה; השליח אינו אלא דוור.
  • אסור – בהעדר משכון, אין הגוי סומך על הלווה היהודי, אלא על השליח. נמצא שהשליח נראה כלווה מן הגוי, ומלווה לישראל הלווה, וזה אסור.
  • על הלוה ולא על השליח – אם הגוי סומך על הלווה עצמו ולא על השליח, מותר, כי השליח אינו צד בעסקה אלא שליח־מסירה בלבד.
  • אם מותר לשליח להיות ערב – עָרֵב הוא מצב שבו השליח אומר לגוי: “אם הלוֹוה היהודי לא יפרע חובו, אשלם אני במקומו”. יש בדין זה פרטי דינים שונים, אבל העיקרון הוא: אם תנאי ההלוואה הוא שהגוי חייב לתבוע תחילה את הישראל הלווה, ורק במקרה שאינו פורע רשאי לפנות אל הערב, השליח אינו נחשב כלווה מן הגוי ומלווה לישראל, והדבר מותר. אבל אם רשאי הגוי לפנות תחילה אל הערב, אף ללא תביעת הלווה, נחשב הערב כלווה מן הגוי ומלווה לישראל, ודבר זה אסור.
  • לצורך הקהל – הקהל היהודי הוא הלווה, והגוי הוא המלווה, ואין בזה איסור ריבית.
  • ואף על גב דאחריות עליהם – הגויים מכירים רק את נציגי הקהל, לא את הקהל כולו. לכאורה היה מקום לאסור, כי נראה שפרנסי הקהל לווים מן הגוי ומלווים לקהל.
  • שָׁרֵי – אף על פי כן מותר.
  • דשרי בכהאי גוונא – ההיתר מבוסס על העובדה שהנציגים אינם פועלים כיחידים, שכביכול נוטלים על עצמם התחייבות אישית. אלא כשלוחי הציבור, הפועלים בשם הקהל ולמענו.

דומה דינם לדין אפוטרופוס של יתומים: האפוטרופוס מבצע פעולות שיש בהן אחריות, אך ברור שפעולותיו אינן לטובתו האישית אלא לטובת היתומים, וגם אם הוא חתום על מסמכים – אין זו התחייבות פרטית, אלא שליחות גמורה.

כך גם בנידון דידן: הגוי יודע היטב שהנציגים אינם בעלי החוב האמיתיים, אלא רק שלוחי הציבור. ואם יקרה שאחד מהם לא יוכל לעמוד בתשלום, כגון שנפטר או חלה, ברור לו שהציבור כולו יישא בהתחייבות, שהרי ההלוואה נעשתה על דעת הקהל ובשליחותו.

בנוסף, יש כאן צד מצווה, משום שהנציגים פועלים לטובת הקהל וצרכיו.

  • אף על גב דאין כאן היתר ברור – אפשר אולי לטעון שהנציגים עצמם נחשבים לווים מן הגוי, וממילא הם מלווים בריבית לקהל כולו. מכל מקום המנהג הוא להקל. הטעם: ברור לכל שהנציגים אינם פועלים כיחידים, אלא כשלוחי הציבור, וכל מעשיהם נעשים לטובת הקהל ולמענו. הגוי עצמו יודע שההתחייבות אינה אישית של הנציגים, אלא של הציבור כולו. לכן, אף שאין כאן היתר מוחלט, יש מקום גדול להקל.
  • והוי כאילו לוו זה מזה ברבית – כדי להבין את האיסור, צריך לתאר את המציאות: נציגי הקהל לווים כסף מן הגוי עבור כל הקהילה. ההחזר נעשה באמצעות מס קבוע שכל בני הקהילה משלמים. לעיתים רוצים פרנסי הקהל להפחית את הריבית שהקהילה תשלם לגוי, לשם כך הם מבקשים מכמה חברים להקדים את תשלום המס. עד כאן – מותר.

הבעיה מתחילה כאשר אומרים לאותם מקדימים: “בגלל שהקדמתם, נחסכה לקהל ריבית מסוימת. וכשנחשב בהמשך את יתרת המס שלכם, ננכה לא רק את מה שהקדמתם, אלא גם את חלקכם בריבית שהקהילה הרוויחה בזכותכם”.

כאן נוצר איסור: בסופו של דבר, אותם מקדימים משלמים פחות משאר בני הקהילה, ושאר החברים משלמים יותר. נמצא שהמקדימים “הרוויחו” מהקדמת התשלום, ושאר החברים “הפסידו”, וזה דומה למצב שבו: המקדימים מלווים כסף לשאר החברים,  ושאר החברים משלמים להם ריבית, אלא שהכל נעשה דרך מנגנון המס של הקהל.

לכן הדבר אסור, משום שהוא יוצר ריבית בין ישראל לישראל, אף שהכול נעשה במסגרת ציבורית.

 

 

סעיף יח

לה (קצב) משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל (קצג), והביאו לישראל חבירו שילוה עליו (קצד) וכשיבא העובד כוכבים לפדותו שיקח הוא הרבית שעָלָה עליו עד אותו היום (קצה), והשני יקח הרבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה (קצו), מותר (קצז), לו ובלבד שיאמר לו: הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה, ואין לי עסק עמך ולא לך עמי (קצח). ואם לאחר זמן רצה שני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית (קצט) להחזיר לו משכונו, מותר (ר). הגה: (רא) ויש אומרים דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו: אני מסולק ממך, אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא, שרי (רב), דוודאי מכוין להיתירא (רג) וכמאן דאמר ליה דמי (רד) (ב”י בשם מרדכי ותשובת הרא”ש). ואם בא הראשון לפדות המשכון (רה), ואין השני רוצה להחזיר לו המשכון, הרשות בידו (רו) (מרדכי פא”נ), דהוי לגמרי כשלו, דהוי כאלו מכרו לו בהדיא עד שיבא העובד כוכבים לפדותו (רז) (שם ובתשובת הרא”ש), וכן המנהג פשוט (רח). ואם התנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו, הכל כפי תנאם (רט). ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך, הואיל והמנהג כך (רי) (סברת הרב). ומותר ללוה (ריא) לקצוב עם ישראל השני בפחות, אף על פי שהעובד כוכבים נותן לו יותר (ריב), או שיוכל לומר: אני אקח חלק ברבית הבא מן העובד כוכבים כל שבוע (ריג) (ב”י וכן משמע בת”ה סי’ ש”ג). גם אם ירצו הלוה והמלוה שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו, רק יניחנו ביד הלוה הזה שהלוה עליו לעובד כוכבים, שרי (ריד) (בית יוסף וסברת הרב). ובלבד שיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני (רטו) (ד”ע). ואם התנו זה עם זה (רטז) שהמלוה הראשון לעובד כוכבים שהוא הלוה עכשיו מישראל השני יתחייב באחריותו (ריז), הרשות בידם, דהא מַתְנֶה שומר חנם להיות כשואל (ריח) (גם זה ד”ע ורש”ל תשובה נ”ב). (*) ויש אומרים (ריט) דאפילו להקנות הלֹוֶה אלו המשכונות למלוה השני אינו צריך, אלא מיד שהמלוה השני נותן לו מעות ההלואה קנוי לו המשכון בכל מקום שהוא, דדבר תורה מעות קונות (רכ). ואף על גב דמדרבנן בעי משיכה (רכא), מכל מקום כהאי גוונא יש לסמוך על דבר תורה. מיהו טוב שֶׁיַּקְנֶה לו על ידי אחר (רכב) (בית יוסף). ונאמן הלוה לומר (רכג) שיש לו משכון מעובד כוכבים, ואין צריך להביא ראיה לדבריו, ויוכל המלוה להלוות לו (רכד) אם לא שאינו מוחזק בכך (רכה) דאז ודאי משקר. כך הם עיקר הדברים בדינים אלו (רכו) (ד”ע מלעיל סי’ קס”ב ס”ב בהג”ה), אף על פי שיש קצת מפקפקים בהיתרות אלו (רכז) (מהרי”ק שורש קי”ט), כבר פשט המנהג להקל, ואין למחות ביד העושים כנזכר, כי דינא הוא. וכל זה לא מיירי אלא כשלא זקף הישראל שלוה לעובד כוכבים קרן עם רבית, אבל אם כבר זקף הישראל על העובד כוכבים קרן ורבית ביחד, כגון שחשב עמו רבית שיעלה עליו עד שנה וחשבו הכל ביחד, מעתה הרי הכל כאילו הוא קרן של ישראל (רכח) (תה”ד סימן ש”ג), בין שהלוה על המשכון או בלא משכון (רכט), אסור ללוות על זה מישראל חבירו (רל) ושיעלה לו רבית מן החוב (רלא), כל זמן שהלואה גביה דהוי כאילו נותן לו הרבית מכיסו (רלב) (סברת הרב), אך (רלג) ימכרנו לו סתם (רלד) וכשרוצה לחזור ליקח חובו (רלה) יחזור ויקנהו ממנו מעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הרבית שהיה ראוי לעלות עליו (רלו). ואסור להתנות מתחלה בכך (רלז), אלא יַקנה לו החוב בקנין גמור (רלח) ואחר כך יחזור הקונה ויבטיחנו בדברים אמתיים שכשיהיו לו מעות יחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר (רלט) (ת”ה סימן ש”ג). לז ובחובות של אשראי (רמ) צריך שיאמר לו (רמא): אתה תפטור העובד כוכבים בכך וכך מכל וכל (רמב), ובכך וכך אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מיד העובד כוכבים (ועיין לקמן סימן קע”ג בדין מכירת חובות).

לה טור בשם ר”ת וכ”כ אביו הרא”ש שם בשמו בפסקיו. לו שם ושם בפסקיו וכ”כ הסמ”ק וכל בו ורבינו ירוחם ונימוקים בשם הר”ן והרשב”א בתשובה. (*) קאי אמה שכ’ בתחלת ההג”ה. לז שם בטור וכ”כ בסמ”ק וכל בו.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במכירת חוב. הסבר הדברים: מלווה שנתן הלוואה ואוחז בידו שטר, ואולי גם משכון, אוחז בידו שווי כספי מסוים. אם טרם הגיע זמן הפירעון, והמלווה זקוק לכסף יכול הוא למכור את חובו לאדם אחר, שייכנס לנעליו כמלווה, ויגבה את החוב מן הלווה. רוכש החוב משלם פחות משווי החוב, כי הוא לוקח הסיכון שהלווה לא יחזיר.

כאן הסעיף דן ביהודי שהלווה לגוי בריבית, ולאחר זמן, כיוון שנזקק היהודי המלווה לכסף, מכר את חובו ליהודי חברו, כדי שהשני ייכנס בנעליו, ויהיה מעתה המלווה של הגוי: באיזה תנאי אפשר להתיר מכירה זו, ובאיזה תנאי היא אסורה. יסוד ההיתר תלוי תמיד בשאלה אם היה משכון בהלוואה זו, אם לאו. וכן, האם יש אחריות של מוכר החוב כלפי הקונה.

  • ביד ישראל – לָוָוה הגוי מישראל בריבית, ונתן לו משכון כערובה.
  • והביאו לישראל חבירו שילוה עליו – לאחר זמן, מסר ישראל המלווה את המשכון לישראל שני, כדי שזה ייכנס בנעליו, ומעתה יהיה הוא המלווה של הגוי. ישראל שני משלם לראשון את סכום ההלוואה, ללא הריבית שהצטברה עד לאותו יום, ומעתה הוא נחשב המלווה של הגוי.
  • שעָלָה עליו עד אותו היום – כאשר יבוא הגוי לפרוע את חובו, ייטול ישראל הראשון את הריבית שהצטברה עד ליום העברת המשכון, כי עד אז היה הוא המלווה.
  • מאותו היום והלאה – הריבית שתצטבר על החוב מיום העברת המשכון, שייכת לישראל שני. כי מאותו יום, הוא המלווה של הגוי.
  • מותר – כי אין כאן הלוואה בין שני היהודים, אלא שני חוזים שונים, ושתי תקופות נפרדות של הלוואה: הראשונה לישראל הראשון, והשנייה לישראל השני. אף שלא היה קשר ישיר בין הגוי לישראל השני בעת ההעברה, הדבר מותר, ובלבד שיתקיים התנאי המובא בהמשך דברי המחבר.
  • ואין לי עסק עמך ולא לך עמי – תנאי יסודי הוא שישראל ראשון יודיע לשני שאין ביניהם אחריות הדדית, מאחר והוא מוכר לו כל כוח, זכות ושעבוד שיש לו במשכון זה, ומסתלק ממנו לגמרי, בלא אחריות, ובלא תביעה הדדית: אם הגוי לא יפרע את חובו, לא יוכל השני לתבוע דבר מהראשון, כי המשכון הוא הערובה היחידה לפירעון החוב. בכך מתברר שאין כאן הלוואה בין ישראל לישראל.
  • לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית – אם הגוי לא פרע חובו ולא פדה משכונו, וישראל השני מבכר את כספו על פני המשכון, והראשון חפץ במשכון עצמו.
  • מותר – במקרה זה נחשב הראשון כ”רוכש” את המשכון מיד השני, ואין זה פירעון חוב אלא רכישה.
  • הגה – הרמ”א מוסיף קוּלוֹת והיתרים, שהמחבר לא פסקם להלכה.
  • שרי – כלומר, המעשה אותו מעשה: ישראל ראשון העביר משכון זה לישראל שני, אלא שלא ציין מפורשות את הסתלקותו מן החוב. הדבר מותר, כי המעשה עצמו מגלה את הכוונה.
  • דוודאי מכוין להיתירא – אף שלא ביטא זאת במפורש, ברור שמוכר את זכויותיו במשכון.
  • וכמאן דאמר ליה דמי – אף ללא אמירה מפורשת, נחשב הדבר כאילו אמר בפירוש לשון הסתלקות ומכירה. על כן, אינו נחשב כלווה מישראל שני בריבית.
  • בא הראשון לפדות המשכון – במקרה שהגוי לא פרע חובו, והראשון מעוניין במשכון יותר מן הכסף.
  • הרשות בידו – אם ישראל שני אינו רוצה להחזיר את המשכון, רשאי הוא לסרב, כי הראשון אינו מוגדר עוד “המלווה של הגוי”. כך יטען השני: “אינך לווה שלי אלא הגוי, ואיני חייב למכור לך את חובי”.
  • עד שיבא העובד כוכבים לפדותו – משעה שהועבר המשכון לישראל שני, נחשבת המכירה כסופית. הרוכש הוא בעל הזכויות היחידי, ומאותו רגע, הוא הנחשב “מלווה של הגוי”.
  • וכן המנהג פשוט – המנהג להקל כדעת הרמ”א, שאף בלא אמירה מפורשת, נחשב הדבר כמכירה גמורה וכאילו אמר. אף שדעת המחבר מחמירה בזה, ולא קיבל קולא זו.[15]
  • הכל כפי תנאם – קולא נוספת: יש אומרים שאם התנו מראש שהראשון רשאי, אם ירצה, לפדות את המשכון מהשני, הדבר מותר.[16] ואין זה נחשב כהלוואה בין יהודים, אלא כהעברת זכויות.
  • הואיל והמנהג כך – יש אומרים שאפילו ללא תנאי מפורש, נחשב הדבר כאילו התנו כן, מאחר שכך הוא המנהג באשכנז. כמובן, קולא זו, גם היא שלא כדעת מרן המחבר.
  • ומותר ללוה – ישראל ראשון, אף שנקרא “לווה” ביחס לישראל שני, אינו לווה ממש אלא מוכר חוב. לדוגמה: הגוי התחייב לשלם 10% ריבית, והראשון מוכר את החוב לישראל שני, ומעביר לו את המשכון, בטענה שהגוי ישלם רק 8%.
  • שהעובד כוכבים נותן לו יותר – ישראל הראשון מוכר את החוב לישראל השני, אלא שהוסכם שבנוסף לסכום שמשלם ישראל השני תמורת החוב, ייתן ישראל השני לישראל הראשון חלק מן הריבית שישלם הגוי. כגון שהגוי התחייב לשלם ריבית של עשרה אחוזים, והוסכם שישראל השני, מתוך עשרת האחוזים שיקבל מן הגוי, ייתן שני אחוזים לישראל הראשון. אין זו ריבית, אלא דמי תיווך.
  • הבא מן העובד כוכבים כל שבוע – הראשון אומר לשני: “אני מוכר לך החוב, אך תן לי חמישית מן הריבית שהגוי ישלם לך”. הדבר מותר, מפני שהראשון אינו לווה אלא מתווך בין הגוי לישראל השני, ומותר למתווך לקבל שכר.
  • שרי – ישראל הראשון מכר לשני כל זכויותיו במשכון, והשני נעשה מלווה של הגוי, אף שהמשכון נשאר פיזית אצל הראשון כפיקדון.[17]
  • באחריות המלוה השני – אם יאבד המשכון אצל הראשון, לא יוכל השני לתובעו ממנו, כי המשכון באחריות השני.
  • ואם התנו זה עם זה – כאן הרמ”א מרחיב את ההיתר: גם אם המשכון נשאר אצל הראשון, והחוב נמכר לישראל שני, יכולים הם להתנות תנאים שונים ביניהם.
  • יתחייב באחריותו – אף שהמשכון שייך לשני, יכול הראשון לקבל עליו אחריות כשומר (אם יאבד, ישלם). תנאי זה אינו פוגע בהיתר, כי החוב והמשכון אכן נמכרו לשני, והראשון מוגדר “שומר” בלבד.
  • מַתְנֶה שומר חנם להיות כשואל – המשכון שייך לשני, והראשון מוגדר “שומר חינם”, כי שומר עליו ללא תשלום. הכלל הוא, שומר חינם פטור מן התורה מגניבה ומאונס, כל שלא הותנה אחרת. עם זאת, רשאי שומר חינם להתנות שיתחייב אף באונס.

במקרה שלנו: ישראל הראשון שלקח אחריות על המשכון, הריהו שומר חינם. ולמרות שהתחייב אף באונסים, אין הוא מוגדר בעלים. לכן אף שהריבית מגיעה לישראל שני דרך ישראל הראשון, אין זה פוגע בהיתר.

  • ויש אומרים – קולא נוספת בדין קניין המשכון.
  • דדבר תורה מעות קונות – לפי דעה זו, עוברת בעלות המשכון מישראל ראשון לשני, גם ללא קניין נוסף.[18] עצם קבלת מעות מיד ישראל שני קונה את המשכון. ואף שגזרו חכמים שלא להעביר בעלות על ידי תשלום. כאן, הואיל ומדובר במציאות לא שכיחה, לא גזרו.
  • דמדרבנן בעי “משיכה” – אף שתיקנו חכמים לקנות בקניין משיכה – או קניין אחר – במקרה זה יש לסמוך על דין תורה.
  • טוב שֶׁיַּקְנֶה לו על ידי אחר – ראוי לעשות קניין גמור, באופן המועיל גם מדרבנן, כגון שחבר שלו יעשה משיכה עבור הישראל השני.
  • ונאמן הלוה לומר – קולא נוספת של הרמ”א: הראשון נאמן לומר שיש בידו משכון של גוי.
  • ויוכל המלוה להלוות לו – על סמך דבריו, שהרי מאמין לו שהמשכון, אשר לטענתו שייך לגוי, מצוי בידיו, ואכן נתן הלוואה לגוי.
  • אם לא שאינו מוחזק בכך – אם אינו רגיל להלוות לגויים, ויש חשש שהוא משקר, כדי להשיג הלוואה בריבית (ומספר סיפורים על נתינת הלוואה לגוי) אין מאמינים לו.
  • עיקר הדברים בדינים אלו – מסקנת הרמ”א: אפשר להקל בכל הקולות שהביא.
  • קצת מפקפקים בהיתרות אלו – יש מן הפוסקים שחולקים, וכדעת המחבר בתחילת הסעיף, שהיתר מכירת חוב של גוי מצומצם מאוד.
  • כאילו הוא קרן של ישראל – להבנת הדברים נקדים: אצל הגויים היה מקובל “הסכם הלוואה” ולפיו, הלוואה לתקופה מסוימת, מחייבת ריבית על כל התקופה, גם אם לבסוף יבוצע פירעון מוקדם. הסכם זה נקרא “זקיפת (העמדת) קרן וריבית”.

במקרה שלנו מדובר על המלווה היהודי, שבאמצע התקופה נזקק לכסף, ולכן חיפש רוכש יהודי שישלם כסף וירכוש חוב זה.

רכישה זו מוגדרת כ”הלוואת ריבית” ואסורה. הטעם: כל הריבית שתצטבר בעתיד על הלוואה זו, נחשבת כחוב קיים וכקרן. ולא הסכים המלווה הראשון למכור חוב זה (אף שהוא עצמו ירוויח פחות ריבית, ויקבל חלק יחסי בלבד, מתקופת החוב הראשונה), אלא בגלל שהיהודי השני הקדים לו מעות, ועל כן זה אסור.

  • או בלא משכון – דין זה נכון לא רק אם אין משכון, אלא אפילו אם יש משכון, שאז ברור שהראשון אכן מכר את חובו לישראל שני, גם אז אסור.
  • אסור ללוות על זה מישראל חבירו – כלומר: אסור למכור חוב כזה לישראל אחר, מפני שהכסף שיינתן ייחשב כהלוואה (עד שהגוי יפרע חובו).
  • ושיעלה לו רבית מן החוב – השני ינכה מן התשלום שהראשון זכאי לו, כל ריבית שתצטבר מיום רכישת החוב.
  • כאילו נותן לו הרבית מכיסו – על פי מתווה ההסכם, הריבית העתידית שייכת למלווה הראשון מיד בשעת ההלוואה, והרי היא כקרן בבעלות הראשון. ממילא, כשהראשון מעביר אותה לשני, הוא בעצם משלם ריבית מכיסו.
  • אך – כאן מציע הרמ”א דרך היתר.
  • ימכרנו לו סתם – ימכור את קרן החוב ללא ריבית, וכל ריבית שתשולם שייכת ממילא לשני. ולא יַתנה היהודי הראשון שיקבל גם הוא חלק מהריבית העתידית, גם לא עבור תקופת היותו בעל החוב.
  • וכשרוצה לחזור ליקח חובו – אם ירצה הראשון לקנות את החוב בחזרה, לפני זמן הפירעון, ומשום שכבר הסתדר מבחינה כספית.
  • כפי ערך הרבית שהיה ראוי לעלות עליו – רשאי הוא לרכוש חזרה את החוב, ולקבל את כל הריבית. אמנם מכיוון שחוב זה שווה יותר מהסכום המקורי, עליו לשלם מחיר גבוה יותר, המשקף את שווי הריבית העתידית, וכך יקבל היהודי השני תמורה ראויה עבור הזמן בו החזיק בחוב, כיחס הריבית שנדרש הגוי לשלם.
  • ואסור להתנות מתחלה בכך – תנאי מפורש מראש יוצר מראית של הלוואה בין הראשון לבין השני. כי עכשיו יוחזר כסף זה, בתוספת ריבית.
  • אלא יַקנה לו החוב בקנין גמור – החוב יעבור לגמרי לבעלות ישראל השני, ולישראל הראשון לא תהא בו שום זכות.
  • יחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר – השני יבטיח שימכור לו בחזרה באופן חברי, ולא כתנאי משפטי.
  • ובחובות של אשראי – מדובר בהלוואת ריבית לגוי, שלא ניתן משכון תמורתה, אבל נכתבה בשטר.

בדיני ישראל יש קושי למכור ריבית עתידית זו, הואיל ומדובר בריבית שהגוי התחייב לשלם, והרי היא כמי שאינה כתובה בשטר. ריבית עתידית זו לא נוצרה ברגעי כתיבת השטר, וכלל לא ניתנת למימוש. היא רק מצטברת ומתווספת מידי זמן, ודומה לחוב בעל פה, לדעה זו.

דומה מכירת ריבית זו למכירת הלוואה ללא שטר: כגון, ישראל שהלווה כסף לגוי, ובמקום לכתוב שטר, התחייב הגוי בעל פה להחזיר קרן וריבית. אין היהודי יכול למכור התחייבות זו, מאחר ואינה כתובה בשטר, ואי אפשר למכור הבטחות.[19]

הואיל והלכתית לא חלה מכירת חוב זה, אם בכל אופן ערכו מכירה כזו, נראה הדבר כהלוואה בין שני יהודים. כלומר, נראה שיהודי אחד לווה מחברו את ערך החוב, ומתחייב לשלם לו ריבית, אותה יקבל מן הגוי, על כן אסור.

דעת הרמ”א, כנתבאר לעיל בסעיף, שיש דעות המתירות מכירת חוב הכתוב בשטר, בניגוד להלוואה על פה.

  • צריך שיאמר לו – היהודי השני יאמר לחברו (מוכר החוב).
  • מכל וכל – הסכם בליבך למחול על החוב, כלומר: פטוֹר את הגוי מקרן וריבית לחלוטין, אך הימנע ואל תאמר לו זאת. ומכיוון שבדיני הגויים, יש תוקף חוקי למכירת שטרי חוב עם ריבית, אין היהודי נחשב כעובר על איסור גזל מן הגוי, כי אף שהיהודי מחל, חוקי דיניהם עדיין מחייבים את הגוי בתשלום, לכן אין כאן גזל. נמצא שהגוי עצמו לא יֵדע שהחוב נמחל, וימשיך להעביר את תשלום הריבית לישראל השני.

 

 

סעיף יט

לח ישראל הבא לחבירו ואמר לו: הלויני מעות על משכונות אלו שהם של (*) עובד כוכבים (רמג), והלוָה לו, והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו (רמד), או שאומר לחבירו: הלויני מעות ברבית (רמה) ואני אשלח לך משכון על ידי עובד כוכבים (רמו), והעובד כוכבים הביא המשכון למלוה (רמז) והוליך המעות ללוה (רמח), תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל (רמט).

לח שם בשם תשו’ רא”ש. (*) פי’, ובאמת הם של עובד כוכבים אלא שהם ממושכנים אצלו בלא רבית או אפילו ברבית רק שהוא מקבל לפרוע לו הרבית סתם, בין יפרע לו העובד כוכבים או לא. ואפילו נתן העובד כוכבים הרבית אסור, דמ”מ על הישראל נתרצה, ב”י, ועיין בסימן שאחר זה בסעיף ב בהג”ה.

 

  • שהם של עובד כוכבים – המשכון שייך לגוי, אך משועבד לישראל. הישראל מבקש הלוואה בריבית מחברו היהודי, ויוצר מצג שווא, כאילו ההלוואה ניתנת לגוי (שהרי משכון זה באמת בבעלותו של גוי). אולם המשכון אינו הופך את הגוי לצד בעסקה, אלא משמש רק כערבות.
  • והוא מעלה לו רבית משלו – העובדה שהמשכון שייך לגוי אינה משנה את מהות ההלוואה: הלווה והמלווה שניהם יהודים. המשכון אינו אלא בטוחה לכך שהלווה ישלם את חובו, כולל הריבית. מאחר שהריבית ניתנת מישראל לישראל, הרי זה איסור תורה, ואם עשה כן, חייב להחזיר את הריבית שלקח.
  • שאומר לחבירו: הלויני מעות ברבית – לשון זו עצמה יוצרת קציצה בין היהודים, וההלוואה אסורה מן התורה, אלא שהלווה מבקש להסוות זאת.
  • אשלח לך משכון על ידי עובד כוכבים – הלווה מנסה ליצור מצג שווא: מבטיח לשלוח משכון באמצעות גוי, כדי להראות שהגוי הוא כביכול הלווה. אולם שליחות הגוי אינה מועילה, שכן אינו צד אמיתי בעסקה, אלא רק מעביר חפץ.
  • והעובד כוכבים הביא המשכון למלוה – הגוי משמש כאן רק כ”מסך” להעברת המשכון, כדי לחזק את הרושם שהוא הלווה, מאחר והמשכון שייך לו. ועדיין אין בכך לשנות את המציאות ההלכתית: הלווה האמיתי הוא יהודי.
  • והוליך המעות ללוה – הגוי משמש שליח בלבד להבאת משכון למלווה, והמלווה נותן מעות באמצעות הגוי לישראל הלווה, על כן אין זה משנה את מהות ההלוואה.
  • תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל – מאחר שהסכם ההלוואה הוא בין שני יהודים, וכל הריבית ניתנת על ידי הלווה היהודי, המשכון של הגוי כלל אינו מועיל להתיר ריבית. הדבר נחשב “תחבולות רשעים”, כלומר, ניסיון לעקוף את איסור התורה. לכן: אסור למלווה לקחת ריבית. ואם לקח, חייב להחזיר.

 

 

סעיף כ

לט משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים (רנ), מותר להלוות עליו ישראל ברבית (רנא). מ ויש אוסרין אלא אם כן אמר ישראל בעל המשכון (רנב): קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני (רנג). הגה: ולסברא הראשונה, אפילו מישראל הראשון מותר לקבל הרבית (רנד) (טור בשם הרא”ש). ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל (רנה) ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית (רנו), או שיאכל פירות שדה שלו (רנז), אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו (רנח) מותר לישראל אחר לקנותו ממנו (רנט). ואם יוכל לסלקו (רס), אסור לקנותו מן העובד כוכבים (כך משמע מתשובת ריב”ש שהביא הב”י).

לט טור בשם אביו הרא”ש בפסקיו בפ”ב דפסחים וכ”כ הרשב”א בתשובה. מ שם בשם בעל העיטור וכ”כ בה”ת.

 

  • משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים – מדובר בישראל שלווה כסף מגוי, ומסר לו משכון. המשכון שייך לישראל, אך משועבד לגוי כערובה להלוואה.
  • מותר להלוות עליו ישראל ברבית – הגוי, המחזיק במשכון, זקוק לכסף ומבקש מישראל אחר הלוואה בריבית, ואת המשכון שקיבל מישראל ראשון, מוסר לו כערובה. הדבר מותר, למרות שיודע ישראל השני שהחפץ שייך לישראל ראשון, ומשום שיש כאן שתי עסקאות נפרדות. עסקה א: הלוואה בריבית שנתן הגוי לישראל ראשון. עסקה ב: הלוואה בריבית מישראל שני לגוי. העובדה שהמשכון שייך לישראל, אינה הופכת את ישראל הראשון ללווה של ישראל השני.[20]
  • אמר ישראל בעל המשכון – היינו, ישראל הראשון בעל המשכון, אמר לגוי המלווה.
  • אם לא אתן לך עד יום פלוני – כך אמר ישראל ראשון למלווה הגוי: “אם לא אפרע בזמן הפירעון – המשכון קנוי לך מעכשיו. תנאי זה של “קניין מעכשיו”, מבטיח שהמשכון ייחשב של הגוי כבר משעת ההלוואה. לפי דעה מחמירה זו, בהעדר תנאי זה – אסור להלוות לגוי על סמך המשכון, כי המשכון עדיין בבעלות ישראל הראשון. וכשיגבה ישראל שני ריבית הגוי מהמשכון, נראה הדבר כאילו הלווה לישראל ראשון בריבית.

למעשה: הלכה כדעה ראשונה שהביא המחבר, ואין צורך בתנאי זה.

  • מותר לקבל הרבית – ישראל הלווה (ראשון) שחייב כסף לגוי, רשאי לשלם קרן וריבית ישירות לישראל המלווה (שני). אין זו ריבית שישראל ראשון מוציא מכיסו, אלא ריבית שניתנת בשם הגוי, החייב למלווה. ואין יכול המלווה (ישראל שני) לתבוע ריבית מישראל הראשון, כי לא לווה ממנו.
  • חוב על ישראל – מדובר בישראל שלווה מן הגוי, וחייב לו קרן וריבית. כאן עוברים למקרה שאין ביד הגוי משכון, אלא “שעבוד” כללי על נכסי ישראל, או על שדהו.
  • כך וכך רבית – הגוי והישראל קבעו ביניהם זמן קצוב להלוואה, ושיעור ריבית שנתי או תקופתי, ללא אפשרות פירעון מוקדם. לפי ההסכם, מחויב ישראל זה בתשלום מלוא הריבית.
  • שיאכל פירות שדה שלו – במקום תשלום ריבית במעות, סוכם שהגוי יאכל כמות פירות מסוימת משדה היהודי. גם זה נחשב תשלום ריבית.
  • ולהחזיר לו מעותיו – הכוונה: לפי מה שסוכם, אין לישראל אפשרות לסלק את הגוי מוקדם ולחסוך ריבית.
  • מותר לישראל אחר לקנותו ממנו – אם הלווה אינו יכול לסלק את הגוי, מותר לישראל שני לקנות את החוב מהגוי. הטעם: הריבית כבר נקבעה על ידי הגוי, וישראל הקונה אינו יוצר ריבית חדשה. הוא רק נכנס בנעלי הגוי, ולכן הריבית מותרת.
  • ואם יוכל לסלקו – אם הלווה יכול לפרוע את חובו ולסלק את הגוי, אסור לישראל אחר לקנות את החוב. כי מכאן ואילך תתווסף ריבית בעד “המתנת מעות” מרצון בין שני יהודים. ונראה שיש בזה חשש ריבית דאורייתא, על כן אסור לקנותו מן הגוי.

 

 

סעיף כא

מא מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים (רסא) והלוה אותם לישראל ברבית (רסב), אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית (רסג). ואם היו באחריות ישראל, אסור (רסד). (ואם הלוה אותן שלא מדעת ישראל (רסה), מסתמא הם באחריות עובד כוכבים, ושרי) (נ”י בשם רשב”א, מרדכי וב”י בשם הרשב”א, וב”י בשם תלמידי רשב”א).

מא תוספתא וכתבה הרא”ש שם בפסקיו וכ”כ תלמידי הרשב”א שם ופירשו שהיו מופקדות אצלו בתורת פקדון שלא יגע בהן כלל.

 

  • מופקדים ביד עובד כוכבים – מדובר במעות של ישראל שהופקדו בידי גוי כפיקדון גמור, באופן שהגוי חייב להשיבן לישראל לאחר זמן. תפקידו דומה לכספת: המעות מונחות אצלו, והוא מחויב להחזירן בשלמותן.
  • והלוה אותם לישראל ברבית – הגוי, שאל את רשותו של היהודי בעל המעות, והלווה את הכסף לישראל אחר, כדי להרוויח ריבית.
  • מותר ליקח הרבית – כאשר הגוי מחזיר את המעות לישראל, ומוסיף במתנה את הריבית או חלקו שקיבל , רשאי היהודי לקבל תוספת זו. ובלבד שהיו המעות באחריות הגוי, כלומר שאם יאבדו או ייאנסו, או שהלווה היהודי לא יפרע את חובו, הוא חייב לשלם לישראל את מלוא הסכום – כי בשעה שהלווה לישראל אחר בריבית, דינו כמי שמלווה מכספו שלו. ממילא אין כאן ריבית הניתנת לישראל עבור כספו, אלא רווח שהגוי הרוויח לעצמו, ולאחר מכן נתנו במתנה לישראל.
  • היו באחריות ישראל, אסור – אם המעות המופקדות אצל הגוי, ולאחר שילווה אותן לישראל שני תעבור האחריות עליהן לישראל המפקיד, ועל הצד שהלווה לא יפרע את חובו, לא יוכל הישראל לתבוע את הגוי, הרי זה כסף של ישראל, שהגוי מלווה לישראל שני. על כן זו ריבית בין ישראל לישראל, ואסור מן התורה.
  • הלוה אותן שלא מדעת ישראל – אם הגוי הלווה את המעות לישראל אחר שלא ברשות, וללא שום הסכמת ישראל ראשון, מסתבר שהמעות נחשבות באחריותו (המשתמש בפיקדון שלא ברשות נחשב גזלן, וגזלן אחראי על הקרן). ומכיוון שהאחריות עברה מאליה אל הגוי, הכסף נחשב כשלו לענייני ריבית, וזה מתיר לישראל את רווחי הריבית. וזה מוסכם על המחבר.

 

 

סעיף כב

מב מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל (רסו), אם הם באחריות הישראל (רסז) אסור לו להלוותם ברבית (רסח). ואם הם באחריות העובד כוכבים, מותר (רסט). אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין (רע).

מב שם ושם.

 

  • מופקדות ביד ישראל – מדובר במעות של גוי שהופקדו אצל ישראל בתורת פיקדון, לא כהלוואה. הישראל משמש כשומר, בין אם שומר חינם ובין אם שומר שכר, ונתן הגוי רשות לישראל להלוותם.[21]
  • באחריות הישראל – כלומר, אם יאבדו או ייגנבו, הוא חייב להחזירם לגוי, ולכן: הכסף נחשב ככסף של ישראל, כי הוא נושא בסיכון. וגם אם ילווה את הכסף לישראל אחר, האחריות נשארת עליו. אם הלווה השני לא יחזיר, השומר היהודי חייב לפרוע לגוי במקומו.
  • אסור לו להלוותם ברבית – מאחר שהאחריות על הישראל, הרי הוא נחשב כבעלים על הכסף. אם ילווה אותו לישראל שני בריבית, זה כאילו שהוא מלווה מכספו שלו, ולכן הריבית אסורה מן התורה.
  • באחריות העובד כוכבים, מותר – כי המעות נחשבות ככספו של הגוי. במקרה כזה, כשישראל ראשון מלווה לישראל אחר, הוא מלווה את כספו של הגוי לישראל, ולכן מותר.
  • מפני מראית העין – נראה הדבר כאילו הישראל מלווה בריבית מכספו שלו לישראל אחר.

 

 

סעיף כג

מג ישראל שאמר לעובד כוכבים: הילך שכרך (רעא) (או פליגנא לך בריוח (רעב)) (כן משמע בטור) והַלְוה מעותי ברבית (רעג), אסור, שהם באחריות הישראל (רעד). ועובד כוכבים שאמר לישראל: מד הילך שכרך והַלְוה מעותי ברבית (רעה), מותר (רעו). אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין (רעז) מה (מיהו אם הדבר מפורסם לרבים, מותר) (רעח).

מג שם ושם. מד כדעת הי”א שהביא הטור שאם אמר לו פליגנא לך בריוח אסור. מה ב”י בשם הר”ן.

 

  • הילך שכרך – הישראל אומר לגוי: קבל שכר על טרחתך, כלומר אני משלם לך עבור פעולת ההלוואה שתעשה עבורי.
  • פליגנא לך בריוח – או שהישראל מבטיח לגוי חלק מן הרווח, כלומר חלק מן הריבית שתתקבל מן הלווה הישראל.
  • והַלְוה מעותי ברבית – לישראל.
  • שהם באחריות הישראל – מאחר שהמעות שייכות לישראל, והוא נושא באחריות עליהן, נמצא שבפועל הישראל מלווה לישראל אחר בריבית, אלא שהגוי משמש כשכירו (השכר או חלוקת הרווחים אינם מועילים להתיר), והריבית אסורה מן התורה.
  • והַלְוה מעותי ברבית – אשלם לך כדי שתלווה את כספי לישראל אחר בריבית.
  • מותר – מעיקר הדין, מפני שהמלווה האמיתי הוא הגוי, וישראל הראשון אינו אלא שליח המבצע את פעולתו.
  • מפני מראית העין – הדבר נראה כאילו נתן היהודי הלוואה בריבית לישראל אחר, מכספו שלו.
  • אם הדבר מפורסם לרבים, מותר – אם ידוע ומפורסם ברבים שישראל זה עוסק בכך כשליח הגויים, שזהו מקצועו הקבוע, אין חשש מראית העין, שהרי הכל יודעים שהכסף שייך לגוי.[22]

 

 

סעיף כד

מו עובד כוכבים שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו (רעט), מותר ללוות ממנו ברבית (רפ). וישראל שעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס על נכסיו, אסור ללוות ממנו ברבית (רפא); וגם זה תלוי במי שאחריות עליו (רפב).

מו גם זה בטור מהתוספתא כתבם בעל נמוקי בר”פ איזהו נשך והביאה בה”ת גם כן.

 

  • אפוטרופוס על נכסיו – הגוי מינה יהודי כאפוטרופוס על נכסיו: לפעול בשמו, בניהול ממונו.
  • מותר ללוות ממנו ברבית – כי הלווה ממנו בריבית, לווה כסף של גוי, לא של יהודי. ומאחר וידוע לכל שהמלווה משמש אפוטרופוס של הגוי, אין כאן מראית העין, וההלוואה מותרת.
  • אסור ללוות ממנו ברבית – כאשר ישראל מינה גוי כאפוטרופוס על נכסיו, ובא ישראל ולווה מן הגוי בריבית, הדבר אסור. אף שהגוי הוא הנותן בפועל, הרי המעות שייכות לישראל, ונמצא שישראל הוא המלווה, ויש בזה איסור תורה.
  • תלוי במי שאחריות עליו – עיקר ההבחנה תלויה בשאלת האחריות: הנושא באחריות על המעות, דינו כבעלים עליהן. אם הגוי אחראי למעות של ישראל, כגון שאם יאבדו או שישראל הלוֹוה לא יפרע חובו, הגוי חייב לשלם לישראל, הרי המעות נחשבות ככסף הגוי לעניין זה, ומותר לישראל ללוות ממנו בריבית. לעומת זאת, אם הישראל האפוטרופוס על נכסי הגוי נושא באחריות, ואם הלווה לא ישלם יצטרך הוא להשלים מכיסו, הרי המעות נחשבות ככספו של הישראל, ואסור להלוות לישראל אחר בריבית.

הכלל: האחריות קובעת את הבעלות ההלכתית, וממילא את דין הריבית.

 

 

סעיף כה

מז ראובן שאמר לשמעון: לָקַחְתָּ ממני רבית מיד ליד (רפג), ושמעון משיב: לא לקחתי (רפד), אלא על ידי עובד כוכבים, נאמן בלא שבועה (רפה). מח ואם משיב: איני יודע אם נתת לי מעולם רבית, ישבע שאינו יודע (רפו). הגה: וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה, שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר, המלוה פטור אפילו בלא שבועה (רפז) (כ”מ בפוסקים ועי’ ב”י). ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה (רפח), כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו (ב”י) אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה (רפט), הלוה נשבע ופטור (רצ). ואם יש שטר ביד המלוה (רצא), נשבע ונוטל (רצב) (סברת בית יוסף ממשמעות המרדכי) ועיין לעיל סימן ק”ס ולקמן סימן קע”ז.

מז טור בשם תשובת הרא”ש כלל קח סימן ח, דהוי כאומר פרוזבול היה לי ונאבד, דנאמן, דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא. ועיין בסימן קעז סעיף יא ובמ”ש שם. מח שם סימן יד, ולא מהימן במגו דאי בעי אמר על ידי עובד כוכבים לקחתיו, דמגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן.

 

  • לָקַחְתָּ ממני רבית מיד ליד – ראובן, הלווה, טוען כלפי שמעון, המלווה: הלווית לי בריבית, ושילמתי ריבית בידיים. כעת מחויב אתה על פי דין תורה להשיב ריבית זו, שנטלת שלא כדין.
  • ושמעון משיב: לא לקחתי – שמעון אינו מכחיש שקיבל ריבית, אלא טוען שהריבית לא ניתנה עבור הלוואה לראובן, אלא עבור הלוואה שנעשתה בשם גוי, כפי שסוכם ביניהם. נמצא שהריבית ניתנה בהיתר, ואינו חייב להשיבה.
  • נאמן בלא שבועה – שמעון המלווה נאמן בטענתו, אף בלא שבועה, מפני שאינו חשוד לעבור על איסור ריבית, כאשר קיימת דרך היתר. הוא מודה שלקח ריבית, אך טוען שלקחה בהיתר. וההלכה קובעת, שאדם אינו עוזב היתר, כדי לעבור איסור. ומדובר שאין שטר המעיד על אופי ההלוואה.[23]
  • ישבע שאינו יודע – אם שמעון משיב: איני יודע אם קיבלתי ממך ריבית, ואין שטר או עדים. הכלל הוא: אי אפשר להוציא כסף מהזולת ללא ראיה. לכן עליו להישבע שאינו יודע, כדין כל כופר.[24]
  • המלוה פטור אפילו בלא שבועה – בכל טענה בין לווה למלווה, כאשר הלווה טוען שההלוואה נעשתה באיסור, והמלווה טוען להיתר, פטור המלווה בלא שבועה. אין חושדים בו שעובר על איסור ריבית, בזמן שקיימת דרך היתר.
  • ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה – כל האמור הוא כאשר הלווה תובע מן המלווה להחזיר ריבית, שנגבתה לטענתו שלא כדין. מאחר שהלווה הוא ה”מוציא”, עליו הראיה, ובהיעדרה המלווה פטור.
  • אם המלוה בא להוציא מן הלוה – כגון שהלווה עדיין לא פרע את חובו, והמלווה טוען: “הלוויתי לך בהיתר (כגון: עבור גוי), שלם לי ריבית”. אבל אין למלווה משכון, ולא שטר, אלא זו הלוואה על פה. והלווה טוען: “הלווית לי באיסור, ואני חייב לך קרן בלבד, ללא הריבית”. כאן המלווה הוא המוציא, ועליו הראיה. ומכיוון שאין לו ראיה, הלווה נשבע ומשלם רק קרן.[25]
  • הלוה נשבע ופטור – מאחר שאין ראיה למלווה, אין הוא יכול להוציא מן הלווה את הריבית, על פי הכלל: “המוציא מחברו, עליו הראיה”.
  • ואם יש שטר ביד המלוה – אם המלווה מחזיק שטר, בו כתוב שהלווה חייב לו סכום מסוים הכולל קרן וריבית, אך לא מפורש בו אם הלווה התחייב ריבית בדרך היתר (כגון: לווה עבור גוי) או בדרך איסור (כגון שלווה בריבית לצורך עצמו). במקרה זה, המלווה יכול לגבות את החוב בשבועה, כי השטר מהווה ראיה חזקה.[26]
  • נשבע ונוטל – בהלכה יש כלל: כאשר יש מחלוקת על פרשנות השטר, והקריאה הפשוטה שלו מחייבת את הלווה, בעוד הוא עצמו טוען טענות המבטלות את תוקף השטר, אזי המלווה נשבע ונוטל, כפי הכתוב בשטר. זו דעת הרמ”א, אך לדעת הבית יוסף, אינו צריך להישבע.

 

 

סעיף כו

מט משכון שביד ישראל מישראל חבירו (רצג), ואמר לו הלֹוֶה: לך וּמַשְׁכְּנוֹ לעובד כוכבים ברבית (רצד), ועלי לפרוע קרן ורבית (רצה), מותר.

מט ב”י מתשובת הרא”ש שכתב הטור ח”מ בסימן עג, שזה שמשכנו ביד עובד כוכבים אינו לא לוה ולא ערב, ואצל מי שימצא הלוה משכונו יפדנו.

 

  • מישראל חבירו – ראובן לָוָוה כסף משמעון ללא ריבית, והניח בידו משכון כערובה.
  • וּמַשְׁכְּנוֹ לעובד כוכבים ברבית – שמעון דורש מראובן לפרוע את חובו, ולהחזיר את המשכון. ראובן, שאין בידו כסף, מבקש ללוות הלוואה חדשה מגוי. ההסדר הוא: שמעון מעביר את המשכון לגוי, הגוי נותן לראובן את הקרן, ושמעון נוטל סכום זה לפירעון חוב ראובן. מעתה חייב ראובן לגוי קרן וריבית, והגוי מחזיק במשכון כערובה לחובו. נמצא שההלוואה החדשה היא בין ראובן לגוי, ולא בין ראובן לשמעון.
  • ועלי לפרוע קרן ורבית – ראובן מתחייב לשלם לגוי קרן וריבית, והדבר מותר, מפני שההלוואה ניתנה מגוי, ולא מישראל. מאחר שהמשכון מוחזק ביד הגוי, הוא לא ידרוש תשלום משמעון: ואם לא יפרע ראובן את חובו, יגבה הגוי מן המשכון, ששוויו מכסה את הקרן והריבית.

בסעיף יז מבואר, שההיתר מותנה בכך ששמעון לא יהא אחראי כלל בכל הנוגע למשכון; אם יאבד המשכון אצל הגוי, אין ראובן יכול לתבוע את שמעון, שהרי שמעון אינו ערב ואינו שומר עליו.[27]

 

 

סעיף כז

נ ראובן הִרְהִין (פירוש מִשְׁכֵּן) מַשְׁכּוֹנוֹת של עובד כוכבים אצל שמעון (רצו), ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם משכונות (רצז), אין ראובן חייב לפדות המשכונות (רצח), אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים (רצט).

נ תשו’ הרשב”א וכתב שכל כה”ג ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך מעות אלו לעובד כוכבים ולהלוות לו ברבית, והוי כאילו משכנו העובד כוכבים בעצמו.

 

  • אצל שמעון – גוי ביקש ללוות כסף, ופנה לראובן שימצא לו מלווה. הגוי מסר לראובן משכון כדי שישראל יסכים להלוותו. ראובן מצא את שמעון, שנתן את הכסף לראובן, וראובן העבירו לגוי. נמצא שראובן הוא מתווך ושליח בין הגוי לשמעון.
  • שיפדה אותם משכונות – לאחר זמן דורש שמעון מראובן לוודא שהגוי פורע את חובו. שמעון טוען כלפי ראובן: אתה תיווכת ביני ובין הגוי, ואתה שימשת כשלוחו; כעת וודא את פירעון החוב, או פדה את המשכון בעצמך.
  • אין ראובן חייב לפדות המשכונות – ראובן אינו לווה של שמעון, ולא נטל הלוואה לעצמו. הוא היה שליח בלבד, שהעביר מעות לגוי. לכן אין חייב לפרוע חוב זה, או לפדות את המשכון מכיסו.
  • להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים – אף שאינו חייב לשלם, הוא כן חייב להעמיד את שמעון מול הגוי, כלומר להפגיש ביניהם. כי שמעון אינו מכיר את הלווה, וראובן הוא המקשר ביניהם, ועליו לאפשר לשמעון לגבות את חובו ישירות מן הגוי.

[1] סימן זה מסומן כשני סימנים (קסח-קסט). הסיבה: ראה הגהות והערות בשו”ע שנדפס ע”י הוצאת “מתיבתא”, שם הוסבר, שבמהדורות שונות מהדפוסים הראשונים של השולחן ערוך, היו מקומות שנתחלק סימן קס לשני סימנים נפרדים, ולכן הסימן שלנו מופיע בהם כ’סימן־קסט’. אמנם בדפוסים אחרים בהם לא נחלק סימן קס, נדפס הסימן שלנו כ’סימן־קסח’. מ־סימן קע ואילך, הדפוסים כולם שווים במספור. וראה בהגהות והערות של שו”ע מתיבתא כאן, שסקרו בהרחבה את כל שינויי המספור ומקורותיהם.

[2] אמנם יש ראשונים (הובאו בבית יוסף) המתירים במקרה כזה. ונראה שהכל תלוי בנסיבות: אם “הפטור” שגוי נותן ליהודי הראשון אינו מוחלט, ויש חשש שאם החבר לא ישלם, הגוי יפנה ליהודי הראשון, בזה יש נראות של ריבית. אך אם ברור שהגוי פטרו לגמרי, יש לסמוך על המקילים, כי אין אפילו נראות של ריבית.

[3] יש אוסרים בזה משום “מראית עין” (עיין ש”ך ס”ק ט), אולם ניתן לסמוך על דברי הרמ”א, שכן מדובר לכל היותר בחשש מראית עין, ובמחלוקת לגבי “חומרה” – הלכה כַּמֵּקל.

[4] הש”ך (ס”ק יב) כתב שהאיסור הוא דווקא אם הגוי מלווה לישראל השני בשליחות הישראל הראשון, ואז הכפייה יוצרת איסור. אמנם מפשט לשון הרמ”א לא משמע כן, אלא אפילו שלא בשליחות הישראל. ומסתבר כפשט הרמ”א, כי אם הישראל שמלווה לגוי יודע שהגוי ילווה לישראל שני, וכשהוא יכפה על הגוי תשלומי ריבית, יפנה הגוי ויכפה את הישראל השני, דומה הישראל הראשון למי שמחייב את הישראל השני לשלם ריבית לגוי – כדי שהגוי ישלם לישראל ראשון – וזה ממש נראה כריבית מישראל שני, לישראל ראשון.

עוד יש להעיר: הקשה הט”ז (ס”ק יז) שדברי הרמ”א סותרים הנפסק להלן בסעיף יב, שם התיר המחבר לדרוש ריבית מהגוי, אף שיודע שהגוי יכפה את הישראל.

ואני בעוניי נראה לי ליישב, שאין זה קשה: בסעיף יב מדובר בראובן שקיבל משכון למכירה, ואחר המכירה היה צריך לשלם מיד לגוי, אך עיכב את הכסף בידו שלא כהוגן, ולא נתנו לגוי. לכן, התיר המחבר לישראל ראשון לתבוע תשלומי ריבית מהגוי, אף שיודע שיכפה ישראל שני לשלם ריבית על איחורו, ומשום שהישראל השני נהג שלא כהוגן.

מה שאין כן בסעיף שלנו, הישראל מלווה לגוי ביודעו שהגוי ילווה לישראל השני, ואף שלא בשליחותו. ויודע שהגוי יכפה את הישראל השני לשלם ריבית, כדי לכבד את התחייבותו כלפי הישראל הראשון – וזה ממש נראה כריבית מישראל לישראל.

[5] ולפי הרמב”ם (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ד) יש בזה איסור תורה, אבל הבית יוסף לא פסק כמותו.

[6] הט”ז והש”ך כתבו להיתר, וחלקו על רבינו הבית יוסף. לשיטתם, אפילו למאן דאמר “יש שליחות לגוי לחומרא”, כאן הדין שונה, מאחר שהגוי שינה בשליחותו, ואין שליחות כלל. כך פירש גם ספר הוראה ברורה בדברי המחבר.

אולם דברי רבינו הבית יוסף שרירין וקיימין: אף אם הגוי שינה בשליחותו – מה בכך? סוף סוף היהודי השני נותן הלוואת ריבית ליהודי הראשון, מתוך ידיעה שמתחייב לו ריבית.

ואף שכתב רש”י, שיש שליחות לגוי לחומרא, כוונתו לכך: אם בסופו של דבר ההלוואה היא בין שני יהודים, אין להתיר רק מפני שיד גוי באמצע. כי אם לא ישלם הלווה היהודי חובו למלווה, לא יתבע המלווה היהודי את הגוי לשלם תחתיו; כי זה ידחהו בטענה: “אמרתי לך שאיני לווה בשבילי, אלא בשביל היהודי הראשון”.

אמנם אין זה איסור תורה, כי הלווה לא ידע, ואם אין איסור על הלווה – לא ניתן להחיל איסור תורה על המלווה.

ואף שכתב המחבר “מותר” בסתמא (כמו שדייק הט”ז סוף סעיף קטן ט), ומשמע שבין ללוה ובין למלווה מותר, יש לדחות: לשון זו של המחבר שייכת רק למקרה שהמלווה לא ידע, וסבר לתומו שמלווה לגוי. הלא במקרה זה, ייתכן אף שאם היהודי הראשון לא ישלם ריבית, המלווה יתבע ריבית מן הגוי – שלווה בשם עצמו – ולא יתבע מישראל הראשון.

[7] כך מובא בבית יוסף: “אם לא יפרע הגוי את חובו לישראל השני – ישמור הישראל השני את המשכון של הישראל הראשון”.

[8] אמנם כתב הש”ך שכל האיסור הוא רק לשיטה שיש שליחות לגוי לחומרא; אבל לשיטה שאין שליחות לגוי, שהיא גם שיטת הרמ”א – מותר. שכן, רשאי היה הישראל הראשון ללוות מהגוי על משכונו, והגוי לווה מישראל אחר, במשכון זה.

אלא שבעוניי נראה שגם לרמ”א כאן אסור: שהרי אין כאן שליחות כלל, כי הישראל הראשון לא ביקש מהגוי ללוות מהישראל השני. אם כן, מדוע לאסור? אלא נראה, שבגלל שהישראל הראשון לא שילם את חובו, והגוי נטל ממנו משכון שלא מרצונו – הדבר נראה שהגוי מבקש הלוואה בשביל הישראל הראשון, כשליח/בלדר ולא כלווה עצמאי. ואם הישראל פודה את המשכון, הדבר מחזק נראות זו, ולכן אסור גם לרמ”א.

[9] כמבואר במקור הדין (מרדכי בפרק איזהו נשך סימן שלח) הביאו הבית יוסף: “דהוי כגזלן שנטל מזה ונתן לזה, דכל זמן שלא נתייאש והוא בעין, מחזיר לו בעל כרחו, הכי נמי לא שנא”.

[10] הש”ך טוען (ס”ק לא) בשם הב”ח, שגם אם הגוי רק השאילו ליהודי אחר, הרי הוא כגזלן וחייב ישראל השני להחזיר קרן וריבית לישראל ראשון.

אמנם דעת המחבר אינה כן, שכן אם הגוי השאיל רק לפי שעה, יכול ישראל המלווה לדרוש את המשכון ולקבלו. ואם יפנה המלווה ליהודי, אף שהגוי אינו אנס, נראה הדבר כאילו באמת לווה מישראל.

[11] יש לחלק בין המובא כאן ובין המובא בסעיף ה, שם נתן ישראל הלוואה לגוי, ולאחר מכן שלחו הישראל, להלוות כסף לישראל שני. ואסר המחבר שם לקבל ריבית מישראל השני, בגלל שהגוי נחשב שלוחו של ישראל, ונוצר קשר הלכתי מחייב בין שני היהודים.

אלא שהקשה הט”ז (כאן ס”ק יז), שהרמ”א אוסר אף אם הגוי אינו שליח, כאשר ישראל כופה על גוי לשלם, ואז הגוי משלם לישראל השני. ומדוע כאן התיר? לכן נראה שיש סתירה בין פסק הרמ”א שם, לפסיקת המחבר כאן.

ובעוניי נראה שאין דמיון בין המקרים: בסעיף ה מדובר בשרשרת הלוואות: ישראל מלווה לגוי, והגוי מלווה לישראל שני. הכפייה יוצרת קשר ישיר בין שני היהודים, ולכן יש מראית ריבית. אבל כאן, בסעיף יב, הגוי לא לווה מראובן (מוכר החפץ) כלל. הוא רק ביקש ממנו למכור את המשכון ולהעביר את הכסף למלווה. ראובן עיכב את הכסף שלא כדין, ולכן הגוי תובע אותו. אין כאן שרשרת הלוואות, ואין כאן שליחות. הגוי לא התכוון ללוות מראובן, אלא רק לקבל את כספו כדי לשלם לישראל הראשון.

לכן אין כאן מראית ריבית בין שני יהודים, והמלווה רשאי לדרוש את הריבית מן הגוי בלבד.

[12] לדעת המחבר, גם בזה אסור, כי אף שלפני ההלוואה הלווה אינו אחראי כלפי המלווה, הרי תחול עליו אחריות בעת החזרת ההלוואה. ואם יאבד המשכון לאחר שהגוי פרע חובו, יצטרך השליח היהודי לשלם לגוי, כי המלווה לא צריך לשלם את שווי המשכון שנאבד, על כן נראה שהשליח הוא הלווה.

[13] ט”ז ס”ק כ.

[14] ולפי הט”ז (בס”ק כא), אפילו אם הוא אחראי רק על הריבית – גם אז אסור.

[15] לא זכיתי להבין מה צורך בקולה זו. מדוע לא יאמר הראשון בפירוש “אין לי עסק עם הגוי”, אחר שהעביר את משכונו, וכדעת המחבר?

ייתכן אולי שהסיבה לזה קשורה לקוּלות נוספות שיובאו בהמשך, מהן עולה כי רוצים להשאיר פתח או אופציה לקניית המשכון בחזרה, ואם נאמר מפורשות “אין לי שום עסק” קשה להשאיר פתח כזה. לכן מעדיפים שלא לומר כן בפירוש, אלא מסתמכים על כוונת הלב, מתוך הנחה שיהודים אינם רוצים לעבור על איסור ריבית.

אמנם דעת המחבר, אכן, יותר פשוטה ומובנת.

[16] הט”ז (ס”ק כו) חולק וטוען (כדעת המחבר) שתנאי כזה מבטל את המכירה. ואילו הש”ך ב’נקודות הכסף’, הצדיק את הרמ”א.

[17] הש”ך כותב (ס”ק נח) “צריך לומר בפירוש: ‘אני מוכרו לך במכירה גמורה, בכל מקום שהוא’ לכולי עלמא”. כלומר, במקרה כזה, הואיל והמשכון אינו עובר פיזית לישראל השני, נדרשת אמירה מפורשת על מכירה והסתלקות מהמשכון.

[18] גם ללא העברה פיזית של חפץ, יש אפשרות לקניינים רבים, הפועלים העברת בעלות. כגון: קניין סודר, או אגב קרקע, או זכייה על ידי אחר (“זכין לאדם שלא בפניו”).

[19] ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן קכו סעיף א ובנושאי כלים שם, שלא ניתן להקנות מלווה על פה אלא במעמד שלושתן. וכאן, אם ירצו למכור חוב זה, והגוי יסכים להעביר חובו לישראל שני, יצטרכו להיפגש כל השלושה (המלווה הראשון, הגוי, והיהודי השני – רוכש החוב), ולהסכים זה בפני זה. ברור להלכה, שאם הוסכם הדבר רק במעמד שני היהודים, המכירה לא חלה.

[20] ואף שראינו לעיל בסעיף י, שגוי המקבל המשכון מישראל ראשון, ולווה באמצעותו מישראל שני, הרי זה נראה כאילו נשלח לבקש הלוואה בריבית מישראל ראשון ואסור, אין זה דומה לנידון שלנו. כי שם בסעיף י, מיד עם קבלת המשכון, השתמש בו הגוי להשיג מישראל שני הלוואת ריבית, ולכן זה נראה שפעל בשביל ישראל. לא כן במקרה שלנו, הרי הוחזק המשכון זמן מה ביד הגוי, ורק כעבור זמן השתמש בו כמשכון להלוואת עצמו מישראל (ש”ך ס”ק סז).

[21] אם הייתה זו הלוואה שנתן הגוי לישראל, הכסף נחשב כספו של היהודי, ואז ודאי אסור לו להלוות ליהודי אחר בריבית, כמו שלמדנו בסעיף א.

[22] מכאן אנו לומדים שאיסור מראית עין אינו מוגבל רק למקרים המובאים בגמרא, אלא תלוי במציאות ובאופן שבו הדברים נראים לעיני הבריות . ומאידך, כאשר ניתן לסלק את מראית העין, ההיתר חוזר למקומו.

[23] ואף שמובא בסימן קעז סעיף יב, שאם הלווה טוען: “לקחתָּ ממני ריבית”, והמלווה טוען שלא לקח, חייב המלווה לישבע? יש לחלק בין הנידונים: בסימן קעז המלווה מכחיש לגמרי את עצם קבלת הריבית, וכיוון שהכחיש את הטענה נגדו מכל וכל, חייב לישבע כדין “כופר בכל” (ראה חושן משפט סימן עה סעיף ז שנשבע “היסת”).

כאן, לעומת זאת, המלווה מודה לטענת הלווה, ומסכים שקיבל ריבית, אבל טוען שהיה זה בדרך היתר. כאן חל הכלל: “לא שביק היתירא ואכיל איסורא”, כלומר אין אדם עושה איסור, כשיכול לעשות בהיתר, ונאמן בלא שבועה.

[24] ואם מכחיש ואומר “לא היו דברים מעולם”, ראה להלן סימן קעז סעיף יא, שנחלקו בזה המחבר והרמ”א.

[25] ראה לבוש כאן שביאר וז”ל: “אף על גב דמשוי נפשיה ונפש המלוה רשיעי, חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו על ידי שבועה”. כוונתו, שחזקת הלווה בממון (כנגד תביעת המלווה, שאינו יכול להוציא ללא ראייה) גוברת על חזקת – “אין אדם משים עצמו רשע”. לכן למרות הודאתו באיסור, נאמן לפטור עצמו בשבועה (כי לא סביר שאכן לָוָוה בריבית).

[26] למרות השטר, צריך המלווה לישבע. כי אף שהשטר הוא ראיה חזקה, ולמרות שהוא עומד להיגבות, קיימא לן להלכה שהשטר אינו נחשב כגבוי (ראה ש”ך לעיל סימן קסא ס”ק ה בשם ב”י). אבל אם יש ביד המלווה משכון, המשכון נחשב כגבוי ואינו צריך שבועה, אלא מוציאים מהלווה.

[27] ההבדל בין ההיתר שבסעיף זה, לאיסור שהובא בסעיף יז הוא: בסעיף יז לא הייתה כל הלוואה בין ישראל לישראל, אלא ישראל ראשון שלח את ישראל שני ללוות מן הגוי בשמו, לכן שם נאסר.

כאן, לעומת זאת, מדובר בהלוואה ישירה בין ראובן לשמעון. ואף שהיה מקום לחשוש שייראה הדבר כאילו שמעון לווה מן הגוי כדי להלוות לישראל, וצריך להחמיר בזה, הרי למעשה, מאחר ששמעון אינו ערב, הוא אינו אחראי למשכון, ואינו מעורב בהלוואה החדשה. לכן אין חוששים לזה, ואין צורך להחמיר.

 

קיצורי הלכות – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העובד כוכבים (סימנים קסח-קסט)

  1. כאשר מעורבים בעסקה שני יהודים וגוי אחד, עלולים להיווצר מצבים שבהם הריבית עוברת למעשה בין יהודים, אף שהגוי נמצא ביניהם. העיקרון המנחה הוא שהדין תלוי במהותה האמיתית של ההתחייבות: אם הגוי משמש רק ככיסוי לעסקת ריבית בין יהודים, הדבר אסור. ואם כל אחד מן היהודים קשור ישירות לגוי, או שאחד מהם אינו אלא שליח, הדבר מותר. ויש מקרים שמעיקר הדין הם מותרים, אך חכמים אסרום משום שהם נראים כריבית.
  2. ישראל שלווה מגוי בריבית, ובעת הפירעון מבקש ממנו ישראל אחר להעביר לו את הכסף והוא ישלם את הריבית לגוי, אסור לעשות כן, מפני שנראה שהישראל השני משלם את הריבית במקומו ובעבורו. ואף שהגוי הוא שנהנה מן הריבית, חכמים אסרו זאת מפני שהדבר נראה כריבית בין שני יהודים. [א]
  3. גוי שהלווה לישראל בריבית, ומבקש מהישראל הלווה לשלם את הריבית (שחייב לגוי) לישראל אחר, הדבר מותר. [ד]
  4. גוי שלוה מישראל בריבית, ומלווה את הכסף בריבית לישראל אחר, הדבר אסור מדרבנן, מפני שנראה שהישראל השני משלם ריבית לישראל הראשון באמצעות הגוי. [ה]
  5. גוי שלווה כסף מישראל, ובעת הפירעון הציע ישראל אחר ללוות מן הגוי את הכסף ולשלם לו את הריבית שישלם אחר כך לישראל המלווה, הדבר מותר, מפני שהישראל לווה מן הגוי ומשלם את הריבית לגוי. [ו]
  6. ישראל שלווה כסף מגוי, ובעת הפירעון לא היה בידו כסף לפרוע את החוב ונתן משכון לגוי; ובזכות משכון זה לווה הגוי מישראל אחר בריבית. אם הישראל הראשון פורע את החוב ישירות לישראל השני, ובכך פוטר את הגוי מלפרוע לו, אסור לישראל השני לקבל ממנו את הריבית כדי לשחרר את המשכון. [י]
  7. מותר לישראל להיות שליח של גוי שלווה כסף מישראל, להביא את המשכון לביתו של המלווה, ובשעת הפירעון להיות שליח לפירעון הקרן והריבית ולשחרור המשכון, בתנאי שאין לשליח אחריות על הכסף כלפי המלווה. [יג]
  8. אם יש לשליח אחריות על הכסף, הדבר אסור. [טז]
  9. מותר לפרנסי הציבור ללוות מגויים בריבית ולגבות מן הציבור את כל מה ששילמו לגוי, אף שיש להם אחריות אישית כלפיו, מפני שהוא מכיר רק אותם. שכן במקום שיש צורך ציבור, לא אסרו זאת חכמים. [יז]
  10. ישראל שהלווה לגוי וקיבל ממנו משכון, רשאי למכור את החוב לישראל אחר (במחיר נמוך בדרך כלל, בגלל הסיכון) ולהעביר לו את המשכון, בתנאי שאין לו אחריות כלפי רוכש החוב. ואם הגוי לא יפרע את חובו, לא יתחייב המלווה לשלם במקומו. [יח]
  11. גוי שהלווה כסף לישראל בריבית וקיבל ממנו משכון, ולפני מועד הפירעון לווה הגוי מישראל אחר ונתן לו כערובה את המשכון שקיבל מן הישראל הראשון – מותר לישראל השני לקבל את הריבית מן הגוי, ואין הדבר נחשב כאילו הוא מקבלה מישראל הראשון. [כ]
  12. ישראל שהפקיד כסף אצל גוי, והגוי ביקש ממנו רשות להלוותו בריבית לישראל אחר: אם האחריות על הכסף מוטלת על הגוי, כך שאם הכסף יאבד או שהלווה לא ישלם, יחזיר הגוי את הכסף לישראל, מותר לישראל לקבל במתנה חלק מן הריבית שהגוי מקבל מן הישראל השני. [כא]
  13. אסור מן התורה לישראל למסור את כספו לגוי כדי שילווה אותו בריבית לישראל אחר, אף אם הוא משלם לגוי שכר או נותן לו חלק מהרווח. [כב]
  14. מעיקר הדין מותר לגוי למסור את כספו לשליח ישראל כדי שילווה אותו בריבית לישראל אחר, אף אם הוא משלם לישראל שכר או נותן לו חלק מן הרווח. אולם אם יש חשש למראית עין, הדבר אסור. [כב]
  15. ישראל שלווה כסף מחברו ללא ריבית ונתן לו משכון, ובמועד הפירעון אין בידו כסף, רשאי להציע שהמלווה ילווה כסף מגוי על סמך המשכון, והוא, הישראל הראשון, ישלם את הריבית. [כו]

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז