0

גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו - סימן ק"ס

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה כ”ג סעיפים 

סימן זה דן בחומרת איסור ריבית ובכלל האנשים שעלולים לעבור עליו, ומתמקד בעיקר בגדרים ובהרחבות שחכמים הוסיפו מעבר לאיסור תורה. מן התורה, איסור ריבית חל רק כאשר תנאי ההלוואה קובע מראש שהלווה יחזיר יותר ממה שקיבל. אולם חכמים הרחיבו את האיסור למקרים רבים נוספים, כדי להרחיק את האדם מכל רווח הנובע מן ההלוואה. חשוב לדעת: חלק גדול מהלכות ריבית נועד להגדיר את הגבול בין איסור תורה לבין איסור דרבנן. עוד נלמד, כי גם באיסורי דרבנן עצמם יש דרגות שונות, בין איסורים חמורים יותר, ובין איסורים קלים יותר.  

הסימן מחולק למספר נושאים מרכזיים:

סעיפים א-ג: חומרת האיסור, ומי נכלל באזהרה.

סעיפים ד-ו: דיני ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת.

סעיפים ז-יב וכן סעיף כב: איסור הנאה של המלווה מן הלווה.

סעיפים יג-טז: ריבית הנעשית באמצעות מתווך.

סעיפים יז-כג: הקלות וגדרים שונים באיסור ריבית.

סעיף א

א צריך ליזהר ברבית, וכמה לאוין נאמרו בו (א). ואפילו הלוֹוֶה הנותנו (ב) וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים עוברים (ג). הגה: ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר (ד) (הגהות מיימוני פ”ד מהל’ מלוה ולוה). וְהָא דְּלֹוֶה עוֹבֵר (ה), דוקא ברבית דאורייתא (ו). אבל ברבית דרבנן (ז) אינו עובר (ח) אלא משום לפני עור וגו’ (ט) (ויקרא יט, יד) (ר”ן פ’ זה בורר ובנ”י פא”נ וכ”כ ר’ ירוחם ני”ח).

א משנה ב”מ דף עה, ב.

  • וכמה לאוין נאמרו בו – כפי שהבאנו בהקדמת הסימן הקודם, יש פסוקים מפורשים בתורה על איסור ריבית. המחבר מוסיף כאן, שמלבדם עוברים על “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל”, כי כל השותף ומסייע לשני בעשייתה, הוא עצמו עובר עבירה.
  • ואפילו הלוֹוֶה הנותנו – כי כתוב בתורה (דברים כג, כ): “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ”. הציווי “לֹא תַשִּׁיךְ” פירושו: הימנע מנתינת ריבית למלווה.

יש כאן תובנת חיים: כאשר אדם נמצא בקשיים כלכליים, הפתרון אינו בהלוואות שפותרות את הבעיה לטווח המיידי, כי זה נובע ממבט מצומצם. הלא הלוואה זו, תייצר בעיה גדולה יותר בעתיד. הפתרון הוא ללמוד לעבוד ולהתפרנס, תכנון כלכלי והוצאות רק לפי יכולותיו, ולבטוח בה’ שבהנהגה אחראית יזכה לסייעתא דשמיא.

  • וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים עוברים – כל מי שמעורב בהלוואה בריבית, בין כערב ובין כעד, עובר אף הוא על הלאו (שמות כב, כד) “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ”. מכאן שכל אדם המסייע באופן ישיר או עקיף לקיומה של עסקה שמבוססת על ריבית, עובר באיסור. דין זה חל גם על מתווכים ושאר סייענים, כגון סופר בימי קדם, ועורך דין בזמננו העוסק בעריכת חוזים והסכמים שיש בהֱם ריבית אסורה. כל המסייע לעבירה ומכשיל את הזולת, עובר באיסור “לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל”[1].
  • לעני או לעשיר – אף שבאיסור זה הדגישה תורה את ניצול העני, גם בהלוואה לעשיר חל איסור, כהוראת מלך, ולא דיברה תורה אלא כפי שקורה במציאות. הלא בדרך כלל, העשיר אינו מעוניין בהלוואת ריבית, אלא אם כן מדובר בעסקה מסוימת. אלא שבמקרה זה יש דרך לעשות זאת בהיתר, כפי שיבואר בהמשך, בסימנים הדנים ב”עסקה”.
  • וְהָא דְּלֹוֶה עוֹבֵר – על הלאו של “לא תשיך”.
  • דוקא ברבית דאורייתא – כי אז האיסור מפורש בתורה.
  • אבל ברבית דרבנן – כאמור, חכמים הרחיבו והוסיפו איסורים נוספים, כגון האיסור להרוויח כסף על דחיית תשלום – גם בעסקים ולא רק בהלוואה – וזה נקרא “שכר אגר נטר”. אין זה איסור תורה, אלא תקנת חכמים.
  • אינו עובר – כי עיקר האיסור אכן רובץ על המלווה, שאינו מוכן להמתין לקבלת כספו ללא גביית ריבית. הלא אם היה המלווה מסכים להמתין זמן מסוים לקבלת כספו, ברור שהלווה לא היה נותן ריבית. משום כך, גזרו חכמים על המלווה.
  • אלא משום לפני עור וגו’ – כי הוא גורם למלווה להלוות לו בריבית (דרבנן). וזה אסור, משום שהתורה אוסרת להכשיל אדם בעבירה, כנאמר “לפני עור לא תתן מכשול”. וכפי שפירשו חכמים, גם איסור להכשיל אדם בעבירה כלול בלאו זה.

סעיף ב

ב כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים, ג וכאלו כפר ביציאת מצרים ד ובא-להי ישראל (י).

ב ברייתא דרשב”א שם דף עא, א.  ג מימרא דרבא שם דף סא, ב. ד ברייתא דרבי יוסי שם דף עא, א.

  • וכאלו כפר ביציאת מצרים ובא-להי ישראל – ביסוד האמונה שלנו אנו מאמינים שיש השגחה פרטית על כל פרט בחיינו. לכן, אף כי נדרש מן האדם להשתדל להצלחתו, אין הוא נדרש לעשות מעשים הנוגדים את ציווי התורה, כאילו אין אלוקים, וכאילו אין עונש או שכר על עשיית מצוות.

סעיף ג

ה התולה מעותיו לומר שהם של עובד כוכבים (יא), ומלוה אותם ברבית (יב), הקדוש ברוך הוא יפרע ממנו (יג).

ה מימרא דרבא שם דף סא, ב.

  • שהם של עובד כוכבים – ומציג מצג שווא: הוא כביכול רק מתווך, המקבל סך מסוים מהגוי, כדי להחזיר לגוי בתוספת ריבית, ללא שיש לו אחריות כלשהי.
  • ומלוה אותם ברבית – אף כי זה כסף שלו באמת, והוא עצמו המלווה לאֶחָיו בישראל.
  • הקדוש ברוך הוא יפרע ממנו – בפרשת בהר נסמכו פסוקי יציאת מצרים (ויקרא כה, לח), מיד אחר פסוקי ריבית, כדי ללמד שהכל גלוי לפני ה’. וכשם שביציאת מצרים היה הכל גלוי לפניו, כך גלוי לפני ה’ שאדם זה משקר ועובר על איסור ריבית.

סעיף ד

ו אפילו אם הלוה נותן לו יותר, מדעתו, בשעת הפרעון, שלא התנה עמו, ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית, אסור (יד). (ומיהו אם לא היו המעות בידו דרך הלואה, רק דרך מכר (טו), מותר בכהאי גונא (טז)) (ב”י בשם תלמידי רשב”א ובנימוקים בשם תוס’).  

ו טור בשם הרא”ש, שם בפסקיו, אהא דרבינא דהוה יהיב זוזי לבני אקרא וכו’, שם דף עג, ב דלא משמע דרבית מאוחרת מותר כשלא הזכיר לו בשביל מעותיו, שם במשנה דף עה, א, אלא כששלח לו אחר שהחזיר לו מעותיו.

  • אסור – האיסור כאן הוא מדרבנן, שמא יערימו על ידי כך שבשעת הלוואה, ירמוז הלווה על תוספת שייתן, אף שהדבר לא מצוין בשטר[2]. אלא שאם המלווה קיבל יותר מהמוסכם, הוא אינו חייב להחזיר, אף כדי לצאת ידי שמים.
  • רק דרך מכר – לא מדובר בהלוואה, אלא במוצר שנמכר במחיר רגיל. למרות שבעת התשלום וללא סיכום מראש, הוסיף הקונה יותר בתור מתנה, אין בזה איסור, מכיוון שזוהי עסקת מכר ולא הלוואה. ובמכר, אף שמפאת תשלום מאוחר יידרש מחיר גבוה יותר[3], אין בכך חשש איסור תורה. ואם לא סוכם הדבר מראש, ומוסיף בעת התשלום, לא גזרו חכמים.
  • מותר בכהאי גונא – כאשר אין סיכום מראש על תשלום נוסף עבור סחורה שאינה משולמת מיידית, אין כל חשש ריבית כשהלוקח נותן תוספת בתור מתנה. אלא שצריך להיזהר שלא לומר שעושה כן בגלל המתנת המעות[4].

סעיף ה

ז אפילו אם אמר ליה בשעת לקיחת הרבית (יז): אני נותנו לך במתנה, אסור לקבלו ממנו (יח). ח אבל אם לקח ממנו רבית (יט) וצריך להחזירו לו, מועלת מחילה לפטרו, כמו בכל גזל (כ). (מתנה על מנת להחזיר, ברבית, אסור (כא)) (ר”ן פ”ב דקדושין).

ז מעובדא דרבינא וכו’ דלעיל. ח טור בשם אביו הרא”ש וכ”כ הרמב”ם (סוף פ”ה) [פרק ד הלכה יג] מהלכות מלוה.

  • אמר ליה בשעת לקיחת הרבית – כלומר בשעה שהלווה מחזיר את ההלוואה, הוא מוסיף כסף למלווה, ואומר שזה בתור מתנה.
  • אסור לקבלו ממנו – האיסור כאן הוא מדרבנן, שלא יבואו להערים. אין זה איסור תורה, כי לא אסרה תורה מתנה המוענקת שלא בהתנאה מראש. אך חכמים אסרו זאת מחשש שהדבר יוביל להערמה על האיסור של ריבית.
  • אם לקח ממנו רבית – אם המלווה קיבל יותר מהלווה באיסור, או בשוגג, כגון שלא ידע שהלווה נתן לו יותר ממה שהלווה, ורק בספירת הכסף, שם לב לכך.
  • כמו בכל גזל – ככל אדם שכספו נגזל ממנו, ויכול לוותר לגזלן ולמחול על הגזלה. כך גם במקרה בו הלווה נתן ריבית והמלווה רוצה להחזיר את התוספת, יכול הלווה למחול, ומחילתו חלה.
  • אסור – כלומר הלווה נותן את הריבית למלווה, אך מוסכם ביניהם שהמלווה יחזיר לו את הריבית בסופו של דבר. זה אסור, משום שבזמן שנתן הלווה את הריבית, היא שייכת למלווה, גם אם בסופו של דבר הוא מחזיר אותה, ולמרות שהמלווה לא הרוויח ממנה כלום, מחשש להתפתחות רגילה של קבלת ריבית[5]. וזה מוסכם על המחבר, כפי שיתבאר להלן בסימן קעד סעיף ה. ונראה שיש בזה רק איסור דרבנן[6].

סעיף ו

ט אסור להקדים הרבית או לאחר אותו. כיצד, נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון (כב)  (ופירש בשביל שֶׁיַּלְוֵהוּ (כג) (טור וכב”י שכ”נ מרא”ש), או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו (כד)) (שם בשם סמ”ג) בשביל שֶׁיַּלְוֵהוּ (כה) זו היא רבית מוקדמת (כו). לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו (כז), זו היא רבית מאוחרת (כח) ואם עבר ועשה כן, הרי זה אבק רבית (כט).

ט לשון הרמב”ם פ”ה מהל’ מלוה ממשנה שם דף עה, ב כפי פירושו, דבסתם איירי מתני’, וכמ”ש הטור בשמו.

  • והיה משגר לו דורון – הכוונה שנותן לו מתנה מראש, כעין תשלום ריבית עוד לפני קבלת ההלוואה.
  • וּפֵרֵשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ – לדעת הרמ”א, האיסור הוא דווקא כשאומר בפירוש שנותן את המתנה כדי שילווה לו. איסור זה הוא מדרבנן.
  • דמסתמא הוי כאילו פירש לו – מתנה שאינו רגיל לתת למלווה, ומתוך גודלה או חריגותה ברור שניתנה כדי שיסכים להלוות לו.
  • בשביל שֶׁיַּלְוֵהוּ – לדעת המחבר, גם אם לא ציין בפירוש את כוונתו, עצם הכוונה בליבו מספיקה כדי לאסור, וגם איסור זה מדרבנן.
  • רבית מוקדמת – ריבית הניתנת קודם ההלוואה, ואסורה.
  • בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו – אם נתן תוספת זו בשעת החזרת ההלוואה, הדבר אסור אף אם אינו אומר שהמתנה ניתנה מחמת ההלוואה. אולם אם המתנה ניתנת לאחר ההחזר, אין איסור אלא אם כן אומר בפירוש שנותנה כהכרת טובה על ההלוואה.
  • רבית מאוחרת – ריבית הניתנת לאחר החזרת ההלוואה.
  • אבק רבית – כלומר ריבית שלא נאסרה מן התורה, אלא מדרבנן.

סעיף ז

י צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו (ל), כל זמן שמעותיו בידו (לא), אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו (לב). אבל אם נהנה ממנו מדעתו, מותר (לג) בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא, כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו (לד).

י תוס’ שם דף סד, ב. והרא”ש שם בפסקיו.

  • מליהנות מהלוה שלא מדעתו – בלא רשותו וידיעתו של הלווה.
  • כל זמן שמעותיו בידו – כל האיסור הוא רק בזמן שמעות ההלוואה עדיין ביד הלווה, אך לאחר שהחזיר את ההלוואה, שוב אין חשש ריבית.
  • אף אם לא הלווהו – מפני שהנאה הנעשית ללא רשות נראית כאילו המלווה מתיר לעצמו ליהנות מחמת ההלוואה שנתן.
  • מותר – כיון שההלוואה אינה מבטלת הטבות וקשרי ידידות שהיו קיימים בין הצדדים עוד קודם לכן.
  • כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו – משום שבדבר הנעשה בפרהסיא נראה כאילו ההנאה ניתנת מחמת ההלוואה, שהרי הרואים אינם יודעים שמדובר בידידות מוקדמת, וגם לולא ההלוואה היה עושה כן.

סעיף ח

יא אפילו לבניו ובני ביתו (לה), אסור להלוות ברבית אף על פי שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה (לו).

יא מסקנת הגמ’ שם דף עה, א.

  • אפילו לבניו ובני ביתו – הכוונה לבנים ובני בית הסמוכים על שולחנו, כלומר שהוא נושא באחריות לפרנסתם ודואג לצורכיהם. אולם בנים בוגרים שאינם סמוכים על שולחנו, דינם כשאר כל אדם.
  • ובודאי נותנו להם במתנה – כלומר אף שהאב אינו מקפיד אם בני ביתו אינם מחזירים לו את ההלוואה, ואם מחזירים לו סכום גדול יותר, נחשב הדבר כמתנה גמורה, מכל מקום אסרו חכמים להלוות להם בריבית, כדי שלא יטעמו טעם ריבית.

ואם האב מתכוון באמת להלוות ודורש מבני ביתו להחזיר לו את הקרן בתוספת ריבית, הרי זו ריבית האסורה מן התורה. כי אף שבני ביתו סמוכים על שולחנו, הרי לעיתים גם הם מרוויחים לעצמם, והאב מקפיד על החזר ההלוואה עם הריבית.

סעיף ט

יב לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אחר כך מלאכה שהיא יותר כבדה (לז). ואפילו לעשות עמו אותה מלאכה עצמה, אסור אם הוא בזמן שהיא יותר כבדה (לח), כגון שזה מנכש (פי’ תולש העשבים הרעים מתוך הטובים) עמו (*) בַּגָּרִיד (לט) וזה מנכש עמו ברביעה (מ). הגה: ואם אחד מלוה מעות לחבירו על זמן מה כדי שיחזור וילוהו פעם אחרת כזמן הראשון, יש אומרים שאסור (מא) (מרדכי ס”פ א”נ ותשובת הרא”ש כלל ק”ח סי’ ט”ז) ולא דמי לעושה עמו מלאכה וחוזר ועושה עמו (מב), דגבי הלוואה שכר הלוואה הוא נוטל. ויש אומרים דמותר אם אינו מלוה לו לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו (מג) (ב”י בשם ס”ה ומרדכי בשם מהר”מ) (ועיין לקמן סימן קע”ו) (מד).

יב משנה שם. (*) לשון יובש, שהארץ יבשה ואין הגשמים יורדין.

  • מלאכה שהיא יותר כבדה – כאשר אדם מתנה מראש שיעשה מלאכה לחברו בתמורה לכך שחברו יעשה לו מלאכה קשה או שווה יותר, הרי זה דומה להלוואה: המלאכה הראשונה נחשבת כשווי ממון, והחזרת מלאכה יקרה יותר נראית כריבית, והרי זה איסור מדרבנן[7]. אולם אם לא התנו כך מראש – אין בכך איסור[8].
  • בזמן שהיא יותר כבדה – כלומר, אותה מלאכה אבל בעונה אחרת שיש יותר קושי לעשותה. ועל כן, גם השווי שלה גדול יותר.
  • גָּרִיד – זמן היובש, שבו קל יותר לעקור את העשבים הרעים.
  • רְבִיעָה – זמן הגשמים, שבו המלאכה קשה יותר. מדובר בחומרת חכמים, שכן ניתן לדרוש שכר על המלאכה שנעשתה.
  • יש אומרים שאסור – כי בנוסף להחזרת הכסף, עצם ההתחייבות להלוות שוב, נחשבת כתוספת על ההלוואה הראשונה, והרי זה ריבית דרבנן.
  • וחוזר ועושה עמו – משום שעשיית מלאכה כנגד מלאכה אינה הלוואה גמורה, ולכן ניתן להקל בזה יותר מאשר בהלוואת מעות.
  • לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו – לפי דעה זו, כל אחד מלווה לחברו לזמן דומה, ודבר זה דומה לעזרה הדדית בתורנות, ובאיסור דרבנן ניתן להקל למעשה.
  • ועיין לקמן סימן קע”ו – סעיף ז, שם כתוב, בדומה למבואר כאן “אסור לומר לאדם עשה עמי מלאכה היום ששווה דינר, ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששווה שתים”.

סעיף י

יג אסור ללמד את המלוה יד או את בנו מקרא או גמרא, כל זמן שמעותיו בידו, אם לא היה רגיל בזה מקודם (מה).

יג רמב”ם בפ”ה מה”מ. יד בעל התרומות בח”ב, וכתב שם לפי מנהגנו שנותנים שכר גם על תורה שבע”פ, כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמדו, או הבן סמוך על שולחנו.

  • אם לא היה רגיל בזה מקודם – מפני שמנהג העולם לשלם שכר למלמד, נמצא שכאשר הלווה מלמד בחינם בשעה שהוא חייב למלווה, נחשבת ההנאה כתוספת על החזרת המעות, ודינה כריבית. אולם אם היה רגיל ללמדו בחינם עוד קודם ההלוואה, ברור שאין ההנאה באה מחמת ההלוואה שקיבל, על כן יכול להמשיך במנהגו הראשון, וללמד בחינם כעיקר הדין[9].

סעיף יא

אם לא היה רגיל להקדים לו שלום, טו אסור להקדים לו (מו).

טו ברייתא דרשב”י שם דף עה, ב. ויליף לה מדכתיב נשך כל דבר, אפילו דבור.

  • אסור להקדים לו – אף שהקדמת שלום אינה שווה ממון, מכל מקום הכבוד והיחס הם דבר חשוב בעיני האדם. לכן, בזמן שהלווה חייב למלווה, אסרו חכמים לעשות דבר של כבוד או חיבה שלא היה נוהג בו קודם ההלוואה, וכל זאת מדרבנן כדי להרחיק מאיסור ריבית.

רמז לדבר מצאו חכמים בפסוק (דברים כג, כ): “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ”. ולמדו מן הלשון “כָּל דָּבָר” אפילו בדיבור. על כן כתב הטור “צריך ליזהר באיסור ריבית שלא לחפש שום צד היתר, כי הוא דבר המושך לאדם, ואם היום יפתח לו כחודה של מחט, יוסיף מידי יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם”. אמנם לאחר שהלווה החזיר את הכסף, שוב אין בכך איסור.

סעיף יב

טז לא יאמר לו: הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני (מז). הגה: וכן שאר רבית דברים בעלמא, אסור (מח) (טור). ואפילו לטובת הנאה בעלמא (מט), כמו שיתבאר בסוף הסימן. אסור לקדש אשה בהנאת מלוה, כגון שהיא חייבת לו ומרויח לה הזמן כדי שתתקדש לו (נ) (גמרא פ”ק דקדושין).

טז משנה שם, וכפי’ הטור.

  • אם בא איש פלוני ממקום פלוני – מדובר בבקשה שלא היה המלווה מבקש מן הלווה. אלמלא ההלוואה שנתן לו. הדוגמה המובאת בגמרא (ב”מ עה, א) היא: לווה המספק למלווה מידע שאינו יודע (“בא איש פלוני”). אם כן גם גילוי מידע, נכלל ב”ריבית דברים”.
  • אסור – אין הדוגמה שבסעיף זה מוגבלת למקרה מסוים, אלא העיקרון הוא שכל דבר שהלווה לא היה עושה למלווה אלמלא ההלוואה, אסור לעשותו כל זמן שהמעות עדיין בידו.
  • ואפילו לטובת הנאה בעלמא – טובת הנאה פירושה ‘זכות הבחירה’ של אדם להעניק למישהו טובה או מתנה. אף שאין כאן ממון בפועל, יש כאן ערך הנאה, וגם זה בכלל איסור ריבית. דין זה יתבאר בהרחבה להלן בסעיף כג, והרמ”א הזכירו כאן כדוגמא נוספת לריבית שאינה ממונית.
  • ומרויח לה הזמן כדי שתתקדש לו – להבנת דברי הרמ”א יש להקדים שקידושי אישה נעשים על ידי נתינת דבר שיש לו שווי ממוני, שערכו לכל הפחות פרוטה. בנתינת הפרוטה לשם קידושין, ובקבלת האישה, נישאת האישה לנותן. כאן מדובר בגבר שהלווה כסף לאישה לזמן קצוב (כגון, לשישה חודשים), והוא מאריך לה את זמן הפירעון כדי שתתקדש לו. הארכת זמן ההלוואה נחשבת לדבר שיש בו שווי ממון, והוויתור על זכות זו דומה לנתינת פרוטה. מאחר שעצם מתן ערך לזמן ההלוואה הוא עיקר איסור ריבית, אסור לקדש בדרך זו. אמנם אם עשה כן, הקידושין חלים.

סעיף יג

יז מותר לומר לחבירו: הילך זוז וְהַלְוֵה עשרה דינרים לפלוני (נא), יח והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה (נב) יט וגם לא יאמר הלוה למלוה: פלוני יתן בשבילי (נג). כ ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שֶׁיַּלְוֵהוּ (נד).

יז מימרא דרבא שם דף סט, ב. יח הרא”ש שם בפסקיו, ותוספות בקדושין דף ו, ב ד”ה דארווח, והרשב”א בתשובה ושאר פוסקים. יט הרא”ש שם. כ שם, דבאיזה צד מאלו דרכים נראה כשלוחו ואסור, וכ”כ תלמידי הרשב”א בשם הראב”ד.

  • וְהַלְוֵה עשרה דינרים לפלוני – כאן מעורבים שלושה אנשים: הלווה, המלווה ואדם שלישי שרוצה לעזור ללווה. האדם השלישי אומר למלווה, אני נותן לך כסף כדי שתסכים להלוות ללווה ללא ריבית. הדבר מותר, כי הלווה עצמו אינו נותן כסף למלווה, והמלווה לא מקבל מהלווה, ולכן אין כאן איסור.
  • שלא יחזור ויקחנו מהלוה – אם בסופו של דבר האדם השלישי חוזר ללווה כדי לקבל את הכסף, הרי שהלווה בעצם מספק ריבית למלווה, וזה אסור.
  • פלוני יתן בשבילי – אם הלווה אומה למלווה: “פלוני יתן בשבילי”, זה נראה כאילו האדם השלישי הוא שלוחו. ואין זה אסור אלא מדרבנן, כי בפועל, הלווה עצמו אינו משלם ריבית למלווה.
  • בשביל שֶׁיַּלְוֵהוּ – כלומר, יש הסוברים שאסור ללווה להפציר באדם שלישי שייתן למלווה כסף (כדי שהלה יסכים להלוות לו כסף ללא ריבית) כי זה נראה קצת כשלוחו. עם זאת, יש מקילים, שכן בפועל הלווה אינו נותן דבר למלווה, והלכה כמותם[10].

סעיף יד

כא אסור לומר: אַלְוְךָ מנה (נה) על מנת שתתן זוז לפלוני (או להקדש (נו), (במרדכי דא”נ) אפילו אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים (נז), אף על פי שאינו חייב לו (נח), (טור סי’ קס”ט) כב ורבית קצוצה (פי’ שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא (נט). (ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ס) (ב”י בשם תשו’ רשב”א).

כא תוספות דף עא ריש ע”ב ושאר פוסקים. כב שם במרדכי, והר”ן בתשובה וטור בסימן קסט.

  • אסור לומר: אַלְוְךָ מנה – כי מדובר במצב בו הלווה משלם ריבית, אך במקום לתת אותה למלווה עצמו, נותן אותה למי שהמלווה הצביע עליו. הרי זה ממש ריבית של תורה.
  • להקדש – או לצדקה.
  • עובד כוכבים – אף שאין איסור להלוות בריבית לגוי, כאן, כשנותן לפי ציוויו של ישראל, נחשב הדבר כאילו ניתן למלווה עצמו.
  • אף על פי שאינו חייב לו – אם המלווה חייב כסף לגוי, איסור זה ברור: הלווה משלם במקומו וזה נחשב ריבית למלווה. אלא שאפילו אם המלווה רוצה לתת מתנה לגוי בלי שהוא חייב לו משהו, כיוון שהנתינה נעשית בשליחות המלווה, זו ריבית.
  • הוא – מדובר באיסור ריבית מן התורה, והמלווה חייב להחזיר את הריבית ללווה.
  • והוא מלוה לו משום זה – גם אם היוזמה באה מהלווה עצמו, עדיין המלווה נחשב כאילו קיבל ריבית, רק שהיא ניתנה באמצעות שליחו לאדם אחר.

סעיף טו

כג יש אומרים שאסור לומר לו (סא): אמור לפלוני שיתן לך ד’ דינרין ואלוה לך מעות (סב).

כג רבינו ירוחם בחלק א.

  • שאסור לומר לו – מדובר במצב בו אדם מוכן להלוות ללא ריבית, אך מתנה את קבלת ההלוואה בכך שאדם שלישי ייתן מתנה, מלבד ההלוואה, ללווה זה.
  • ואלוה לך מעות – אף שכאן המלווה לא מקבל ריבית, והלווה עצמו אינו משלם ריבית אלא אף מקבל תוספת עזרה, יש הסוברים שאסור, כי הלוואת הלווה תלויה בקבלת המתנה מהאדם השלישי. בכך שמקבל הלווה את המתנה, הלווה למעשה “משמח” את המלווה, וזה נחשב כריבית, כי נמצא שהלווה נותן כעין מתנה למלווה, בנוסף לכסף שיחזיר לו.

המחבר מביא דין זה בשם יש אומרים, כי רצה לציין שמדובר בחומרה גדולה, שכן אין כאן כסף ישיר, ואין לראות בזכות שקיבל המלווה סוג של ריבית. לאור זאת, יש שכתבו שזה היתר גמור[11].

סעיף טז

כד מותר לומר לחבירו: הילך זוז ואמור לפלוני שֶׁיַּלְוֵנִי (סג). כה ואפילו לבן המלוה מותר לומר כן, והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו (סד). הגה: יש אומרים דאסור למלוה ליקח ממקבל זה הזוז, שלא יבואו להערים (סה) (המ”מ פ”ה דה”מ). יש אומרים (סו) שמותר לישראל לומר לחבירו ישראל: לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו (סז), דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור, דהאי רבית לאו דידיה הוא, ואי משום ששלוחו של אדם כמותו, אין שליח לדבר עבירה (סח). ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ (סט) (מרדכי בשם רש”י). וכן עיקר (ע), אף על גב דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו (ב”י ובנמוקים), יש לסמוך עליו לעת הצורך. ומכל מקום אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה (עא), רק ששולח לו הרבית, אסור (עב) (שם במרדכי). אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה בריבית ועשה שטר על שם המלוה, הוה כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור (עג), אפילו עשה השליח בלא דעת משלחו (עד), דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה (עה) (מהרי”ק שורש י”ז).

כד מימרא דרבא שם דף סט, ב. כה שם עובדא דאבא מרי בריה דרב פפא.

  • הילך זוז ואמור לפלוני שֶׁיַּלְוֵנִי – מותר לשלם למתווך כדי שישכנע אדם להלוות כסף ללא ריבית, שכן הלווה משלם לקבל הלוואה, והמלווה אינו מקבל כלום. אם כן, אין כאן הלוואה בריבית.
  • גדול ואינו סומך על שלחן אביו – אם הילד קטן או סמוך על שולחן אביו, מה שניתן לו נחשב כאילו ניתן לאביו, ואסור מדרבנן.
  • שלא יבואו להערים – סכום שהמתווך מקבל יכול להיחשב לריבית מוקדמת, כי יוצא מהלווה ומגיע למלווה. המחבר מסכים לדין זה.
  • יש אומרים – הרמ”א מביא כאן את שיטת רש”י, לפיו אפשר לתת ריבית מיד לווה למלווה, על ידי אדם שלישי. אך המחבר דחה שיטה זו בשני ידים, וביאר שכנראה לא יצא היתר זה מפי רש”י, אלא תלמיד טועה כתבו. אמנם הואיל והרמ”א קיבל את הדברים, ננסה להסביר את הדין, בעזרת השם.
  • להביאו לו – המקרה: הלווה פונה לידיד שיפנה למלווה, ויביא לו הלוואה בתוספת ריבית. הידיד מביא את המעות ללווה, ולאחר מכן הלווה מחזיר לידיד גם ריבית, והוא מעביר למלווה. הרמ”א כתב שזה מותר. סיבת ההיתר, תתבאר בהמשך דברי הרמ”א.
  • אין שליח לדבר עבירה – התורה אסרה ריבית כאשר הלווה מחויב ישירות למלווה. כאן אין התחייבות ישירה, ולכן אין איסור.

אלא שיש מקום לשאול, הלוא הידיד הוא שליח הן של הלווה והן של המלווה, ויש לנו כלל “שלוחו של אדם כמותו”, ואם כן הרי זה כאילו נתן המלווה הלוואה ישירות ללווה? אין הדבר כך, כי הואיל והלוואה בריבית אסורה, “אין שליח לדבר עבירה”. נמצא כי הידיד אינו שליח לא של הלווה ולא של המלווה.

עוד אפשר לתמוה, הרי הידיד נחשב לווה כלפי המלווה, ונותן לו ריבית. או שנחשב מלווה כלפי הלווה, ומקבל ממנו ריבית. אין הדבר כן, כי כסף ההלוואה אינו של הידיד, והוא אינו מפסיד או מרוויח כלום.

והנה כבר אמרנו שהמחבר דחה שיטה זו מכל וכל, כי הידיד, בסופו של דבר, אינו אלא כמו בלדר המעביר כסף מיד המלווה ליד הלווה. ואחר כך, מחזיר כסף מהלווה למלווה, ולכן דין זה תמוה. כדי להסביר את העניין צריך להבין שעיקר האיסור בריבית הוא ההתחייבות של הלווה לשלם ריבית למלווה. התחייבות זו נוצרת או באמירה ישירה של הלווה למלווה, או על ידי שטר שמחייב את הלווה כלפי המלווה.  אבל בנדון שלנו, אין שום התחייבות כזו. ואם הלווה לא ישלם ריבית זו, אין כח ביד המלווה לכפות עליו את התשלום. הכל אינו אלא מילים בעלמא.

  • ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ – כדי שלא יבואו לזלזל באיסור ריבית.
  • וכן עיקר – ניתן לסמוך על שיטה זו בעת הצורך. אמנם המחבר, כאמור, לא קיבל זאת להלכה.
  • הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה – אם כן, יש התחייבות ישירה של הלווה מול המלווה.
  • אסור – כי הלווה התחייב ישירות למלווה, לתת לו ריבית. מה שאין כן כשהכל עובר דרך שליח, שאז אין התחייבות ישירה בין הלווה למלווה.
  • כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור – כי הלווה אכן לווה בריבית ישירות מהמלווה, ויש בזה איסור תורה.
  • עשה השליח בלא דעת משלחו – המשלח לא ביקש מהשליח לעגן בשטר את ההתחייבות ולפיה, הכסף המועבר ליד השליח, יגיע למשלח.
  • והוא נכתב על שם המלוה – החיוב בין הלווה למלווה נוצר באמצעות השטר, גם אם לא התקיים קשר ישיר בין הלווה למלווה. לו היה קשר ישיר בין הלווה למלווה, חל איסור ריבית מן התורה גם כאשר הריבית נשלחת בידי שליח. אלא שגם במקרה שלא התקיים קשר ישיר, עדיין יש איסור מן התורה, כשיש שטר המחייב את הלווה כלפי המלווה.

סעיף יז

כו תלמידי חכמים שהלוו זה את זה כז דברים של מאכל, ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש (עו), הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה (עז). הגה: ויש מתירין אפילו בהתנו מתחלה כך (עח), ובלבד בדבר מועט (עט) (הגהות אשיר”י וכ”מ דעת הטור וכ”נ דעת הרב המגיד). ומכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך, מפני המון העם שלא ילמדו מהם (פ) (הגהת מיי’ פ”ד מהל’ מלוה וסמ”ג לאוין קצ”ג).

כו מימרא דרב יהודה אמר שמואל וכו’ ועובדא דשמואל וכו’ שם דף עה, א. כז נמוקי בשם הר”ן וכ”כ תלמידי הרשב”א בשם רב עמרם וכ”כ ה”ה בפ”ד מה”מ בשם הרמב”ן ובשלא פסק עמו תחלה.

  • עד חומש – כלומר, עד רבע מהערך שלווה. דוגמה: אם הלוו 100 יחידות והוחזרו 125, הרי ש־25 זה הם 1/5 (חומש) של 125, ו־1/4 (רבע) מ־100.
  • ידוע שלא נתן לו אלא מתנה – מדובר במצב שבו לא הייתה התחייבות על תוספת. בין בני אדם רגילים הדבר אסור משום ריבית מאוחרת, אבל בין תלמידי חכמים שרגילים לתת מתנה האחד לשני, ברור שהתוספת אינה ניתנת מחמת ההלוואה, אלא כמתנה בלבד.
  • מתירין אפילו בהתנו מתחלה כך – יש שהתירו גם אם בעת ההלוואה התנו שייתן תוספת בעת ההחזר, כי אין זו תוספת אלא מתנה.
  • ובלבד בדבר מועט – במקרה בו סוכם מראש לתת תוספת קטנה כמתנה, מאמינם להם שכוונתם רק כמתנה בדבר מאכל, שהוא דבר מועט, כי רגילים לתת מתנה זה לזה. אך המחבר לא קיבל קולא זו, כי לדעתו, אם סוכם כן מראש, הרי זו ריבית קצוצה, אסור מן התורה. לכן כיום, קשה לסמוך על קולא זו, משום שלא ברור שיש מושג של “תלמיד חכם”, כפי שהיה בזמנם.[12]
  • המון העם שלא ילמדו מהם – ויחשיבו כל ריבית כ”מתנה”, ויתירו את האיסור.

סעיף יח

(פא) כח כל רבית דרבנן, מותר במעות של יתומים (פב), כט או של הקדש עניים (פג), או תלמוד תורה, או צורך בית הכנסת (פד). הגה: וכן נוהגין להקל (ב”י בשם הרמב”ם והרא”ש) אף על גב דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין (מרדכי דא”נ וכן משמע במהרא”י ובת”ה סימן ס”ה ובח”ה סי’ ר”ן ורש”י פרק א”נ דף ע’ סוף ע”א). יש מקומות שנוהגים שאפוטרופוס מלוה מעות יתומים בריבית קצוצה (פה), ומנהג טעות הוא ואין לילך אחריו (פו) (מהרי”ל בתשובה); וכל אפוטרופוס שעושה כן, עיין בחושן המשפט סי’ ל”ד אם נפסל (פז). אבל ברבית דרבנן, שרי כל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים, אף על פי שכבר הוא בן י”ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה (פח) (ב”י בשם ת”ה ודברי ב”י גופיה). מי שחייב ליתומים (פט) וכשבא לפרוע טוען שנתן להם רבית (צ) ורוצה לנכות מחובו והיתום טוען שלא קבל, היתום נאמן בלא שבועה (צא) (בית יוסף בסימן קע”ז בשם תשובת הרשב”א).

כח הרא”ש שם בפסקיו דף קמ”ד ע”ב (פרק חמישי סימן נ), הרמב”ם בספ”ד מה”מ מהא דרב ששת דף ע, א. כט תשובת הרא”ש כלל יב סימן ח, וסימן י, וסימן טו. ורבינו ירוחם בחלק א, והגהות מיימוני פ”ד מה”מ בשם הרא”ש, והרי”ו בת”ה בח”ג והרשב”א ותשובת מהרי”ל מהירושלמי, לווין ברבית לחבורת מצוה וכו’.

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בהיתר שניתן לאפוטרופוס להלוות כספי יתומים בריבית דרבנן. להבנת הדין צריך לדעת שבהמשך נלמד על סוגים רבים של ריבית דרבנן. לדוגמה: האפוטרופוס מלווה כסף לאדם שיודע לנהל השקעות, ומתנים ביניהם שאם ההשקעה מצליחה , הלווה ייתן חצי מהרווח ליתום; אם ההשקעה נכשלת, יחזיר כל הכסף ליתום ללא ניכוי. הלוואה זו קרויה “קרוב לשכר ורחוק להפסד”.
  • מותר במעות של יתומים – כי זו טובת היתומים, שכן כספיהם יכולים להרוויח בזכות הריבית. וכיוון שאיסור הריבית בהלוואה זו הוא מדרבנן, התירוהו חכמים, לצורך היתומים.
  • הקדש עניים – היתר זה חל גם על קופת צדקה לטובת העניים.
  • או צורך בית הכנסת – שכן אלו צרכי מצוות, ולא גזרו עליהם חכמים איסור.
  • מלוה מעות יתומים בריבית קצוצה – מנהג נפוץ היה שמאפשרים לאפוטרופוס להלוות בריבית האסורה מן התורה. טעם הסוברים כן הוא, משום המצווה לסייע ליתומים, אשר צרכיהם נחשבים “פיקוח נפש”[13].
  • ואין לילך אחריו – כי למרות הרצון לסייע, אין אפשרות לבטל דין תורה.
  • אם נפסל – הכלל הוא שהמלווים בריבית וכל הגנבים פסולים לעדות, כי נחשבים “רשעים”, מאחר ועוברים על מה שכתוב בתורה. אמנם מי שמלווה כסף יתומים בריבית, היות ואינו עושה עבירה לעצמו וחושב (בטעות) שעושה מצווה, אינו נפסל[14].
  • מקרי יתום לענין זה – למרות שעל פי הלכה, אדם מגיל בר מצוה נחשב ‘גדול’ וחייב במצוות כמו כל מבוגר, בכל הנוגע להיתר האפוטרופוס להלוות ממעותיו בריבית, דינו כ’יתום’ כאשר הוא עצמו לא יודע לנהל את כספיו.
  • מי שחייב ליתומים – נזכיר כי אסור ליתומים להלוות בריבית דאורייתא, וההקלה ניתנה רק בריבית דרבנן. במקרה הזה, היתומים הלוו כסף ללווה, ואין מחלוקת בין הצדדים שהלווה החזיר כבר חלק מן החוב. כעת, מגיע הלווה להחזיר את יתרת החוב.
  • וכשבא לפרוע טוען שנתן להם רבית – הוא טוען שכשפרע את החלק הראשון של החוב, הוא הוסיף ריבית, אלא שהואיל ואסור לקבל ריבית, הוא מבקש לנכות את הסכום הזה מהחלק השני של החזר החוב.
  • היתום נאמן בלא שבועה – טענת הלווה לא סבירה, כיוון שמותר ליתום להלוות בריבית רק מדרבנן, ולא מן התורה. ומאחר שמדובר בעבירה אסורה מן התורה, הלווה לא יכול לטעון שהוא אכן עשה זאת. לכן, הוא חייב להחזיר את כל החוב במלואו.

סעיף יט

ל אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה (צב), אם הלוה נטל לחלקו כל כך ריוח כמו שהתנה לתת להם, חייב ליתן להם (צג).

ל מרדכי.

  • ברבית קצוצה – ופעל שלא כדין. הלווה, שקיבל הלוואה זו מהאפוטרופוס, טוען שבזכות הלוואה זו הוא צפוי להרוויח כסף, והריבית שהוא מתחייב לתת ליתומים, בהערכה משוערת, תהיה כחצי מהרווחים הצפויים.
  • חייב ליתן להם – להבהרת הדברים, נניח שהאפוטרופוס הלווה סך 10,000 ש”ח ללווה בריבית קצוצה של 10%. אם בעקבות ההלוואה הרוויח 2,000 ש”ח, עליו לתת 1,000 ש”ח ליתומים. ההיתר מבוסס על כך שהתנאי שהלווה יקבל ריבית בטל, כי הריבית אסורה מן התורה. עם זאת, חכמים נחשבים כ”אביהם של יתומים”, ומוודאים את טובת היתומים. לכן הם מחשיבים הלוואה זו כ”קרוב לשכר ורחוק להפסד”[15] שאיסורה מדרבנן. במקרה זה, אם הלווה לא ירוויח או יפסיד, הוא מחויב להחזיר ליתומים כל מה שלווה. ואם הלווה הרוויח, היתומים נחשבים לשותפים, וזכאים למחצית מהרווח.

סעיף כ

לא אם עבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים ברבית קצוצה (צד) והאכיל היתומים (צה), פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו (צו). הגה: וגם האפוטרופוס פטור מלהחזירו (צז) (תשובת הרשב”א) והוא הדין מעות של הקדש עניים או שאר מצות (צח) (ב”י בשם תשובת הרשב”א). ומיהו אין המלוה נאמן לומר דמעות של הקדש היו, אלא בִּרְאָיָה (צט) (ריב”ש סימן תס”ה). ועיין לקמן סימן קס”ט אם אפוטרופוס מותר ללוות מעובד כוכבים לצורך יתומים (ק).

לא הרשב”א בתשובה (וריב”ש) מטעם שהם עצמם לא הלוו ברבית, ועוד שהרי אפי’ הגוזל ומניח לפני בניו קטנים פטורים, כדאיתא בב”ק דף קיב, א. וכל שכן רבית דמדעתיה, דלאו כגזל הוא.

  • והלוה מעות יתומים ברבית קצוצה – האסורה מן תורה.
  • והאכיל היתומים – כספי הריבית שקיבל שימשו לטובת היתומים, כלומר הוצאו למטרות מועילות עבורם, ולא נותר דבר.
  • פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו – כי הם עצמם לא גזלו, והריבית אינה קיימת בעין, היתומים פטורים מלשלם אותה, כמו כל אדם שקיבל מתנה מגזלן, והמתנה אינה עוד בעין, ופטור מלשלם.
  • וגם האפוטרופוס פטור מלהחזירו – כי הוא לא לקח את הריבית לעצמו, אלא פעל לטובת היתומים.
  • או שאר מצות – גם אם מדובר בריבית קצוצה שהושגה בהלוואה שמטרתה תמיכה בצרכים שונים של מצווה, אין חובה להחזירה, אם היא אינה קיימת בעין.
  • אלא בִּרְאָיָה – כי בהעדר הוכחה ברורה, אנו מניחים שהכסף שייך לאדם פרטי ולא לצדקה וכדו’, וכשזה ניתן בריבית קצוצה, חובה להחזירה.
  • ללוות מעובד כוכבים לצורך יתומים – להלן בסימן קסט סעיף ד, נסביר דין זה בעזרת השם.

סעיף כא

(קא) לב אי אוזיף ק’ בק”כ (קב), מעיקרא ק’ בדנקא ולבסוף ק”כ (קג), אסור מדאורייתא (קד). לג ואי אוזיף מאה במאה (קה) ואייקר, אסור מדרבנן.

לב הר”ן ותלמידי הרשב”א דבתר מעיקרא אזלינן, מסוגיא דגמ’ מציעא דף ס, ב. ופי’ רש”י, שהלוהו מאה פרוטות בק”ך, בדנקא, במעה כסף, שהוא שתות לדינר. לג שם (ונ”י) דהלוואת סאה בסאה, אע”פ שהוקרו, מדרבנן הוא. ונתבאר לקמן סימן קסב.

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בשינוי ערך המטבע מול ההלוואה, והאם יש כאן ריבית אסורה.
  • אי אוזיף ק’ בק”כ – הלווה 100, והתנו שיחזיר 120, זו ריבית קצוצה.
  • מעיקרא ק’ בדנקא ולבסוף ק”כ – אף שבפועל מאה ו-120 שווים לאותו ערך יציב (דנקא), ההסכמה על תוספת של 20 הופכת זאת לריבית גמורה.
  • אסור מדאורייתא – מאחר שהתוספת נקבעה מראש, יש כאן ריבית קצוצה. אמנם נכון הוא, שהלווה דנקא צריך להחזיר דנקא, אבל במקרה זה סיכמו מראש על הלוואת 100 תמורת 120, והתנאי עצמו יוצר איסור ריבית. לכן למרות שינוי הערך, יש כאן ריבית מן התורה.
  • ואי אוזיף מאה במאה – כאשר לווה מאה ומחזיר מאה, אלא שערך הכסף עלה לעומת מטבע יציבה (דנקא), המלווה מרוויח בפועל, כי המאה שמחזיר שווה יותר מדנקא.

אין כאן ריבית מן התורה, כי הרווח נובע משינוי הערך בלבד, ולא משום שהותנתה תוספת. אלא איסור דרבנן, משום שבעקבות התייקרות המטבע, נהנה המלווה מההלוואה. ההלכה נקבעת על פי המטבע שלוה, ולא לפי ערכו ביחס למטבע אחרת.

סעיף כב

לד מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש (קו). הגה: ועיין לקמן סי’ קס”ט (קז) ובסי’ קע”ג (קח) דאסור ללוות ברבית לצורך קהל, ואפילו אינו רבית קצוצה (קט), כל שכן ברבית קצוצה דאסור, ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו, אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש (קי) או לצורך מצוה, כמו שיתבאר לקמן סימן קע”ב (קיא). אבל אין לסמוך על זה, כי אם לצורך גדול (קיב) (רוב הג”ה הם ד”ע).

לד תוספות עבודת כוכבים דף כו, ב (ד”ה אני שונה), מהא דעובדיה לוה מיהורם בן אחאב ברבית, לפרנס הנביאים. אע”ג דיהורם ישראל מומר היה, ואסור ליתן לו רבית. ותירצו, דשאני התם דפקוח נפש הוה ומצוה.

  • מפני פקוח נפש – כך למדו ממעשה שעשה עובדיה הנביא[16], שחילק את כספו לתלמידי חכמים שהסתתרו במערה מפני גזירת אחאב שאסר ללמוד תורה. כשאזל כספו לווה בריבית מיהורם בנו של אחאב כדי להצילם מרעב. מכאן שמותר ללוות בריבית כשמדובר בפיקוח נפש. אולם המלווה, שאינו בסכנה, עדיין עובר על האיסור מן התורה.[17]
  • ועיין לקמן סי’ קס”ט – ברמ”א סעיף יז, ושם בעזרת השם נבאר דין זה.
  • ובסי’ קע”ג – במחבר סעיף ה, ובעזרת השם נפרש שם איסור זה.
  • ואפילו אינו רבית קצוצה – הרמ”א מדגיש שאפילו שאינה קצוצה אסורה לצורך הקהל, כי אין זה פיקוח נפש.
  • שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש – יש הסבורים כי כל צורכי קהל נחשבים לפיקוח נפש. זאת משום שלא ניתן להשוות את פיקוח הנפש של יחיד לפיקוח נפש של ציבור, שכן תמיד יהיו בציבור אנשים עם קשיים. אם לקהל אין כסף, הוא לא יוכל לעזור לאותם אנשים הזקוקים לסיוע.
  • כמו שיתבאר לקמן סימן קע”ב – שם בסעיף א מביא הרמ”א דעה המתירה ללוות בריבית לצורך מצווה, אך היתר זה מוגבל, כמו שממשיך.
  • לצורך גדול – גם כאשר מדובר בצורך מצווה אין להקל אלא במקרים של צורך גדול ממש, כי אז זה כעין פיקוח נפש.

סעיף כג

לה המלוה מעות על מנת שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשותה, אסור (קיג). הגה: ולמאן דאמר טובת הנאה (קיד) הוי ממון, מיקרי רבית קצוצה (כך דקדק הב”י מלשון הרא”ש), מאחר שהתנו מתחלה בו כך (קטו). ואפילו לא התנו מתחלה, אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי, אסור (קטז). וכן כל טובת הנאה (קיז). אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו, לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך, שרי (קיח) (הגהות מרדכי דא”נ והגהות מיימוני פ”ה דה”מ).

לה ב”י ממ”ש הרא”ש בפסקיו דף קמ”ג ע”א (פרק חמישי סימן טז), כהן שהלוה את הישראל ע”מ שיתן לו תרומות ומעשרות וכו’.

  • אסור – מדובר במקרה שבו המלווה נותן הלוואה ללא ריבית, אך מתנה שהלווה, בכל פעם שיזדקק למלאכה בביתו או בעסקו, יזמינן דווקא את המלווה לבצע אותה. אף שהמלווה יקבל שכר מלא על העבודה, ובוודאי אין כאן ריבית מן התורה, עצם ההתחייבות להעדיף את המלווה ולהעניק לו עבודות באופן קבוע מהווה טובת הנאה הנובעת מההלוואה, ולכן אסרו חכמים[18].
  • טובת הנאה – הכוונה לזכות שיש לאדם לבחור למי יעניק מתנות או טובות, כמו בעל שדה שאינו כהן או לוי, ובידו להחליט לאיזה כהן ייתן את מתנות הכהונה. יש הרואים בזכות זו ערך כספי, שכן כהן עשוי לשלם כדי לזכות במתנות; ויש הסוברים שאף שמדובר בזכות, אין לה ערך ממוני ממשי מפני שאינה מביאה רווח כספי ישיר.

בעניינינו, הלווה מחזיק בזכות לבחור למי יפנה את העבודות שהוא צריך. אם טובת הנאה נחשבת ממון, התחייבות לתת למלווה קדימות בעבודות נחשבת ריבית קצוצה. נראה שהמחבר סובר שטובת הנאה אינה ממון ולכן כתב רק “אסור”, ואילו הרמ”א מסתפק. אולם למעשה, כולם מסכימים שאסור להתנות תנאי כזה.

  • מאחר שהתנו מתחלה בו כך – כאשר מתנים מראש שהלווה ייתן למלווה את העבודות, הרי שלדעה שטובת הנאה היא ממון, התנאי הופך את הדבר לריבית קצוצה ממש.
  • אסור – גם אם לא התנו מראש, אך הלווה אינו רגיל, בזמן שגרה, לתת עבודותיו למלווה, הדבר נראה כאילו הוא עושה זאת כהכרת טובה על ההלוואה, ולכן אסור מדרבנן, כיוון שלא התנו מראש.
  • וכן כל טובת הנאה – איסור זה אינו מוגבל למסירת עבודות בלבד; גם התחייבויות דומות, כגון לקנות דווקא מהמלווה או להעדיף אותו בעסקאות אחרות נכללות בכלל “טובת הנאה” האסורה.
  • שרי – כאשר מדובר ביחסי ידידות הדדיים, בהם האחד מיטיב עם חברו ולהיפך, ללא קשר מיוחד להלוואה, הדבר מותר, שכן זו טובת הנאה טבעית בין ידידים, ולא ריבית.

[1] ש”ך ס”ק א.

[2] לדעת הרמב”ם, אם הלווה נותן את התוספת בתור מתנה, ולא מציין שהיא ניתנת עבור ההלוואה [בגלל “מעותיך שהיו בטלות אצלי”], מותר למלווה לקבלה.

[3] ראה פרטי דן זה בסימן קעג סעיף א.

[4] ש”ך ס”ק ה.

[5] כפי שלומדים בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שמח סעיף א), שאיסור גניבה חל גם במקרה שגונב על מנת להחזיר , שמא ירגיל בכך.

[6] איסור זה נלמד מהכלל “מתנה על מנת להחזיר, שְׁמָהּ מתנה”. על פי כלל זה, אדם יוצא ידי חובה ביום טוב ראשון של סוכות בלולב חברו, שניתן לו במתנה על מנת להחזיר (ראה אורח חיים סימן תרנח סעיף ד). אמנם נראה לי שאין האיסור חל אלא כשהמלווה אינו מחזיר מיד, כפי שמשמע בבבא מציעא (סג, א), שהוא מקור דין זה. ושם הרי מבואר שאיסור זה חל במקרה שהמלווה אוכל את פירות שדה הלווה. ואם הלווה מחזיר לו מעותיו, מחזיר לו המלווה את השדה וגם את שווי הפירות שאכל. ואת זה אסרו משום “ריבית על מנת להחזיר”, וכן הוא להלן בסימן קעד סעיף ה.

[7] זו חומרה של חכמים, מפאת הדימוי להלוואה. אבל מעיקר הדין אין כאן איסור, כי על הניכוש שעשה יכול לבקש שכר.

[8] כך משמע בדרכי משה ס”ק ה.

[9] כמובא ביורה דעה סימן רמו סעיף ה.

[10] כך מבואר בבית יוסף, שם הסביר: מדובר רק בחשש איסור דרבנן, ובספק דרבנן ההלכה היא להקל. מלבד זאת, הרי טעם המקילים מסתבר.

[11] כך כתב הב”ח (אות ו). עם זאת, הוא הבין שהמחבר פסק לחומרה, כפי שנוהג במקומות רבים, כאשר המחבר כותב בשם “יש אומרים”, כלומר, הוא מצא דעה כזו אצל אחד הפוסקים. אך בעוניי נראה שכאן נקט המחבר בלשון יש אומרים כדי להדגיש שהוא לא סבור בהכרח כי הלכה כמותו, אלא רק מצטט את הדעות השונות. ובבית יוסף, הוא ציטט את רבנו ירוחם רק בלשון שנראה לרבנו ירוחם שזה אסור, וטרח הבית יוסף לנסות להסביר בלשון “ואפשר שטעמו”. מכאן עולה כי הבית יוסף הסתפק אם להכריע כמותו בדין זה. ולכן בשולחנו הביאו להלכה בשם “יש אומרים”. אולם הש”ך בס”ק כ, והט”ז בס”ק ח פסקו כדעה זו של “יש אומרים”, מה שמעיד שדעה זו נראתה להם עקרונית, ויש להכריע כמותה להלכה.

[12] ראה ברמ”א יורה דעה (סימן רמג סעיף ב), שם ציין, כי לא לכל הדינים קיימת כיום ההגדרה “תלמיד חכם”.

[13] ועיין להלן סעיף כב.

[14] ואין לחשוש שיעיד שקר בגלל תאוות כסף, כי לא עשה עבירה כדי להרוויח כסף, אלא כדי לסייע ליתום.

[15] בהלוואה המוגדרת “קרוב לשכר ורחוק להפסד” מוסכם מראש בין הצדדים שאם הלווה ירוויח בזכות ההלוואה, הוא ייתן למלווה חצי מהרווחים. ואם לא ירוויח, או אף יפסיד, הוא לא יידרש לשלם יותר ממה שלווה, ולא תתווסף ריבית על החוב. זהו תנאי שנחשב ‘קרוב לשכר’ משום שיש סיכוי טוב שהלווה יוכל להרוויח, ו’רחוק להפסד’ כי לא צפוי שום הפסד, כי הלווה חייב להחזיר בכל מקרה את הסכום שלווה. ריבית כזו אסורה מדרבנן.

[16] כך מבואר במדרש רבה (שמות לא, ד): “בּוֹא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו, ה): “כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם”, וּמִי הָיָה זֶה? עוֹבַדְיָה! שֶׁהָיָה עָשִׁיר, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, ג): “וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עוֹבַדְיָה אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת”, וְהָיָה עָשִׁיר יוֹתֵר מִדַּאי, וְהוֹצִיא כָּל מָמוֹנוֹ לִצְדָקָה – שֶׁהָיָה זָן אֶת הַנְּבִיאִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא כָּל אוֹתוֹ הָרָעָה, הָיָה לֹוֶה בְּנֶשֶׁךְ מִן יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, מַה שֶּׁהָיָה מַסְפִּיק לַנְּבִיאִים…”.

[17] מה שלמדו מעובדיה הנביא היתר זה להלוות בריבית במצבי פיקוח נפש, ולא הסתמכו על הכלל הגדול “פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה”, נראה לי שזהו משום שיש אומרים (עיין שו”ת נודע ביהודה תניינא יורה דעה סי’ ר”י, תשובת בנו) שדוקא בפיקוח נפש מיידי מותר לעבוד על דין תורה.

כדי להוכיח את אי נכונותה של דעה זו, הביאו ראיה מעובדיה הנביא. ממעשהו מוכח בבירור מוחלט, שאע”פ שלא היה פיקוח נפש מיידי, בכל זאת עבר על איסור ריבית, משום פיקוח נפש עתידי. הרי שגם פיקוח נפש עתידי, מתיר לעבור על המצוות.

מכאן יש ללמוד כי צדקו דברי שו”ת מים חיים (חלק ג סימן קט), החולק על פסיקה זו של בן הנודע ביהודה, ופסק להלכה כי גם פיקוח נפש רחוק, נקרא פיקוח נפש.

[18] לא זכיתי להבין מדוע סעיף זה לא הובא לאחר סעיף יב, שכן סעיפים ז-יב דנים ברווחים דומים לריבית, אך אינם ממוניים, וכאן מדובר באותו סוג של טובת הנאה.

קיצורי הלכות – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו (סימן קס)

  1. איסור ריבית הוא איסור חמור, והוא נזכר בתורה כמה פעמים כדי להדגיש את חומרת ההלוואה בריבית. [א] העובר על איסור זה, נכסיו מתמוטטים, והוא נחשב כאילו כפר ביציאת מצרים
    ובא־לוהי ישראל. [ב]
  2. לא רק המלווה עובר על האיסור, אלא גם הלווה, ואף העדים, הערב והסופר עוברים על האיסור. [א]
  3. מלווה ישראל המלווה בריבית לישראל חברו, בטענה שקרית שהמלווה הוא גוי והוא עצמו אינו אלא מתווך, הקב”ה ייפרע ממנו. [ג]
  4. אסור ללווה, מדרבנן, להוסיף בעת פירעון החוב, ותוספת זו נקראת ריבית מאוחרת. [ד] אולם אם נתן מתנה לאחר שפרע את חובו, ואינו אומר שהיא ניתנת בעבור ההלוואה, הדבר מותר. [ו]
  5. מוכר שאִפשר לקונה לשלם במועד מאוחר יותר בלי לדרוש תוספת תשלום, והקונה הוסיף מעצמו בעת התשלום, אין בכך איסור. [ד]
  6. כמו כן, אסור ללווה לתת בעת החזר החוב תוספת כסף בתורת מתנה. אם נתן תוספת, והמלווה ביקש להחזירה אך הלווה מחל לו עליה, רשאי המלווה להשאירה בידו. [ה]
  7. אסור לתת למלווה מתנה מראש, ודבר זה נקרא ריבית מוקדמת. [ו]
  8. אין למלווה ליהנות מרכושו של הלווה שלא ברשותו, אפילו הנאה שהיה מקבל ממנו גם אלמלא הלווה לו. אולם ברשותו מותר, כל עוד הדבר אינו נעשה בפרהסיה. [ז]
  9. אסור ללוות ולהלוות בריבית לבני משפחה בוגרים, ואיסור זה הוא מן התורה, כבכל אדם. ואילו בבני משפחה הסמוכים על שולחנו, האיסור אינו אלא מדרבנן. [ח]
  10. כל זמן שהלווה לא פרע את חובו, אסור למלווה לקבל ממנו כל הנאה שלא היה מקבל אלמלא הלווה לו כסף, כגון לדור בחצרו בחינם או שהלווה ילמד את בנו. אף לכבדו בכיבוד שלא היה רגיל לעשות קודם לכן אסור. [ט-יב]
  11. מותר לאדם לתת כסף למלווה כדי שילווה לחברו בלי ריבית. [יג]
  12. אסור למלווה להתנות עם הלווה שילווה לו בלי ריבית, בתנאי שייתן כסף לאדם שלישי. [יד]
  13. מותר לתת כסף למתווך כדי שיבקש בעבורו הלוואה בלי ריבית. [טז]
  14. מותר להלוות בריבית דרבנן כספי יתומים. לדוגמה: האפוטרופוס מלווה את הכסף לאדם היודע לנהל השקעות, ומתנים ביניהם שאם ההשקעה תצליח, הלווה ייתן מחצית מן הרווח ליתום; ואם ההשקעה תיכשל, יחזיר ליתום את כל הכסף ללא ניכוי. [יז]

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז