0

דין הפוסק על הפירות כפי השער - סימן קע"ה

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ח’ סעיפים

 

 

סימן זה מיוסד על כמה כללים עקרוניים בדיני מקח וממכר הנוגעים לאיסור ריבית, ואלו הם:

  • אדם ש”יש לו” סחורה:

אדם שמחזיק בפועל את הסחורה, רשאי למוכרה בפחות משוויה בשוק, למרות שהתשלום מבוצע לאלתר, ומסירת הסחורה נעשית רק לאחר זמן. טעם הדבר: הוזלת המחיר נובעת מכך שהמוכר נהנה מתשלום מיידי. אין זה דומה למוכר ביוקר מפני שאינו מקבל את הכסף לאלתר (ועיין סימן קעג סעיף ז).

  • מי שאין בידו סחורה, ואין לה שער קבוע בשוק:

כאשר הסחורה אינה מצויה ברשות המוכר, וגם אין לאותה סחורה מחיר שוק ידוע, אינו רשאי למכור בזול עתה ולהתחייב לספק את הסחורה לכשיהיה לו, כאשר יעלה שוויה. הטעם: הכסף שקיבל אינו נחשב כתמורה על המקח, אלא כהלוואה, שהרי אין כאן מכירה ממשית אלא הבטחה עתידית בלבד. נמצא שהוא “מוזיל” מפני שהלווה לו כסף. זהו איסור מדרבנן, אבל מן התורה אין איסור, שלא נאסר אלא בדרך הלוואה, וכאן זו דרך מכירה.

  • סוחר שאין בידו סחורה, אך יש לסחורה שער קבוע בשוק:

סוחר שאינו מחזיק את הסחורה בפועל, אך מדובר בסחורה שיש לה מחיר שוק ברור, מותר לו למוכרה לפי שער השוק, לקבל את הכסף עכשיו, ולספק את הסחורה לאחר זמן, אפילו אם בינתיים יתייקר שוויה. הטעם: בכסף שקיבל, יכול המוכר לקנות את הסחורה מיד, לכן מחשיבים אנו את הסחורה כאילו כבר נקנתה לקונה ששילם עליה. ולפיכך, התייקרות הסחורה שחלה בהמשך ארעה בנכסי הקונה, ואין זו ריבית.

בסימן זה דנים בכללים אלה, ויתבאר מתי נחשב שהמוכר “יכול לקנות” את הסחורה, ומתי נחשב הדבר כאילו “יש לו” את הסחורה. וכן מהי סחורה שיש לה “שער קבוע”, ומהי סחורה שאין לה שער.

 

 

סעיף א

(א) א אין פוסקין על הפירות על שער של עיירות, מפני שאינו קבוע (ב). ב אבל פוסקים על שער שבמדינה, שהוא קבוע (ג). ומשיצא השער של מדינה מותר להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו אותם פירות כל השנה כשיעור מעותיו ג כפי אותו השער, אפילו אם יתייקרו ואפילו אם אין למוכר פירות (ד). הגה: ויש אומרים דפוסקין על שער של עיירות (ה) (תוספות והרא”ש וטור והג”א). ויש להקל באיסור דרבנן (ו) (ד”ע).

א כמימרא דר’ אסי א”ר יוחנן, ב”מ דף עב, ב. הרי”ף והרמב”ם בפ”ט מה”מ ה”ד. ב משנה שם וכדאמר רב אסי לרבי זירא. ג כדמפרש שם בגמרא דף סג, ב דא”ל שקולא טיבותך ושדיא אחיזרא מאי אהנית לי אי הוה זוזי בידי הוה מזביננא בשילי ובהיני בזולא.

 

  • הקדמה לסעיף – בתקופתם, לא היה שוק רחב כדוגמת שווקי זמננו, אלא בעיקר מסחר מקומי בעיירות השונות. בתחילת עונת שיווק התוצרת החקלאית, היו מחירי הסחורה תנודתיים מאוד, ולא יציבים. עם התקדמות העונה היה מחיר הופך ליציב ואחיד במחוז כולו – לא בעיירה פלונית בלבד – והוא הנקרא “שער מדינה”. שער זה היה יציב וקבוע למשך תקופה, ללא תנודות יומיות.
  • מפני שאינו קבוע – סוחר המוכר לפי שער העיירות שאינו קבוע, והסחורה אינה מצויה בידו, דינו כהוזלה מחמת הקדמת המעות, כי אין כאן שער קבוע לסמוך עליו. הדבר אסור, כי הכסף שקיבל נחשב מדרבנן כהלוואה, ולא כתמורה למקח.
  • שהוא קבוע – מפני שהוא קבוע, רשאי הסוחר למכור גם סחורה שאינה מצויה באוצרו (מחסנים), הואיל ויכול לקנותה בכל עת לפי השער הידוע.
  • ואפילו אם אין למוכר פירות – לאחר שיצא שער המדינה, ביכולת הסוחר לקנות את הסחורה בכל עת, ולמוסרה לקונה לפי שער זמן הקנייה. לפיכך מחשיבים את הסחורה כאילו באה כבר ליד הקונה, והסחורה שלו היא שהתייקרה, ואין בזה שמץ ריבית.
  • דפוסקין על שער של עיירות – לדעת המקילים, אף שמחיר העיירות אינו יציב לגמרי, מכל מקום יש לסחורה מחיר מסוים, ומותר למכור על פיו.
  • ויש להקל באיסור דרבנן – כי נחלקו בזה הראשונים: הרמב”ם מחמיר ואוסר לפסוק על שער העיירות, ואילו הרא”ש מיקל. ומאחר שכל האיסור כאן הוא מצד דרך מקח וממכר, שאינו אלא מדרבנן, הכלל הוא שפוסקים לקולא. מנהג הספרדים להחמיר כדעת השולחן ערוך, ומנהג האשכנזים להקל כדעת הרמ”א.

 

 

סעיף ב

ד היו החדשות במדינה ד’ סאין (ז) בסלע, וישנות שלשה בסלע (ח), אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן (ט).

ד לשון הרמב”ם בפ”ט מה”מ דין ד’ כפי גירסתו בברייתא שם דף עב, ב. והטעם, שכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע, ה”ה שם.

 

  • היו החדשות במדינה ד’ סאין – החיטים החדשות טרם יבשו כל צרכן, וטחינתן קשה יותר. לפיכך נמכרות הן בזול, ובסלע מקבלים ארבע סאין.
  • וישנות שלשה בסלע – החיטים הישנות יבשות לגמרי, וקל לטחון אותן. משום כך הן משובחות ומחירן גבוה יותר – שלוש סאין בלבד בסלע.
  • עד שיצא השער לחדש ולישן – כל עוד נקבע שער לאחד מן הסוגים בלבד – החדש או הישן –אין כאן שער קבוע כלל, מאחר שאין כאן שער אחיד (ומה שכבר יצא, הוא שער זמני חסר יציבות). רק קביעת מחיר ברור לשניהם יחד, נחשב הדבר לשער מדינה גמור, ומותר לפסוק על פיו.

 

 

סעיף ג

ה היו חטין של לקוטות (פירוש: עניים המלקטין לקט שכחה ופאה) ו ד’ סאין בסלע (י) ושל בעל הבית ג’ (יא), פוסק ללקוטות כשער הלקוטות (יב). ולא יפסוק לבעל הבית עד שיקבע השער לבעל הבית (יג).

ה שם בברייתא ופירש רש”י דסתם תבואות לקוטות אינן יפה וכו’. ו פירוש לא יפסוק לב”ה מד’ אבל משלש יכול לפסוק.

 

  • ד’ סאין בסלע – תבואת הלקוטות זולה יותר, כי העניים מערבים יחד תבואות מסוגים שונים, שאיכותן ירודה. לפיכך שוויה פחות, ונמכרת ארבע סאין בסלע.
  • ושל בעל הבית ג’ – תבואת בעל הבית נקייה ומשובחת יותר, ומחירה גבוה יותר – שלוש סאין בלבד בסלע.
  • פוסק ללקוטות כשער הלקוטות – אף אם טרם נקבע שער לחיטי בעל הבית, מותר לפסוק לפי שער הלקוטות, כי הם נחשבים גם כשני מינים לעניין זה, וגם כשני שווקים נפרדים, מאחר שתבואת הלקוטות מעורבת ואינה משתווה לשל בעל הבית: הלקוטות אינם קונים מבעלי בתים, ולפיכך אין תלות בין שני השערים.

אין זה דומה ל”חדשות וישנות”, כי שם שני הסוגים שייכים לאותו שוק, והשער אינו נחשב יציב עד שייקבע לשניהם יחד.

  • עד שיקבע השער לבעל הבית – בעלי בתים אינם קונים תבואה מן הלקוטות,[1] ולכן אין משמעות לכך שיש שער ללקוטות בלבד. כל עוד לא יצא שער ברור לתבואת בעלי הבתים, אין לפסוק על פיו, עד שיצא שער מיוחד לחיטי בעלי הבתים.

 

 

סעיף ד

ז אם היה למוכר מאותו המין, אף על פי שעדיין לא נגמרה מלאכתו, מותר לפסוק עליו עד כדי השיעור שיש לו (יד), אף על פי שעדיין לא יצא השער (טו). ח והוא שלא יהא מחוסר אלא מלאכה אחת או שתים (טז), אבל אם מחוסר שלשה מלאכות, אסור (יז).

ז משנה שם. ח כמימרא דרב שם דף עד, א. הרי”ף והרא”ש והרמב”ם בפ”ט מה”מ ה”ב.

 

  • עד כדי השיעור שיש לו – ההיתר לפסוק עמו הוא רק עד הכמות שיש למוכר מאותו המין. וצריך שתהא בידו כל הכמות שמבקש הקונה.[2]
  • שעדיין לא יצא השער – כפי שנתבאר בהקדמה לסימן, אדם שיש לו סחורה רשאי למוכרה בכל מחיר שירצה, אפילו בפחות ממחיר השוק, שהרי אין כאן הלוואה אלא מכירה גמורה.
  • מלאכה אחת או שתים – כלומר, אף שהסחורה אינה מוכנה למסירה מיידית, כגון שצריך לעשות בה מלאכה אחת או שתיים עד שתהא ראויה לקונה, עדיין נחשב הדבר כאילו הסחורה ברשותו. כגון ענבים שהוכנסו לכלי כדי להתחמם ולהתבשל כל צרכם לפני הדריכה, שאז נותרו שתי מלאכות בלבד: הוצאתן מן הכלי, ודריכתן. מותר לפסוק עליהן, כי הן נחשבות כסחורה שכבר יש לו.
  • אם מחוסר שלשה מלאכות, אסור – כאשר הסחורה דורשת שלוש מלאכות או יותר, אין זה נחשב שיש לו את הסחורה, כי הסחורה לא מוכנה ונגישה. לכן אסור לפסוק עליה, כי המעות נחשבות כהלוואה.

 

 

סעיף ה

(יח) ט הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום, כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתן הוא (יט), י וצריך שינכה למוכר החסרון שראויין להתחסר לפי המדה ולפי הזמן (כ).

ט כדאמר רבא לרב אדא שם דף סג, ב. י הרא”ש שם. ועיין בח”מ סי’ רצב דין החסרון.

 

  • הקדמה לסעיף – כבר נתבאר שמותר למכור סחורה לפי השער העכשווי הנמוך, אף שמסירתה תהיה רק לאחר זמן, כשתתייקר. אף שבפועל יקבל אותה מאוחר יותר, הסחורה נחשבת כשייכת לקונה כבר משעת התשלום. בסעיף זה יתבאר כי רק סחורה מותר למכור בזול, אבל הטבה נוספת שמקורה בהקדמת המעות, אסורה, מאחר וכל זמן שלא נמסרה הסחורה בפועל לקונה, ההטבה נחשבת כריבית תמורת קבלת הכסף. והובאו שתי דוגמאות להטבה, שאסור לקונה לקבל מן המוכר.
  • צריך שיתן הוא – אף שהסחורה אינה מצויה בידי המוכר, מותר לקונה לשלם בזול אם יצא השער, כי אם היה רוצה, היה יכול לקנות את הסחורה בעצמו ממקום אחר. אלא שבמקומות מסוימים, כדי לרכוש סחורה שבידי אחרים, נזקקים לסרסור – מתווך המכיר את בעלי הסחורה. שכר זה נחסך מן הקונה, הואיל והמוכר מביא את הסחורה מהסוחרים. חיסכון זה נחשב כרווח שקיבל הקונה מפאת הקדמת המעות, ואסור לו להנות ממנו. לפיכך ינכה הקונה את שכר המתווך מן הסכום המשולם למוכר.
  • להתחסר לפי המדה ולפי הזמן – כאשר הקונה פוסק על כמות מסוימת של סחורה, מחשיבים אותה כשלו כבר משעת התשלום. אם תעלה מחירה, הסחורה שבבעלותו היא שהתייקרה. אבל במציאות, הסחורה עדיין מצויה ביד המוכר, ובחודשים שבין הרכישה למסירת הסחורה מצוי הוא שהסחורה מתמעטת מחמת קלקול או אכילת עכברים.

אם ייתן המוכר לקונה את מלוא הכמות שסוכמה, ייראה הדבר כאילו הוסיף בכמות הסחורה מעבר לנדרש, מחמת הקדמת המעות. לכן צריך לנכות מן הכמות את שיעור החיסרון הרגיל להתחסר (לפי הזמן וסוג הסחורה) בין הרכישה להעברת הסחורה בפועל, כדי שלא ייראה כתוספת שאינו זכאי לה.

 

 

סעיף ו

הפוסק על הפירות ונתייקרו בשעת הפרעון (כא), יא יכול לָשׁוּם הפירות שנפסק עליהן במעות וליתן לו פירות אחרות (כב), אבל מעות אינו יכול ליתן (כג). יב ויש מי שאומר שיכול ליתן מעות (כד). הגה: ויכול לפסוק על שער שבשוק על פירות האחרות כאילו נותן לו מעות עכשיו (כה). ודוקא שלא שָׁם הפירות הראשונים על מעות, רק אומר: כך וכך סאה חטין יש לי אצלך תן לי בהם כך וכך יין או שאר דבר, אבל אם שָׁם אותו על דמים שאמר: כך וכך הם דמי החטין תן לי בהם יין, אסור, דהוי כאילו הלוה לו מעות דאין פוסקין עליהן כשאין המעות בעין אלא כשיש לו (כו) (כך דקדק הב”י מל’ ר”ן ונ”י), כמו שנתבאר סימן קס”ג (כז).

יא טור בשם הרשב”ם ושכן הסכים הרא”ש. יב טור בשם ר”ת והביאום התוספות שם דף סג, א בד”ה דא”ר ינאי וכו’.

 

  • ונתייקרו בשעת הפרעון – כפי המצופה. אין בזה ריבית, כי הסחורה נחשבת כשייכת כבר לקונה משעת התשלום, ועליית הערך היא רווח שלו.
  • וליתן לו פירות אחרות – כשתגיע שעת הפירעון, רשאים הצדדים להעריך את שווי הסחורה שנרכשה. כגון שקנה תבואה ושילם עליה 100, ועכשיו היא שווה 130. רשאי הקונה, בהסכמת המוכר, להמיר את התבואה בסחורה אחרת, כגון יין בשווי 130.
  • אבל מעות אינו יכול ליתן – אין המוכר רשאי לשלם לקונה מעות במקום הסחורה, כי הדבר נראה כמי שהלווה 100 ומקבל חזרה 130. וכאילו נועדה המכירה כולה לשמש ככיסוי להלוואה שהוצמדה לעלייה הצפויה במחיר התבואה.
  • שיכול ליתן מעות – לדעת המקילים, כיוון שמבחינה משפטית הסחורה נקנתה כבר לרוכש, הרי כשם שיכול לקבל את הסחורה עצמה או סחורה אחרת בשוויה, כך יכול לקבל את ערכה במעות. לשיטתם אין חשש ריבית, כי מדובר בפדיון שווי החפץ הקנוי.
  • כאילו נותן לו מעות עכשיו – כלומר הגיעה כבר עת פירעון הסחורה. באותה שעה, רשאים הצדדים להסכים להמיר את הסחורה הקנויה בסחורה אחרת, אף אם בפועל, תיעשה מסירת הסחורה השנייה מאוחר יותר, בשעה שמחירה צפוי להתייקר. גם זה מותר, כי מותר להחליף סחורה קנויה בסחורה אחרת, כל עוד יש שער קבוע (“יצא השער”), אף אם “אין לו” את הסחורה השנייה בפועל.
  • אלא כשיש לו – אף כשמחליפים מסחורה לסחורה, צריך להיזהר שלא להגדיר את ההמרה במפורש כעסקה כספית. אם יאמר: “סחורתך שווה עתה 130, אתן לך סחורה אחרת תמורתה בשווי 130, ותקבל אותה בעוד כמה חודשים”, כשיש סבירות חזקה מאד לעליית מחיר. אמירה זו נראית כהצמדה לערך הכספי של הסחורה החדשה, ולא כהמרת סחורות, ונראית כהלוואה בריבית. המרה זו צריכה להיעשות כפיסוק סחורה בסחורה, ללא אזכור מפורש של סכום כסף.
  • כמו שנתבאר סימן קס”ג – שם נתבאר דין המאחר בתשלום הסחורה שרכש, שמפאת איחורו נדרש לשלם יקר יותר. כאן לעומת זאת מדובר במי שמקדים את התשלום, ובתמורה מקבל מחיר זול. אולם יש השקה בין שני הסימנים בדין המרת סחורה בסחורה: שם נתבאר שהמרת סחורה בסחורה כשאינה מצויה בידו – אסורה, כי הדבר נראה כהצמדת ההלוואה לערך הסחורה, ולא כמכירה ממשית, ודין זה חוזר ונוהג כאן.

 

 

סעיף ז

(כח) יג כיון שנקבע השער, מותר לפסוק על שער הגבוה (כט). כיצד, היו חטין נמכרות ד’ סאין בסלע (ל), יד ופסק עמו שיתן לו החטין כשער הזול (לא), אם עמדו אחר כך עשר סאין בסלע (לב) טו נותן לו עשר סאין בסלע (לג). נתן לו המעות סתם (לד), ולא פסק עמו כשער הגבוה (לה), והוזלו (לו), נותן לו כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות (לז), טז ומי שחזר מקבל מי שפרע (לח). ואם היה שליח לאחרים (לט), אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר דמים (מ), יז ואין השליח ולא המשלח מקבלים מי שפרע (מא).

יג שם במשנה דף עב, ב (ול’ הרמב”ם פ”ט מה”מ ד”ה). יד שם במשנה וכת”ק. טו כרב פפא שם עד, ב. טז שם. יז מהא דאמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכו’ וכפירוש רש”י שם.

 

  • הקדמות לסעיף:

א. סעיף זה אינו דן באיסור ריבית, אלא הובא כאן בהקשר למכירה על פי השער.

ב. הנידון בסעיף זה הוא: המקדים מעות לפני קבלת הסחורה מרוויח בדרך כלל, כי המחיר נוטה לעלות, ויקבל סחורה בזול. אולם ייתכן שהמחיר דווקא ירד, ואז יפסיד, כי הסחורה שיקבל שווה פחות.

ג. מושג “מי שפרע”: מן התורה, תשלום המעות מקנה את הסחורה לקונה, אף אם לא הועברה לידו, וזהו דין “מעות קונות”. אולם חכמים תיקנו שבתשלום לבד הקניין אינו נגמר, אלא נדרשת משיכה או קניין אחר. כל עוד לא נמשכה הסחורה, יישא המוכר באחריותה אם תתקלקל או תיאבד, וייתן לו סחורה אחרת. משיכת הקונה מסלקת מן המוכר את אחריותו (כל זמן שלא פשע).

למרות שעל פי תקנה זו, תשלום לבדו אינו גומר את המקח, אסור למי מהצדדים לחזור בו. כי סוף סוף, מן התורה “מעות קונות”. ואם אכן חזר בו אחד מהם, העסקה אמנם מתבטלת והמוכר משיב את הכסף. אך תיקנו חכמים שיקבל החוזר בו קללת “מי שפרע”: לפני השבת הכסף, אומרים לו “מי שפרע מדור המבול ומדור ההפלגה, הוא ייפָּרע ממי שאינו עומד בדיבורו”.

  • מותר לפסוק על שער הגבוה – כלומר מותר להתנות מראש שאם יוזל המחיר לאחר מכן, יקבל הקונה כמות גדולה יותר, לפי ערכה בשעת המסירה. זהו “שער גבוה”, שבו מקבלים יותר סחורה עבור אותו סכום.
  • חטין נמכרות ד’ סאין בסלע – זהו מחיר גבוה יחסית.
  • שיתן לו החטין כשער הזול – התנו ביניהם שאם המחיר יֵרד, יקבל הקונה כמות גדולה יותר, בהתאם לשער החדש שיהיה.
  • עשר סאין בסלע – המחיר ירד באופן משמעותי.
  • נותן לו עשר סאין בסלע – המוכר נותן לקונה כמות סחורה לפי ערך השער בשעת המסירה, כפי שהותנה.
  • נתן לו המעות סתם – הקונה שילם ללא כל תנאי לגבי ירידת המחיר.
  • ולא פסק עמו כשער הגבוה – כלומר לא התנה שיקבל יותר סחורה אם יוזלו המחירים. זה נקרא “שער גבוה”, מפני שמקבלים בו כמות רבה יותר של סחורה.
  • והוזלו – ואכן המחירים ירדו, בניגוד לציפיות.
  • כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות – כיוון שלא הותנה כלום, חייב הקונה לקבל לפי המחיר שסוכם בעת התשלום.
  • ומי שחזר מקבל מי שפרע – אם הקונה חוזר בו משום שאינו רוצה לקבל כמות קטנה – הריהו מקבל קללת “מי שפרע”, שהרי מן התורה מעות קונות (מובן מאליו כי גם המוכר יקבל “מי שפרע” אם יחזור בו, אבל אין זה מצוי כל כך).
  • ואם היה שליח לאחרים – מי שסיכם עם המוכר אינו הקונה עצמו, אלא שליח שפעל בשמו, ושכח להתנות כי אם יוזלו המחירים יקבל כמות גדולה יותר של סחורה.
  • כשער הזול או מחזיר דמים – כמות הסחורה שהקונה צריך לקבל היא רק לפי המחיר הזול. ואם אינו חפץ בכך, רשאי הקונה (המשלח) לומר: “לא שלחתיך לעשות לי מקח רע”, ולכן העסקה מתבטלת, אך מבלי שיקבל קללת “מי שפרע”.
  • ואין השליח ולא המשלח מקבלים מי שפרע – השליח אינו מקבל קללה, כי אינו קונה ולא מוכר. הקונה אף הוא לא מקבל קללה, כי השליח חרג משליחותו, ולפיכך שליחותו בטלה ועמה גם העסקה.

 

 

סעיף ח

יח מקח שנעשה באיסור (מב), כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר (מג) וכיוצא בזה (מד), המקח קיים בענין שלא יהא בו רבית (מה), יט והוא שנתקיים המקח באחת מדרכי ההקנאות (מו), אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע (מז), בטל לגמרי (מח).

יח הרא”ש שם בפסקיו אהא דאמר אביי האי מאן דמסיק ד’ זוזי דרביתא וכו’ שם דף סה, א. וכתב הריב”ש בתשובה סימן ש”ה. יט הרשב”ץ בתשובה ח”ב סי’ רפ”ט בשם הרמב”ן (וכ”כ הרב בח”מ סימן ר”ט ס”ו) והכי דייק ל’ גאון.

 

  • מקח שנעשה באיסור – באיסור דרבנן (כגון מקח שנקבע בו מחיר גבוה יותר, מחמת דחיית תשלום (אגר נטר), או כל עסקה אחרת שיש בה אבק ריבית).
  • שהוסיף במקח משום אגר נטר – קבעו מחיר גבוה יותר, מפני שהתשלום יינתן מאוחר יותר – זהו איסור דרבנן.
  • וכיוצא בזה – כל עסקה אחרת שיש בה תוספת או תנאי הנובעים מעיכוב המעות, או מההמתנה לפירעון, אשר נאסרו מדרבנן.
  • המקח קיים בענין שלא יהא בו רבית – אף שהעסקה נעשתה באיסור, אין אומרים שהמקח בטל. העסקה קיימת, אלא שאין הקונה חייב לשלם את תוספת הריבית שסוכמה. ואם כבר שילם את הריבית, אינו יכול לתבוע את המוכר בבית דין ולכופו להחזיר, כדין אבק ריבית שאינה יוצאת בדיינים. ומכל מקום יש עליו חיוב להחזיר לצאת ידי שמים.
  • באחת מדרכי ההקנאות – כל זה דווקא כאשר נעשה קניין גמור – משיכה, הגבהה וכדומה, שאז המקח חל, ואין לבטלו אלא רק להסיר את הריבית.
  • אלא לענין מי שפרע – היינו שלא נעשה קניין כלל, אלא רק נתן מעות, שאז מדרבנן הקניין לא חל.
  • בטל לגמרי – בכגון זה, כיוון שלא נעשה קניין כלל, אין לעסקה תוקף מחייב, ויכול כל אחד מן הצדדים לחזור בו. חכמים לא העניקו תוקף לעסקה שנעשתה בניגוד לתקנתם (ללא קניין גמור). מה שאין כן במקום שנעשה קניין גמור, שאז המקח חל גם מן תורה וגם מדרבנן. וכיוון שהעסקה עומדת בעינה, אין לבטלה, אלא צד הריבית שבה מתבטל.

 

 

[1] או בגלל האיכות הירודה או בגלל שאין זה מכבודו. והלקוט לא לוקח מבעל הבית, כי אין לו אמצעים לכך.

[2] אין זה דומה לדין הלוואת סאה בסאה, שבו די אם יש לו למלווה מקצת כדי להלוות על סמך הסחורה שבידו. שונה הוא דין סאה בסאה, שמעיקר הדין, מן התורה, אין שם ריבית כלל, וכל האיסור אינו אלא מפני מראית עין בלבד – ולפיכך הקילו שם להחשיב גם מקצת כיש לו. אבל בנדון דידן, הרי מדובר במכירה, ואם מוזיל במחיר, הרי זו ממש הלוואה, וכל מה שלא נאסרה ריבית זו מן התורה, הוא משום שהלוואה זו נעשתה בדרך ממכר, אבל כיוון שזו ממש הלוואת ריבית, דינה חמור יותר.

 

קיצורי הלכות – דין הפוסק על הפירות כפי השער (סימן קעה)

  1. מותר לאדם למכור סחורה לפי המחיר של אותו יום, לקבל את הכסף מיד ולתת את הסחורה מאוחר יותר, אף שייתכן שמחירה יעלה, בתנאי שבאותו יום יש לסחורה מחיר ידוע. [א]
  2. אולם אין המוכר רשאי לתת לקונה כסף בשווי הסחורה במקום את הסחורה עצמה. [ו]
  3. מי ששילם על סחורה, ועדיין לא הועברה לרשותו באחד מדרכי הקניינים, אסור לו ולמוכר לחזור בהם. אם אחד מהם חזר בו, העסקה בטלה, אך החוזר בו מקבל קללה שה’ יעניש אותו. [הקדמה לסעיף ז]
  4. מי שקיבל כסף בעבור סחורה שעתידה להתייקר, ולאחר מכן הוזלה הסחורה והקונה מבקש לחזור בו מן העסקה ולקבל את כספו חזרה, אסור לו לעשות כן. אם חזר בו, חייב המוכר להחזיר לו את כספו, והקונה מקבל את הקללה. [ז]

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז