האם קבלן אחראי על גנבה שביצע אחד מעובדיו ?
סימן של"א
1. השאלה
2. אחריות הקבלן על גנבה שביצע העובד שלו
3. קבלת אחריות על ידי הקבלן
4. חיוב מדין מנהג
5. חיוב מדיני דגרמי
6. אחריות הבעלים
7. פסק
8. הערות
1. השאלה
ראובן הוא קבלן ובונה את הקומה השנייה של הבית של שמעון, עולה שהגיע לפני כמה ימים בארץ. הפועלים של ראובן נכנסו ברשות בקומה ראשונה של שמעון וגנבו חפצים. הם פועלים ערבים מן השטחים ואין דרך לתבוע אותם. שמעון תובע את ראובן לשלם לו את החפצים שנגנבו.
טענת שמעון היא שהוא ביקש מראובן לשמור על הבית שלו, היות והוא עצמו עובד במשך היום ואינו יכול לשמור את תכולת ביתו והוא טוען שראובן קיבל על עצמו את השמירה. ראובן מכחיש ואומר שקיבל על עצמו את שמירת הנפשות ובדיקת טיב העבודה על ידי שומר ששמר על העבודות בארבעה בתים.
אחרי החקירה התברר שהחפצים לא היו נעולים בארון בחדר נעול. שתי טבעות שערכם רב נגנבו ככל הנראה מהמטבח בו עבד מי שעבד על האריחים במטבח. "כנראה", כי שמעון חיפש את הטבעות במשך יומיים שלושה וביום רביעי כשחזר מעבודתו והיו לו חפצים בתיק ועוד חפצים על השולחן בחדר מדרגות שנגנבו אותו יום, אז התברר לו שגם הטבעות נגנבו ולכן לא מוצא אותם. שאר חפצים נגנבו ביום רביעי אחרי ששמעון חזר מעבודתו. אולם הוא יצא שוב ואינו ידוע אם נגנבו בזמן שהוא היה בבית או אחרי שעזב. אולם מסתבר שנגנבו אחרי שעזב.
תשובה
מוטל עלינו לברר:
א. האם קבלן אחראי על מעללי פועליו על פי ההלכה.
ב. ואם לא, אולי כאן הוא חייב בגלל שהקבלן קיבל על עצמו לשמור כדברי שמעון.
ג. ואם לא, אולי הוא חייב מדין מנהג המדינה שכן יכול להיות שלפי מנהג המדינה קבלן לוקח אחריות על מעשי פועליו.
ד. ואם לא, אולי צריך לחייב אותו בגלל שפועלים ערבים נחשבים כמו ברי היזיקא, ואם מכניס אותם בלי שמירה הרי זה חמור יותר מפורץ דלת בפני בהמת חברו שחייב מדיני דגרמי. (בזמן עבודת הפועלים היה מחסום שמנע מהפועלים לרדת לקומה ראשונה, ולכן בזמן ביצוע העבודה למעלה לא היה על שמעון לדאוג שמא הפועלים ייכנסו לדירה).
ה. ואם יש עקרונית אחריות על הקבלן, צריך לדעת אם במקרה שלנו אין כאן גם רשלנות מצד שמעון הלקוח.
ונדון בכל שאלה בנפרד:
2. אחריות הקבלן על גנבה שביצע העובד שלו
בדיני ישראל אין אחריות שכזאת. יסוד הוא בהלכות נזיקין שמי שביצע העבירה הוא האחראי על כך. ואפילו בשליח אנו אומרים אין שליח לדבר עבירה, כל שכן במקרה שפועל פעל על דעת עצמו בניגוד לאינטרס מעסיקו. ראה בכך בספר חוק לישראל נזיקין במאמרו של הרב שיינפלד (דיין בירושלים) עמוד 71 ומביא הרבה ראיות לכך, וכן במאמרו של הרב צבי שפיץ בספר משפטי התורה (חלק א סימן טז עמוד 65). בהלכה אנו רואים שהמעסיק פטור אפילו בנזק שקשורים לעבודה של העובד. עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן שט, סעיף ד[2], וסימן שפד, סעיף ד[3].
3. קבלת אחריות על ידי הקבלן
ראובן ושמעון מכחישים זה את זה בשאלת קבלת שמירה על החפצים. יש כאן הכחשה ובזה נפסוק המוציא מחברו עליו הראיה וכאן שמעון הוא המוציא מראובן תשלום על החפצים שנגנבו. ואפילו אם שמעון תפס את הכסף כי עדיין לא שילם כל מה שמגיע לראובן על עבודתו, כאן התפיסה אינה מועלת. עיין כללי דיני תפיסה (לבעל נתיבות המשפט), מודפס בשולחן ערוך (חושן משפט בסוף סימן כה, כלל ג[4]).
ויש רגלים לדבר לשני הצדדים. לכאורה נראה ששמעון אכן ביקש מראובן לשמור היות והוא ידע שלא נמצא כל היום, ואך מן ההיגיון שביקש מראובן הקבלן לדאוג על חפציו. וכן הנחת הקורה הייתה כנראה למנוע מהפועלים לרדת למטה ושיגנבו אף שראובן טוען שהניחו כדי למנוע לכלוך. אולם יותר מסתבר שבאמת הונח כדי למנוע מהפועלים לרדת ולגנוב.
מאידך יש רגלים לדבר שלא היה הסכם על כך, היות ואין אזכור על כך בחוזה. וכן יש מקום להאמין לראובן שלא קיבל שמירה כי הוא היה יכול לטעון תביא ראיה שהדברים האלה באמת נעלמו, ואף שאינו טוען זאת כי הוא מאמין לשמעון שאינו שקרן אבל מיגו יש לו שנאמין לו שהוא לא התחייב בשמירה.
בנוסף במקרה שלנו אפילו אם נאמר שראובן קיבל עליו שמירה על החפצים, הוא לא קיבל שמירה על חפצים שלא ידע מקיומם. ושמעון לא טען שהוא הודיע לראובן שיש לו טבעות בעלי ערך רב, ורוב הדיון הוא על חפצים קטנים בעלי ערך רב, ואין אדם נעשה שומר על דברים שלא יודע מקיומם. (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן רצא סעיף ד[5]).
4. חיוב מדין מנהג
הנה בחוק מפורש שאין המעסיק חייב במעללי פועלו וזה לשון החוק על חובת המעביד סעיף 13: "לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו אם…. אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד" (מצוטט בחוק לישראל – נזיקין עמוד 69).
הרב צבי שפיץ (ראה לעיל סעיף א) כותב:
אולם אם הפועל שבר או גנב חפץ אחר, שאינו קשור לדבר שאותו הוזמן לתקן או להוביל – החברה פטורה מלשלם את הנזק, אלא אם כן ישנו מנהג קבוע אצלם לשלם גם במקרים אלה.
לפי מיטב ידיעתי אין מנהג כזה, ואם ישנו הוא אינו מפורסם ולכן אין מחייב בדיני ישראל. (עיין שולחן ערוך חושן משפט שלא, א[6]).
5. חיוב מדיני דגרמי
בחושן משפט סימן שצא מובא שמי שפרץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה הבהמה ונאבדה, חייב הפורץ בדיני שמים ואולי אפילו מדיני אדם. וזאת בגלל שברור הוא שאם נפרץ הגדר תצא הבהמה ותאבד. ויש סברא גדולה לומר גם כאן סברא דומה. הנה ראובן הכניס בביתו של שמעון פועלים של השטחים שהם מועדים לגנוב, השאיר אותם לבד בבית בלי שמירה ולא הודיע לשמעון שעליו להיות בבית או לשכור מישהו לשמור על החפצים ושמעון הוא עולה חדש הגיע מחוץ לארץ כמה ימים מלפני הגנבה ואינו מכיר כלל המציאות הישראלית וגם אינו מכיר סוג הפועלים של ראובן, וראובן אינו טוען שהתרה את שמעון להישאר בבית. לכן לראובן אחריות גדולה למה שקרה ונראה לי שזה ממש דומה לפורץ גדר בפני בהמת חברו, כי ידוע לכל שהפועלים מהשטחים הם אינם גדורים בגדרי הדתות ואין דרך משפטית לתבוע אותם והכנסתם בבית מגורים היא פשיעה גדולה. ומפאת זה יש מקום לחייב את ראובן בתשלום הנזק.
6. אחריות הבעלים
אלא שבמקרה שלנו אינו נראה לי שאפשר לחייב את ראובן, כי גם שמעון פשע בזה שלא הכניס את החפצים בעלי ערך בתוך ארון נעול ובתוך חדר נעול. להשאיר טבעות בעלי ערך רב במטבח בעת שעובד שמה פועל הוא בהחלט רשלנות וכן להשאיר תיק לעין כל בזמן שעובד שם פועל הוא רשלנות בהחלט ולכן אי אפשר לחייב את ראובן על אף שפשע. אם היו גונבים ריהוט ודומה להם דברים שלא שייך כלל להחביאם, היה מקום לחייב את ראובן, אבל לא במקרה שלנו.
7. פסק
א. ראובן אינו חייב לפצות את שמעון. על ראובן לגמור כמה שיותר מהר את העבודות שנשארות עוד בביתו של שמעון ועל שמעון לשלם לו מלוא שכרו.
ב. אם יש לראובן חשש ששמעון לא ירצה לשלם לו על שאר העבודות בגלל הסכסוך הכספי אז ישליש שמעון את שאר החוב לידי שליש שישלם לראובן כשיסיים את עבודתו.
ג. אולם על ראובן מכאן והלאה לסדר ענייני אחריות על החפצים בשטר, ואם אינו רוצה לקבל אחריות שהדברים יהיו כתובים מפורש בשטר כדי שהלקוח יוכל להגן על עצמו.
שאול דוד בוצ'קו
[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.
[2] המדובר שם בשוכר ששכר פרה עם מחרשה ונשבר כלי החרישה תוך כדי החרישה, והדין שנפסק שם הוא שהאומנים חייבים בתשלום הנזק למשכיר (אלא אם כן השוכר שינה מבקעה להר ללא רשות, שאז הוא אחראי כלפי המשכיר כיוון ששינה, ואחר כך תובע הוא עצמו מן האומנים).
[3] וזה לשון הסעיף האמור: "החצב (פירוש – שחוצב אבנים מההר) שחצב אבן ונתנו לסתת (פירוש – הפוסל אבני גזית ומרבעה ומחליקה), והזיק בו, הסתת חייב. מסרה הסתת לחמר, החמר חייב. מסרה החמר לכתף, הכתף חייב. מסרה הכתף לבנאי, הבנאי חייב. מסרה הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבנין, המסדר חייב. ואם אחר שסדרו על שורת הבנין נפל והזיק, אם הם קבלנים וכולם שותפים במלאכה, כולם חייבים. ואם הם שכירי יום, האחרון חייב וכולם פטורים".
[4] שם מבואר שבספק ממון שנוצר על ידי טענות הצדדים לא מועילה תפיסה אלא הממון נשאר בחזקת מרא קמא, עיין שם.
[5] וזה לשון השולחן ערוך שם: "אפילו כשקיבל עליו, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקיבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה". ואמנם לכאורה יש לחלק ששם המפקיד הטעה אותו ואמר לו שמדובר בכסף והוא קיבל שמירה רק כפי מה שהמפקיד אמר לו, אבל באופן שקיבל שמירה בסתם על חפץ אפילו אם היה נראה לו זול ולא ידע שהוא יקר, לכאורה קיבל שמירה על כל כמה שהוא שווה. אולם בקצות החושן בסעיף זה מביא את דברי הגהות מרדכי שגם בזה יכול לומר שלא קיבל עליו נטירותא לשווי היקר, עיין שם (ואף שמהרש"ל תמה על דברי הגהות מרדכי אלו, הש"ך מקבל את דבריו, ועיין שם עוד בקצות החושן).
[6] "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן, אפילו הוסיף על שכרן, כיוון שלא התנה כן בשעה ששכרן… ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג".