בדין חזרת פועלים ובעל הבית

5. כשהחזרה גורמת הפסד

סיכמו בעל הבית ופועל על עבודה, וביקש האחד מהם לחזור ולהפר את ההסכם, ולא ייגרם הפסד מחמת הפרתו, רשאי כל אחד מהם לחזור בו, בעל הבית כמו הפועל.

אבל אם ייגרם הפסד, כגון, שפועל מפר את הסכמתו, ובעל הבית נדרש לשלם שכר גבוה, להשלמת הפרויקט. וכן להיפך, אם חזר בו בעל הבית, והפועל נותר ללא עבודה, ויפסיד את שכרו. במקרים כגון אלה, יש הבדל מהותי בין בעל הבית לפועל.

בעל הבית אינו רשאי לחזור בו, ואם חזר בו, חובה עליו לשלם פיצוי לפועל, עבור אותו יום שהפועל נמנע ולא עבד בגללו.

אולם פועל שחזר בו, דינו שנוי במחלוקת. אם הוא רשאי לחזור בו מהתחייבותו, אם לאו.

לדעת חכמים, רשאי הוא לחזור בו. ולדעת רבי דוסא, אינו רשאי לחזור בו. ובא רב והכריע בינם, אם הפועל שכיר, רשאי הוא לחזור בו, ואם הוא קבלן, אינו רשאי לחזור בו.

מחלוקת זו נסובה על האמור בברייתא (בבא מציעא עז, א):

דתניא השוכר את האומנין וכו' התחילו במלאכה, שמין להן מה שעשו. כיצד, קבלו קָמָה לקצור בשני סלעים (שהם ארבעה שקלים, או שמונה דינרים), קָצרו חציה והניחו חציה. בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו, שמין להן את מה שעשו וכו'.

חכמים פירשו, שאם השלימו פועלים את חצי המלאכה, צריך בעל הבית לשלם סלע, שהוא חצי שכרם (כלומר, שני שקלים), מן הטעם המבואר בגמרא (שם) "קא סברי רבנן, יד פועל על העליונה".

אבל רבי דוסא חולק על חכמים, כפי שהמשיכה הברייתא:

רבי דוסא אומר, שמין להן מה שעתיד להיעשות. היה יפה ששה דינרים, נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע, נותן להם סלע.

טעמו של רבי דוסא, התבאר שם בהמשך הגמרא:

קסבר יד פועל על התחתונה.

מבואר כי לדעת רבי דוסא, הפועל אינו רשאי לחזור בו. ויכול בעל הבית לנכות משכרו, כפי הנדרש לו לצורך השלמת הפרויקט. כגון במקרה הנידון בברייתא, בו סוכם על שכר שני סלעים תמורת המלאכה, וכיוון שהשלימו רק את חציה, רשאי בעל הבית לשלם רבע שכר בלבד (כלומר שני דינרים, שהם שקל בודד). מאחר והפועלים הנוספים שישכור, יתבעו שבעים וחמשה אחוז משכר הפועלים הקודמים, והשלמת הפעולה תעלה לו ששה דינרים.

המשיכה הגמרא והביאה (עז, א – עז, ב) את דעתו של רב:

אמר רב, הלכה כרבי דוסא. ומי אמר רב הכי, והאמר רב וכו', אלא רבי דוסא תרתי קאמר, ורב סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא.

מבואר כי רב הכריע בין שיטת חכמים לשיטת רבי דוסא, וקבע את הדבר הבא: פועל שכיר רשאי לחזור בו, כדעת חכמים. אבל פועל קבלן, אינו רשאי לחזור בו, כדעת רבי דוסא.

עתה נפרט היכן באים דינים אלו לביטוי:

חזרת בעה"ב כשהפועל לא ימצא עבודה אחרת.

כתבו התוספות (שם עו, ב ד"ה אין) וז"ל:

קשה לר"י, דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (בבא קמא ק, א), אם כן אמאי לא יתן להם כפועל בטל, כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום? וי"ל דמיירי, שכשחוזר בו, עוד ימצאו להשתכר. ומכל מקום, יש עליו תרעומת, שעתה לא ימצאו אלא על ידי טורח.

וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה, הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל, בין יכולין עוד להשתכר, בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר. אלא אורחא דמילתא נקט, דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר, ואם לא הלכו, מסתמא כשבא לחזור, חוזר מיד, בעוד שימצא להשתכר.

מבואר כי לדעת רבותינו בעלי התוספות, צריך בעל הבית שחזר בו, וביטל את הפועלים ממלאכתם (ולא יוכלו למצוא עבודה חילופית), לשלם את שכר יום העבודה, גם אם טרם החלו במלאכתם. ומשום שלהלכה פוסקים כרבי מאיר המחייב ב"דינאי דגרמי".

להבנת העניין, עלינו להסביר תחילה את ההבדל המהותי, בין נזק המוגדר "גרמא", לנזק המוגדר "גרמי".

הבדל זה הוסבר בדברי התוספות[1] (בבא בתרא כב, ב ד"ה זאת):

דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק.

הסבר הדברים הוא כדלהלן: הכלל הוא שאין חובה לשלם על נזק שנגרם בצורה עקיפה. כי לא חייבה התורה אלא בנזק שנעשה ישירות. יחד עם זאת, חובה לשלם על נזק עקיף, אם נגרם באופן מיידי. למרות שנעשה באופן עקיף, והוא המוגדר "גרמי".

גם בנושא שלנו רואים זאת, כפי שביארו התוספות (ב"מ שם), שבעל הבית הזיק לפועלים כשביטלם ממלאכה. שהרי בגלל שסיכם על העסקתם, דחו הפועלים כל הצעת עבודה אחרת, לכן זה מוגדר כדיני ד"גרמי".

אלא שבעל הקצות החושן הרבה להקשות על דברי התוספות, כפי שכתב (סימן שלג ס"ק ב):

ובני הבחור וכו' הקשה, מה בכך שנתבטלו על ידו ממלאכה, דהא קיימא לן (ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה ג) המבטל כיסו של חבירו פטור, וכן נועל חנותו של חבירו פטור, ואם כן אפילו מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו נמי, אין בו משום מזיק, כיון דאינו אלא כנועל דלת חנותו של חבירו.

עוד הקשה שם בהמשך:

אפילו לא מצאו מקום להשתכר אינו חייב במה שנתבטלו על ידו, כיון דאינו אלא משום שֶבת, ואינו חייב בדינא דגרמי אלא בנזק ולא בארבעה דברים, ושבת חד מינהון דאינו חייב, ואם כן אפילו נתבטלו הפועלים עצמן ממלאכתן נמי פטור.

מבואר כי לדעת קצות החושן, ביטול הפועלים אינו נזק "גרמי" כלל, אלא נזק "גרמא" רגיל, שהרי חזרת בעל הבית לא יצרה הפסד לפועלים, רק מנעה מהם ריווח. ויותר דומה הדבר לאדם שנעל חנות של חברו, שפטור מתשלום, כי זה היזק גרמא רגיל, ולא נחשב "גרמי".

לולי דברי התוספות, היה ניתן ליישב את קושיות קצוה"ח ולומר, שאין בעל הבית חייב משום "דינא דגרמי", אלא משום האיסור להפר הסכם, וכפי שכתב ריטב"א בסוגיא (בבא מציעא עה, ב ד"ה השוכר את החמור) וז"ל:

והטעם בתשלומין אלו הוא ממה שאמרנו למעלה, דכל שהבטיח לחברו, וסמך חברו עליו, ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד, חייב לשלם לו אם פשע בדבר.

הרי כי לשיטת הריטב"א, התחייבות בעל הבית כלפי הפועל, היא עצמה יצרה את החיוב. שהרי אם יפר את ההסכם, יגרום לפועל הפסד, וממילא כל עוד נותרה התחייבותו בעינה, ולא קיימה, חייב הוא לשלם.

אולם לדעת בעלי התוספות, בעל הבית והפועל רשאים לחזור בהם, טרם החלה העבודה. בין אם הפרת ההסכם תגרום הפסד, ובין אם לאו. אלא שאם נגרם הפסד, חלה חובה לפצות את הניזק. ולפי דבריהם, קושיות קצות החושן אכן קשות מאד. מדוע לא נדמה את מפר ההסכם לנועל חנותו של חברו, שבסך הכל מנע ריווח, ולא ממש גורם הפסד.

יתכן ליישב את דעת התוספות, באופן הבא: הסיבה שנועל חנות חברו פטור היא, משום שמעשיו מוגדרים גרמא בעלמא. שהרי פגע ברווחים עתידיים. ומאחר והוא דבר שעתיד להיות, אבל בינתיים איננו דבר מסויים, לא נעשה ההיזק בשעת מעשהו, רק בעתיד, לכן זה "גרמא".

אבל בנידון שלנו, בעל הבית הבטיח לפועל שישתמש בכוח עבודתו, ביכולותיו המקצועיות, נמצא שפועל המופיע לעבודה, כמוהו ככוח עבודה שהתגשם ובא למימוש. לכן ניתן להגדיר זאת כדבר מסויים, שיש לו ערך ברור. והואיל ובעל הבית סיכל כוח עבודה זה, ועיכבו לעצמו, דומה הוא למי שמנע בעד המוכר ממכירת חפץ מסוים, שיש עליו קופצים רבים. לא תוגדר מניעה זו כמניעת רווח, אלא כהיזק גרמי ממש.

חזרת הפועל

עתה נסביר, מה הסיבה להבדיל בדין זה, בין בעל הבית, שאם גרם הפסד לפועל בהפרתו, משלם פיצויים. לבין הפועל, שאם הוא שכיר, רשאי לחזור בו. ואם הוא קבלן, אינו רשאי לחזור בו.

הטעם לזה הסביר רב בגמרא (בבא מציעא י, א) שהפועל רשאי לחזור בו משום:

דכתיב (ויקרא כה, נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, ולא עבדים לעבדים.

כלומר, אין אף יהודי שניתן לשעבדו לזולת. ולדעת חכמים יש להבדיל בין בעל הבית שאינו משעבד את גופו, רק את ממונו. ולכן הפרת הסכם היוצרת הפסד, צריך ממונו לכסות את הנזק. אבל פועל, הואיל ומחייב את גופו לעבודה אצל בעל הבית, פטור מכיבוד ההסכם. וגם הפועל הקבלן, לדעת חכמים, רשאי לחזור בו. משום שגם הוא בכלל "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים".

רבי דוסא, לעומתם, נקט בשיטה הפוכה לחלוטין. לדעתו "כל החוזר בו ידו על התחתונה". כלומר, אין הבדל בין בעל הבית לפועל. וכשם שחובה על בעל הבית לעמוד בהסכם, כך הפועל חייב. אין כל פגיעה בחירותו של הפועל, לשיטת רבי דוסא, כי היא מתגלמת בכיבוד התחייבותו, וביכולתו לבחור איזו עבודה לקבל. מדוע סבר רב שיש לחלק בין פועל שכיר, לפועל קבלן. הטעם הוא, משום שהקבלן חופשי לבחור ולקבוע מתי יעבוד ומתי ישבות. הלכך אין להגדירו כמשועבד, ואין לכוללו בפטור "ולא עבדים לעבדים". ומכיון שלא פטרתו תורה, עליו לעמוד בהסכם. רק שכיר, שגם זמנו משועבד לבעל הבית, נחשב משועבד ברמה מסוימת. ורק כלפיו חל חידוש התורה שיכול לחזור בו, למרות התחייבותו.

כעת נברר, הלכה למעשה, מה דינו של הפועל שחזר בו. זה ברור, שאם טרם החלה עבודתו, חזר בו, אינו חייב לפצות את בעל הבית. כי הוצאות שכר גבוה יותר, שיצטרך לשלם לפועל אחר, מוגדר היזק גרמא, ובזה אין כל חובת תשלומים.

השאילה היא, במקרה שכבר החל בעבודתו, האם יתחייב לפצות את בעל הבית, או לא. ונראה, שיש חילוק בין קבלן לשכיר.

כאשר פועל קבלן חזר בו, נפסקה הלכה כרב, וידו על התחתונה. כלומר, אם יצטרך בעל הבית לשכור פועלים אחרים, להשלמת הפרוייקט, בשכר גבוה יותר, רשאי הוא לנכות את הפרשי השכר, משכרו של הקבלן.

אבל כאשר פועל שכיר חוזר בו, הוא רשאי לעשות כן, חובה לשלם את מלוא שכרו, לפי מספר השעות שעבד, ואין לנכות אפילו פרוטה.

כשעשו קנין סודר

כתב הריטב"א וזה לשונו:

ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתנו והגמרא דעלה אלא, במי ששכר פועלים באמירה, בלא קנין. שאם נתחייבו הפועלים בקנין, הרי המלאכה מוטלת עליהם. ואפילו אם נאנסו, חייבים להשלימה על ידן, או על ידי אחרים. או לשלם מה שהפסיד בעל הבית, והוא הדין כשכבר קיבלו כל שכרן.

הווי אומר, השכירים רשאים אמנם לחזור בהם מהתחייבותם, אך אין זה אלא כשההסכם נעשה באמירה בלבד. מה שאין כן אם נלוותה לאמירה מעשה קניין, אין ביכולתם לחזור בהם. ואם יפרו את ההסכם, מוטלת עליהם חובה להשלים את מלאכתם, או לשלם לבעל הבית את הנדרש להשלמתה.

חידושו של הריטב"א הובא בבית יוסף, בסימן שלג, וזה לשונו:

כתב הריטב"א בתשובה בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בהשכיר עצמו באמירה, אבל כל שנשתעבד בקנין, לטפויי מילתא אתא, שלא יוכל לחזור בו.

אלא שבשולחנו הגדול השמיט זאת, ולא הביא את החידוש להלכה.

בכוונה תחילה עשה כן המחבר, כפי שהסביר הש"ך (ס"ק י"ד), שאין הלכה כדעה זו, אלא כדעת הריב"ש (בסימן תע"ו) שכתב בפירוש, שאפילו אם עשו קנין, רשאי הפועל לחזור בו, והמחבר פסק כמותו.

הסביר זאת הש"ך בשתי דרכים:

• הפטור הנלמד מהפסוק "עֲבָדַי הֵם, ולא עבדים לעבדים" מחדש, שכל התחייבות של פועל אינה אלא התחייבות מצומצמת. ולמרות הקנין, לא בטלה זכותו הבסיסית של הפועל לחזור בו, כפי רצונו.
• טעם נוסף מדוע לא יועיל הקנין הוא, על פי דברי הרמב"ם בהלכות מכירה, שקנין אינו מועיל ל"דברים", כלשון הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ה הלכה יד):

"הדברים שאין בהן ממש, אין הקנין מועיל בהן. כיצד, הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני וכו', וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים. ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחברו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות".

יש הבדל גדול מאד בהלכה, בין הטעם הראשון לשני.

לפי הטעם הראשון, אם התנה בעל הבית בפירוש, שלא יוכל הפועל לחזור בו, והלה קיבל תנאי זה, התנאי קיים. והתחייבותו אינה גרועה מאדם שמכר עצמו לעבד עברי, שהמכירה חלה וקיימת, אף שמבחינה אתית לא ראוי למכור עצמו.

אך לפי הטעם השני, גם אם התנו בפירוש, התנאי לא יועיל, כי אלו דברים בעלמא, שלא מועיל בהם קניין.

אולם לא זכיתי להבין את הטעם השני. הרי לכאורה, הפרת הסכם עם קנין שונה מקנין דברים בעלמא. ואפילו הש"ך יודה, שניתן ליצור התחייבות הדדית, בין עובד ובין מעביד. וכשם שבכל התחייבות בין אנשים אפשר להתנות כל תנאי שבעולם, בהסכמת שני הצדדים, כך גם התחייבות בין מעביד ופועל, ניתן להציב בה כל תנאי שרוצים. ולא פחות משומר חינם שמתנה להיות כשומר שכר, ומוכר חפץ, או מקדש אשה, על תנאי.

אחר העיון בדברי הריב"ש, מפורש בדבריו, שהטעם הראשון הוא הנכון.

משיכת כלי מלאכה בקבלן

ראינו שאסור לפועל קבלן לחזור בו (אם בעה"ב אינו יכול למצוא פועל אחר), ואם חוזר בו באמצע העבודה, ידו על התחתונה.

חידשו התוספות (בבא מציעא מח, א ד"ה והא), שאם משך בעל הבית את כלי המלאכה של הקבלן, הרי זה כקנין, ואין הקבלן יכול לחזור בו, אפילו אם עדיין לא החל בעבודתו, כלשונם:

מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו, אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו, אין יכולין שוב לחזור בהם. ואם תאמר, מאי שנא מפועל דיכול לחזור בו? ויש לומר, דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים, יכול לחזור בו, ולא קבלן.

הטור הביא דין זה להלכה, בחושן משפט תחילת סימן של"ג, וכתב ז"ל:

כתב ר"ת אם משך בעל הבית כלי אומנות שעושין בו המלאכה, נגמר קנין השכירות, ואין בעל הבית יכול לחזור בו ולא הפועל, אם הוא קבלן.

הבית יוסף פירט אמנם את מקורותיו של דין זה. עם זאת, השמיטוֹ משולחנו הגדול, ולא הביאו להלכה. וצריך להבין, מדוע מיאן לנקוט בדין זה.

הרמ"א לעומת זאת הביא דין זה להלכה (שם סעיף א) בשם יש אומרים והוסיף, שגם בשכיר יום, תועיל משיכת הכלי באופן חלקי, כלשונו:

הגה: ויש אומרים דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן (טור בשם ר"ת); אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור כמו שנתבאר וכו' מיהו יכול לעכב כלי אומנותו ולשכור אחרים (מרדכי פרק האומנין ונימוקי יוסף בשם תלמידי הרשב"א והמגיד פרק ט).

מבואר כי משיכת כלי האומן מועילה, לא לענין שייאסר השכיר לחזור בו, אלא לענין שיוכל בעל הבית לעכב את כלי מלאכתו של הפועל בידו, עד שיעבוד, או עד שימצא פועלים אחרים. וצריך להבין דין זה, כי לכאורה, אם מותר לשכיר לחזור בו, מדוע רשאי בעל הבית לעכב ברשותו את כלי אומנותו של הפועל?

כדי להבין את כל האמור, נציג את מקור הדין, כמובא בגמרא (בבא מציעא מח, א):

דתניא נתנה לבלן מעל, ואמר רב דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה, אבל מידי אחריתא, דמחסרא משיכה, לא מעל עד דמשיך. והתניא נתנה לספר מעל, וספר הא בעי לממשך תספורת, הכא במאי עסקינן בספר נכרי, דלאו בר משיכה הוא. תניא נמי הכי נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות, לא מעל עד דמשך. קשיין אהדדי, אלא לאו ש"מ כאן בספר נכרי, כאן בספר ישראל, שמע מינה.

הענין הנידון בגמרא הוא, מתי יוגדר העושה שימוש בכספי הקדש "מועל בכספי הקדש"? מסבירה הגמרא, כי בפעולה שאין בה קנין, נתינת המעות היא המוגדרת מעילה. ואם נתן כסף זה לבלן (קופאי בית המרחץ), הרי הוא מועל מיד. אולם כאשר נדרש קנין, כגון שצריך המשלם לבצע קנין משיכה בכלי מלאכת הפועל, רק בשעת הקנין הוא יוגדר "מועל". וכגון, הנותן כספי הקדש לַסַּפָּר, שלא יוגדר מועל עד שיבצע קנין משיכה במִסְפָּרַים (ובימינו, במכונת תספורת).

הסיק רבנו תם מדברי הגמרא, כי משיכת כלי האמנות מהווה קנין מחייב. אלא שסייג רבנו תם, כי דין זה שייך דווקא בפועל קבלן. אבל בשכיר יום לעומת זאת, אין במשיכה זו כלום. שהרי כבר למדנו, כי שכיר יום יכול לחזור בו, אפילו באמצע העבודה. וכדבריו, מבואר בראשונים רבים.

אלא שלא כל הראשונים מסכימים לדעתו, כפי שמבואר בדבריהם:

הריטב"א כתב (ב"מ שם ד"ה והא) וז"ל:

מכאן הביא ראיה ר"ת שהשוכר את הסופר או מלמד תינוקות או אחד מבעלי אומניות, דמכיון שמשך כלי אומנותו וכו' שוב אין אחד מהם יכול לחזור וכו'.

והקשו עליו דהא הלכתא בלא טעמא, כי היאך זכה זה באומן שלא יחזור בו, במשיכת כלי אומנותו. וגדולה מזו אמרו (שם י, א) פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, והיאך לא יחזור בו מפני משיכה שעשו בכליו, זה אין הדעת סובלו. וכן נראה לי ראיה ברורה ממתניתין קמייתא דפרק השוכר את האומנין (שם עה, א) שחזרו בהן, דמוכח בגמרא (שם עח, א), דמיירי אפילו בשבאת חבילה לידו.

כלומר, מה שאמרו שתועיל המשיכה אין זה אלא לעניין מעילה. כי המשיכה מוכיחה כי אכן היתה גמירות דעת, ומעת המשיכה מתחיל ה"חוזה" בין הפועל לבעל הבית. אבל לא נאמר בגמרא שהפועל מנוע מלחזור בו. וכמו ששכיר יום יכול לחזור בו באמצע עבודתו, כך גם הקבלן רשאי לחזור מהתחייבותו, לפני תחילת העבודה.

המרדכי (פרק האומנין סוף אות שמו) מביא עוד הסבר אחר, כלשונו:

ופועל יכול לחזור בו, אף על פי שמשך כלי אומנתו, דלא גרע מעבד עבדי שמגרע פדיונו ויוצא. והא דאמרינן פרק הזהב ספר בעי למימשך ממנו תספורת, אינו מועיל משיכת תספורת אלא לענין שיכול לעכב התספורת [ר"ל, ויכול לחזור תדיר].

מבואר כי משיכת הכלי אכן מעניקה רשות לבעל הבית לעכב את הכלי, כדי ליטול ממנו את תוספת השכר שיצטרך לשלם לפועל אחר. ואפילו אם הוא שכיר, אין זה מונע ממנו את הזכות לחזור בו, וכדברי הרמ"א שהבאנו למעלה.

נמצא כי יש שלש שיטות בראשונים. לשיטת רבנו תם, אחר הקניין, אין הקבלן יכול לחזור בו. לשיטת ריטב"א, מותר לחזור. ולשיטת המרדכי, למרות שמותר לחזור, יכול בעל הבית לגבות שכר מכלי המלאכה. ויש לעיין במה נחלקו שלש שיטות אלה.

כדי להסביר זאת, עלינו להתחקות אחר שורש ההלכה הנזכרת לעיל, שקבלן החוזר בו באמצע העבודה, ידו על התחתונה. כי אפשר לפרשה בשני אופנים. האחד, יש איסור לחזור באמצע העבודה, ולכן נענש החוזר, וידו על התחתונה. השני, יש היתר לחזור בו, ויחד עם זאת, יד החוזר על התחתונה.

על פי זה נראה שרבנו תם אחז בהסבר הראשון. לכן לדעתו, לאחר שעשו מעשה קניין, במשיכת כלי, והוכיחו שיש גמירות דעת, התחייב הפועל לבצע את עבודתו, ואין כל היתר לחזור בו. ומה שכתב הרמ"א "יש אומרים וכו'" כוונתו לשיטה זו[2].

החולקים על רבנו תם אחזו בדרך השנייה, ולדעתם יש היתר לפועל לחזור בו, וכשיטה זו פסק המחבר, ולכן השמיט את חידושו של רבנו תם.

אולם את שיטת המרדכי, קשה להבין. הרי אם מותר לשכיר לחזור בו, וידו על העליונה, מדוע יוכל בעל הבית לעכב את כלי אומנותו של הפועל? ואכן עיין בש"ך (חו"מ סימן שלג ס"ק ד-ה), שדחה את דברי הרמ"א.

ביישוב שיטת המרדכי והרמ"א נראה, שיש לחלק בין גופו של השכיר, שאכן יש מניעה משעבודו והחזקתו משום "עֲבָדַי הֵם, ולא עבדים לעבדים". לבין כלי, שאינו אלא חֵפֶץ ממוני, אותו רשאי בעל הבית לשעבד.