השב תשיבם

(במחלוקת סמ"ע על שולחן ערוך – אימתי חלה חובת השבה)

התורה מצווה להשיב אבידה לבעליה, כפי שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב, א). השולחן ערוך (חושן משפט רנט, א) פוסק, כי הרואה אבדה חייב מיד לטפל בה ולהשיבה. ואפילו אם בסופו של דבר יחזיר את האבידה, עדיין עבר על "לא תוכל להתעלם".

ראה לשונו:

הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבם (דברים כב, א). ואם נטלם על מנת לגזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך (דברים כב, א), ומשום לא תגזול (ויקרא יט, יג), ומשום לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג) ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג). נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוון לגזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבם (דברים כב, א), המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם (ויקרא יט, יג).

אלא שהקשה הסמ"ע (סק"א) וזה לשונו:

הרואה אבידת ישראל חייב כו' עד שנאמר השב תשיבם. כן הוא גם כן לשון הטור ובפרישה כתבתי דנראה, דהאי הרואה, לאו דוקא קאמר. דהא מסיק בטור והמחבר, והוא מהגמרא, דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש, ונטלה לעצמו, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. אלא הרואה והגביה ובאה לידו קאמר, דעובר נמי משום השב תשיבם כו', ולשון דקרא נקט.

דשם בפרשת כי תצא כתיב "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וכו' – עד – וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם". והקרא גופיה מתחיל בלא תראה, משום דסמוך ליה והתעלמת דדרשינן לא תראה להתעלם. ולאו דהעלמה עובר משום שרואה ומעלים עינו ממנו, מליטלה ולהשיב. אבל אינו עובר על השב תשיבם, עד דאתא לידו. וזה נרמז בקרא במה שכתוב "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", ודרשו בגמרא בריש פרק קמא דבבא מציעא "ומצאתה דאתא לידו משמע" עיין שם.

אי נמי, הטור ורבינו במה שכתבו "שנאמר השב תשיבם" רישא דקרא נקטו, וכוונתו לסופו, דכתב בו לא תוכל להתעלם, דהוא אזהרה משעה שרואה, וכמו שכתבתי ודו"ק.

מבואר כי הסמ"ע חולק על ההבנה הפשוטה של השולחן ערוך (כי למחבר, מיד ברגע ראיית האבדה, חלה חובה להשיב. והנמנע, עובר מיד על עשה "השב תשיבם לאחיך"). ולדעתו, הרואה אבדה ואינו מטפל בה, אינו עובר מיד על עשה "השב תשיבם", אלא רק אם לקח אותה לידיו (במילים אחרות – הסמ"ע מפריד בין "לא תוכל להתעלם" ל"השב תשיבם").

אבל נראה ששני הציוויים קשורים זה בזה באופן מהותי, ובלתי ניתנים להפרדה. האיסור "לא תוכל להתעלם" אינו מטרה בפני עצמה (לקחת ביד, מבלי להשיב), אלא אמצעי להשגת המטרה העיקרית: השבת האבדה. התורה אסרה את ההתעלמות, כדי לדרבן לפעולת השבה. ולפי זה, המשמעות של הפסוק היא כפולה – "אל תתעלם", אלא פְּעל באופן אקטיבי, כדי ל"השיב את האבדה לבעליה".

ומה שכתב המחבר בסוף הסעיף שהרואה אבידה ולא מטפל בה מיד, ואז שומע שהבעלים התייאשו ממנה, עובר על "לא תוכל להתעלם" ולא על "השב תשיבם", זהו משום שמרגע הייאוש אין עליו חובה להשיב את האבדה. עם זאת, הוא אחראי לכך שהתעלם ולא הזדרז לקיים את המצוה בזמנה, לפני הייאוש, ובכך הפסיד את קיום מצוות "השב תשיבם", אך לא עבר עליה באיסור.

יחד עם זאת, ברור שהרואה אבדת ישראל, אסור לו להתעלם ממנה, כדי לקיים את מצוות ההשבה, ועל כן יפה כתב המחבר, שהרואה אבידה חייב לטפל בה, ולהשיבה לבעליה, כפי שנאמר: "השב תשיבם" (דברים כב, א).

ומה שהוכיח הסמ"ע מהגמרא (בבא מציעא ב, א) הדורשת את מילת "ומצאתה" בפסוק "דאתאי לידיה", ומשמע שהאבידה הגיעה לידיו של המוצא, יש לדחות ראיה זו. שהרי רש"י הסביר, כי זה בא ללמדנו שאפילו אם באה אבידת נכרי לידו של יהודי, הוא אינו חייב להחזירה.

ונראה לי שפירש כך, כדי שלא נעלה על הדעת שהרואה אבידה אינו חייב להחזירה בעליו, אלא אם כן לקח אותה פיזית בידיו. לכן פירש שמדובר בפטור השבת אבדת נכרי. כי באבדת ישראל, אפילו לא באה לידו, חלה חובת השבה תיכף ומיד.

זה מה שנראה לי בעוניי, בביאור דברי המחבר, המדויקים מאוד.