טעות גוי והחזרת מכס

3. איסור העלמת מס מממשלת נכרים

הרב הנכבד שיחי' הביא ראיה כי גם לשיטת המחבר מותר להפקיע הלוואה מגוי, שכן פסק (בחו"מ סימן שס"ט ס"ו) כמו רב אשי, הנוקט כי אף שלהלכה "דינא דמלכותא דינא", עדיין רשאי האדם להמנע מתשלום מיסים, כי זה דומה להפקעת הלוואה. ומזה מוכח שהמחבר מתיר להפקיע הלוואה.

אמנם אחר העיון במקורות, נראה שיש כאן טעות בהבנת דברי המחבר.

נביא תחילה את דברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא), מדבריו ברור שלא פסק כרב אשי:

"בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִים, בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵס גוֹי אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָה, אֶלָּא לוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּמֵנִיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אֲבָל מֶכֶס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ וְאָמַר שֶׁיִּקַּח שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ אוֹ דָּבָר קָצוּב וְהֶעֱמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹת חֵלֶק זֶה לַמֶּלֶךְ וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן וְאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶּׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן לְפִי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹבֵר הַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹזֵל מְנַת הַמֶּלֶךְ בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל".

והנה מרן הכסף משנה הקשה מדוע אסר הרמב"ם להבריח את המכס, הרי זה כהפקעת הלואה שמותר. ולמרות זאת, העתיק בשלחנו הערוך (חו"מ שם) את דברי הרמב"ם, מילה במילה, אלא שהוסיף:

"וְכֵן אִם יִשְׂרָאֵל קָנָה הַמֶּכֶס מֵהַמֶּלֶךְ, הַמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה גוֹזֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁקְּנָאוֹ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יָדוּעַ דְּהַיִּשְׂרָאֵל לוֹקֵחַ יוֹתֵר מִן הַקִּצְבָה, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהַבְרִיחַ מִמֶּנּוּ דָּבָר הַקָּצוּב, דְּהָוֵי כְּגוֹזֵל מִן הַגַּזְלָן, דְּאָסוּר (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם קְנָאוֹ גוֹי, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּהַפְקָעַת הַלְוָאָתוֹ דְּשָׁרֵי, בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם".

מתוך דברים אלו, הבין הרב הנכבד שהמחבר מתיר להעלים מס, כשהמלך אינו מודע לכך. עוד חידש החכם הנכבד שיחי', כי "דינא דמלכותא דינא" מחדש בעיקר, שהממון התפוס ביד המלך אינו נחשב גזל, אבל לא נתחדשה חובת תשלום לממשל.

ברם מלשון המחבר משמע בדיוק להיפך, כי אסר זאת בבירור (שם):

"שֶׁהַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה, עוֹבֵר עַל לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט, יג), מִפְּנֵי שֶׁהוּא גוֹזֵל אֶת הַמֶּלֶךְ, בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ גּוֹי".

הרי מפורש שיש גזל בהעלמת מס. ולא הותר להפקיע ממון אלא אם רכש גוי את מנת המלך, ובכך אין פגיעה בממון המלך, שכבר קיבל את כספו. והמוכס הנכרי, מסתמא לוקח יותר מהמגיע לו.

וכן מבואר בדברי באר הגולה (על חושן משפט סימן שסט סעיף ו אות צ).

"וכתב הרב המגיד, דעת הרב כשהמוכס גוי, אף על פי שהוא עומד מחמת המלך, מסתמא הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה, שסתמו, יותר מן הדין הוא נוטל. ופירש רבינו [אוקמתא בתרייתא דר' אשי] שם דף קי"ג ע"א, במוכס גוי עסקינן, אף במתניתין. ולא פליגי אשאר אוקימתא, ולא כן פי' שאר מפרשים".

וכך כתב גם ערוך השולחן (חושן משפט שם סעיף ט):

"כתב הרמב"ם בפ"ה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה, ואינו יודע בודאי שזו גזולה. ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו, מחזירן לבעלים הראשונים. במה דברים אמורים שמוכס כליסטים, בזמן שהמוכס גוי, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד שאין לו קצבה, אלא לוקח מה שירצה. אבל מוכס שמחמת המלך, ופסק המלך עליו ליטול דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן, ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, דינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר על לא תגזול, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך האומות. וכן מי שקנה המכס מהמלך, צריך לשלם לו בשלימות. ומי שמעלים המכס, הרי זה גוזל את מי שמחזיק המכס. אבל אם אנס וגזלן לקח המכס, מותר, משום דהוי כהפקעת הלואתו דשרי, במקום דליכא חילול ה' עכ"ל, והעתיקו רבינו הב"י בסעיף ו'".

שוב מוכח כי לשיטת המחבר, אין היתר להעלים מס, מן הממשל, אלא ממוכס לא ישר.

גם לשיטת רמ"א אין להעלים את המס, כמפורש בדבריו (חושן משפט שם סעיף ו):

"הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הַמּוֹכֵס יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא קְנָאוֹ לְעַצְמוֹ רַק גּוֹבֶה לַמֶּלֶךְ, אַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא, מִכָּל מָקוֹם אִם אָדָם מַבְרִיחַ אֵין לַמּוֹכֵס לָכֹף אוֹתוֹ לִתֵּן, דְּהָוֵי כְּהַפְקָעַת הַלְוָאָתוֹ דְשָׁרִי. מִיהוּ, אִם יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם יִרְאַת הַמֶּלֶךְ, וַדַּאי יָכוֹל לָכֹף אוֹתוֹ (ר"ן פרק ארבעה נדרים)".

אם כי יש להודות שדברי הרמ"א מאוד קשים להבנה. שהרי התחיל בכך שאסור להבריח, משום דינא דמלכותא דינא. ומצד שני המשיך וכתב, שאין המוכס יכול לכופו, בגלל שזה הפקעת הלואה המותרת. ואלו שני משפטים הסותרים זה את זה.

ליישב את דבריו נראה, שלדעתו יש חיוב תשלום מסים לממשל. אלא שהנמנע מתשלום המס אינו נחשב גזלן, רק עובר על "דינא דמלכותא דינא". כלומר, זו בעיה שלו, ולא של הגובה היהודי. ואיך שלא יהיה, ההלכה היא שאסור להבריח את המכס. ואין היתר להעלים מס אלא כשהמלך קיבל מהמוכס את מלוא הסכום המגיע לו, והמוכס אינו נוהג ביושרה.

נמצא, כי היתר "הפקעת הלוואה" אינו שייך אצל אדם שלוה כסף מהנכרי, כי זו ממש גניבה. אלא מדובר שנכרי לוה ממון, ובתמורה נתן משכון בעל ערך רב מאד, ומת הלוה הנכרי, טרם שילם את חובו, כמובא במאמרי הקודם (אות ד). וזה דומה לדין הנזכר כאן, כי המוכס דומה ל"יורש" של המלך, ומעולם לא ניתן כסף מן המוכס ליד היהודי בהלוואה, על כן מותר להימנע מתשלום למוכס הנוכל.

התומים אף הרחיק לכת, וצמצם את היתר הפקעת הלוואה רק למקרה בו לנכרי, בעל הממון, אין יורש. וכיון בדברי לשיטת אחד הגאונים, שכבוד הרב הביא בדבריו, ושמחתי מאוד לראותם.

"רב נטרונאי. והלכתא, משומד אין יורש את אביו ישראל וכו'. ואם תאמר (קידושין יח.), הא דאמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן, גוי יורש את אביו דבר תורה – התם הכי קאמרינן, גוי יורש את אביו גוי, דבר תורה, שנאמר (דברים ב, ה) כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר. והשתא דקיימא לן גוי יורש את אביו גוי, היכא דאית ליה מלוה או פיקדון גבי ישראל ומית הגוי, מיחייב ישראל לאהדוריה לההוא מלוה או פיקדון, לגבי יורשיו דההוא גוי. וכן נמי היכא דשבק גוי נכסי, ואחזיקו בהון ישראל, יורש דיליה ירית להון, ואית בהו משום גזל".

ואמנם החכם הנכבד הביא שיש מי מהאחרונים (שו"ת דבר אברהם) שהביע התנגדות, ותמיהה על דעה זו. אבל כבר נתבאר, שהתומים מחזיק בדעה זו, ואדרבה, מדברי רב נטרונאי גאון יש חיזוק גדול לדברי התומים.