סימן תקס"ב – דין קבלת התענית, ובו י"ג סעיפים

ישנן חמש סוגי תעניות.

א. תענית ציבור דאורייתא – ביום כיפור חובה מן התורה להתענות, ובהלכות יום כיפור פורטו דיני צום זה.

ב. תענית ציבור דרבנן – תעניות שחכמינו ז"ל תיקנו, מחמת הצרות שארעו לאומתנו, והם צום גדליה, תענית אסתר, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

ג. תענית שחכמי הדור גוזרים על הציבור, בעת הצורך. אם מחמת עצירת גשמים, או מחמת צרה אחרת עליה יש לבקש רחמים. בזמננו, תענית כזו נדירה מאד, כי אין מרכז תורני/הלכתי מוכר, שבכוחו לכוף את הציבור.

ד. תענית אדם יחיד מדאורייתא. אדם שנדר להתענות בלשון נדר, החיל על עצמו חובה מן התורה להתענות, שהרי כך אמר הכתוב (במדבר ל ג) "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". וכיון שנדר להתענות, חלה עליו חובה מן התורה לעשות כדבריו.

ה. רוב הסימן דן על סוג חמישי של תענית, אותה האדם יוזם, כדרך תשובה ותפילה. אופן קבלתה הוא בתפילת מנחה, בה אומר המתפלל, אהיה מחר בתענית. קבלת תענית זו אינה נאמרת בלשון נדר[1], לכן חובתה מדרבנן, כי גדר התחייבות זו היא נדר דרבנן, ואינו יכול לחזור בו[2].

חכמים הוסיפו תחינה בתענית המתחילה במילים "עננו ביום צום תעניתנו" שהיא, מלבד צער התענית, אחד הסממנים החשובים של התענית. בסימן זה המחבר דן איזו מן התעניות מוגדרת תענית לענין הוספת בקשת "עננו" בתפילה. נדר אדם שלא בעת התפילה, להתענות ביום מסוים, כגון שנדר לצום מטעמי בריאות, הרי הוא מחויב מן התורה לצום ולקיים את נדרו. אבל אינו מוסיף עננו בתפילתו, כי צומו אינו מוגדר תענית לענין זה. אלא רק בתעניות שתיקנו חכמים, כתענית ציבור, או יחיד שקיבל תענית במנחה, מוסיפים עננו בתפילה.

היכן מוסיף עננו? היחיד אומרה בשומע תפילה. ושליח ציבור, כשהציבור מתענה, בברכה בפני עצמה, בין גואל ישראל לרפאנו.

סעיף א

^אכל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא הִשְׁלִימוֹ ^בעד צאת הכוכבים (א) (דהיינו שיֵרָאו שלשה כוכבים בינונים או שהלבנה זורחת בכח ותאיר על הארץ) (הגהות אשירי פ"ק דתענית והגהות מיימוני פ"א), אינו תענית; ואם דעתו לאכול קודם לכן, אינו מתפלל עננו (ב). הגה: מיהו נוהגין להתפלל עננו אף על פי שאין משלימין עד צאת הכוכבים, וכן דעת מקצת רַבְּוָותָא (ג) (תה"ד סימן קנ"ז); ונראה לי דדוקא ביחיד דאומר עננו בשומע תפלה, דבלאו הכי יכול להוסיף (ד), כמו שנתבאר לעיל סימן קי"ט, אבל שליח ציבור לא יאמר עננו אלא אם כן משלימין (ה), וכן נוהגין.

^אמימרא דרב חסדא תענית יב ע"א. ^בהרא"ש שם פ"א סימן יב.

(א) עד צאת הכוכבים – לפי מספר דעות בשולחן ערוך (לעיל סימן רסא) זמן יציאתם הוא כעבור שבעים ושתים דקות מהשקיעה הנראית לנו. אמנם להלכה מקובל להסתפק בשמונה עשרה דקות (ויש אומרים שלש עשרה דקות וחצי) אחר השקיעה הנראית.

(ב) אינו מתפלל עננו – אף שעדיין לא אכל.

(ג) וכן דעת מקצת רַבְּוָותָא – הסוברים כי גם צום של חצי יום נחשב צום, ומאפשר לומר עננו בתפילה. ואף שלא קיבלו בתפילה, הרי קיים מנהג עתיק כזה, לצום כך בימים שלפני יום כיפור.

(ד) דבלאו הכי יכול להוסיף – כלומר להלכה נוקטים כדעת המחבר, שחצי תענית אינה נחשבת תענית. עם זאת אין בעיה להוסיף "עננו" בשמע קולנו, בה ניתן להוסיף כל תחינה שרוצים. ובכל אופן, יש להימנע, לדעת המחבר, מאמירת עננו, אפילו בשומע תפילה, כי כיצד יאמר "ביום צום תעניתנו" כשאינו מתענה כל היום, הרי זה אינו "יום צום".

(ה) אלא אם כן משלימין – כי נוסח ה"עננו" שאומר שליח הציבור נוסף כברכה בפני עצמה. ואם חוששים לסברת המחבר, שבצום חלקי אין לומר עננו, אי אפשר לומר ברכה זאת.

סעיף ב

^גיש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה (ו), כיון שאין רגילות לקבלם בתפלה (ז), אין צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא עד שיצא מבית הכנסת (ח). הגה: והיחיד מתפלל עננו (ט) (הגהות אשירי ומרדכי פ"ק דתענית). וכן חתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה (י) (תה"ד סימן קנ"ז); אבל מי שמתענה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב צריך להשלים (יא), אף על גב דאינו צריך קבלה (יב); וכן מי שאינו מתענה כל עשרת ימי תשובה, רק מתענה יום או יוֹמַיִם, בָּעֵי קַבָּלָה (יג) וְהַשְׁלָמָה (יד) (תה"ד סימן קמ"ו). ונראה לי דדוקא בסתם, אבל אם התנה שלא להשלים, הרשות בידו דלא עדיף משאר תענית (טו).

^גטור בשם האבי עזרי סימן תתנח.

(ו) להתענות עשרת ימי תשובה – זהו מנהג עתיק יומין, ואינו חובה. מנהג זה בא כזירוז לחזרה בתשובה, והכנה ליום הדין. המתענים צמו כחצי יום, עד מנחה גדולה. ויש שהחמירו וצמו עד אחר תפילת ערבית שהתפללו בעוד יום.

(ז) שאין רגילות לקבלם בתפילה – שלא כדין תענית יחיד רגילה, לכן אין לומר עננו בתפילה.

(ח) עד שיצא מבית הכנסת – אפילו אם הקדימו להתפלל ערבית טרם צאת הכוכבים. ואינו אומר עננו.

(ט) והיחיד מתפלל עננו – כדעת הרמ"א בסעיף הקודם[3].

(י) לשתות מכוס של ברכה – גם זה לדעת הרמ"א. תענית זו תכליתה לצורך תשובה, כי ביום החתונה נמחלים עוונות החתן. הספרדים לא נהגו כך, ואין החתן מתענה ביום חתונתו.

(יא) צריך להשלים – גם תעניות אלו אינן חובה, רק מנהג לא מחייב. והנוהגים בהם, מצערים עצמם מחמת החורבן. על כן נוהגים לצום עד צאת כוכבים, כשאר צומות הבאים מחמת החורבן. ואומרים עננו.

(יב) דאינו צריך קבלה – אין החפץ לצום תעניות אלו צריך לקבלם במנחה. כי המה מנהג, ולא המצאה של עצמו. לכן יכול לומר עננו בתפילה[4].

(יג) בָּעֵי קַבָּלָה – צריך לקבל את הצום בתפילה. כי לא יכול להסתמך על המנהג, שכן, המנהג הוא לצום בכל יום. ואם כן זה כמו כל צום אישי, אותו צריך לקבל מבעוד יום.

(יד) וְהַשְׁלָמָה – קבלת כל תענית היא, בדרך כלל, לכל היום. וכשמשלים צומו יוכל לומר עננו, הן למנהג אשכנז והן למנהג ספרד.

(טו) דלא עדיף משאר תענית – ואם אכן התנה, יוכל לומר עננו רק למנהג אשכנז, ולא למנהג ספרד.

סעיף ג

^דיחיד שקבל עליו תענית סתם בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתם (טז) (ועיין לעיל סימן רמ"ט (יז)).

^דציינתיו לעיל בסימן רמ"ט ס"ד.

(טז) שישלימו הצבור תפלתם – ואם לא פירש כך, לא יאמר עננו, לדעת המחבר. ולדעת הרמ"א יכול לומר עננו אפילו אם צם עד אחר שמתפלל מנחה גדולה.

(יז) לעיל סימן רמ"ט – סעיף ג. שם כתב המחבר כי אנשי מעשה מתענים בערב שבת, וראה מה שפירשנו שם.

סעיף ד

^התענית חלום (יח), צריך להתענות עד צאת הכוכבים, ואפילו בערב שבת (יט) (ועיין לעיל סימן רמ"ט סעיף ד') (כ).

^הגם זה ציינתיו שם.

(יח) תענית חלום – תענית שאדם מקבל על עצמו, כשחש מוטרד אחר חלום מדאיג. אין צורך לקבל תענית זו במנחה שלפני הצום.

(יט) ואפילו בערב שבת – כפי שלמדנו בסעיף א, שרק צום בו התענה עד סוף היום נחשב תענית.

(כ) לעיל סימן רמ"ט סעיף ד – שם הביא המחבר שיש נוהגים להתענות רק עד צאתם מבית הכנסת. ולאלה, לדעת המחבר, לא יאמר עננו בתפילתו.

סעיף ה

^וכל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום, אינו תענית (כא). הגה: להתפלל עננו (כב) ולא לענין אם חייב תענית סתם, והתענה כך, לא יצא ידי נדרו (כג) (מרדכי והגהות מיימוני פ"א); מיהו יש אומרים דמתפלל עננו (מרדכי בשם ר"י), וכן נראה לי לנהוג בתענית יחיד (כד). ולכולי עלמא, המתענה תענית חלום מתפלל עננו, אף על פי שלא קבלו עליו מאתמול (כה).

^ומימרא דשמואל שם.

(כא) אינו תענית – אין להחשיב אדם שנמנע מאכילה כמקיים מצות תענית מבחינה הלכתית. כי יתכן שאינו אוכל מחמת דיאטה או מכל סיבה אחרת. רק האומר מאמש, שמקבל צום על עצמו, כדי לקיים מצוות תענית, מוגדר "מתענה". בסעיף הבא נלמד מתי יש לקבל את התענית.

(כב) להתפלל עננו – כלומר גם מי שבפועל לא הכניס מאכל או משקה לפיו אינו יכול לומר "עננו ביום תעניתנו", כי לא די להימנע מאכילה כדי להגדיר את היום כיום תענית.

(כג) לא יצא ידי נדרו – כלומר גם כשקיבל אדם להתענות מספר תעניות, לצרכי תשובה או לסיבה אחרת, לא ייפטר מאחד הצומות, אם ביום מסוים לא אכל, כי אפילו שבפועל צם, אין זו תענית, הואיל ולא קיבלו מאמש.

(כד) לנהוג בתענית יחיד – כי כאמור לעיל בסעיף קטן ד, רשאי היחיד לומר עננו בברכת שומע תפילה, מאחר ובברכה זו רשאי להוסיף כל תחינה שהיא.

(כה) שלא קבלו עליו מאתמול – כי דומה תענית זו לתענית חובה. וזה מוסכם גם למנהג הספרדים.

סעיף ו

^זאימתי מקבלו, בתפלת המנחה (כו) אומר ^חבשומע תפלה (כז) או ^טאחר שסיים תפלתו (כח), קודם שיעקור רגליו (כט): הריני בתענית יחיד מחר, יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת (ל); ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר, ^יהוי קבלה, ^כוהוא שיהרהר כן בשעת תפלת המנחה (לא). הגה: וטוב יותר לקבלו אחר תפלה (לב) מבשעת תפלה, כדי שלא להפסיק תפלתו (לג) (המגיד והגהות מיימוני כל בו וב"י).

^זשם יב ע"א כשמואל. ^חטור סימן תקסג, בשם רבינו חננאל שם. ^טכפירוש רש"י שם ד"ה בתפילה. ^יטור שם בשם רבינו תם ע"ז לד ע"א ד"ה מתענין, דהוי בכלל נדיב לב, מהא דשבועות כו ע"ב. ^כעיין לקמן סימן תקס"ג.

(כו) בתפלת המנחה – ענין התענית הוא ענין של הקרבה, כי האדם מקריב את עצמו, כביכול, כדי להתחנן לה'[5]. לכן קבעו חכמים לצרף התחייבות זו לתפילה.

(כז) בשומע תפלה – כי זה המקום לשילוב תחינות ובקשות אישיות.

(כח) אחר שסיים תפלתו – כשעדיין עומד בתפילה. וכך ראוי לעשות לכתחילה (וכפי שהרמ"א כותב בהמשך), לבקש דוקא אחר התפילה, כי יש סוברים שהתחייבות זו מהוה הפסק בתפילה, מאחר ואיננה תפילה ממש, אלא התחייבות[6].

(כט) קודם שיעקור רגליו – כשעדיין עומד לפני ה', קודם אמירת יהיו לרצון, ולפני שאומר א-להי נצור וכו'.

(ל) מקובלת – אמירה זו מגדירה את מניעת האכילה ביום המחרת כצום של מצוה, ומאפשרת לומר עננו בתפילה.

(לא) בשעת תפלת מנחה – באופן כללי, איננו מגדירים הרהור סתמי כדבר מחייב, כי מחשבות רבות חולפות עוברות בראש כל אדם, ואם לא הוציא מחשבתו בפיו, הרי זו מחשבה בעלמא, שאין לה כל תוקף. אבל הרהור על קבלת הצום בעת התפילה מוגדר כאמירה, כי אין זו מחשבה סתמית שחלפה בראש, אלא כך הוא מבטא את רצונו.

(לב) לקבלו אחר תפלה – אבל ממש סמוך לתפילה, כנתבאר, טרם אמירת יהיו לרצון וכו'.

(לג) שלא להפסיק תפלתו – כפי שהסברנו לעיל בסעיף קטן כח.

סעיף ז

(לד) ^לקיבל עליו תענית בתפלת המנחה, אף על פי שהוא אוכל ושותה בלילה, לא הפסיד כלום (לה); ^מוכן אם קבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים או יותר, זה אחר זה, להתענות בימים ויאכל בלילות, אף על פי שהוא אוכל כל הלילה לא הפסיד כלום, דהוי קבלה לכולם אף על פי שלא קיבל כל אחד ואחד במנחה שלפניו (לו). הגה: ואם קבל להתענות שני ימים רצופין מותר לאכול בלילה שביניהם (לז), אם לא פירש בהדיא אף על הלילה (לח) (מרדכי פ"ק דתענית), ואז מתפלל כל יום במנחה, עננו (לט) (פסקי מהרא"י סימן ק"פ).

^למימרא דרב הונא שם תענית יא ע"ב. ^מלגירסת רבינו חננאל שם.

(לד) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף יש להסביר שזמן התענית הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים. אבל הלילה הקודם אינו חלק מהצום, אלא אם כן אמר זאת בפירוש.

(לה) לא הפסיד כלום – כי רק בעלות השחר מתחיל הצום. ולכן רשאי לומר עננו ביום זה.

(לו) במנחה שלפניו – הצורך לקבל תענית במנחה הוא להגדרת הצום כתענית מצוה, כפי שהוסבר. ומיד מסביר המחבר, שיכול לעשות כן לפני מקבץ רציף של תעניות.

(לז) בלילה שביניהם – דברי הרמ"א מסבירים את כוונת המחבר.

(לח) אף על הלילה – כי האומר שיצום גם בלילה, צריך להימנע כמובן מאכילה, כהתחייבותו.

(לט) כל יום במנחה, עננו – כי כל יום בפני עצמו מוגדר כיום צום.

מה שכתב הרמ"א לומר עננו במנחה, הלך בזה לשיטתו בסימן תקס"ה סעיף ג', שרק בתפילת מנחה אומרים עננו. אבל המחבר הביא שם דעות שגם בשחרית, ויש אומרים אפילו בערבית שלפני הצום, אומר עננו.

סעיף ח

אם קיבל עליו בתפלת המנחה שלשה או ארבעה תעניות, ולא רצופין זה אחר זה, כגון שקבל עליו להתענות שני וחמישי ושני וכיוצא בזה, ^ניש מי שמסתפק אם סגי בקבלה אחת לכולם או אם צריך קבלה לכל אחד ואחד (מ). הגה: מיהו נהגו העם לקבלם בקבלה אחת וסגי בהכי, וכן דעת מקצת רבוותא (מא) (מרדכי והגהות מיימוני).

^נטור בשם הרא"ש פ"א סי' יא.

(מ) לכל אחד ואחד – כי הימים שבין התעניות יוצרים הפסק, וכל תענית מוגדרת כתענית בפני עצמה. ויתכן שצריך קבלה לכל צום, כדי לומר עננו בתפילה. לכן צריך לחזור, לדעת המחבר, ולקבל כל תענית טרם הצום.

(מא) מקצת רבוותא – מקצת מרבותינו. הרמ"א הביא את מנהג העם, להסתפק בקבלה אחת. ומחזק את המנהג באמרו, כי סמכו עצמם על חלק מהגדולים. וכך הוא מנהג אשכנז, להסתפק בהתחייבות אחת. אבל למחבר צריך לקבל בתפילת מנחה טרום כל תענית.

סעיף ט

^סקבל עליו להתענות למחר, והתענה, ובלילה שלאחר התענית נמלך להתענות, אף על פי שלן בתעניתו שלא אכל בלילה והתענה כל היום השני, אינו תענית, מפני שלא קבלו עליו מבעוד יום (מב).

^סמימרא דרב הונא יא ע"ב, וכגירסת ספרים שלנו, הרא"ש שם סימן י.

(מב) שלא קבלו עליו מבעוד יום – שכן זה הכלל, רק תענית שקיבלה מבעוד יום, נחשבת תענית.

סעיף י

(מג) ^עמתענה אדם תענית שעות ^פוהוא שלא יאכל כל היום. ^צכיצד, (הרי) שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות (מד), ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום, הרי זה מתענה אותם שעות ומתפלל בהם עננו (מה) שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית (מו). ^קויש אומרים שגם  תענית שעות זה צריך שיקבלנו עליו מאתמול (מז); והיכי משכחת לה (מח), כגון שקבל עליו מאתמול להתענות עד חצי היום, וכשהגיע לחצי היום נמלך וגמרו, או שקבל עליו להתענות למחר מחצי היום ואילך, ולמחר נמלך ולא אכל גם בחצי היום ראשון, הרי זה תענית שעות (מט).

^עשם בגמ' ועבודה זרה לד ע"א. ^פאוקימתא דרב חסדא שם יא ^צלפירוש רש"י שם יב ע"א ד"ה לא. ^קלפירוש הרא"ש סימן יב וסמ"ק מצוה צו, והר"ן ג ע"ב ד"ה אמר, והראב"ד בהשגות פרק א הי"ג.

(מג) הקדמה לסעיף – המושג תענית שעות מובא בגמרא[7], ומהותו לכאורה, שתענית בחלק מן היום גם נחשבת תענית. אלא שזה לא מסתדר עם הנאמר לעיל בסעיף א', שם ראינו כי אם לא צם עד הלילה, אין זו תענית. עוד ראינו, שיש להקדים ולקבל את התענית יום קודם הצום, ורק כך יוגדר הצום כתענית. לכן המחבר מציע שתי דרכים כיצד יתכן צום "תענית שעות".

(מד) עד תשע שעות – ועדיין לא התפלל מנחה.

(מה) ומתפלל בהם עננו – ואף על פי שראינו כי אין זו תענית אלא אם קיבלה אמש, בתפילת מנחה, בכל זאת יש להחשיב זאת לצום, כי קיבל את הצום סמוך למנחה, ומיד אחריה מתחיל בתענית, והוא כבר מצוי לפני כן בעינוי, כי מתחילת היום כבר לא אכל, לכן לשיטה זו, יכול לומר עננו בתפילת מנחה[8].

(מו) קודם שעות התענית – כלומר למרות שצם בפועל כל היום, התענית מוגדרת תענית שעות, כי רק החלק השני של התענית נעשה בהחלטה מקדימה.

(מז) מאתמול – שיטה זו נצמדת לכלל המוסבר לעיל, שאין להגדיר צום כתענית אלא כשהקדים לקבל זאת במנחה של היום הקודם.

(מח) והיכי משכחת לה – כלומר, איזה צום אכן מוגדר תענית שעות.

(מט) תענית שעות – לדעה זו, לא יוגדר צום כתענית שעות, לענין אמירת עננו, אלא במקבל עליו מאמש חצי תענית, ובסוף צם משך כל היום. והיא קרויה תענית שעות משום שתחילה קיבל על עצמו צום לכמה שעות.

סעיף יא

אם קבל עליו התענית עד חצי היום ואכל אחר כך, או שאכל עד חצי היום וקבל עליו תענית משם ואילך, ^ראינו נקרא תענית להתפלל עננו (נ), ^שאבל נקרא תענית לענין שצריך להשלים נדרו (נא).

^רמהנהו תרי מימרא דרב חסדא שם. ^שהרא"ש שם אליבא דרב יהודה שם בירושלמי נדרים פ"ח ה"א. והתוספות בעבודה זרה שם ד"ה מתענין.

(נ) אינו נקרא תענית להתפלל עננו – כי במציאות צם רק חצי יום, ולפי המחבר אין זו תענית.

(נא) להשלים נדרו – כלומר הוא חייב לצום כפי שהתחייב ולא אומרים שכיון שזה לא נקרא תענית, יכול לאכול גם בחצי היום שאסר על עצמו[9].

סעיף יב

^תתענית שגוזרים על הצבור אין כל יחיד צריך לקבלו בתפלת המנחה, אלא שליח צבור מכריז התענית והרי הוא מקובל (נב). ^אויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל שהיה להם נשיא, לפי שגזרתו קיימת על כל ישראל, אבל בחוצה לארץ צריכים כל הצבור לקבל על עצמם כיחידים, שכל אחד מקבל על עצמו (נג).

^תהרא"ש שם סי' יג בשם הראב"ד, מהירושלמי דרבי יהודה נשיאה גזר תעניתא וכו' (עיין תענית כד ע"א) והגהות מימוני פרק א' אות ז, וכן נראה מדברי הרמב"ם שם ה"י. ^אהר"ן (ה ע"א ד"ה קא) בשם הרמב"ן (טו ע"א ד"ה והראב"ד וד"ה וראיתי).

(נב) והרי הוא מקובל – בהכרזה כזו, דומה הדבר כביכול כל אחד קיבל על עצמו את התענית, לכן יכולים לומר עננו.

(נג) מקבל על עצמו – המושג כלל ישראל הוא דווקא בארץ ישראל. אמנם בימינו, שאין נשיאות תורנית מקובלת על כולם, גם אם תגזור מערכת רבנית כגון הרבנות הראשית או מערכת רבנית אחרת, תענית על הכלל, צריך כל הרוצה להתענות לקבל זאת במנחה של יום קודם התענית.

סעיף יג

(נד) ^ביש מי שאומר שמי שנדר ואמר: אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית, מאחר שמה שהתנה הוא דבר הרשות, הוי אסמכתא (נה) (פירוש שאדם סומך בדעתו שיוכל לעשות דבר אחד ועל סמך זה הוא נודר או מתחייב בדבר מה); אבל אם אמר: אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית (נו), וכן אם אמר: אם יצילני ה' מצרה או אם יצליח דרכי, לא הוי אסמכתא (נז).

^ברבינו ירוחם נתיב י"ט ח"א.

(נד) הקדמה לסעיף – המושג אסמכתא הוא שאדם סומך על יכולתו להצליח במשימה שנטל על עצמו, וכיון שסבור שיצליח, מוכן להתחייב בקנס גדול במקרה וייכשל. כגון שמתחייב לסיים עבודה מסוימת בתוך חודש, ואם יאחר אפילו יום אחד ישלם קנס גדול. אמנם למעשה, למרות הבטחתו, אין מחייבים אותו, כי אומדים שבטח בהצלחתו. ולו היה מעלה בדעתו כשלון, לא היה מתחייב, על כן הקנס בטל. על פי זה יובן הסעיף.

(נה) הוי אסמכתא – דעת 'יש מי שאומר' היא, שאומדים את דעת הנודר, והוא רצה ללכת למקום פלוני, בסברו כי יעלה הדבר בידו. אבל מאחר ולא הצליח, ברור שלא התכוון להתענות, ואין זו התחייבות. להלכה, נדחתה דעה זו, מאחר והתענית היא מצוה, ומן הסתם התכוון לקיימה, לכן אין זו אסמכתא[10].

(נו) אשב בתענית – כיון שהתחייב למצוה אומדים את דעתו ותופסים שהסכים לצום אם לא יעלה הדבר בידו, כי יקיים מצוה אחרת.

(נז) לא הוי אסמכתא – ואם זכה וה' הצליח דרכו או הצילו, עליו לקיים נדרו, כי אין ספק שקיווה לישועת ה' ועזרתו, על כן אין זו אסמכתא.

דיני קבלת תענית (תקסב)

א. באופן עקרוני, אין לנדור נדרים. אבל יש אפשרות לקבל תענית על עצמו, שלא בלשון נדר ואם כך עושה, זה מוגדר נדר מדרבנן, וצריך לקיימו [הק].

ב. יש לקבל את ההתחייבות לצום בתפילת המנחה של ערב התענית.

ג. גם המהרהר בלבו, בשעת מנחה, שמקבל על עצמו להתענות תענית למחרת, הרי הוא מחויב לקיים זאת [ו]. אבל הרהור שלא בשעת מנחה אינו כלום.

ד. אפשר לקבל תענית בברכת שמע קולנו, אבל עדיף לקבלה בסוף העמידה, טרם אמר "יהיו לרצון".

ה. בתענית כזו, יוסיף היחיד תפילת עננו בברכת שומע תפילה.

ו. צום המאפשר אמירת עננו בתפילה הוא רק כזה שצם משך כל היום, לדעת המחבר, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. [א]. אמנם לדברי הרמ"א רשאי לומר עננו גם אם צם רק עד אחרי שהתפלל מנחה [א].

ז. המקבל תענית במנחה, רשאי לאכול כל הלילה שלפני התענית [ז].

[1] כי עדיף להימנע מן הנדרים, כמו שמובא בתחילת הלכות נדרים (יורה דעה סימן רג) ראה שם.

[2] תענית יחיד אינה מוגדרת נדר מן התורה, כמפורש בסימן תקע. אלא נחשבת מדרבנן כנדר. ואינו יכול להחליף יום, כמפורש בסימן תקסח סעיף ב.

[3] גם בסעיף הקודם כתב הרמ"א שהיחיד אומר עננו, אבל שם כתב זאת בשם מקצת רבוותא, ולא הכריע באופן חד משמעי. אמנם בעשרה ימי תשובה, כיון ששהמנהג לצום הוא מנהג נפוץ, ניתן לומר עננו בלי כל ספק, אף שאינו משלים, לכן כתב זאת הרמ"א שוב, בצורה חד משמעית.

[4] המשנה ברורה תמה, בשער הציון ס"ק י"ג, מדוע אין צורך לקבל את הצום, הרי זה מנהג שכלל אינו נפוץ, ואפילו אחד מתוך אלף אינו צם צומות אלה. אמנם לעניות דעתי נראה, שמנהג זה הוא כעין הרחבה של צומות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, לכן אין צורך לקבלם. ובכל זאת, כיון שבזמננו נדיר מאד שמישהו יצום צומות אלה, על כן מן הראוי לקבלם במנחה, ערב הצום, כמו שכתב הכף החיים כאן.

[5] כמבואר במסכת ברכות (יז א) שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח.

[6] כף החיים אות טל.

[7] תענית יא ע"ב.

[8] ואינו דומה למי שמקבל צום בלילה, כי במקרה זה התענית תתחיל רק למחרת, וכדי שהצום של מחרת יחול, צריך לקבל זאת על עצמו בשעת מנחה. אבל כאן הוא כבר מתענה, ומיד מקבל את המשך העינוי, שמתחיל מיידית.

[9] כך מוסבר בבית יוסף.

[10] כי כך פסק המחבר ביורה דעה רנח סעיף י בענין התחייבות לצדקה. מוסבר על פי מ"א ס"ק טז וכף החיים אות עח.