סימן תקס"ה – דין תפלת עננו, ובו ו' סעיפים

כבר הסברנו שהתענית באה כחיזוק לתפילה ולתשובה. ועל כן מוסיפים בתעניות בקשה לה' לקבלת הצום והתפילה, ונוסח הברכה הוא[1] – עֲנֵנוּ י"י עֲנֵנוּ בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ כִּי בְצָרָה גְּדוֹלָה אֲנָחְנוּ. אַל תֵּפֶן אֶל רִשְׁעֵנוּ וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִינָתֵנוּ. הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵנוּ, יְהִי נָא חֲסְדְּךָ לְנַחֲמֵנוּ. טֶרֶם נִקְרָא אֵלֶיךָ עֲנֵנוּ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע". כִּי אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, פּודֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה.

שליח הציבור, בתענית, אומר ברכה זו כשחוזר על התפילה, כברכה נפרדת בפני עצמה, לפני ברכת רפאנו. אמנם יחיד אינו מוסיף בקשה זו כברכה נפרדת, אלא כתחינה בברכת שומע תפילה.

סימן זה דן בתפילת עננו שהיחיד אומר בתפילת הלחש.

סעיף א

^איחיד אומר עננו בשומע תפלה (א), ^בבין יחיד שקיבל עליו תענית בין יחיד המתפלל עם הצבור בתענית ציבור; ^גוכן שליח צבור שמסדר תפלתו בלחש, כיחיד דמי ובשומע תפלה (ב). הגה: ואומרו קודם כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ וכו', ולא יחתום בְּ'עוֹנֶה בְּעֵת צָרָה' (ג), אלא כשמגיע לבְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה יסיים כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וכולי, (ב"י בשם תוספות); ולא ישנה ממטבע הברכה (ד). אפילו כשמתענה יחיד, יאמר: עננו בצום תעניתנו וכו' (ה) (רשב"א חלק א סימן כ"ה).

^אמימרא דרבי יצחק ורב ששת תענית י"ג ע"ב. ^בהרא"ש שם פ"א סי' י"ז. ^גכל בו.

(א) בשומע תפלה – ולא כמו שליח ציבור, שאומר ברכה בפני עצמה, לפני רפאנו.

(ב) כיחיד דמי ובשומע תפלה – ורק כשחוזר שליח הציבור על התפילה, מוסיף את הברכה. כי זו תפילה של הציבור כולו, על כן ניתן להוסיף בה ברכה.

(ג) בְּ'עוֹנֶה בְּעֵת צָרָה' – שלא כשליח הציבור, שחותם אחר ברכת עננו "בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה".

(ד) ולא ישנה ממטבע הברכה – אלא יסיים כרגיל, ברוך אתה ה' שומע תפילה.

(ה) בצום תעניתנו וכו' – בלשון רבים, אף שזו תענית יחיד.

סעיף ב

^דאם שכח מלומר עננו (ו), אין מחזירין אותו (ועיין לעיל סימן רצ"ד סעיף ד' (ז) וה' (ח)); ואם נזכר קודם שעקר רגליו, ^האומר בלא חתימה (ט) (לאחר תפלתו).

^דברייתא שבת כ"ד ע"א. ^הטור לדעתו.

(ו) שכח מלומר עננו – והוא הדין אם שליח ציבור שכח לומר עננו, והתחיל ברכת רפאנו, אינו חוזר ומברך ברכה, אלא אומר עננו בשומע תפילה.

(ז) סעיף ד – שם לומדים שאם סיים ברכת שומע תפילה, אינו יכול לומר עננו, אפילו אם עדיין לא התחיל רצה, כי יוכל לומר זאת בסיום התפילה.

(ח) וה' – שם כתב המחבר שמותר לשוכח לחזור שוב על כל תפילת העמידה, כדי לאומרה כתיקונה. והעושה כן צריך להתפלל אותה כתפילת נדבה. אמנם כיום נוהגים שלא להתפלל תפילות נדבה.

(ט) בלא חתימה – כל עוד לא עקר רגליו, הוא נחשב כעומד לפני ה', וגם בקשותיו במקום זה עדיין נחשבות כחלק מן העמידה.

סעיף ג

^ויש אומרים שאין היחיד אומר עננו, כי אם במנחה, שמא יאחזנו בולמוס (י) ונמצא שקרן בתפלתו; אבל שליח צבור אומרו ^זגם בתפלת שחרית, כשהוא מתפלל בקול רם, שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל (יא); ^חובארבע צומות, גם היחיד אומרו בכל תפלותיו (יב), דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר למימר עננו ביום צום התענית הזה, כיון שתיקנו חכמים להתענות בו (יג). הגה: ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כי אם במנחה, מלבד שליח צבור שאומר שחרית כשמתפלל בקול רם (יד).

^ושם בשם הגאונים. ^זכפירוש הבית יוסף (ד"ה ומ"ש וכו' בדעת) דברי הגאונים, ושכן נראה מדברי הסמ"ג והרוקח והמרדכי בפרק ב דשבת. ^חכל בו.

(י) בולמוס – רעבון חזק, שמחייב אכילה מיידית. החשש שהצום יתבטל דוחה את אמירת עננו לתפילה האחרונה, קרוב לסוף הצום. אבל בתפילה זו ודאי יש לאמרה, כי חלק עיקרי מן הצום הוא תחינה זו, ולא יתכן שלא לאמרה כלל.

(יא) קצת מהקהל – וכיון שחלק מהקהל ודאי צם עד הסוף, יכול לומר "צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ".

(יב) בכל תפילותיו – אף תפילת ערבית. ולמרות שמותר לאכול בלילה, הרי נקרא יום זה בשם יום צום.

(יג) להתענות בו – כלומר בעת התפילה, ודאי היה בדעתו לצום עד סוף היום, על כן יש לו שייכות ליום תענית זה. אמנם במקרה שלא התכוון לצום עד הסוף, לא יאמר עננו.

(יד) כשמתפלל בקול רם – זהו מנהג אשכנז.

למעשה, התימנים אכן נוהגים כדברי המחבר, ואומרים עננו גם בתפילת ערבית. הספרדים, רובם אומרים עננו רק בשחרית ומנחה, ויש אומרים גם בערבית. וכל אחד ינהג כמנהג מקומו.

סעיף ד

^טטוב לומר בתחנונים שאחר תפלת המנחה לאחר א-להי נצור וכו' (טו): רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו וכו'.

^טטור מהא דברכות י"ז ע"א.

(ט) לאחר א-להי נצור וכו' – קודם אמירת יהיו לרצון, כי אחריה מסתיימת התפילה.

סעיף ה

^יאין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם (טז); אבל אם בא לאומרם ^כדרך קריאה בעלמא, אומרם (יז). הגה: וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור (יח) (מהרי"ל בשם א"ז).

^ישם בשם רב נתן. ^כהרשב"א בתשובה ח"א סי' ריא.

(טז) דדבר שבקדושה הם – שלש עשרה המדות מוגדרות דבר שבקדושה כי בהם גילה הקב"ה את מידותיו למשה רבנו. וכמו בכל דבר שבקדושה, כחזרת העמידה, קדיש, קדושה וברכו וקריאת התורה, שצריך עשרה לאומרם, כך גם באמירה זו. אמנם איסור אמירתם, כפי שכתב המחבר, הוא רק כשנאמרים בסגנון תפילה, אבל אם לומד פסוקים אלה, מותר לאמרם.

(יז) אומרם – כלומר הלומד תורה רשאי לקרוא פסוקים אלה[2].

(יח) או ויעבור – הרמ"א מוסיף על דברי המחבר, שיש להימנע לא רק מאמירת וַיַּעֲבֹר שהוא דבר שבקדושה, אלא גם מאמירת הסליחות עצמן. הסיבה לזה, כפי הנראה, משום שהרמ"א הבין שנוסח וַיַּעֲבֹר חובר תמיד לסליחות, ואחרי כל סליחה אמרו שוב וַיַּעֲבֹר. על כן כתב שהיחיד אינו חייב לומר את הסליחות. עם זאת, כתבו הפוסקים, שהרוצה לומר סליחות ולדלג על וַיַּעֲבֹר, רשאי לעשות כן[3].

סעיף ו

^להמתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה, הוא נענש על כך (יט).

^לתשב"ץ סימן (ק"ה) [קי"ב] מהירושלמי פרק קמא דחגיגה.

(יט) נענש על כך – מובן שאין להשתמש בעשיית מצוה כדי להתגאות, כי בכך מאבד את ערכה.

דין תפילת עננו (תקסה)

א. בתעניות ציבור, ובתענית שאדם קיבל על עצמו, מוסיפים תחינת "עננו" [א].

ב. אם יש עשרה מתענים, יוסיף שליח הציבור תחינת "עננו", כברכה בפני עצמה, לפני ברכת 'רפאנו'.

ג. שכח לומר עננו, לא יחזור על תפילת העמידה. ואם נזכר טרם עקרו את רגליו, יאמר עננו לפני שיעקרם, ולא יחתום [ב].

ד. יש נוהגים לומר עננו בכל שלושת התפילות – ערבית, שחרית ומנחה. ויש נמנעים מלאמרה בערבית, כי בלילה עדיין מותר לאכול. ואומרים אותו בשחרית ומנחה. ומנהג אשכנז לומר רק במנחה [ג].

ה. יחיד אינו אומר את שלוש עשרה המידות, כלומר 'תפילת ויעבור' [ה].

[1] נוסח זה הוא אחד מתוך רבים, ואין הבדל בין הנוסחאות אלא שינויים קלים, וכל אחד יאמר הנוסח הנהוג אצלו, כנדפס בסידורים.

[2] ויש שהסבירו שאם אומרם בטעמם הרי זה כקורא בתורה, ומותר.

[3] יש שתמהו על דברי הרמ"א. עיין מה שכתב ב"ח על הטור, ובדברי ט"ז (ס"ק ה). ובמגן אברהם (ס"ק ו) רצה ליישב שהרמ"א הורה כי אין לומר סליחות באמצע תפילת העמידה. ואנו כתבנו בכוונתו, כדי לתרץ הקושי, שאין חיוב לאומרם.