שולחן ערוך כפשוטו

הלכות תעניות

סימן תקע"ה – דיני תעניות שמתפללין בארץ ישראל על הגשמים, ובו י"ג סעיפים

בעבר היתה החברה חקלאית בעיקר, וירידת הגשמים שימש מין מפתח מרכזי ועיקרי, המאפשר או מונע, את פיתוח הפרנסה והחיים. בקיץ הארץ ישראלי אין הגשמים יורדים. לכן עיקר ההמתנה והציפייה לירידת גשמי ברכה ארעה במהלך הסתיו והחורף, בתקוה למילוי המאגרים (בורות מים), וצמיחת הזרעים שבקרקע. ללא גשמים, עמדה הפרנסה, ואף החיים עצמם, בסימן שאילה. לכן תיקנו חכמים תעניות, בהם יתחננו אל ה', בתקווה שיברכם בגשמי ברכה. סימן זה דן בתעניות אלו שגזרו חכמים. כיום, לא נהגו בהם.

סעיף א

אסדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך הוא: הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים (א), מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שלשה תעניות שני וחמישי ושני (ב), בוכל התלמידים ראוים לכך (ג); ודין תעניות אלו כדין תענית יחיד (ד).

אמשנה תענית י, א. בברייתא שם וכרבי יוסי.

  • ולא ירדו גשמים – הזכרת גשמים בתפילה מתחילה בשמיני עצרת, ובקשתם בז' חשוון. חלפו עשרה ימים מעת החלו לבקשם, ולא ירדו, אין בזה צער גדול, אבל יש מקום לדאגה. על כן יתענו חכמי ישראל ויבקשו גשמים.
  • שני וחמישי ושני – כלומר יתענו החכמים ביום שני הראשון, שאחר י"ז בחשוון. ובחמישי של אותו שבוע, וביום שני שאחריו.
  • וכל התלמידים ראויים לכך – תלמידי החכמים חייבים לצום. ותלמידיהם, אף כי לא התחייבו בכך, אבל רשאים להתענות, אם ירצו. אמנם שאר העם, אינו רשאי להצטרף, כי נוהג בגאווה, כביכול הוא בעל שיעור קומה של תלמיד חכם.
  • כדין תענית יחיד – שהתענית מתחילה רק מהבוקר. ולא נאסר בה רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ובערב הצום צריך לקבל את התענית במנחה. ואם יפגע אחד מהצומות בראש חודש, תידחה התענית.

 

סעיף ב

גהגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלשה תעניות על הצבור שני וחמישי ושני, וכל העם (ה) נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים, כדרך שעושים בכל התעניות (ו).

גשם משנה.

  • וכל העם – לא רק החכמים.
  • כדרך שעושים בכל התעניות – שקורין בתורה בשחרית ובמנחה, כמוסבר בסימן תקסו סעיף א. ואין מתענים אלא ביום, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ומותרים ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ויחסי אישות.

 

סעיף ג

דעברו אלו ולא נענו (ז), בית דין גוזרין עוד שלשה תעניות על הצבור, שני וחמישי ושני, ובאלו מפסיקין מלאכול מבעוד יום (ח), ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום, האבל לא בלילה, ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין את המרחצאות; ואבל פניו ידיו ורגליו בחמין, וכל גופו בצונן, מותר. זואסורים בסיכה חאלא אם כן הוא להעביר את הזוהמא, ואסורים בהם בתשמיש המטה וכן אסור בנעילת הסנדל בעיר, ומתפללין בבתי כנסיות ומתחננים כבשאר תעניות (ט).

דמשנה שם יב הברייתא שם יג ומימרא דרב חסדא וברייתא שם מהא דתנן נועלים את המרחצאות. זשם במשנה. חרמב"ם בפרק ג.

  • עברו אלו ולא נענו – עובדה שכמובן מדאיגה ומטרידה מאד, כי חלפו קרוב חודשיים מעונת הגשמים, ואין כל מטר. לכן מחזקים את התענית.
  • מלאכול מבעוד יום – הצום מתחיל משקיעה, ונמשך עד צאת הכוכבים של המחרת.
  • כבשאר תעניות – כלומר, קוראים בתורה שחרית ומנחה, כפי שלמדנו בסימן תקסו.

 

סעיף ד

טעברו אלו (ולא נענו), (י) בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הצבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני (יא), וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו, ויתירין אלו שמתריעין בהם בשופר על הברכות שמוסיפים בהם (יב), ומתפללין ברחוב העיר (יג), יומורידין זקן להוכיחם (יד), ומוסיפין שש ברכות בתפלת שחרית ובתפלת המנחה (טו), כונועלים את החנויות, ובשני לעת ערב פותחין מעט (אותן החנויות המוכרות אכילה ושתיה) (ב"י בשם רש"י) כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה (טז), ובחמישי לפותחין כל היום חנויות המוכרות ממאכל, מפני כבוד השבת; נואם יש לחנות שני פתחים, ספותח אחד ונועל אחד (יז); ואם יש לחנות אצטבא לפניו (יח), פותח כדרכו בחמישי, ואינו חושש (יט).

טשם במשנה (והגרסא כמו שהגהתי). ימשנה שם טז, א. כמשנה שם יב לברייתא שם יד מבית יוסף ממשמעות רש"י נשם בברייתא סכפרוש רמב"ם בפרק ג.

 

  • עברו אלו ולא נענו – וכבר הגיע חודש טבת.
  • ושני – ובסוף תעניות אלו מסתיים חודש טבת.
  • על הברכות שמוסיפים בהם – כמובא כאן בהמשך, בתפילת העמידה מוסיפים שש ברכות. ובכל ברכה, תוקעים בשופר, כדי לעורר את הלבבות לחזרה בתשובה.
  • ברחוב העיר – לְסַמֵל שכביכול גורשנו, מחמת עוונותינו, מבתי הכנסת.
  • ומורידין זקן להוכיחם – כדי שיסביר לציבור שאין העיקר צום ותענית, אלא עשיית תשובה.
  • ובתפלת המנחה – את שש הברכות מוסיפים בין ברכת גואל ישראל ובין רפאינו[1].
  • לסעודת הלילה – מאחר וצמו כל היום, צריכים להכין סעודה. ובזמנם, בהעדר אמצעי מתאים לשימורו, הושג המזון הטרי בחנות.
  • ונועל אחד – כדי לזכור ששרויים בצער.
  • אצטבא לפניו – כמין מדרגה ברחוב, שמסתירה את החנות מעיני משתמשי רשות הרבים.
  • ואינו חושש – כיון שהחנות נסתרת מרשות הרבים, אין בפתיחתה פגיעה ניכרת בתענית.

 

סעיף ה

עעוברות ומיניקות מתענות (כ), אבל לא בשלש ראשונות (כא) ולא בשבע אחרונות (כב); פומיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד (כג) (ואסור להן להחמיר ולהתענות) (תשב"ץ סימן תכ"ח).

עברייתא יד וכאוקימתא דרב אשי. פרמב"ם וסמ"ג מהירושלמי.

 

  • מתענות – בשלש צומות השניות שחל על הציבור. בתנאי שבריאותן, או זו של הוולד, לא תיפגע.
  • לא בשלש ראשונות – שאינן חמורות כל כך.
  • ולא בשבע אחרונות – כי לא שייך לבקש מהן תעניות רבות כל כך.
  • כדי קיום הולד – לא יתענגו בצומות, אלא יאכלו כפי הנצרך לבריאות.

 

סעיף ו

צאחר שגזרו שלש עשרה תעניות אלו, אם לא נענו אין גוזרין עוד; והני מילי כשמתענים על הגשמים, לפי שכשעברו אלו כבר עברו זמן הגשמים ואין בהם תועלת (כד), אבל על שאר פורעניות מתענים והולכים עד שֶׁיֵּעָנוּ (כה).

צשם בגמרא בעובדא דרבי יהודה נשיאה וברייתא.

  • ואין בהם תועלת – חודשי שבט ואדר גם הם חלק מעונת הגשמים, אבל תועלת הגשמים שבהם פחותה. כי אם לא הומטר גשם עד כה, לא יקבלו הזרעים שבקרקע תועלת גדולה. ומבחינה חקלאית, רגילים להגדיר עונה זו כאבודה. עם זאת, עדיין יתכן שזקוקים למים לצרכי שתיה, לכן ימשיכו להתענות, כמבואר בסעיף הבא.
  • מתענים והולכים עד שֶׁיֵּעָנוּ – כי כמובן, עדיף מאוחר מאף פעם.

 

סעיף ז

קכשמתענים על הגשמים ועברו שלש עשרה תעניות אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן (כו) ובבנין של שמחה (כז) (אלא אם כן כותלו נוטה ליפול) (כח) (טור), וממעטין באירוסין ונישואין, ראלא אם לא קיים מצות פריה ורביה (כט), וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחבירו; ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום אלא כִּנְזוּפִין וְכִמְנֻדִּים למקום (ל), שועם הארץ שנתן להם שלום משיבין לו בשפה רָפָה וכובד ראש (לא); תותלמידי חכמים לבדם חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני עד שֶׁיֵּצֵא ניסן של אתקופה (לב); בומותרין לאכול בלילה (לג), ובמלאכה ובשאר הדברים, ומפסיקים בראש חדש חנוכה ופורים (לד); גיָצָא ניסן של *)תקופה (לה), דוהוא כשהגיע השמש לִתְחִלַּת מזל הַשּׁוֹר (לו), אין מתענין עוד, השאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה (לז) והואיל ולא ירדו כל עיקר בִּתְחִלַּת השנה (לח).

קמשנה וגמרא שם יב ררמב"ם שם. שברייתא שם יד תשם במשנה. אירושלמי. ברמב"ם שם. גשם במשנה *)(והוא שלושים יום לאחר תקופת ניסן). דרמב"ם שם. השם במשנה וירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שם.

  • במשא ומתן – של שמחה.
  • ובבנין של שמחה – כי איחור גדול בירידת הגשמים מצביע על עוונות חמורים, מחמתם גזר הבורא על בצורת.
  • כותלו נוטה ליפול – בגלל הסכנה שבדבר מותר לתקן זאת, אפילו במבנה של שמחה, כגון בית חתנות.
  • לא קיים מצות פריה ורביה – כי אדם זה חייב להתחתן ולהוליד.
  • כִּנְזוּפִין וְכִמְנֻדִּים למקום – כי עליהם להבין גודל אחריותם על המתרחש.
  • בשפה רָפָה וכובד ראש – יש להשיב לו, כדי שלא להוסיף, חס ושלום, פגיעה נוספת בזולת.
  • ניסן של תקופה – הניסן המדובר אינו ממש חודש ניסן. אלא בעיקר תחילת עונת האביב, לפי המערכת של שנת השמש. לדוגמא, תקופת ניסן של שנת תשפ"ב חלה בשביעי לאפריל (07/04/2021), שהוא יום ז' בניסן.
  • ומותרין לאכול בלילה – כי צמים רק ביום.
  • ומפסיקים בראש חדש חנוכה ופורים – בהם אין לצום.
  • יָצָא ניסן של תקופה – בסיום עונת האביב.
  • כשהגיע השמש לִתְחִלַּת מזל הַשּׁוֹר – כחודש אחר תחילת עונת ניסן.
  • סימן קללה – בארץ ישראל, אין הגשמים יורדים בקיץ, אלא בחורף. ואם בחורף לא ירדו, ובקיץ ירדו, זוהי ממש קללה, כי יש כאן היפוך העונות לגמרי.
  • ולא ירדו כל עיקר בִּתְחִלַּת השנה – אם ארעה ירידת גשמים בחורף, אפילו מועטת, ובקיץ נוספו עוד גשמים, אין בכך סימן קללה, רק ההיפך הגמור. אבל אם ירדו לראשונה בין הקיץ לחורף, זהו סימן קללה.

 

סעיף ח

זוכל זה הסדר כשלא ירדו גשמים כלל, אבל ירדו בִּרְבִיעָה (לט) (פֵּרוּשׁ, הַמָּטָר הַיּוֹרֵד לְהַצְמִיחַ כָּל צֶמַח וְעֶשֶׂב הָאֲדָמָה, נִקְרָא רְבִיעָה, מִפְּנֵי שֶׁרוֹבֵעַ וּמְעַבֵּר אֶת הַקַרְקַע, כְּדִכְתִּיב כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְגוֹ' וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְגוֹ' (יְשַׁעְיָהוּ נה י). וצמחו העשבים והתחילו לִיבַשׁ, הרי אלו מתענים וזועקים (מ) עד שֶׁיֵּרְדוּ גשמים  חאו עד שֶׁיִּיבְשׁוּ הצמחים (מא); טוכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו, שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל, ולא יָרְדוּ גשמים, הרי אלו מתענים וזועקים עד שֶׁיֵּרְדוּ (מב) גשמים הראויים לאילנות או עד שיעבור זמנם (מג); יוכן אם הגיע חג הסוכות ולא יָרְדוּ גשמים הרבה, כדי לְמַלְּאוֹת מהם הבורות וְהַשִּׁיחִין והמערות, הרי אלו מתענים עד שֶׁיֵּרֵד גשם הראוי לבורות (מד); ואם אין להם מים לשתות, מתענין על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה (מה). כפסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום בימות הגשמים, הרי זה מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שֶׁיֵּרְדוּ גשמים (מו) או עד שיעבור זמנם (מז).

זמשנה שם יח חאוקימתא דרב נחמן שם וכפרוש ראשון שברש"י, וכן כתבו הפוסקים. טברייתא שם. ימשנה וגמרא וברייתא שם. כשם במשנה.

  • אבל ירדו בִּרְבִיעָה – בחודש חשון, בתחילת עונת הגשמים.
  • מתענים וזועקים – כדי להציל צמחים שהחלו לצמוח.
  • עד שֶׁיִּיבְשׁוּ הצמחים – כי המתפלל עליהם אחר ייבושם, מתפלל תפילת שוא, כי אין לבקש סיוע אלא בדרך הטבע, ולא בשינוי הטבע.
  • מתענים וזועקים עד שֶׁיֵּרְדוּ – ויצילו מה שכן הצליח לצמוח.
  • עד שיעבור זמנם – אז לא יועילו הגשמים לצמחים.
  • גשם הראוי לבורות – כדי שיהיה מים לשתות.
  • ואפילו בימות החמה – כי מי שתייה הם צורך תמידי.
  • עד שֶׁיֵּרְדוּ גשמים – ויצילו מה שכבר צמח.
  • שיעבור זמנם – בחלוף זמן זה אין תועלת בגשמים, כי לא יצילו מה שכבר צמח.

 

סעיף ט

לבמה דברים אמורים, בארץ ישראל וכל הדומה לה; אבל במקומות שעונת הגשמים שלהם קודם שבעה עשר במרחשון או אחר זמן זה; כשיגיע זמנם ולא יָרְדוּ גשמים, יחידים מתענים שני וחמישי ושני ומפסיקים בראש חדש חנוכה ופורים ושוהין אחר כך כמו מששה ימים, אם לא יָרְדוּ גשמים, בית דין גוזרין שלשה עשר תעניות על הסדר שאמרנו (מח).

להרמב"ם בפרק ג מהלכות תענית, והוא מבואר בירושלמי וגם נראה מהגמרא שלנו. מכן הגיה הבית יוסף.

  • על הסדר שאמרנו – כלומר, בכל מקום מארגנים את התעניות, לפי הזמן והצורך המקומי. ואין זה דומה לאמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, שאומרים בכל מקום לפי צרכי המטר בארץ ישראל. ומשום שבמשיב הרוח נאמר שבח לה', על דאגתו הייחודית לארץ ישראל. אולם שאר תעניות מטרתן בקשת גשמים, לצרכים המקומיים.

 

סעיף י

נכל תענית שגוזרים הַצִּבּוּר בחוצה לארץ, אוכלים בהם בלילה, ודינם כדין שאר תענית; שאין גוזרים על הצבור תענית כגון צום כפור, אלא בארץ ישראל בלבד (מט), ובגלל המטר, ובאותם עשר תעניות שהם שלשה אמצעיים ושבע אחרונות (נ).

נרמב"ם שם, מהא דשמואל (תענית יב, ב), אין תענית ציבור בבבל.

  • בארץ ישראל בלבד – משתי סיבות. האחת, שבארץ ישראל כלל היהודים מוגדר ציבור. בעוד שבחוץ לארץ, אין הרבים מוגדרים ציבור לענין זה, אלא מקבץ יחידים. השניה, שבארץ ישראל נקבע מושב נשיא הסנהדרין, והחלטתו חייבה את כל בני הארץ[2]. מה שאין כן בחוץ לארץ.
  • ושבע אחרונות – כיון שבימינו אין סנהדרין בארץ ישראל, אין צמים, גם בארץ ישראל, צום שלם, אלא כפי שתוקן בידי חכמי המשנה.

 

סעיף יא

סהיו מתענים על הגשמים ונענו, כמה יֵרְדוּ ויהיו פוסקין מן התענית, מִשֶּׁיִּכָּנְסוּ בעומק הארץ הַחֲרֵבָה טפח (נא); וּבַבֵּינוֹנִית, שני טפחים (נב); וּבַעֲבוּדָה (נג), שלשה טפחים (נד) (ושיעור כמה צריכין לירד לברך עליהם עיין לעיל סימן רכ"א). עואם התחילו לירד אחר חצות, ישלימו אותו היום (נה) (וע"ל סימן תקס"ט בסופו); ואם התחילו לירד קודם חצות, פלא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב (נו), ולערב יתקבצו ויאמרו הלל הגדול (נז).

סברייתא שם כה וכחכמים. עמשנה שם יט וכרבי אליעזר. פשם במשנה יט

  • בעומק הארץ הַחֲרֵבָה טפח – ארץ חֲרֵבָה היא ארץ יבשה, שהגשמים מתקשים לחדור אל תוכה. ואם בכל זאת חדרו בעומק טפח (כשמונה ס"מ), סימן שכבר ירדה כמות רבה של גשמים.
  • וּבַבֵּינוֹנִית שְׁנֵי טפחים – ההוכחה, בקרקע שאינה יבישה ואינה לחה, על כמות רבה של גשמים, מושגת בחדירתם לשני טפחים.
  • וּבַעֲבוּדָה – כלומר שדה חרושה ומעובדת, בה העפר מרוכך מאד.
  • שלשה טפחים – בקרקע רכה כל כך, נקל על הגשמים לחדור פנימה, ורק חדירה לעומק שלשה טפחים מוכיחה על כמות רבה של גשמים.
  • ישלימו אותו היום – מאחר וכבר צמו רוב היום.
  • ויעשו יום טוב – כי אם ימשיכו להתענות, דומים הם כבועטים בטובת ה'.
  • יתקבצו ויאמרו הלל הגדול – פרק קלו בתהילים, בו מסתיים כל משפט ב"כי לעולם חסדו".

 

סעיף יב

צאין אומרים *)הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם דוקא, אבל אם לא נענו עד יום שלאחר תעניתם, לא (נח).

צהרשב"א בתשובה. *)(עיין לעיל סימן תפ).

  • שלאחר תעניתם, לא – כי אם המתינו לגשמים, סימן שהגשמים לא באו בזכות התענית, אלא מחמת רחמי שמים. וראה בסעיף הבא מה שנכתוב בזה.

 

סעיף יג

קאם ירדו להם גשמים בליל תעניתם קודם שעלה עמוד השחר, אין אומרים הלל הגדול (נט).

קשם בתשובה.

 

  • אין אומרים הלל הגדול – שוב, כי התברר שירידת הגשמים אינה בזכות התענית.

שני סעיפים אלה קשים מאוד להבנה. כי אמירת פרק זה יש בה הודאה והכרה בחסדי המקום, ששבים ואומרים "כי לעולם חסדו". ומה זה משנה, איפה, אם ירדו הגשמים מחמת התענית, או מחמת חסדי ה' יתברך, הלא בין כה וכה צריך להודות לה' יתברך בתמידות, וקל וחומר על עשיית נס גדול שכזה, עליו נאמר וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה.

ומה שנראה להסביר הוא, שבעצם, לפי כללי הטבע, הגשם יורד בחורף. ואם הוא נעצר, יש כאן נס ושינוי הטבע המונע את ירידתם. ומאיזה טעם יעצור ה' את השמים? כדי לעורר את העם לתשובה. על כן תיקנו חכמים תעניות, כדי שהעם יתעורר לתשובה. והנה, אם ירדו גשמים ביום התענית, סימן הדבר שתשובתם אכן מקובלת, ויש לומר על נס זה את הלל הגדול. אבל אם הקדימו הגשמים לרדת טרם התענו, או אחר תעניתם, משמע, לא התקבלה תשובתם. אלא חסדו של ה' יתברך הוא שגרם זאת. ועל חסדים אלה כבר נתקנה ברכה, כמובא בהלכות ברכות[3].

ויהי רצון שה' יגלה נפלאות מתורתו.

[1] כמבואר בטור סימן תקעט.

[2] כנתבאר לעיל סימן תקסב סעיף יב

[3] אורח חיים סימן רכא סעיף ב.

דילוג לתוכן