סימן תקע"ב – באיזה ימים אין גוזרים תענית צבור, ובו ג' סעיפים

סימן זה דן במציאות שכיום אינה מצויה כלל. בעבר גזרו בתי הדין מספר תעניות על הציבור, כשראו בכך צורך, אם משום בצורת ממושכת, או משום צרה שעמדה לבוא. ובחרו בימי שני וחמישי כימי צום, כי בהם נאסף הציבור לבתי הכנסיות, לצורך קריאת התורה.

סעיף א

^אאין גוזרין תענית על הצבור בִּתְחִלָּה ביום חמישי (א), שלא להפקיע (פירוש שלא לייקר השער) שערים (ב); ^בואפילו במקום שאין לחוש לכך (ג).

^אמשנה (תענית טו, ב). ^בהרב המגיד לדעת הרמב"ם פרק א הלכה ה, ושכן כתבו הגאונים.

(א) בִּתְחִלָּה ביום חמישי – כלומר אם גזרו שלש תעניות, לא יתחילום ביום חמישי, אלא ביום שני.

(ב) שלא להפקיע שערים – שלא לגרום העלאת מחירי המזון. כלומר, בדרך כלל, היה הציבור רוכש את המזון ביום חמישי, לצורך שבת. וכשצמים בחמישי, רכשו מזון נוסף, לאכילה שאחר הצום. תוספת הרכישות הפתאומית יכלה לעורר חשש אצל הסוחרים, שמא מתקרב איזה מחסור בשוק. ובתגובה, היו מעלים את המחיר. אבל כשהצום הראשון נקבע ליום שני, היו הסוחרים מתוודעים לתעניות, ומבינים כי זו הסיבה להכפלת הרכישות. וממילא לא היו מעלים את המחיר.

(ג) שאין לחוש לכך – כגון שרוב האוכלוסייה במקום הם גוים. וגם אם הקונים היהודיים יכפילו את רכישותיהם, לא תהיה לכך השפעה על השוק. למרות זאת, אין לקבוע את התענית הראשונה ליום חמישי. הסיבה לכך, כפי הנראה לי, ללמדנו שחשוב מאד למנוע את עליית מחירי המזון.

סעיף ב

^גאין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, או בחנוכה ופורים, או בחולו של מועד (ד); ואם התחילו להתענות על הצרה, ^דאפילו יום אחד, ופגע בהם יום מאלו (ה), מתענין ^הומשלימין היום בתענית.

^גמשנה שם. ^דכרב אשי שם (יח, ב). ^הכחכמים שם.

(ד) או בחולו של מועד – כמו שלמדנו כבר, כי התענית אסורה בימים אלה.

(ה) ופגע בהם יום מאלו – כלומר, במקרה ובית הדין גזר תענית, ולא שם לב שאחד הצומות חל ביום האסור מדרבנן בתענית. כגון שקבעו צום בשני חמישי ושני, ובשני האחרון חל ראש חודש. במקרה זה, אף שלכתחילה אסור לקבוע צום, חובה להתענות, כפי קביעתם. אבל רק בתענית שבי"ד קבע נוהגים כך. בניגוד לתענית יחיד, שאם קבע לצום ביום אסור בתענית, אין כל כך תוקף להתחייבותו, כמוסבר בסימן תקע.

סעיף ג

^וצבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט"ו בשבט (ו), התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות (ז); הגה: מיהו אם התחילו להתענות, אין מפסיקין, כמו בראש חדש וחול המועד (ח) (ב"י).

^והגהות מימוני פרק א אות א מהלכות שופר (ולשון המרדכי­ (סימן תשא) ריש ראש השנה. ומתוך לשונו דקדק הבית יוסף דלאו למימרא דאם התחילו מפסיקים, דלא חמיר מחנוכה ופורים, אלא היינו לומר דמעיקרא דוחים מלהתחיל להתענות עד שבת הבאה).

(ו) ופגע בתענית ט"ו בשבט – כלומר ואירע אחד מהם בט"ו בשבט.

(ז) ראש השנה לאילנות – יום זה מבדיל בין שנות המעשר. כי בהפרשות מעשר, לא ניתן לערב פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט, עם פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט. אלא יש לעשר כל שנה בפני עצמה. וביום זה, שיש בו קצת שמחה, אין לקבוע תענית.

(ח) כמו בראש חדש וחול המועד – כפי שראינו בסעיף ב, וזה פירוש דברי המחבר.