סימן תקס"ח

דיני נדרי תענית, ובו י"ב סעיפים

עיקר סימן זה דן בתעניות אישיות שאדם מקבל על עצמו מחמת חלום לא טוב שחלם, או מחמת יום פטירת הוריו, ובהבדלי הדינים שבין תעניות אלה לתעניות ציבור. תעניות אלה מוגדרים תעניות תשובה. כי יום פטירת הוריו הוא הזדמנות לעשות חשבון נפש, והופעת החלום קוראת לאדם להסתכלות פנימית. ומלבד זאת אדם הלוקח על עצמו לצום כמה תעניות עושה כן לצרכי תשובה וכפרה על עוונותיו.

אגב עסקנו בענין זה, מן ההכרח לצטט מדברי הרב עובדיה יוסף, שנקט כי בזמננו עדיף להשקיע מרצו בלימוד תורה ולחזור בתשובה, כי זה יותר טוב מסיגופים. ואביא כאן העתק לשון איש מצליח[1], שציטט מה"יביע אומר":

"עיין בשו"ת יביע אומר[2] שיש להקל בעניין התעניות ובפרט בזמן הזה שנחלשו הדורות, ועיקר התשובה היא עזיבת החטא ולעסוק בתורה שהיא מגינה ומצילה, ואין לך מידה טובה ממנה, והיא מכפרת אפילו על עבירות חמורות, וכמו שכתוב במנחות (קי, א) כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. ועל כל פנים יצום יום אחד, ויפדה שאר התעניות בצדקה. ועיין עוד ביביע אומר[3] וכו'. ובספר דרך צדיקים (עמודים 215-216) כתב, שהרב הגאון מרדכי שרעבי זצ"ל אמר לבעל תשובה אחד, שסיגופים ותעניות לא נועדו בשבילו, רק המאור שבתורה ימרק את עוונותיו ויצחצח את נשמתו, עד שתשוב להיות זוהרת כבתחילה".

יש להשים לב לנקודה חשובה בהבנת הסימן. אדם שקיבל על עצמו תענית בלשון נדר, כגון שאמר הרי עלי להתענות ביום זה וזה, חל עליו דין נדר גמור. ונעשה חייב מן התורה, לקיים את נדרו.

סעיף א

^אנדר להתענות יום זה (א) ושכח ואכל, משלים תעניתו (ב); והוא הדין אם היה תענית חלום (ג), או שהיה תענית ציבור (ד), ^באו שהיה יום ידוע לו להתענות ביום שמת בו אביו או רבו (ה); ^גאבל אם נדר להתענות יום אחד או שני ימים, וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית, איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר (ו) (ויש מחמירין דאפילו בנדר להתענות יום זה דחייב להשלים, מכל מקום מחמירין להתענות יום אחר (ז)) (תרומת הדשן סימן קנ"ו).

^אהרי"ף בפרק קמא דתענית (ד, ב) בשם הירושלמי. ^בטור. ^גשם בירושלמי.

• יום זה – יש הבדל עקרוני בין המקבל תענית על עצמו במנחה, שוודאי נתכוון לצום ביום המחרת, וכן מי שמתחייב לצום דווקא יום מסוים, לבין מי שקיבל תענית על עצמו, ולא קבע באיזה יום יצום. שאם התחייב ל"יום זה" אינו לשנות את יום הצום ליום אחר. ואם לא קבע ליום יום מסוים, רשאי, בתנאים מסוימים, לשנות את תאריך הצום, כפי שנלמד בסימן זה.
• משלים תעניתו – ואף שעבר בשוגג על נדרו, לא ביטלו, וצריך לצום בשארית היום, כי בזה מקיים את נדרו, לפחות באופן חלקי.

אם האדם מתענה תענית יחיד ואכל בשוגג, לא יאמר עננו בתפילה, הגם שיתענה עד סוף היום, כי סוף סוף לא התענה כל היום. אמנם בתענית ציבור, יכול עדיין לומר עננו, כי יום זה מוגדר יום תענית, מלבד זאת, הוא גם מתענה בחלקו[4].

• אם היה תענית חלום – כי תענית חלום מועילה דווקא אם יצום תיכף אחר החלום, לכן ישלים צומו באותו יום.
• תענית ציבור – שתלמידי חכמים קבעוה ליום מסוים.
• שמת בו אביו או רבו – גם זו תענית שקבועה ליום מסוים.
• וחייב לצום יום אחר – כי מאחר ואכל, לא קיים את נדרו. עם זאת, עדיין יכול לקיימו ביום אחר, שהרי הצום אינו קבוע ליום מסוים.
• להתענות יום אחר – אף שאין זה חיוב מן הדין, כך ראוי לעשות, כי בזה מודיע שאכילתו בצום ארעה בשגגה.

סעיף ב

^דהנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה (ח), והיה מתענה ביום אחד מהם ^הוהוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול (או שמצטער) (טור), הרי זה לוה ופורע יום אחר (ט), שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר (י); אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד, אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר (יא), מקרי תענית זה ואינו יכול ללוותו (יב). הגה: וכל שכן יום זה ממש (יג), כגון שאמר בתחלת נדרו: אתענה יום פלוני, או אתענה ב' וה' כל השנה, או כדומה לזה  (ת"ה סימן רע"ה וכל בו); ^ווכן אם היה תענית חלום, אינו יכול ללוותו (יד). הגה: וכל שכן שאינו יכול ללוות ולפרוע תענית צבור (טו) (תרומת הדשן סימן קנ"ו  וכל בו ורבינו ירוחם); מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או אפילו בעשרת ימי תשובה, ואירע בהם ברית מילה, מצוה לאכול ואין צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא (טז); ודוקא כשאוכלים שם, אבל אם שולחים לו לביתו, אין לו לאכול (יז). ואם קבל עליו התענית במנחה, צריך להתענות (יח) (הגהות מיימוני פ"א). יש אומרים שאם מצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון (יט), והוא הדין באונס אחר (הרא"ש כשם הראב"ד ורבינו ירוחם נתיב (ה) [י"ח] חלק א'); ונראה דוקא בקבל עליו התענית בעלמא, אבל אם קִבְּלוֹ דרך נדר (כ), צריך לקיים נדרו.

^דמימרא דרב (תענית יב, ב) וכלישנא קמא דשמואל, הרמב"ם בפרק ד והרא"ש. ^ההרמב"ם שם מעובדא דרב אושעיא בר אידי (שם). ^ושם בגמרא.

• באיזה יום שירצה – כלומר קיבל עליו לצום עשרה ימים מתוך השנה, באיזה יום שיבחר. ובאחד מן הצומות הללו, החל את היום בתענית, ובהמשך הוכרח, מהסיבות הנזכרות, לאכול.
• לוה ופורע יום אחר – למרות שהחל בצום, רשאי להפסיק תעניתו, ולצום ביום אחר.
• לא קבע הימים בתחלת הנדר – על כן לא חויב לצום ביום מסוים. ובהעדר סיבה מוצדקת, אין להפסיק תענית, הבאה לקיום נדרו, אחר שהחלה.
• במנחה קבל עליו להתענות למחר – במקרה זה הוא אכן מתחייב לצום דווקא ביום המחרת.
• ואינו יכול ללוותו – כי הוא מחויב לצום דווקא ביום זה. ואף אם טעה ואכל, לא נתבטל הצום, וחייב להמשיך בתעניתו.
• וכל שכן יום זה ממש – הוכרח לומר זאת, כי רבים מן הראשונים סבורים שאפילו אמר בשעת מנחה "אהיה בתענית מחר" אין זה נדר, ורשאי ללוות ולפרוע תעניתו. אבל גם שיטות אלה מודים, שאם פירש בפיו את יום הצום, כגון שאמר "אני נודר לצום ביום פלוני", אינו רשאי ללוות ולפרוע, על כן כתב הרמ"א "כל שכן", כי בדין זה כולם מודים.
• אינו יכול ללוותו – כי יעילותה של תענית חלום היא, כאמור, ביום שאחר החלום[5].
• ולפרוע תענית צבור – כי יומו נקבע על ידי חכמים, ואיסור האכילה ביום זה הוא דרבנן.
• בכהאי גוונא – בכזה אופן. ואף שתעניות אלה ודאי מוגדרות כ"תענית ביום זה", בכל אופן בעת קבלתם, לא קיבלום, אם תחול שמחה של מצוה באחת מהם.
• אין לו לאכול – כי התענית שהוחרגה מראש היא דווקא במקרה שהמתענה אכן נוכח בסעודת המצוה, אבל כשאינו נוכח בה, לא בוטלה התענית.
• צריך להתענות – מדובר במתענה שלא הסתפק במנהג המקובל של התעניות, אלא הוסיף על עצמו, במנחה, להתענות ביום המחרת. בקבלה זו החיל על עצמו חובת תענית ביום המחרת, ככל תענית שמקבלים במנחה, שאינו רשאי לשנותו ליום אחר.
• יכול לפדותו בממון – כלומר רשאי לשלם כסף, חלף הצום[6].
• קִבְּלוֹ דרך נדר – דרך נדר פירושו שאמר "הרי עלי להתענות יום אחד". אמירה זו מוגדרת נדר גמור, לכן חייב לצום ואין ביכולתו לפדות את הצום בממון, בין אם אמר "יום זה", שאינו יכול להחליפו, ובין אם אמר "יום סתם", שיכול להחליפו ליום אחר, אינו יכול לפדותו בממון. כי התחייב לעינוי הגוף ולא לצדקה.

אבל אם אמר "מחר אתענה", שלא בלשון נדר, רשאי לפדותו בממון, כי מבינים שהתחייבותו באה כנתינת עצמו לה', ובזה היא דומה לצדקה. אמנם המחבר סבור כי אין אפשרות לפדות תענית בממון, כי לדעתו אין לדמות בין עינוי הגוף לנתינת צדקה[7].

סעיף ג

^זמי שנדר להתענות סך תעניות (כא), יכול לדחותם עד ימי החורף (כב) (ויכול ללוות יום ארוך ולשלם יום קצר (כג), דכל אחד מקרי יום) (תרומת הדשן ח"ב סימן ס, והגהות מרדכי).

^זכתבי מהר"ר איסרלן סימן ס, והגהות מרדכי סוף פרק ה דבבא מציעא.

• סך תעניות – ולא קבע ליום מסוים.
• ימי החורף – שאורכם קצר יותר.
• ולשלם יום קצר – כלומר, המקבל תענית סתם, וביום שגרתי החל להתענות אבל גילה שזו מטלה קשה, עקב סיבה בריאותית, או אונס אחר, רשאי להחליף ליום אחר, כפי שראינו בסעיף א, אף אם היום האחר קצר יותר.

סעיף ד

^חיש מי שאומר ששני ימים ושני לילות רצופים, יש להשוותם לארבעים תעניות שאינם רצופים (כד). הגה: ויש אומרים דבאדם חלש סגי לו בשני ימים רצופים; אבל אדם בריא, שלשה ימים (כה) (הגהות מנהגים בשם מהר"י ברי"ן). ונראה לי דכל זה לא מיירי אלא במי שנתחייב לצום ארבעים ימים שאינן רצופים, מכח תשובה, כדי להצטער (כו), ואז משוינן האי צער להאי צער (כז), ועל כיוצא בזה נאמרו דינים אלו בדברי האחרונים ז"ל; אבל מי שנדר לצום ארבעים יום (כח), צריך לקיים מה שנדר, דלא גרע מיום זה דאינו לוה ופורע; ואפילו למאן דאמר אפילו "יום זה" לוה ופורע (כט), הכא מודה דצריך לקיים נדרו, כל שכן ארבעים יום שלפני יום כיפור, שמתענים לזכר עליית משה בהר (ל), שמי שקבל עליו, שאין להם תשלומין בשנים או שלשה ימים רצופים.

^חשם בכתבים (סימן סא).

• שאינם רצופים – מובא בראשונים שיש עבירות שצריך לצום ארבעים יום (לא רצופים כמובן), כדי לזכות לכפרה. מחדש המחבר שיכול להמיר את ארבעים היום הללו לשני ימים רצופים, לילה ויום. והמתענה כך נחשב לו כאילו צם ארבעים תעניות, שאינן רצופות, מחמת הקושי העצום שבזה. והלכה כדעה זו, אף על פי שצוטטה בשם "יש מי שאומר"[8].

למעשה, כיום לא מחייבים בצומות כדי לכפר על העוונות, אלא ההוראה היא להתחזק בתשובה, לימוד תורה, צדקה, ומעשים טובים.

• שלשה ימים – כלומר רק בשלושה ימים רצופים, שבפועל הם שלושה ימים ושתי לילות, רק צום כזה שווה בצערו לקושי של ארבעים תעניות מפוזרות.
• כדי להצטער – כלומר, בספרים מובא שיש חטאים מסוימים שלכפרתם צריך להתענות ארבעים יום. ויכול החוטא להמירם בצום רציף, למשך שניים או שלושה ימים, ששווים, מחמת קושי צערם הגדול, לצער של ארבעים תעניות לא רצופות.
• ואז משוינן האי צער להאי צער – רק אז, כשביקש לצום יומיים ברצף, ללא נדר, משווים את הצער של תעניות רצופות, לצער ארבעים שאינן רצופות, ובזה קיים את האמור בספרים.
• לצום ארבעים יום – כלומר מדובר שממש נדר לצום ארבעים יום, ולא הסתפק בהתחייבות שאין בה נדר. במקרה זה הוא מחויב לקיים את נדרו, ללא התחכמויות.
• אפילו "יום זה" לוה ופורע – כלומר, ישנה דעה, שאפילו הנודר לצום "ביום זה", רשאי לדחות צומו ליום אחר. ואמנם להלכה איננו נוקטים כך, כפי שראינו, אבל היא עדיין שיטת ראשונים רבים[9]. אלא שגם הסוברים כך, יודו במקרה זה, שכיון שנדר לצום ארבעים יום, עליו לקיים את נדרו. ומשום שהלווה ופורע, רק מחליף את תאריך הצום. אבל הנודר ארבעים יום אינו רק מחליף יום אלא ממש ממיר את סוג העינוי לעינוי אחר, ולא כפי שנדר.
• לזכר עליית משה בהר – משה רבנו עלה להר שלש פעמים. בראשונה עלה בו' סיון, לקבלת הלוחות. אלא שארבעים יום אחר כך, ירד וראה כי בני ישראל כשלו בחטא העגל. לכן עלה פעם שנייה, והתחנן לבורא שיסלח לעמו. בראש חודש אלול עלה פעם שלישית לקבלת לוחות שניות, ובאותם ימים חזרו בני ישראל בתשובה. ומאז נקבעו ארבעים יום הללו, החל מראש חודש אלול, לימי רצון. לזכר זה יש מנהג לצום סך ארבעים תעניות לפני יום כיפור. מובן מאליו, כי לא ניתן להמיר ימי צום אלה במספר תעניות רצופות, כי המספר ארבעים מכוון בדקדוק כנגד ארבעים ימי שהיית משה רבנו בהר.

סעיף ה

^טהמתענה תענית חלום ביום טוב, או בחולו של מועד, או בראש חדש, או בחנוכה ופורים, או בערב יום הכפורים צריך למיתב תעניתא לתעניתיה (לא), כדין המתענה תענית חלום בשבת (לב) (ועיין לעיל סימן רפ"ח סעיף ד' (לג)).      

^טהגהות מימוני פרק א', מהלכות תענית מעובדא דלוד בברייתא ראש השנה י"ח ע"ב.

• צריך למיתב תעניתא לתעניתיה – תרגום: צריך לשבת תענית לתעניתו. כלומר, צריך להתענות על שצם בעת שנאסרה התענית. ואף שמחמת החלום הוא רשאי לצום, עדיין יש בזה פגם וחסרון.
• תענית חלום בשבת – גם מתענה זה צריך כפרה על שהתענה בשבת. אמנם כל זה במי שהתענה תענית חלום. מה שאין כן הנמנע מאכילה מסיבה בריאותית, אינו צריך כפרה, מאחר ולא ביטל עונג שבת, שהרי אין לו עונג באכילה[10].
• לעיל סימן רפ"ח סעיף ד' – שם מבואר שלכתחילה טוב להתענות מיד. כלומר, אם התענה בשבת, יתענה ביום ראשון, לכפר על תעניתו בשבת. ואם קשה לו, רשאי לבחור יום אחר.

סעיף ו

^יאין תענית צבור בבבל (לד) ליאסר במלאכה ולהפסיק מבעוד יום (לה), אלא תשעה באב בלבד (לו); ^כהילכך יחיד שקבל עליו תענית, לא חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו, ומותר בכולן (לז); ^לומכל מקום לכתחלה טוב לומר בשעת קבלת תענית: הריני בתענית יחיד לפניך מחר (לח).  

^ימימרא דרב ירמיה תענית יא, ב. ^כראבי"ה סימן תתנד. ^להמרדכי סימן תרכד, בשם ראבי"ה סימן תתנז.

• אין תענית צבור בבבל – והוא הדין לכל חוץ לארץ.
• ולהפסיק מבעוד יום – כמו שנהוג בארץ ישראל, בעת בצורת, וכפי שנלמד לקמן בסימן תקעה[11].
• תשעה באב בלבד – שנתקן לכל יהודי העולם, כשאר תקנות חכמים.
• ומותר בכולן – כלומר בכל קבלת תענית של יחיד הכוונה רק לתענית במהלך היום, מלבד אם קיבל או אמר אחרת.
• הריני בתענית יחיד לפניך מחר – נוסח זה מוודא שקיבל על עצמו רק מניעת אכילה ושתייה.

סעיף ז

(לט) כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, ^מיתענה באדר שני (מ). הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מא) (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (מב) (תרומת הדשן סימן (רצ"ה) [רצ"ד]); וכן המנהג להתענות בראשון (מג), מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (מד) (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).

^מתשובת (מהרי"ל) [מהר"י וויל] דינין והלכות סימן ה, לדעתו.

• הקדמה לסעיף – המנהג להתענות מידי שנה, ביום פטירת אביו או אמו, הביאו רק הרמ"א (ביורה דעה סימן שעו סעיף ד, ושם בסימן תב סעיף יב). והנה בסעיף זה אנו עדים לכך שגם הספרדים נוהגים כן.

הטעם לתענית זו הוא משום שביום זה ראוי להתבונן על הדרך בה הולכים, ולחזור בתשובה ממעשים שאינם הגונים. מלבד התענית, נוהגים לומר ביום זה קדיש, בכל שנה, לעילוי נשמת הנפטר. ונוהגים גם להדליק נר נשמה. ומסעיף זה עד סעיף ט, נלמד על פרטי הדינים של מנהג זה. המנהג הוא, שדווקא הבנים מתענים ולא הבנות[12].

• יתענה באדר שני – כי אדר שני, הסמוך לפסח, הוא המקורי, ואדר ראשון הוא הנוסף. וכן מוכח מחג הפורים שנחגג באדר שני. מלבד זאת, מפורש בסימן נה סעיף י, שהנולד באדר, ונעשה בר מצוה בשנה מעוברת, אינו נחשב גדול עד אדר שני.
• ויש אומרים דיתענה בראשון – כי היות ואדר ראשון הוא החודש השנים עשר, אין לדחות את מצוות התענית ואמירת הקדיש, וכך נוהגים האשכנזים. אמנם הספרדים נוהגים כמחבר.
• דאז נוהגים להתענות בשני – כי זה החודש בו אכן נפטר.
• המנהג להתענות בראשון – זה מנהג אשכנז. אבל מנהג ספרד הוא, כאמור, כדברי המחבר.
• יש מחמירין להתענות בשניהם – לצאת מידי ספק. אמנם אין חובה לעשות כן, אלא די להתענות באדר ראשון, אם הוא אשכנזי. ואם הוא מבני ספרד, יתענה באדר שני[13].

סעיף ח

^נאין צריך להתענות אלא ביום מיתת אביו, ולא ביום קבורה (מה).

^נאגודה, מדקאמר שמואל יום שמת בו אביו (שבועות כ, א).

• ולא ביום קבורה – אף שמניית חודשי האבלות, בשנה הראשונה, תחילתה ביום הקבורה, ולא ביום הפטירה. נקבע יום התענית ליום הפטירה. וכן את הקדיש שאומרים ביום השנה (יארצייט, או יום ההילולא), יאמר ביום הפטירה ולא ביום הקבורה.

סעיף ט

^סאם אירע יום מיתת אביו בשבת או בראש חודש, ידחה למחר (מו). הגה: ואין נוהגין כן, אלא אין מתענין כלל (מז); וכן בשאר ימים שאין בהם תחנון (מח).

^סמהרי"ק בשורש לא.

• ידחה למחר – אין תענית זו דוחה את איסור התענית שבימים אלה, לכן יתענה למחרת.
• שאין מתענין כלל – כי המנהג הוא לצום דוקא ביום הפטירה ולא ביום אחר. וכשאי אפשר לצום ביום הפטירה, פקע המנהג.

למעשה, נהגו האשכנזים כדברי הרמ"א. אבל הספרדים מפרידים בין שבת ושאר ימים שאין בהם תחנון. לשיטתם, אם חל יום השנה בשבת, הצום נדחה למחרת. כי תאריך הפטירה אינו חל כל שנה בשבת, ואין כאן סילוק של חובת התענית. אבל אם חלה הפטירה בראש חודש, או באחד מהימים שאין בהם תחנון, נוהגים הספרדים כמו האשכנזים, ואינם צמים כלל.

כמו כן, אם יחול יום השנה בשבת, ולמחרת חל יום שאסור להתענות בו, גם בזה נהגו הספרדים שלא לצום. ובמקרה שחל פטור אישי מתחנון, כביום שמל את בנו, לא יצום. ולמנהג הספרדים, יצום למחרת.

עוד נראה לי, שאם חל יום הפטירה בימים אחרים, בהם אין אמירת תחנון, כגון בששה ימים שאחר שבועות, יש לצום בהם, כי הפטור מתחנון אינו מפורש בשולחן ערוך, ואין זה אלא מנהג.

• ימים שאין בהם תחנון – ימים אלה פורטו בסימן קלא, והם ט"ו באב וט"ו בשבט, ראש חודש, חנוכה ושני ימי הפורים. ואם יש אדר ראשון, גם י"ד וט"ו של אדר ראשון. ל"ג בעומר, ערב ראש השנה. בין יום כיפור לסוכות. מראש חודש סיון, עד איסרו חג של שבועות. בערב יום כיפור, ובכל חודש ניסן.

סעיף י

(מט) ^עהנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני, ונתעכב ימים רבים ואחר כך אירע שהשכירוהו ללכת שם (נ), די בהליכה זו (נא).

^עמהרי"ל בתשובה.

• הקדמה לסעיף – עניין הליכה לקברי צדיקים הוא כדי להתחבר לצדיקים של אומתנו, ומתוך כך נדבק במעשיהם הטובים. ומתפללים שם לה', שבזכותם יגן עלינו, כיון שאנו משתדלים ללכת בעקבותיהם. הנהגה טובה זו נלמדת מכלב בן יפונה, שנמנה על המרגלים ששלח משה, והשתטח על קברי האבות[14], ובכך ניצל מחטא המרגלים. אמנם אין זו חובה אלא הנהגה טובה[15].
• אירע שהשכירוהו ללכת שם – כלומר נתבקש להסיע לשם כמה אנשים תמורת תשלום, וכך יצא שהגיע לקברי צדיקים, אף שכלל לא התכוון לקיים את נדרו.
• די בהליכה זו – בכך שהלך לקברי צדיקים, קיים את התחייבותו. ואין כל פסול בעובדה שהגיע לשם, לצורך עבודתו.

סעיף יא

^פהנודר לצום סכום ימים רצופים (נב) ואירע בהם תענית חובה, עולין לו (נג).

^פשם ממשנה ישראל יוצאין ידי חובת שמחה בנדרים ונדבות וכו' בפרק קמא דחגיגה, ז ע"ב.

• סכום ימים רצופים – ובלילות שביניהם אוכל.
• עולין לו – כלומר, גם אם בימים אלה תחול תענית חובה, כגון שבעה עשר בתמוז, יכול להחשיב תענית זו כחלק מהימים שהתחייב לצום, כי בהתחייבותו לא אמר שיוסיף על הימים שבין כה וכה חייב.

סעיף יב

^צכל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג, לט): מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי (נד).

^צרמב"ם בפרק א הי"ד.

• מה יתאונן אדם חי – השימוש ביום הצום כיום עידונים הוא היפך כוונת הצום, כי הוא נועד לתשובה ותפילה, ורק התנהגות כזו מעניקה ערך ומשמעות לתענית.

[1] הגהות איש מצליח על משנה ברורה סימן תקעא הערה 2.

[2] ח"א יורה דעה סימן יד אות יד.

[3] ח"ב אורח חיים סימן כח אות יג. ובספר טהרת הבית ח"א (סוף סימן ב)..

[4] הן אמנם נחלקו בזה הפוסקים. שיש אומרים כי גם בתענית ציבור לא יאמר עננו, ויש אומרים כי אף בתענית יחיד יאמר עננו. ויש שערכו הבחנה ביניהם, כמו שכתבנו על פי הכרעת המשנה ברורה (ס"ק ג). ועיין הערות איש מצליח על ס"ק זה.

[5] בגמרא (שבת יא, א. ותענית יב, ב) העניקו ליעילות זו דימוי מיוחד, ואצטט: "יפה תענית לחלום (בו ביום) – כאש לנעורת". ופירש מהרש"א (שבת שם) כשם שנעורת (חלקיקי פשתן) נשרפת בקלות באש, כן הרע מן החלום, מתבטל מיד, אם יתענה בו ביום.

[6] ולעיל (בסימן שלד סעיף כו) כתב הרמ"א "אם ירצה לפדות התענית, ייתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה".

[7] ההסבר שהסברנו הוא על פי כף החיים (אות נד). אבל במשנה ברורה ס"ק כה כתב שיש הבדל בין יום סתם ליום זה, ובצום שיכולים להחליפו ביום אחר, ניתן לפדותו גם בממון. ואולם לשון הרמ"א יותר קרוב לפירוש הכף החיים, כי הוא כתב שההבדל הוא בין 'קיבל בלשון נדר', למי ש'לא קיבל בדרך נדר', ולא הזכיר יום זה או יום סתם.

[8] הביטוי "יש מי שאומר" המוזכר בשולחן ערוך מתבאר בשתי דרכים: א, שמצא הלכה זו רק במחבר אחד, ופסק כדעתו. ב. אין דין זה מקובל, ויש מקום לפסיקה נגדית. כאן, שאכן לא הביא בבית יוסף דעה חולקת, והביא דין זה רק בשם מהר"ר איסרלן (תרומת הדשן ח"ב סימן סא), דין זה הוא הלכה.

[9] כאן מרמז לנו הרמ"א שבשעת דחק גדול, יש מקום לסמוך על דעה זו.

[10] כמבואר בסימן רפח סעיף ב.

[11] סעיף ג וסעיף י.

[12] בטעם הדבר נראה, כי הבן הוא האחראי להמשך פועלו של האב. על כן יש קשר מיוחד בין הבן לאביו בענין זה.

[13] עיין ערוך השולחן.

[14] כלשון הגמ' (סוטה לד, ב) ויבא עד חברון וכו', מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן, אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים ע"כ, והובא ברש"י על התורה (במדבר יג, כב).

[15] ועיין בזה בשו"ת של הרב יוסף משאש, ח"ב סימן רז.