סימן תקע"ד – שנותנין בתענית חומרי המקום שיצא ושהלך לשם, ובו ה' סעיפים

כלל גדול בהלכה שיש מנהגים שונים במקומות שונים. וכשאדם עובר דירה ממקום למקום, עליו לנהוג כמנהג מקומו החדש, כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות. סימן זה דן במי שעובר ממקומו, רק לזמן קצוב, למקום אחר, שהוא עדיין חייב לנהוג כמנהגי מקומו. אבל מצד שני, אל לו להתבדל מאנשי המקום אליו הוא מגיע. על כן הסדיר הסימן את ההלכה, כיצד להתחשב למעשה בשני הערכים.

סעיף א

^אההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין, ודעתו לחזור, צריך להתענות כל תעניות שקבלו עליהם (א).

^אברייתא תענית (י, ב).

(א) שקבלו עליהם – היות ודעתו לחזור, אינו יכול להקל כמנהג המקום, בו יימצא רק זמן קצוב.

סעיף ב

^בההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענים (ב), יתענה עמהם אפילו דעתו לחזור (ג); ^גומיהו כיון שלא קבל עליו תענית (ד), אם יצא מן העיר חוץ לתחום מותר לאכול (ה) ואינו צריך להשלים. הגה: ודוקא שבא לשם ביום התענית, אבל אם בא לשם מבעוד יום צריך לקבל עליו התענית וצריך להשלימו (ו) (טור).

^בשם בברייתא. ^גטור בשם ריב"א.

(ב) למקום שמתענים – ולא הגיע למקום שמתענים אלא ביום התענית.

(ג) אפילו דעתו לחזור – כדי שלא לפרוש מן הציבור.

(ד) שלא קבל עליו תענית – בערב הצום, עת קבלת הצום, לא נכח שם.

(ה) מותר לאכול – כי הסיבה המחייבת בתענית היא, שלא יפרוש מן הציבור. לכן כשנתרחק חוץ לתחום, שזה בערך קילומטר מאותו מקום, אין צריך להתענות.

(ו) וצריך להשלימו – כי אין לפרוש מן הציבור. ונראה שגם המחבר מודה לדין זה[1].

סעיף ג

^דשכח ואכל, אל יתראה בפניהם כאלו אכל ואל ינהג עידונין בעצמו לומר: הואיל ואכלתי מעט אֹכַל הרבה (ז) (ואפילו שלא בפניהם אסור לנהוג עידונין בעצמו) (ח) (מרדכי פ"ק דתענית).

^דשם בברייתא.

(ז) אֹכַל הרבה – לא ימשיך לאכול, כדי שלא לפרוש מן הציבור.

(ח) אסור לנהוג עידונין בעצמו – זה מוסכם על המחבר.

סעיף ד

^המצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון (ט) ^וואסור לשמש בו מטתו (י), חוץ מליל טבילה (יא); ^זולחשוכי בנים (פירוש ולמנועי בנים) מותר (יב) (ועיין לעיל סימן ר"מ סעיף י"ב) (יג).

^המימרא דרב יהודה שם יא, א. ^ומימרא דריש לקיש שם. ^זברייתא שם.

(ט) להרעיב עצמו בשנת רעבון – ישתדל שלא לחיות בשפע, הגם שיש לו. ומשום שלכל הציבור חסר אפילו העיקר.

(י) לשמש בו מטתו – משתי סיבות כדי למנוע הבאת ילדים בזמן שכולם רעבים וכדי לצער את עצמו כשכולם בצער.

(יא) חוץ מליל טבילה – בו יש מצוה מן התורה לשמח את אשתו.

(יב) ולמנועי בנים, מותר – כדי לקיים מצוה פריה ורביה. יש ראשונים שהקילו בדין זה וטענו שהנהגה זו אינה אלא מידת חסידות, שאינה מחייבת. וקשה למנוע מצות עונה. עוד כתבו הפוסקים, שאם חושש כי בהימנעות מיחסי אישות יבוא לידי עבירה, ודאי מותר.

(יג) לעיל סימן ר"מ סעיף י"ב – ועיין בדברינו שם.

סעיף ה

^חכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן; וכל המצטער עמהם, זוכה ורואה בנחמתן (יד).

^חברייתא שם.

(יד) זוכה ורואה בנחמתן – המחבר מסכם שהכלל הגדול של הסימן הוא, איסור פרישה מן הציבור, וחובת ההתערות בציבור ומנהגיו, ככל האפשר.

שנותנין בתענית חומרי המקום שיצא ושהלך לשם (תקעד)

א. קיימים מספר מנהגים שונים בקרב כלל הקהילות.

ב. העובר דירה ממקום למקום, צריך לעזוב את מנהגי המקום הקודם, ולנהוג כמנהג המקום בו נמצא [א].

ג. העובר ממקום למקום באופן זמני, לא נפטר ממנהגי מקומו, ומלבד זאת צריך גם לכבד את מנהגי המקום, אליו הגיע [א].

ד. דין זה משליך על מקרה שקבעו צום במקומו, כי אז אינו רשאי לאכול גם אם נמצא במקום אחר בו לא קבעו צום [א].

ה. כמו כן, אם במקומו לא קבעו צום, ובמקום בו נמצא קבעו צום, עליו להתענות יחד עמם [א].

ו. אין לנהוג בעידונים כל זמן שהציבור מצוי בצרה [ד].

ז. כל הפורש מן הצבור, אינו רואה בנחמתן; וכל המצטער עמהם, זוכה ורואה בנחמתן [ה].

[1] אמנם יש חולקים, ולדעתם לא קיבל המחבר חומרה זו. אלא אם דעתו לחזור, אינו מחויב לצום.