סימן תקע"ו – על איזה דברים מתענין ומתריעין, ובו ט"ז סעיפים

בסימן הקודם למדנו שחכמים תיקנו תעניות, בעת עצירת גשמים. הואיל ובעבר, בהעדר מערכת התפלת מים, וללא אספקה שוטפת ומובטחת של מים, היו החיים בארץ ישראל, על כל מערכת החקלאות שבה, תלויים בירידת גשמים. וכיון שהאדם נטול השפעה על ירידת הגשמים, ראו חכמים לקבוע מערכת תפילות ותעניות, לעורר רחמים שמים לביטול הבצורת.

בסימן זה נלמד כי גם על צרות אחרות צריך להתענות ולבקש רחמי שמים, אלא שלא קבעו לכך מספר מסוים של תעניות. אלא מתענים כל עוד הצרה קיימת, עד שתחלוף. חלק מן הצרות המפורטות להלן נוגעות למציאות ימינו, וחלק אינן רלוונטיות. ומן הכל ניתן ללמוד שבעת צרה, מלבד פעולותינו האנושיות, להנצל ממנה, צריך לפנות לבורא בתפילות ותעניות, בהן משתדלים לחזור בתשובה מאוולתנו.

כיום נדיר מאד שהציבור מתבקש  לצום. על כן הסימן כולו אינו למעשה. למרות שאינו מעשי, יש בו עקרונות חשובים, המלמדים כי התעניות הותקנו לצרה שבאה בגזירת שמים, כהוראה על כך שמשהו שלא צריך לקרות קורה. אמנם כאשר מתרחשים תהליכים טבעיים, רגילים, לא מתענים. כמו כן, על רשלנויות של בני אדם, גם כן אין מתענים.

סעיף א

^אכשם שמתענים ומתריעים על הגשמים כך היו מתענים על שאר הצרות; כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עִם יִשְׂרָאֵל (א), או ליטול מהם מס (ב), או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין וּמַתְרִיעִין (ג) עַד שֶׁיְּרֻחַמוּ (ד); ^בוכל הערים שסביבותיהם (ה) מתענים אבל אין מתריעין (ו), אלא אם כן תָּקְעוּ להתקבץ לעזרתם (ז); ^גואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על כותים אחרים, ועוברים על מקום ישראל מתענין ומתריעין (ח).

^אלשון הרמב"ם בפרק ב ממשנה דתענית יט ומעובדא דרב יבמות סג ^בשם במשנה וכתנא קמא. ^גברייתא שם כא

(א) מלחמה עִם יִשְׂרָאֵל – כלומר, גויים שמאיימים במלחמה.

(ב) ליטול מהם מס – אלו מיסים הנתבעים שלא כדין, כי נדרשים רק מן היהודים, ולא נעשה בהם שימוש לטובת הכלל, אלא לטובת הפריץ התורן.

(ג) וּמַתְרִיעִין – צמים מתאספים יחד לתפילה ותקיעה בשופרות.

(ד) עד שֶׁיְּרֻחַמוּ – כלומר לא נקבע מספר מסוים של תעניות, אלא מתענים בכל שני וחמישי, עד ביטול הצרה.

(ה) וכל הערים שסביבותיהם – אלו שסובבים את העיר המצויה בסכנה.

(ו) מתענים אבל אין מתריעין – תושבי הערים הסמוכות צמים, אבל אינם נאספים בבתי הכנסיות לתפילה ותקיעה בשופר.

(ז) תָּקְעוּ להתקבץ לעזרתם – במקרה שתקעו ובקשו עזרה, ודאי מתקבצים לסייע בעדם, ואפילו מחללים שבת, לצאת ולהצילם.

(ח) מתענין ומתריעין – מחשש שצבא החולף במעברים שבארץ ישראל יגרום נזקים אגב תנועתם.

סעיף ב

^דוכן על הַדֶּבֶר (ט). איזהו דֶּבֶר, עיר שיש בה ת"ק רַגְלִי (י) ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה (יא), הרי זה דֶּבֶר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דֶּבֶר (יב). ^ההיו בה אלף ויצאו ממנו ששה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דֶּבֶר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דֶּבֶר; וכן לפי חשבון זה; ^וואין הנשים והקטנים וזקנים (יג) ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה; ^זהיה דֶּבֶר בארץ ישראל, מתענין שאר גָּלֻיּוֹת עליהם (יד) (וְדַוְקָא דְּאִיכָּא דֶּבֶר בְּכֻלָּהּ וְלֹא בְּמִקְצָתָהּ) (טו) (ר"ן פ"ג דתענית). ^חהיה דֶּבֶר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות (טז) אף על פי שהן רחוקות זו מזו.

^דשם במשנה. ^הברייתא שם כא ^ורמב"ם בפרק ב מלשון המשנה דתנן מוציאה ת"ק רגלי דמשמע הגברים לבד מהטף וכו'. וכן משמע מהירושלמי דאמר בחורים ולא זקנים והוא הדין לאינך. ^זעובדא דרב נחמן משום דגבירה לוקה שפחה לא כל שכן. ^חעובדא דשמואל שם.

(ט) הַדֶּבֶר – מחלה מדבקת ביותר, ומסכנת חיים.

(י) ת"ק רַגְלִי – חמש מאות גברים. ודווקא גברים במלוא כוחם, אבל זקנים שמתו, או נשים וילדים, אין בזה הוכחה שהדבר ממית בהם, כי יתכן שזה נגרם בגלל חולשתם. כי כזו היתה מציאות ימיהם.

(יא) בשלשה ימים זה אחר זה – בכל יום מת חולה אחד, שזה שני פרו מיל מידי יום.

(יב) אין זה דֶּבֶר – קבוע, אלא בדרך מקרה, ואין חשש שהחולי יישאר שם. אמנם דווקא כשחלפו שלושת הימים ולא הוסיפו בני המקום למות, אבל אם המשיכו אנשי המקום למות, נראה ברור שיש דבר באזור, גם באחוזים קטנים של נפטרים. כי שני פרו מיל מידי יום זה המון. ולא מסתבר שבמקרה כזה לא יתענו כלל[1].

(יג) הנשים והקטנים וזקנים – שהם חלשים בטבעם, כפי שהסברנו.

(יד) מתענין שאר גָּלֻיּוֹת עליהם – כי צער בארץ ישראל נוגע ומורגש בכל העולם היהודי. כי ארץ ישראל היא מרכז העם היהודי, המפיח חיים ותקווה בכל בני הגולה, כמו שהלב מחיה כל גופו של אדם.

(טו) דְּאִיכָּא דֶּבֶר בְּכֻלָּהּ וְלֹא בְּמִקְצָתָהּ – כי אם זה רק במקצתה, אין כאן גזירה על כל הארץ, וממילא אין מקום להרחיב את התענית לכלל העולם[2].

(טז) שתיהן מתענות – כי הנוסעים שבשיירות מעבירים את המחלה ממקום למקום.

סעיף ג

^טואם היה דֶּבֶר (יז) בחזירים, מתענין, מפני שמעיהם דומים לשל בני אדם (יח); ^יוכל שכן אם היה דֶּבֶר בעכו"ם ולא בישראל (יט), שמתענים.

^טעובדא דרב יהודה שם. ^יתוספות והר"ן לסברא ראשונה.

(יז) דֶּבֶר – מחלה מאוד מדבקת, כאמור.

(יח) דומים לשל בני אדם – ולכן מחלתם מסכנת את בני האדם.

(יט) דֶּבֶר בעכו"ם ולא בישראל – מחלות מדבקות אינן מבחינות בין לאום או דת, והחשש קיים.

סעיף ד

^כוכן מתענין על המפולת שבעיר. כיצד, הֲרֵי שֶׁרָבְתָה בָּעִיר מַפֹּלֶת ^לכְּתָלִים בְּרִיאִים, שֶׁאֵינָן עוֹמְדִין בְּצַד הַנָּהָר, הרי זה צרה ומתענין ומתריעין עליה (כ); ^מוכן על הרעש (כא) ועל הרוחות שהם מפילים הבנין והורגים, מתענים ומתריעין עליהם (כב).

^כמשנה שם יט ^לברייתא שם כ ^מטור בשם הרמב"ם בפרק ב שזהו בכלל מפולת.

(כ) ומתענין ומתריעין עליה – התרחשות ארוע לא צפוי, לא כתוצאה מרשלנות בני אדם, הינה צרה שלוחה מן השמים, וצריך להתפלל עליה.

(כא) על הרעש – רעידת אדמה.

(כב) ומתריעין עליהם – תופעות אלה כולן קיצוניות, לא טבעיות.

סעיף ה

^נוכן מתענין על הַחוֹלָאִים. כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אַסְכָּרָה (כג) (פֵּירוּשׁ, חֹלִי סוֹגֵר הַגָּרוֹן מענין וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם (בראשית ח ב)) או חִרְחוּר (כד) וכיוצא בהם, והיו מתים מאותו חולי (כה), הרי זה צרת צבור וגוזרין עליה תענית ומתריעין (כו). ^סוכן חִכּוּךְ לַח (כז) הרי הוא כִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ, ואם פשט ברוב הצבור (כח) מתענין ומתריעין עליו; אבל חִכּוּךְ יָבֵשׁ (כט), צועקים עליו בלבד. הגה: ובאלו חולאים אינן צריכין שימותו בשלשה ימים זה אחר זה, כמו בְּדֶבֶר שֶׁהוּא בָּא מִכֹּחַ שִׁנּוּי אֲוִיר, אלא מתענים ומתריעים על אלו החלאים מיד (ל) (בית יוסף).

^נלשון הרמב"ם שם מברייתא שם יט ^סשם מברייתא וגמרא בבא קמא פ, ב.

(כג) אַסְכָּרָה – בלשון לעז דיפטריה, ובעברית של היום, קרמת. זו דלקת חיידקית בגרון, שיכולה לגרום לחנק. כיום, רוב הציבור מחוסן מפניה.

(כד) חִרְחוּר – גם זו מחלה נשימתית.

(כה) והיו מתים מאותו חולי – וקיים חשש להתפשטות החולי, כי אלו מחלות מדבקות.

(כו) ומתריעין – במחלות אלה, לא המתינו למיתת שלושה אנשים בשלושה ימים, במושב של חמש מאות איש, כנהוג בדֶבֶר. כי במחלות אלה, שבזמנן היו פחות שכיחות, אם עלה מספר המתים מעל הממוצע הרגיל באותו מקום, היו מתריעין ומתענים מיד, כי חששו מאד מתפוצת המחלה, כפי שיכתוב הרמ"א בהמשך, בצורה מפורשת.

(כז) חִכּוּךְ לַח – מחלת עור.

(כח) ואם פשט ברוב הצבור – למרות הסבל הרב שגורמת מחלה זו, אין בה סכנת חיים, לכן רק במקרה שרוב הציבור נפגע ממנה קובעים צום.

(כט) חִכּוּךְ יָבֵשׁ – מחלת עור מדבקת הרבה פחות. לכן מסתפקים בתפילות.

(ל) .

סעיף ו

^עוכן על חיה רעה שנשתלחה (לא), אפילו לא הזיקה אלא נראית בלבד (לב), מתענין ומתריעין בכל מקום, אפילו הרחוקים (לג); ^פאבל אם אינה משולחת, אינה אלא מקרה (לד), איזו היא משולחת, ^צנראתה בעיר ביום, הרי זו משולחת (לה); נראתה בשדה ביום, אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם, הרי זו משולחת (לו); ואם היתה שדה שסמוכה לאגם (לז), וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם, הרי זו משולחת; לא רדפה אחריהם, אינה משולחת (לח). ואם היתה באגם, אפילו רדפה אחריהם אינה משולחת, אלא אם טרפה שניהם ואכלה אחד מהם (לט); אבל אם אכלה שניהם באגם, אינה משולחת (מ), מפני שזה הוא מקומה, ומפני הרעבון טרפה, לא מפני שהיא משולחת (מא).

^עמשנה תענית יט ^פברייתא שם כב ^צלשון הרמב"ם בפרק ב מהך ברייתא וכדמפרש לה שם בגמרא.

(לא) חיה רעה שנשתלחה – הכוונה לחיה מסוכנת שזנחה את אזור המחיה הטבעי שלה ונכנסה לאזור מיושב כדי לטרוף בני אדם, כפי שיוסבר בהמשך. וזה סימן שנשתלחה מן השמים[3].

(לב) נראית בלבד – במקום מגורים, סימן שהיא מסוכנת.

(לג) אפילו הרחוקים – כי יכולה ללכת במהירות ממקום למקום.

(לד) אינה אלא מקרה – כשהחיה נוהגת כטבעה, אין בכך סימן מטריד או סיבה לדאגה.

(לה) הרי זו משולחת – כי רק חיות המחפשות טרף זונחות את אזור המחיה הטבעי שלהם, ונכנסות למקומות ישוב, ללא מורא מהאדם.

(לו) משולחת – כי טבע החיות לחשוש מבני אדם. וכשהן נעדרות פחד, יש בכך סימן לסכנה.

(לז) לאגם – זהו אזור המחיה של החיות, שאינו מיושב, ואין בו כל פעילות חקלאית.

(לח) אינה משולחת – כשנראתה סמוך לאזור המחיה שלה, אין בכך סימן סכנה, אלא אם כן רדפה אחר אדם.

(לט) ואכלה אחד מהם – כי אם הרעבון גרם לה לטרפם, היה די שתתקוף את זה שאכלה. תקיפת השני, שלא נאכל, מוכיחה כי לא הרעב גרם זאת, אלא גזירת שמים.

(מ) אינה משולחת – כי הם שנכנסו לסכנה, בכך שנכנסו לשטח המחיה של החיות, והללו רעבו לטרף, אבל אין בכך עדות על תקיפה ממשמשת ובאה.

(מא) לא מפני שהיא משולחת – ובמקום כזה, גם אם אכלה אחד, ואת השני רק טרפה ולא אכלה, אין בכך עדות על סכנה מתקרבת, כי עשתה זאת מרוע מזגה.

סעיף ז

^קבתים הבנויים במדברות ובארצות הַנְּשַׁמּוֹת (מב), הואיל והם מקום גדודי חיה, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה (פֵּרוּשׁ מִטָּה קְטַנָּה, מֵעִנְיָן, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל (דברים ג, יא)) הרי זו משולחת (מג), ואם לא הגיע למדה זו, אינה משולחת, שֶׁאֵלּוּ בני אדם שֶׁסִכְּנוּ בעצמם ובאו למקום הַחַיּוֹת (מד); ^ראבל שאר מיני רֶמֶשׂ הָאָרֶץ וְרֶמֶשׂ הָעוֹף שֶׁשֻּׁלְּחוּ וְהִזִּיקוּ, כגון שִׁלּוּחַ נחשים ועקרבים שמזיקים ואינם ממיתים, ואין צריך לומר צְרָעִים וְיַתּוּשִׁין וְהַדּוֹמֶה להם, אין מתענים עליהם ולא מתריעין (מה).

^קרמב"ם בפרק ב מברייתא כב וכדמפרש רב פפא. ^רטור בשם רמב"ם שם מברייתא שם יד

(מב) ובארצות הַנְּשַׁמּוֹת – במקום שומם.

(מג) הרי זו משולחת – כי אין כל סבירות שחיה טורפת תאחוז בתינוק כשהוא בתוך עריסתו. ואם כך אכן קרה, יש כאן עדות על אירוע לא טבעי ומסוכן.

(מד) ובאו למקום הַחַיּוֹת – אין כאן סימן על גזירה משמים, אלא סימן לרשלנות אנושית. לכן צריך לפעול למיגור שוטטות החיות הטורפות, כדי למנוע סיכונים מיותרים. וזה מלמד על כל אסון, שאם רשלנות בני אדם גרמה לכך, התגובה הראויה לכך היא תיקון הכשלים שהובילו לאסון.

(מה) אין מתענים עליהם ולא מתריעין – אלא צריך להתמודד מול תופעות אלה בכלים אנושיים.

סעיף ח

^שוכן על יֵרָקוֹן וְהַשִּׁדָּפוֹן משהתחיל בתבואה (מו), אפילו לא התחיל אלא במקום אחד ^תכִּמְלֹא פִּי הַתַּנּוּר (מז), מתענין ומתריעין (מח) (ואפילו הרחוקים (טור), רק שיהיו באותו הִפַּרְכִיָּא(מט)) (ר"ן).

^שמשנה שם יט כפרוש רמב"ם. ^תפרוש, דבר מועט וכרבי עקיבא בברייתא כב, הרב המגיד שם.

(מו) משהתחיל בתבואה – מדובר בנזקים שונים הנגרמים לחקלאות ופוגעים בפרנסה.

(מז) כמלא פי התנור – כלומר כמות התבואה שניזוקה יכולה למלא פתח של תנור.

(מח) מתענין ומתריעין – כי מחלות אלה מעמידות את התבואה בסכנה.

(מט) הִפַּרְכִיָּא – אזור. מחשש שהמחלה שהתפרצה בשטח מסוים מן האזור, תפשוט בכל האזור.

סעיף ט

^אוכן על הארבה וְהֶחָסִיל, אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד (נ) בכל ארץ ישראל, ואפילו אינו משחית יבול הארץ, מתענין ומתריעין עליהם (נא), ועל הַגּוּבַאי (פירוש מין ארבה), בכל שהוא; אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין, אלא זועקין בלבד; ועכשיו שאין אנו מכירין מינים הללו, על כולם מתריעין (נב).

^ארמב"ם ממשנה יט וברייתא כב

(נ) כנף אחד – בראיית פרט בודד מאחד הסוגים, ידוע בודאי שכולו הופיע ונמצא.

(נא) ומתריעין עליהם – כי הופעתם של אלה מבשרת על מכה שתפגע בכל הצמיחה החקלאית.

(נב) על כולם מתריעין – כך היה במציאות של זמנם, מאחר ולא ידעו אלו מינים יגרמו נזק, ואלו לא יזיקו.

סעיף י

^בוכן על המזונות. כיצד, הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהם, ^גכגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן ^דעד שיצטרך התגר למכור שוה עשרה בששה (נג), הרי זו צרת צבור ומתריעין עליה (נד), ^הובשבת זועקים עליה; אבל אין תוקעין עליה בשבת (נה).

^בברייתא בבא בתרא צא ^גאוקימתא דרבי יוחנן שם. ^דאוקימתא דרב יוסף שם. ^הרמב"ם שם בפרק ב.

(נג) שוה עשרה בששה – כלומר פיחות של ארבעים אחוז (40 %).

(נד) ומתריעין עליה – חז"ל מלמדים כי בעיה כלכלית חמורה, יוצרת משבר חריף, ופוגעת אנושות ביציבות החברה.

(נה) אין תוקעין עליה בשבת – כי התקיעה בשופר היא מלאכה דרבנן, האסורה בשבת.

סעיף יא

^ווכן על המטר (נו). כיצד, הרי שרבו עליהם גשמים עד שֶׁיָּצֵרוּ להם, הרי אלו מתפללים עליהם, שאין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלים ונמצא בתיהם קבריהם (נז); ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב הגשמים, מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנוים באבנים ורוב הגשמים טובה להם, ואין מתענים להעביר הטובה; ועכשיו בצפת מְצוּיָה מפולת בתים מפני הגשמים, ומתפללים עליהם (נח).

^ורמב"ם שם מהא דרב וברייתא כב

(נו) על המטר – הכוונה לשיטפונות.

(נז) ונמצא בתיהם קבריהם – כי השיטפונות מערערות את יציבות הבתים עד כדי התמוטטות על יושביהם.

(נח) ומתפללים עליהם – הכל תלוי במציאות. לכן במקום שהסכנה מצויה, צריך להתריע ולהתענות.

סעיף יב

^זכל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה, וזועקין בתפלה ומתחננים, ומתריעין בשופר, עד שתעבור הצרה (נט); וכל סביבותיה מתענות אבל לא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים (ס); ובכל מקום אין מתענין ולא זועקים ולא מתריעים בשבת ויום טוב על שום צרה (סא), חוץ מצרת המזונות שזועקים עליהם בשבת (סב).

^זרמב"ם שם מהא דעיר שלא ירדו עליה גשמים משנה יט וכתנא קמא.

(נט) עד שתעבור הצרה – יש שלושה דרכי תחינה. תפילה, תקיעת שופר, וצום. הצום נועד לעורר בתשובה. התקיעות נועדו לעורר את הציבור כולו מתרדמתו, למען ישימו לב אל מעשיהם, ולא ימשיכו לחיות, כאילו דבר לא ארע. והתחנונים הן התפילות.

(ס) מבקשים עליהם רחמים – כלומר היישובים הסמוכים אינם מריעין בשופרות אלא מתענים ומתפללים, כדי לתת ביטוי לערבות ההדדית.

(סא) על שום צרה – כי אסור להצטער בשבת.

(סב) שזועקים עליהם בשבת – ללא תענית וללא תקיעות שופר, אבל כן מתפללים. כי האפשרות להתפרנס היא היסוד שמאפשר את ההישרדות בחיים.

סעיף יג

^חעיר שהקיפה אַנָסִין או נהר, וספינה המטורפת בים, אפילו ^טעל יחיד הנרדף מפני אַנָסִין או ליסטים, או רוח רעה או חוֹלֶה שְׁאָר חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת הַיּוֹם (ולברך החולה בשבת עיין לעיל סימן רפח סעיף י), זועקים ומתחננים בתפלות בשבת, אבל אין תוקעין (סג), ^יאלא אם כן  תוקעין לקבץ העם לעזור אחיהם ולהצילם (סד).

^חטור בשם רמב"ם שם ממשנה שם יט וכתנא קמא. ^טברייתא שם כב וכפרוש הר"ן. ^יסבירא ליה דלא פליג תנא קמא ארבי יוסי בהא, דהא קיימא לן דמחללין שבת לפקוח נפש.

(סג) אין תוקעין – הערבות ההדדית היא הסיבה שמתפללים על היחיד. אבל אין לתקוע או לצום, כי יש בכך פגיעה יסודית באווירת השבת.

(סד) לעזור אחיהם ולהצילם – זה חיוב מן התורה שלא לעמוד על דם החבר, , לכן כשיש סכנות, חובה לחלל את השבת ולבוא להצלה. וכפי שלמדנו בהלכות שבת[4].

סעיף יד

^כתַּעֲנִיוֹת אלו שמתענים על הצרות, אין מתענין בהם לא עֻבָּרוֹת ולא מֵינִיקוֹת ולא קטנים, ומותרים לאכול בלילה אף על פי שמתענים למחר, חוץ מתענית הגשמים (סה).

^כרמב"ם בפרק א, וכתב הרב המגיד שזהו מוכח מן הגמרא ומוסכם מן הפוסקים.

(סה) חוץ מתענית הגשמים – כי בתענית זו, כפי שלמדנו בסימן הקודם, מתענות העוברות והמיניקות, בקבוצת התעניות השניה משלש,בתנאי כמובן, שאין חשש לבריאותם, ולבריאות הוולד.

סעיף טו

^לצִבּוּר שהיו להם שתי צרות אין מבקשים רחמים אלא על אחת מהם, דכתיב: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת (עזרא ח כג) ואומרים: אף על פי שיש בְּלִבֵּנוּ צרות רבות, על צרה פלונית באנו להתפלל (סו); ואם יש להם צרת רעב וצרת דֶּבֶר, מבקשים רחמים על הרעב, משום דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שָׂבְעָא, לְחַיֵּי יָהִיב (סז).

^לרמב"ם שם מעובדא דרבי שמואל בר נחמני (שם ח, ב).

(סו) על צרה פלונית באנו להתפלל – התעניות הם תפילות שמצפים מה' מענה ורחמים. ועל כן אין לשאול על הכל, אלא להתמקד על הצרה החמורה ביותר.

(סז) דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שָׂבְעָא, לְחַיֵּי יָהִיב – תרגום: כשהקב"ה נותן שובע, לחיים הוא נותן. כלומר, אם יברך את הקהל ויושיעו מצרת הרעב, הרי לא יתן להם לשבוע כדי שימותו מחולי הדֶּבֶר. לכן ברור, שאם ה' יענה בחיוב על המזונות, ודאי יצילם גם מהדבר.

סעיף טז

^מבכל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבים בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצי היום, ומסירין המכשולים של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרים על בעלי חָמָס (סח) ועבירות, ומפרישין אותן (סט); ועל בעלי זרוע (ע), ומשפילין אותם; וכיוצא בדברים אלו; ומחצי היום ולערב, רביע היום קורין בתורה ומפטירין בנביא, ורביע היום האחרון מתפללין מנחה ומתריעים[5] וּמִתְוַדִּיןוזועקים כפי כֹּחָם (עא).

^מלשון הרמב"ם פרק א ממימרא דאביי, יב

(סח) חָמָס – גזל.

(סט) ומפרישין אותן – הבדיקה מתמקדת בעיקר בנושאים של ניצול הזולת.

(ע) ועל בעלי זרוע – כלומר אנשים אלימים.

(עא) כפי כֹּחָם – כלומר עושים כל הנדרש, כפי האפשר, לחזרה בתשובה, כי זהו תנאי לקבלת התפילות.

על איזה דברים מתענין ומתריעין (תקעו)

א. כיום לא נהוג להטיל צום על הציבור, אפילו בעת צרה [הק].

ב. עם זאת, כמובן, צריך להתפלל ולהתעורר בתשובה [הק].

ג. התעניות הנזכרות בסימן זה נתקנו כנגד צרה שבאה בגזירת שמים, ומשום שיש בצרה כעין הוראה על כך שמתרחש משהו לא ראוי ולא הגון  [הק].

ד. תהליכים טבעיים, רגילים, שגרמו צרה, אינם סיבה לתענית [הק].

ה. כמו כן, רשלנויות בני אדם, גם הם אינם סיבה להתענות. אלא יש לפעול לתיקון המעוות [הק].

[1] לשון הב"י – "אינו דבר קבוע אלא אקראי בעלמא, ואינו עשוי להתעכב, הילכך אין מתענין עליו".

[2] אמנם כף החיים (אות יט) סובר כי בכוונה תחילה השמיט המחבר את דברי הר"ן, ומשום שאפילו אם בחלק מארץ ישראל מצוי דבר, יש סכנה לכל הארצות.

[3] כלשון רש"י (תענית כב, א).

[4] סימן רפח סעיף ט.

[5] הגר"א ומ"ב העירו שזו ט"ס, כי גם בשחרית מתריעין, אלא יש להגיה מתחננים.