הכאה לצורך חינוך

1. המקורות המחייבים הכאה
2. המקורות השוללים הכאה
3. איסור ההכאה
4. יישוב הגישות המנוגדות
5. הערות

1. המקורות המחייבים הכאה

הכאת ילדים היא דבר שאינו מקובל כל כך בימינו, גם כאשר הדבר נעשה לצורך חינוכי. אולם בכמה מקומות בחז"ל אנו רואים שיש עניין להכות את הבנים: התורה (דברים יט, ה) מביאה כי החוטב עצים ביער שבשוגג הרג אדם חייב גלות:

וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים… וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת – הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי.

המשנה במכות (ח, א) מביאה את דברי אבא שאול הלומד מכך שדווקא כאשר מדובר היה בעיסוק של רשות, כמו חטיבת עצים – אזי ישנה חובת גלות, אולם ההורג את בנו בשוגג – פטור מגלות אם הכה אותו לצורך חינוכו, כיוון שזו הכאה של מצווה:

אבא שאול אומר: מה חטיבת עצים רשות – אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין.

מהגמרא (ח, א) עולה שלדעת רבא אפילו אם הבן מחונך כראוי בכל זאת יש עניין להכותו, וגם הכאה שכזאת נחשבת מעשה מצווה הפוטר מגלות:

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות? (=מנין שחטיבת העצים הנזכרת בפסוק כוונתה לחטיבת עצים של רשות) דלמא מחטבת עצים דסוכה (=אולי מדובר בחטיבת עצים לבניית הסוכה שהיא מצווה)… ואפילו הכי אמר רחמנא: ליגלי!

אמר ליה: כיוון דאם מצא חטוב אינו חוטב – לאו מצווה (=הרי אם מצא עצים חטובים לסוכתו אינו חייב לחטוב עצים לצורך הסוכה), השתא נמי לאו מצווה (=ומכך ראיה שגם כשאר אין עצים חטובים אין חטיבתם מצווה אלא 'הכשר מצווה' בלבד).

איתיביה רבינא לרבא: 'יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין' – לימא: כיוון דאילו גמיר לאו מצווה, השתא נמי לאו מצווה! (כלומר: לפי מדד זה גם האב המכה את בנו אין בכך מצווה, שהרי אם הבן לומד טוב אין עליו מצווה להכות את הבן) התם אף על גב דגמיר – מצווה (=גם אם הבן לומד יש מצווה להכותו), דכתיב: 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'.

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי (רבא מביא מקור אחר לפטור מגלות של מי שהיה עסוק במצווה) : 'ואשר יבא את רעהו ביער' – מה יער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל (כשם ש'יער' רשות להיכנס אליו), ואי סלקא דעתך מצווה, מי סגיא דלא עייל?

מדוע יש להכות ילד שמתנהג כראוי? המאירי מסביר שהכוונה שהוא טוב באופן כללי אך יש מקום להכותו כדי לקדמו יותר:

בן או תלמיד שהרגוהו האב או הרב… לא סוף דבר כשהוא צריך להנהגתו של אביו וללמודו של רבו, אלא אפילו למד או השלים עצמו במדותיו כן, שכל שהרב מוסיף בלמודו או האב בהנהגתו – עוסק במצווה הוא, שנאמר 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'^[2]

הגאון הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמ) מסביר שכוונת הגמרא היא לילד שחזר למוטב לאחר שנהג שלא כהוגן, ולדברי הגמרא יש להענישו על התנהגותו הבעייתית בעבר כדי שיידע שייענש אם יסור מדרך האמת. הענשה זאת מבוססת על המובא בבית יוסף (חושן משפט, סימן תכ, בתחילתו) שיש אחריות למנוע אדם מלעבור עבירה על ידי שיכהו:

כתוב בתרומת הדשן סימן ריח: כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה – רשאי להכותו וליסרו כדי להפרישו מהעבירה, ואינו צריך להביאו לבית דין.

כמדומה שניתן להסביר באופן שונה: באמת מסקנת הגמרא היא שאין להכות בן הגון. כל דברי הגמרא באו רק כדחיה בעלמא, אך לבסוף הם נדחים 'הדר אמר רבא לאו מילתא'. אמנם לא כל הראשונים מסבירים כך^[3], אך זו דחיה אפשרית.