ביומו תתן שכרו
סימן של"ט
1. מבוא
2. כאילו נוטל את נפשו
3. גדר האיסור
4. עונג שבת ותשלום לשכיר – מה קודם?
5. תוספת עיכוב בתשלום אינה מפחיתה את האיסור
6. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
7. הגבלה בדין 'עשה דוחה לא תעשה'
8. מתי אין צריך לשלם בזמן
9. תשלום קודם גמר העבודה
10. הטעם בפנימיות למצוות "ביומו תתן שכרו"
11. סיכום
12. הערות
1. מבוא
במספר מקומות מצווה אותנו התורה על חיוב התשלום לפועל בזמן. בגמרא נאמר:
כל הכובש שכר שכיר עובר… משום בל תעשוק את רעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבא עליו השמש[2].
חכמים החמירו מאוד בדבר, עד שאמרו:
כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו[3].
במאמר זה נדון על היקפה של מצווה זו, נשאל מדוע חמור כל כך האיסור לעבור עליה, ובעיקר נעיין בדברי הביאור הלכה, המביא מגבלה לחיוב זה, וכן נדון אם המשלם לפני הזמן מקיים את המצווה.
2. כאילו נוטל את נפשו
המקום הראשון בתורה שנאמר בו האיסור מצוי בפרשת קדושים:
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר[4].
בפסוק זה מופיעות שלוש מצוות שונות:
א. "לא תעשוק" – כסף שאדם מחויב לשלם ואינו משלם[5].
ב. "לא תגזול" – לקחת בחזקה מהאחר[6].
ג. "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" – חיוב לשלם בזמן.
נראה כי לא לחינם כתבה התורה שלוש מצוות אלו יחד, וטעמה ללמד את חומרת האיסור, שגם העושק ואפילו אי התשלום בזמן הם כעין "לא תגזול".
התורה חוזרת על האיסור בפרשת כי תצא:
לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ[7].
ללמד שהאיסור לא נאמר רק ליהודי, אלא גם לגר ואפילו לגר תושב האוכל נבלות[8].
הפסוק הבא לאחר מכן הוא:
ביוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
הפרשנים דנו בביטוי "ואליו הוא נושא את נפשו", וביארו מפרשי הפשט[9] שהפועל מצפה ומתאווה לשכר, והתורה דורשת מאיתנו להרגיש את המצב הנפשי של הפועל. חז"ל נתנו עומק נוסף לפסוק, כמבואר בגמרא: "ואליו הוא נושא את נפשו – מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו[10]?" – ואף שאין כל הפועלים מסתכנים באותה רמה, נראה שכל פועל מסתכן ברמה מסוימת לפי עניינו, ובאה התורה ודורשת לשים לב לסיכון שהפועל לקח על עצמו, ולהתבונן באיזו מסירות נפש הוא עובד כדי לפרנס את עצמו ואת בני ביתו.
3. גדר האיסור
מבואר בגמרא[11] שזמן תשלום שכרו של פועל שעבד כל היום הוא כל הלילה שלאחריו, וזמן התשלום לפועל שעבד כל הלילה הוא כל היום שלאחריו. ואם עבד שעות בודדות ביום, תשלום שכרו עד סוף היום.
ישנן מספר הלכות המצמצמות חיוב זה, ונזכיר שלוש מהן הנוגעות לענייננו:
א. אם העובד לא דרש את כספו, אין עוברים עליו משום לאו זה[12].
ב. אם העובד תבע את כספו אך למעביד אין כסף לשלם, אין הוא עובר על האיסור[13].
ג. האיסור של 'לא תלין' הוא ביום הראשון, ואם ימשיך לעכב את התשלום לאחר מכן יעבור על איסור דרבנן של 'בל תשהא'[14].
4. עונג שבת ותשלום לשכיר – מה קודם ?
מצווה לענג את השבת, כדברי הנביא: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"[15]. ונחלקו הראשונים בתוקף החיוב, יש אומרים שעיקרו מן התורה[16] ויש אומרים שהוא מדברי סופרים[17].
ונשאל – מה הדין כאשר יש לאדם כסף לקיום מצוות עונג שבת או לתשלום לשכירו, אך לא לשניהם יחד?
בהלכות שבת כתב השולחן ערוך:
אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת[18].
וכתב על כך הביאור הלכה:
ואם יש לו רק מעט מעות, ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום… נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. אף שעל ידי זה לא יישאר לו במה לענג השבת, או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת, דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה. ואפילו להפוסקים דזה גם כן הוי מדאורייתא וכמו שכתבנו במשנה ברורה שם, הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה (יבמות כא) וזה לא מיקרי כתבעו ואין לו, דאינו עובר בבל תלין[19].
עד כאן הדברים ברורים, אך הביאור הלכה מביא בדבריו גם הגבלה לדין זה, והיא שאם הפועל סיים את פעולתו מאתמול ועכשיו אינו עובר אלא משום 'בל תשהא', הדין יהיה שעונג שבת קודם:
דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בחושן משפט.
חידוש נוסף מביא הביאור הלכה שיש עצה שלא להתחייב בתשלום לשכיר על ידי שלא יקבל ממנו את מה שעשה עבורו, ואז אינו עובר אפילו אם אמר לו הפועל לבוא ולקחת החפץ ממנו, ושאינו רוצה לעכבו אצלו תחת השכירות:
וכן דברינו הוא דוקא אם כבר הביא הפעולה לבית בעל הבית וקבל ממנו דאי לאו הכי יש לבעל הבית עצה אחרת שלא לקבל ממנו ואז אינו עובר אפילו אם אמר לו הפועל בא וטול החפץ ממני ואיני רוצה לעכבו תחת השכירות.
מאז ומעולם התקשיתי בדברים אלו של הביאור הלכה. ואמנם לכאורה החשבון נכון, ובכל זאת נראה שיש לדון בדברים כדרכה של תורה. ונביא כאן שלוש נקודות שמהן נלמד שצריך בכל מקרה להעדיף את התשלום לשכיר על פני קנייה לצורך עונג שבת.
5. תוספת עיכוב בתשלום אינה מפחיתה את האיסור
כפי שראינו לעיל, הגמרא אומרת שהכובש שכר שכיר עובר על כמה איסורים, והביאו אותם הרמב"ם והשולחן ערוך להלכה:
כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה שמות ועשה הללו: משום בל תעשוק את רעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבוא עליו השמש (שם).
לעיל ביארנו שעל איסור 'בל תלין' עוברים רק ביום הראשון, כפי שפוסק הרמב"ם:
המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו, אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה הרי זה חייב ליתן מיד, וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב[20].
אך באמת יש להקשות, ומצאתי שכן הקשה הפני מנחם[21], מדוע אינו עובר על 'לא תעשוק' ו'לא תגזול' בכל יום שאינו משלם[22]?
ונראה שאינו עובר מחדש על לאווים אלה, שהרי לא ראינו שעבירה אחת תתחדש כל זמן שלא תיקן אותה, ואף על פי כן כל עוד שאינו ממלא את חיובי התשלומים שלו כלפי חבירו יש בכך מימד של 'לא תגזול' ושל 'לא תעשוק'[23], שהרי בידו כסף גזול; ועל כך באו חכמים והוסיפו שבכל יום שעובר והוא אינו מחזיר ניתווסף לו גם איסור מדרבנן. ואמנם, כאשר ישיב אחר כך את הכסף יקיים בכך את הדין של 'והשיב את הגזילה'. ונראה להוסיף ולהסביר שהעשה של 'ביומו תתן שכרו' והלאו של 'לא תלין' באו לזרז את המעסיק לשלם בזמן, ולכן הם שייכים לאותו יום בלבד, ואם עבר עליהם לא ניתן לתקנם עוד, ושאר האיסורים רובצים עליו עד שיתקן.
אם כנים הדברים, הרי שדברי הביאור הלכה צריכים עיון, משום שגם אם עבר היום ואין כאן משום 'בל תלין', סוף סוף יש בידו כסף גזול שחייב להחזירו; וכל עוד שלא החזיר אינו יכול להוציאו על מצוות עונג שבת.
6. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
אף אם נאמר שהמשהה את הכסף אצלו עובר רק על 'בל תשהא' מדרבנן, יש מכל מקום להעיר על דברי הביאור הלכה בנקודה נוספת, על פי המבואר בשולחן ערוך עצמו באותו סעיף, ואלו דבריו:
אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת, ולא אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת (שולחן ערוך אורח חיים רמב, א).
דברי השולחן ערוך צריכים ביאור, שברישא מדובר על אדם הנצרך לאחרים ואף על פי כן צריך לכבד את השבת, ובסיפא כתוב שיעשה שבתו חול. וביארו המפרשים שאם בכל אופן נזקק לאחרים, יכול לקבל מהם גם לצורך עונג שבת; אך אם הוא יכול שלא להזדקק כלל לאחרים ויש לו אוכל מעצמו בצמצום לשבת, עדיף שיעשה שבתו חול ולא יצטרך לבריות. ונראה לומר שעל אחת כמה וכמה שנאמר 'עשה שבתך חול ואל תעבור על איסור דרבנן של 'בל תשהה".
7. הגבלה בדין 'עשה דוחה לא תעשה'
נקודה שלישית יש להעיר על פי המבואר בגמרא[24] שלולב הגזול פסול בשאר ימי חג הסוכות משום מצווה הבאה בעבירה[25]. ולכאורה קשה – לאן נעלם הכלל של 'עשה דוחה לא תעשה'? ואם נאמר שהגזילה לא באה באותה שעה של קיום המצווה, ובאופן זה אין הלאו נעקר משום העשה, הרי ישנה אפשרות שבשעת המצווה יזדקק ללולב ויגזול אותו, ובאותו רגע של הגזילה ירצה לצאת ידי חובה. ועל כרחך נראה שיש להבחין בין מצוות שבין אדם לחבירו למצוות שבין אדם למקום, והכלל של 'עשה דוחה לא תעשה' נאמר במצוות שבין אדם למקום, וכפי שביאר יפה הרמב"ן[26] ש'עשה דוחה לא תעשה' משום שה'עשה' שייך לאהבה וה'לא תעשה' ליראה, והטעם: "שהאהבה גדולה מיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו". אמנם כל זה נכון במצוות שבין אדם למקום, אך מצוות שבין אדם למקום הבאות על חשבון מצוות שבין אדם לחבירו, כאיסור גזל למשל, עליהן הקב"ה אומר: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה"[27] – אל תעבוד אותי על ידי שאתה לוקח ממישהו אחר[28]. וכפי שהנביא אומר במקום אחר: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"[29]. ולכן גם כאן נראה שאי אפשר לקיים מצוות עונג שבת על חשבון השני.
ואגב דברים אלו יש להתבונן מדוע התורה אמרה ש'בל תלין' חל רק באותו היום; ונראה לומר שאדרבה, התורה באה להחמיר עלינו ולומר שרק באותו יום אפשר לשלם, ואחר כך כבר אי אפשר לתקן את הלאו. התורה באה ללמד עד כמה חשוב התשלום בזמן.
8. מתי אין צריך לשלם בזמן
השולחן ערוך מביא הלכה חשובה הנוגעת למעשה:
שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר בבל תלין, אפילו יש לו מעות[30].
ולמעשה, אם מקובל במקצוע זה או אחר שמשלמים בתאריך מסויים, המעסיק אינו עובר על 'בן תלין' עד לתאריך זה. והטעם, שכל עובד שבא לעבוד במקצוע זה יודע מראש שהמשכורת שלו תשולם רק בתאריך פלוני, ואין הוא מצפה לקבלה קודם לכן.
ואספר על אבי מורי זצ"ל הרב משה בוצ'קו ראש הישיבה, שבעת שהיה מנהל הישיבה היה מקפיד מאוד שהמשכורות של כולם ישולמו בזמן. בסוף כל חודש היה הולך לרואה החשבון ומבקשו שיתן לו את החשבון שהוא צריך לשלם, ובראשון לחדש היה נותן לכולם את הצ'ק. מעשה שאירע, פעם אחת הגיע תחילת החודש, והנה רואה החשבון לא נתן את הסכום המגיע לכל עובד. התקשר אליו אבא ושאלו: איך אשלם? ענה לו רואה החשבון: יש שינוי בתעריפים, ואינני יכול להכין את התלושים מפני שצריך לשנות דבר מה בתוכנה, ועדיין השינוי לא נעשה. התעקש אבא ואמר: אני חייב לשלם. אמר לו רואה החשבון: עד העשרה בחודש זה בסדר על פי חוק. ענה לו אבא: זה אמנם על פי חוק, אבל בתורה כתוב "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו). תן לי את הסכומים לתשלום גם אם אינם מדוייקים, ובחודש הבא נעדכן אותם בדיוק. עד כאן המעשה; ולפי מה שלמדנו בהלכה, אם מקובל בחוק שאפשר לשלם עד העשרה בחודש זה בסדר, ואבא זצ"ל כנראה החמיר על עצמו.
9. תשלום קודם גמר העבודה
בספר חישוקי חמד[31] דן מתי ישלם אדם הלוקח מונית. הרי כשלוקחים שירות, לפעמים מבקש נהג המונית שנשלם מיד; ומן הדין עדיין אין חייבים לשלם, כי 'שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף' – כלומר בסוף העבודה. החישוקי חמד טוען שאם משלמים לפני הזמן אין מקיימים את מצוות 'ביומו תתן שכרו', ולכן הוא נותן עצה, שכאשר יוצאים מהעיר כבר יש חוב כלשהו לנהג, ואז אפשר לשלם לו על הנסיעה ולקיים בכך את המצווה. אך לפי עניות דעתי ככל שאדם משלם מוקדם יותר תבוא עליו הברכה, וודאי שקיים את המצווה בהידור גדול[32].
10. הטעם בפנימיות למצוות "ביומו תתן שכרו"
לסיום נביא את דברי השדי חמד[33] בשם רבי חיים ויטאל:
שהמקיים מצות 'ביומו תתן שכרו' זוכה אז לנשמה יתירה שקונה האדם בשבת. ונראה לי לתת לזה קצת טעם, שהנשמה יתירה שזכה בה אדם הראשון משום קדושת השבת, היה מעין שכר שכיר שביום ששי טרח וזרע וקצר בעולם, והקב"ה שהוא בעל הבית נתן לו שכרו אז נשמה יתירה, כמו שאמר הכתוב "לעבדה ולשמרה" ושם נרמז השבת. והכא נמי ראשי תיבות של ביומו תתן שכרו – הוא שבת.
רבי חיים ויטאל אומר לנו: דעו לכם, נשמה יתרה אינה רק במצוות שבין אדם למקום, היא קודם כל במצוות שבין אדם לחברו. כשאדם מקפיד במצוות שבין אדם לחברו, אזי הוא זוכה להתקרב לשכינה.
11. סיכום
לסיכום, למדנו על מרכזיותה של החובה לשלם בזמן לשכיר, ושהעובר על כך עובר על כמה איסורים: 'לא תגזול', 'לא תעשוק', 'לא תלין' ו'ביומו תתן שכרו'. לאחר שעבר יום התשלום אינו יכול עוד לתקן את מצוות 'ביומו תתן שכרו' ואת האיסור של 'לא תלין', ובכל יום מתווסף עליו איסור חדש של 'בל תשהה' מדרבנן, ואף האיסורים 'לא תגזול' ו'לא תעשוק' רובצים עליו עד שישלם.
על כן, מי שאין לו כסף לעונג שבת ולשכר פועליו חייב לשלם לפועליו גם אם עבר כבר יום התשלום, ואף אם עברו כבר כמה ימים. ואולם, אם מקובל לשלם בתאריך מסוים אינו עובר על שום איסור עד התאריך המקובל לתשלום. כמו כן ראינו שהמשלם לפני סוף העבודה מקיים בכך את כל חובותיו, ואדרבא הוא מקדים למצווה.
והמשלם בזמן, שכרו מרובה מאוד, וזוכה לנשמה יתירה.
[1] בעריכת הרב אליהו וינגורט. גם רוב ההערות מפרי עטו.
[2] בבא מציעא קיא, א.
[3] שם קיב, א.
[4] ויקרא יט, יג.
[5] לשון הרמב"ם (גזילה ואבידה א, ד): "איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר לא תעשק את רעך".
[6] לשון הרמב"ם (גזילה ואבידה א, ג): "איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי".
[7] דברים כד, יד.
[8] רש"י שם.
[9] עיין רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני.
[10] בבא מציעא קיב, א. וכן תרגם אונקולוס: "ולה הוא מסר ית נפשה".
[11] שם קי, ב. ושם קיא, א.
[12] שו"ע חו"מ שלט, י.
[13] שם.
[14] שו"ע חו"מ שלט, ח. והסמיכו איסור זה על הכתוב: "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (משלי ג, כח).
[15] ישעיהו נח, יג.
[16] רמב"ן ויקרא כג, ב.
[17] ספר החינוך מצווה רצז. ועיין משנ"ב סימן רמב, שער הציון ס"ק א.
[18] שו"ע או"ח רמב, א.
[19] שם ד"ה לכבד.
[20] הלכות שכירות יא, ה.
[21] בגליון על הרמב"ם. הפני מנחם היה האדמו"ר מגור, בנו של ה"אמרי אמת".
[22] עיין שיטה מקובצת בבא מציעא קי, ב : "ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך, אבל לשאר חיובי דשכירות ואף לא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך". משמע מדבריו שכל יום עובר מחדש על 'לא תבוא עליו השמש' ועל 'ביומו תתן שכרו'. והר"ן חולק בזה, שכתב: "שלא יעבור עליו אלא בקר ראשון בלבד… והוא הדין לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד". והיינו שלפי השיטה מקובצת יש גזירת הכתוב מיוחדת ל'בל תלין', אך שאר האיסורים מתחדשים, והר"ן כנראה סובר שאי אפשר לחלק בין האיסורים, ואם מצאנו הגבלה בתורה לאיסור בל תלין, הוא הדין ל'לא תבוא' ול'ביומו תתן שכרו' והלכה כר"ן. ולכל הדעות 'לא תגזול' ו'לא תעשוק' לא יתוקנו עד שישלם, והוסיפו חכמים איסור מדרבנן המתחדש בכל יום שאינו משלם.
[23] בכוונה כתבנו 'מימד של לא תגזול', ולא שמתחדש האיסור מדי יום או מדי שעה – וכי גזלן עובר בכל שעה מחדש על האיסור? אלא הכוונה שכל זמן שלא שילם רובץ עליו איסור גזילה, שיתוקן רק כאשר ישלם.
[24] סוכה ל, א.
[25] ביום הראשון של החג פסול הלולב הגזול גם מדין 'ולקחתם לכם'- משלכם.
[26] שמות כ, ח.
[27] ישעיהו סא, ח.
[28] עיין שו"ת יד אליהו סוף סימן כג.
[29] שם א, טו.
[30] חו"מ שלט, ט.
[31] בבא מציעא קיא, א.
[32] ועיין עוד אהבת חסד חלק א, פרק ט סעיף ט.
[33] חלק א כללים סימן כו.