דינא דמלכותא דינא

ד. מי נקרא תלמיד חכם ?

השולחן ערוך לא פטר ממסים את כל תלמידי החכמים. ההגדרה שלו לתלמידי חכמים ש'תורתם אומנותם' מצמצמת ביותר, עד שכמעט ואין אדם הראוי להיקרא בשם זה. וזו לשון השולחן ערוך:

ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם חייבין. ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל זמן שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו (רמג, ב).

מציאות זו של אדם הלומד תדיר כמעט ואינה קיימת בימינו, לבד מיחידי סגולה ממש, ומי יעיד על עצמו שראוי לשם זה? וכבר כתב על כך התרומת הדשן סימן שמב:

אפשר משום דסבירא להו דהאידנא אין לנו מי שתורתו אומנתו אפילו באותו דרך שביאר אשירי לעיל, משום דצריך דקדוק יפה שיחזור תמיד לתלמודו כשיפנה מעסקיו. ואין נזהרין יפה האידנא.

הרמ"א מביא הגדרה נוספת לתלמיד חכם:

רק שהוא מוחזק כתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן ברוב מקומות בתלמוד ובפירושיו ובפיסקי הגאונים (שם).

תלמיד חכם הוא אפוא אדם הבקי ורגיל הן בתלמוד, הן בפירושיו והן בפסיקה למעשה – וזאת ברובו של התלמוד! תלמידי חכמים כאלו נדירים ביותר.

ואמנם הרב עובדיה יוסף הביא פוסקים החולקים ומרחיבים מאוד את הגדרת תלמידי החכמים ואת הפטור ממסים; אלא שאין זו דעת המחבר, וודאי שהנוהג כפי דעת המחבר נוהג על פי דין.

בתשובתו טוען הרב עובדיה יוסף שתלמיד חכם נחשב למוחזק בממונו, ולכן יכול לטעון 'קים לי' כאותם הפוסקים הפוטרים אותו מלשלם. אולם הוא בעצמו כותב שחלק מהפוסקים סברו שאין טוענים מוחזקות כנגד הציבור. ועוד נראה לי שאין פה דין רגיל של חושן משפט, שבו שני אנשים חולקים ביניהם, והמוחזק יכול לטעון 'קים לי' כדעה זו או אחרת כדי שלא יוציאו ממנו ממון. כאן התלמיד חכם עומד מול אלוקיו: האם ראוי לפטור את עצמו מחיוב העולה מן השולחן ערוך ומפוסקים ראשונים ואחרונים, ולהסתמך על דעות מקלות? האם אין בהנהגה זו חילול השם? ואפשר שאדרבא, ראוי לתלמיד חכם להחמיר בדין כשיטות נוספות המובאות בראשונים: א. שיטת הרמב"ן, הסובר שהפטור אינו קיים כשהחיוב הוא אישי ומוטל על כל אדם בנפרד. כל הפטור לדעתו הוא דווקא במס שהוטל על הציבור בכללותו. ב. ישנן שיטות הסוברות שאין בכלל כיום מושג של תלמיד חכם, ועיין בהרחבה בתרומת הדשן שהביא שיטות אלה (אף שחלק עליהן).

יש להוסיף כי הרמ"א כתב שיש מקומות שנוהגים בהם להטיל מס על תלמידי חכמים, וזאת על פי דברי תרומת הדשן שהבאנו למעלה, שכתב שבענייני מסים הולכים אחרי המנהג, ומנהג מבטל הלכה. ואם כן, אף אם נאמר שמן הדין תלמידי חכמים פטורים מן המסים, הרי שלדעת הרמ"א אין באפשרותם להישמט למעשה מחיוב זה, שהרי המנהג להטיל על כולם את המס.

למסקנה, תלמידי חכמים חייבים בזמננו בתשלום המסים, ומכמה טעמים:

א. הפטור המובא בגמרא ובשולחן ערוך אינו ממסים הבאים לצורך הכלל, אלא ממסים המוטלים לצורך שמירה אישית או לצורך המלך.

ב. אין כיום אדם המצוי במדרגה כזו נעלה שאין הוא זקוק לשמירה.

ג. חלק מן הראשונים סוברים שאין הציבור חייב לשלם בעבור אישים פרטיים, ולכן תלמידי החכמים מחוייבים במסים שהוטלו עליהם באופן ישיר.

ד. כמעט ואין תלמידי חכמים העונים על הגדרה של תלמיד חכם הפטור ממס, כפי שהובאה להלכה בשולחן ערוך וברמ"א.

ה הרמ"א כתב שיש מקומות שמנהגם הוא שתלמידי החכמים משלמים את המסים, והולכים בזה אחרי המנהג.

להלכה הכריע הרב עוזיאל לחייב את תלמידי החכמים לשלם את המסים^[25], והסביר שהמסים הם כצדקה לעזרה לעניים, ותלמידי החכמים חייבים לתת חלקם – "וכי תלמידי חכמים פטורים ממצוות"? וכן כתב גם השרידי אש (חלק א סימן קלח). ונמצינו למדים שכבר בדורות הקודמים הכריעו גדולי המשיבים, הן האשכנזים והן הספרדים, שתלמידי החכמים חייבים כיום בתשלום המסים.

ועל אחת כמה וכמה שאם הציבור אינו מוכן לשלם בעבורם, שאין הם יכולים חלילה לשקר ולהעלים מס. אדרבא, תלמידי החכמים צריכים להוות דוגמא לציבור, וכפי שמצאנו שאף שתלמיד חכם פטור מלהתפלל במניין אם מתפלל במקום לימודו, אין לעשות כן שמא הציבור ילמד ממנו^[26].