בדין מעקה

סימן תכ"ז

1. מצוות מעקה בתורה
2. הקשר בין מצוות מעקה למצוות מזוזה
3. חיוב מעקה – סמל
4. שיטת החזון איש
5. שיטת הסמ"ע
6. סיוע לשיטת הסמ"ע
7. הערות

1. מצוות מעקה בתורה

נאמר בתורה (דברים כב, ח):

ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך.

מפסוק זה נלמד שאדם חייב למנוע כל דבר שיכול לגרום סכנה בין לו ובין לזולתו.

דינים אלו מובאים בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכז) והם העתקה מלשון הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא.

2. הקשר בין מצוות מעקה למצוות מזוזה

והנה בסעיף א מובא שאין חיוב לבנות מעקה בגגי בית האוצרות ובית הבקר.

והכסף משנה תמה על היתר זה כי בספרי מובא להיפך שמן הפסוק 'לא תשים דמים בביתך' נלמד שיש חיוב לעשות מעקה גם על גגי בית האוצרות ובית הבקר.

והבית יוסף (סימן תכז) תירץ שיש קשר בין מצוות מזוזה למצוות מעקה; והנה בגמרא (יומא יא, א) יש מחלוקת אם בית האוצרות ובית הבקר חייבים במזוזה והרמב"ם פסק כמי שאומר שפטורים ממזוזה, ולכן פסק כאן שבית האוצרות ובית הבקר פטורים ממעקה כי דינם שווה.

הש"ך חוזר על ההיקש בין שתי המצוות ומטעם זה חולק על הים של שלמה שחייב יהודי שיש לו שותפות עם גוי לבנות מעקה, ואומר הש"ך שכמו שהוא פטור ממזוזה כך הוא פטור ממעקה (אמנם אינו קובע מסמרים לחידושו ומביא אותו בלשון "אפשר").

אמנם קשה להבין את ההשוואה בין מזוזה למעקה. מזוזה היא חוק, מצווה שטעמה לא נגלה לנו בתורה ומקומות החייבים במזוזה תלויים בגזרת הכתוב, אבל טעם מצוות מעקה גלוי לכל – "חביב אדם שנברא בצלם" ואסור להיכנס או להכניס בסכנה כל אדם. ואם כן מסתבר שהחיוב במעקה תלוי בסבירות הסכנה, וכלי המדידה לזה אינם אותם כלי מדידה לחיוב מזוזה.

עוד קשה שהרמב"ם כתב:

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה… כגון שהייתה לו באר בחצרו חייב לעשות חוליא (לבנות גדר סביב הבור)… או לעשות לו כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות (הלכות רוצח ושמירת נפש יא, ד).

ואם כן מה לי שהגג הוא על הבית או על בית האוצרות הלא זו אותה סכנת נפילה[2]?

3. חיוב מעקה – סמל

לכן נראה שהגג שמדובר עליו בתחילת הפרק אין זה דווקא גג שעולים עליו בתדירות ושיש בו סכנה של ממש אלא מדובר אף בגג שעולים עליו מפעם לפעם ושהעולה יכול ליזהר ממנו, ומכל מקום התורה חידשה לנו שגם גג כזה חייב במזוזה ואין מבדילים בין גג לגג.

ובטעם החומרא נראה לי שמצוות המעקה על הגג היא מצווה שיש בה סמל, מצווה שנועדה כדי שנדע שחובת הזהירות היא גם חובה דתית ולא רק דבר שהשכל מחייב.

על ידי הרמת דגל המצווה הזו בהנחת מעקה בכל גג שעולים עליו לפרקים, הזהירות הופכת לחיוב כמו הנחת תפילין ושאר המצוות המעשיות.

ולמצווה זו יש גדרים ברורים כמו בכל מצוות התורה, שהתורה חייבה להרים לנס מצווה זו דווקא ב"ביתך" והגדרת בית דומה להגדרת בית במזוזה שהיא גם מצווה דתית.

ובזה אפשר להבין את דברי החיי אדם שמברכים רק על עשיית מעקה על הגג ולא על הסרת שאר המכשולים.

4. שיטת החזון איש

החזון איש (חושן משפט ליקוטים סימן יח) עומד גם כן על מבוכה זו והוא שואל על הפטור של גגות בית האוצר ובית הבקר: אם מדובר בגגות שלא רגילים להשתמש בהם הרי גם גגות הבית פטורים, ואם בגגות שמשתמשים בהם, גם גגות בית הבקר ובית האוצר חייבים כשם שחייבים להסיר כל המכשולים.

והוא מתרץ שמדובר בגגות שרגילים להשתמש בהם, אלא שצריך להבדיל בין הסכנה של גג לסכנה של בורות או שאר מזיקים מצויים.

מי שעולה על גג יודע שיש בזה סכנה; אם הוא מפחד ליפול הוא יכול להימנע מלעלות, ואם עולה יכול ליזהר על עצמו. לעומת זאת, בור נמצא על הדרך ואין בני אדם יכולים ליזהר שלא ליפול בו. ולכן בבור יש חיוב כולל לבנות חוליא או לכסותו, אבל בגג שהזיקו אינו ברור, אין חיוב למנוע את הזיקו מצד החיוב הרגיל של הסרת הנזקים אלא רק מצד גזרת הכתוב של עשיית מעקה על הגג שחייבה התורה. והתורה – וזו גזרת הכתוב – חייבה לבנות מעקה רק בגגות שהם על בית שהוא בית דירה שחייב במזוזה[3].

לפי דברי החזון איש דין המעקה ודין הסרת המכשולים הם שני דינים שיש לכל אחד ההגדרות שלהם, חיוב מעקה (בגגות שרגילים לעלות עליהם) תלוי בחיוב מזוזה, ודין הסרת המכשולים הוא חיוב כללי בכל מקום שיש סכנה[4].

ולהלכה הוא מחדש שחייבים במעקה גם בגגות בית האוצרות ובית הבקר כי המחבר – בניגוד לרמב"ם – פסק שחייבים במזוזה בבית האוצרות ובבית הבקר וממילא גגותיהם גם חייבים במזוזה. וצריך לומר בדוחק שכאן המחבר הביא את דעת הרמב"ם בלי חולק כי הוא סמך על המעיין שכאן העתיק את לשון הרמב"ם גם בפרטים שהוא בעצמו חולק עליהם.

5. שיטת הסמ"ע

הסמ"ע סובר שדברי המחבר כאן הם להלכה, והדין שגגות בית האוצר ובית הבקר פטורים ממעקה שייך גם לדעת המחבר שסובר שבית האוצר ובית הבקר חייבים במזוזה. לפי דעתו המחבר סובר שאין לדמות דין מזוזה לדין מעקה ומה שהם פטורים ממעקה זהו משום שלא רגילים לעלות עליהם.

לסמ"ע אין להשוות בין דיני מעקה לדיני מזוזה. וזה לשונו:

ונראה דהרמב"ם הכריע וסבירא ליה כיוון דאין דרך בני אדם להיות להן לבית תשמיש על גבי דבית הבקר ובית האוצר משום הכי אף אם פעם יקרה דידור שם אדם מכל מקום אין יוצאין ונכנסים כל כך שם למיחש שיפול משם להצטרך מעקה. מה שאין כן במזוזה דחייבה התורה בשביל הדר להיות מצוות ה' נגד עיניו בביאתו ובצאתו, בזה פסק שהדר שם צריך לקבוע מזוזה באותה פתח (חושן משפט תכז, ס"ק ב).

6. סיוע לשיטת הסמ"ע

ויש ראיה מפורשת לשיטת הסמ"ע מדברי הרמב"ם בספר המצוות שלא מחלק בין המעקה לשאר מכשולים[5], וזה לשונו במצווה קפד:

היא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב השיחין והדומה להם כדי שלא ייפול המסתכן מהם או בהם, וכן כל המקומות המסוכנים והרעועים כלם ייבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה, והוא אמרו יתעלה ועשית מעקה לגגך.

ועל פי הסמ"ע נראה לומר בדעת הרמב"ם שמה שפטר גג בית האוצרות ובית הבקר הוא משום שאין בני אדם רגילים לעלות עליהם ולכן אינם נקראים בית דירה[6] אבל רגילים לעלות על גגי הבית לנוח או או לצרכים אחרים, ולכן הם נקראים בית דירה. לדין מזוזה צריך לדון אם הבית עצמה נקראת בית דירה אבל בשביל המעקה אנו צריכים שהגג יהיה לו דין של בית.

ומאותה סברא, גג בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור ממעקה – שהרי אין רגילים לעלות על גג כה קטן, וכן גגי בתי כנסת פטורים ממזוזה שהרי אסור לעלות על גג בית כנסת ולכן אין לגג דין של בית דירה. ומדוקדק לשון הרמב"ם שכתב וזה לשונו:

מצוות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר ועשית מעקה לגגך. והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר אינו זקוק לו (הלכות רוצח ושמירת נפש יא, א).  

משמע שהגג הוא בית דירה.

[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] ואכן בביאור הגר"א הניח את דינו של השלחן ערוך בצריך עיון, ובחזון איש (חושן משפט ליקוטים סימן יח אות ח) פסק לחייב מזוזה בבית האוצר ובית הבקר, ודבריו יובאו בהמשך.

[3] ועיין שם בחזון איש שדייק שהתורה לא אסרה לאדם לעלות על גג שאין בו מעקה, אלא חידשה חיוב על בעל הבית לשים מעקה על גגו, ובלי חידוש זה אי אפשר היה לקרותו מזיק.
וכתב שם לבאר את גדר חידוש התורה בזה, שאמנם בגג של בית אין סכנה בכל עליה ועליה לגג כי הדרך היא להיזהר וכפי שנתבאר, אולם לאורך זמן לא יימלט שיהיו מקרים בהם חובת הזהירות תשכח וסופו של דבר להגיע לידי סכנה (שלא כמו בבור ברשות הרבים בו הסכנה היא תמידית מטבעה). גדר חידוש התורה הוא לחייב את בעל הבית להתייחס לגגו בראייה ארוכת טווח, ולפי ראיה כזו הסכנה קיימת גם בגג של בית, עד כאן דבריו בתוספת ביאור קצת.
אמנם לא המשיך שם לבאר מדוע אם כן חייבה זאת התורה בגג של בית דירה דווקא. אך ניתן לבאר על פי דרכו שבגג של בית שאינו ראוי לדירה כמו בית האוצרות ובית הבקר ואפילו בית הכנסת כל עליה של מישהו לגג עומדת לעצמה ולא מתייחסת לחברתה. לעומת זאת בגג של בית דירה כל העליות לגג מתייחסות לדיור בבית שהוא בגדר שימוש תמידי, ומשכך, מתייחסות ומתקשרות כל העליות לגג זו לזו, ולכן מוטל על בעל הבית להתייחס לתמונה הכללית ולטווח הארוך אשר לפיו יש סכנה במציאות של גג ללא מעקה. 

[4] וראה בחזון איש שם שהביא את דעת הסמ"ג שיש חילוק לדינא בין מעקה של גג למעקה של בור וכדומה, שמעקה של גג צריך להיות בגובה של מחיצה דהיינו עשרה טפחים, מה שאין כן מעקה למניעת מכשול מבור וכדומה – די לו שיהיה בגובה שלושה טפחים. (וכתב שם שלפי דעתו של הסמ"ג יתכן שגם אותם גגות שפטורים ממעקה אינם פטורים אלא ממעקה של עשרה טפחים אך לא ממעקה של שלושה טפחים). אך ברמב"ם מבואר שגם כדי להציל מסכנה צריך מעקה של עשרה טפחים דווקא, (ולדבריו ברור שגגות הפטורים ממעקה פטורים לחלוטין והטעם הוא כפי שהתבאר לעיל).

[5] ביאור הדברים, כיוון שהרמב"ם אינו מחלק כלל בין גג לשאר מכשולים ממילא לא משמע שמצוות מעקה על הגג היא מצווה עם גדרים מיוחדים שהינם שונים מחיוב הסרת מכשול ותקלה הכללי, ואם כן ההסברים שניתנו לעיל בטעם הפטור של בית האוצרות ובית הבקר מצד שאינם גג של בית דירה לא מתאימים.

[6] כלומר, התנאי של בית דירה לא מתייחס לבית שמתחת לגג אלא לגג עצמו, שהגג צריך להיחשב בית דירה.

דילוג לתוכן