סימן תקס"ג – דין מי שהרהר בלבו להתענות, ובו סעיף אחד

סימן קצר זה צריך הקדמה. כלל בידינו שאדם אינו מתחייב בנדר או בשבועה עד שיוציא זאת בפיו, כפי שלמדנו מהפסוק (ויקרא ה ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה[1]. אמנם מפסוק אחר למדנו שיכול אדם להתחייב בלבו, כפי שלמדנו מאלה שהתנדבו למשכן (שמות לה כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'. וכיצד יתיישבו המקראות זה עם זה. מחלקת הגמרא[2], שבכל הקשור לעניני קדשים, חלה התחייבותו של האדם בלבו[3], אבל התחייבות של חולין אינה חלה אלא באמירה בפה. סיבת ההבדל נעוצה בכך שהמתחייב להביא קורבן, מתחייב כלפי ה', והוא מכיר כל מחשבות האדם, לכן חלה התחייבותו. אבל התחייבות שאינה לה', לא תחול עד שיוציאנה בפיו, כי בקרב בני האדם אין משמעות להרהור, עד שזו יוצאת מן הפה.

בסימן זה נלמד מה דין המתחייב בתענית בלבו, בשעת תפילת מנחה.

סעיף א

^אמי שהרהר בלבו, שלא בשעת תפלת המנחה, להתענות למחר, לא הוי קבלה, דלא עדיף מהוציא בפיו להתענות למחר דלא הוי קבלת תענית, כיון שלא קבלו בתפלת המנחה (א).

^אציינתיו לעיל סעיף ו.

(א) כיון שלא קבלו בתפלת המנחה – היות והאומר "אהיה בתענית מחר" אינו מחויב מן התורה, כי אין זה לשון נדר, אלא מדרבנן חל עליו חיוב. אלא שחכמים תיקנו לקבל זאת דווקא בשעת תפילה, כי הצום הוא חיזוק לתפילה. על כן האומר "הריני בתענית מחר" אינו מתחייב אלא אם קיבל זאת בעת תפילה. אלא שאין צורך שקבלתו תבא כאמירה בפיו, אלא די להרהר בכך. ואם אכן הרהר בעת התפילה "הריני בתענית יחיד למחר", חלה עליו חובת תענית, ומשום שהתענית דומה מדרבנן לקרבן, שהרי דומה הדבר כביכול שנותן מחלבו ודמו לה'.

למרות שהמקבל על עצמו צום שלא בתפילה אינו מתחייב בזה, אין זה אלא כשלא קיבל זאת בסגנון נדר, אבל אם התחייב בלשון נדר או בלשון שבועה, כגון שאמר אני נודר לצום מחר וכדומה, תחול התחייבותו, אף אם לא אמר זאת בשעת מנחה.

[1] וכך נפסק בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רי סעיף א) "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו".

[2] שבועות כו, ב

[3] וכך פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות ( פרק יד הלכה יב). וז"ל, בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב וכו' וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונידבותן ע"כ.