שולחן ערוך כפשוטו
הלכות תעניות
סימן תקס"ו – דיני תענית צבור, ובו ח' סעיפים
נקדים שיש ארבעה סוגים של תענית ציבור: א. התעניות שקבעו חכמים לזיכרון מאורעות רעות ומקרים קשים (עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ותענית אסתר). ב. תעניות ימי שני, חמישי ושני בחודש חשון, אחר חג הסוכות. ובחודש אייר, אחר חג הפסח, שתכליתם כפרת עוונות, והרבה מחשיבים אותם כתעניות ציבור בגלל שפשטו ונתקבלו בקרב קהלים רבים. ג. תעניות על עצירת גשמים בארץ ישראל, כמבואר בסימן תקעה. ד. תעניות שמטרתן תחינה ובקשה בעת צרה, וכדברי הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א הלכה א): מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י ט) 'עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת'. כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם, כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ. (הלכה ב): וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא, שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ, יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן, כַּכָּתוּב (ירמיה ה כה) 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ' וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם. (הלכה ד): וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר, עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים.
סימן זה דן מהו נוסח התפילה בתעניות ציבור.
סעיף א
אבתענית צבור (א) אומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא (ב), בוחותם: ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה (ואם שכח עיין לעיל סוף סימן קי"ט סעיף ד' (ג)); גוקורים ויחל (ד) בשחרית ובמנחה, בין שחל בשני ובחמישי (ה) בין שחל בשאר הימים. הגה: ומפטירין במנחה, דרשו (ו), ובשחרית אין מפטירין, חוץ מִבְּתִשְׁעָה באב (ז), וקורים (ח) אפילו כשחל בערב שבת (ט) (מהרי"ל). ואם מתענים בראש חדש, קורים שחרית פרשת ראש חודש, ומנחה בשל תענית (ר"ן ספ"ק דתענית וב"י בשם רוקח).
אמשמעות הגמרא תענית יג ע"ב. בהרמב"ם בפרק ב מהלכות תפילה הלכה יד. גטור בשם רב שר שלום.
(א) בתענית ציבור – עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה, ותענית אסתר[1].
(ב) בין גואל לרופא – כי תפילת שליח הציבור היא תפילה של הציבור, שכולם מקשיבים ועונים אמן. וכדאי הציבור להוסיף בגינו ברכה. ותיקנו ברכה זו אחר ברכת גואל ישראל, על סדר הפסוקים בתהלים. פרק יט מסיים בפסוק יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וגו' ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי, והפרק מיד אחריו מתחיל בפסוק " יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה". וגם בברכות העמידה יש לסדר כך שאחר ברכת הגאולה, נתחנן על הצרות והסכנות שלא תבואנה. אמנם כאשר מתפלל שליח הציבור עצמו את תפילת הלחש, לא יאמר עננו אלא בשומע תפילה.
(ג) עיין לעיל סוף סימן קי"ט סעיף ד' – שם כתב הרמ"א כי יאמרנו בשומע תפילה. ולמעשה, גם הספרדים נוהגים כך[2].
(ד) וקורים ויחל – פרשיה בפרשת כי תשא בה פורטה תפילת משה רבנו כשביקש מה' כפרה עבור בני ישראל. והיא מורכבת משני חלקים בפרשת כי תשא: א. פרק לב (מפסוק יא עד פסוק יד). ב. פרק לד (מפסוק א עד פסוק י).
(ה) בשני ובחמישי – בהם קוראים בדרך כלל את העליה הראשונה מפרשת השבוע שיקראו בשבת. בתענית, נדחית קריאה זו לטובת קריאת התענית.
(ו) דרשו – פרשיה מהנביא ישעיהו (מפרק נה פסוק ו עד פרק נו פסוק ח),שעיקרה נסוב על קריאה לחזרה בתשובה. הספרדים לא נהגו להפטיר במנחה, מלבד תשעה באב.
(ז) מבתשעה באב – כמבואר בסימן תקנט, סעיף ד.
(ח) וקורים – במנחה.
(ט) בערב שבת – אף שבערב שבת לא אומרים תחנונים, ובקריאה זו מסופר על תחנוני משה רבנו, מצות הצום דוחה דין זה, ובכל זאת יש לקראה.
סעיף ב
כשהצבור גוזרים תענית על כל צרה שלא תבא עליהם, וכן בתעניות שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג, שנוהגים באשכנז להתענות הצבור, דנהגו הראשונים לומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא, ולקרות ויחל (י). הגה: מיהו אם קבעו התענית (יא) בב' וה' אין דוחים פרשת השבוע בשחרית, אלא קורין בשחרית בפרשה (יב) ולערב (יג) קורין ויחל, בלבד בה"ב שמתענין אחר הפסח וסוכות שקורין שחרית וערבית ויחל והכי נהוג (יד). הויש שתמהו עליהם והקשו עליהם (טו), והרא"ש (תענית פרק א סימן כ) יישב קושיתם; הילכך למנהג הראשונים שומעין; ומיהו היכא שגוזרים תענית שלא לשום צורך, ואלא לשוב בתשובה (טז), זיש נוהגים לדונו כתענית צבור לענין עננו בין גואל לרופא וקריאת ויחל, ויש חנוהגים לדונו כתענית יחיד שאף שליח צבור אינו אומר עננו אלא בשומע תפלה ואין מוציאין ספר תורה (יז).
דטור. השם בשם האבי עזרי בשם אביו רבי יואל ורבו רבי שמשון. ושם. זהרא"ש והמרדכי. חשם במרדכי והגהות מרדכי ישן, וכתב הבית יוסף ונהרא נהרא ופשטיה.
(י) ולקרות ויחל – כי גם תעניות אלה נחשבות תעניות ציבור.
(יא) אם קבעו התענית – על צרות.
(יב) בשחרית בפרשה – כאן רמ"א חולק על מרן המחבר שהורה לקרוא ויחל. אמנם הספרדים נוהגים כדברי המחבר, וקורים ויחל גם בשני וחמישי.
(יג) ולערב – הכוונה לקריאה שבמנחה.
(יד) והכי נהוג – כי גדר תעניות אלה הוא כתענית ציבור לכל דבר, מאחר ובקהילות אשכנז פשט צום זה והתקבל בקרב קהלים רבים.
(טו) והקשו עליהם – כי לדעתם רק תענית של כל ישראל מוגדרת תענית ציבור.
(טז) אלא לשוב בתשובה – כלומר גם תענית שמעוררת לתשובה יש בה צורך, אבל הדעות חלוקות אם להגדירה כתענית ציבור. מה שאין כן תענית על צרה, ודאי גדרה תענית ציבור, כי כבר בתורה[3] נצטווינו לפעול בעת צרה, לביטולה. ובתענית כזו אכן תיקנו קריאת ויחל.
(יז) ואין מוציאין ספר תורה – והלכה כדעה שניה, שיש לנהוג בצום כזה כבתענית יחיד.
סעיף ג
טאין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין (יח); ואפילו אם יש בעיר עשרה שמתענין, כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין, לא (יח).
טטור וכן כתב רשב"א בתשובה ח"א סי' פא.
(יח) עשרה שמתענין – כי באמרו בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ, בברכה בפני עצמה, אינו דובר שקרים. אמנם במקרה ואין עשרה בבית הכנסת שמתענים, וצריך לומר עננו בשומע תפילה, רשאי לומר בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ, ולסמוך על ההבנה שיום תעניתנו יתפרש לענין היום שנקבע לתענית.
(יט) לא – המחבר פסק שהעובדה שיש בעיר עשרה שמתענים לא הופכת את התענית לצום של ציבור. וכדי שיוכל שליח הציבור לומר בתוך חזרת הש"ץ צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ, צריך שבמקום בו מתפלל הציבור ייווכחו עשרה מתענים.
סעיף ד
ינוהגים להרבות סליחות בברכת סלח לנו (כ); כויש שאין נוהגים לומר סליחות עד אחר סיום י"ח ברכות (כא), וכן הנהיגו הקדמונים בארץ ישראל והוא המנהג הנכון (כב).
יטור בשם ר"י מהא דעבודה זרה ח' ע"א. כשם וכתב הבית יוסף טעמא דלא אומרים להוסיף אלא קצת ברכות ולא להאריך.
(כ) בברכת סלח לנו – כי זה כל עניין הצום, חזרה בתשובה והשגת סליחה. על כן קבעו לומר במקום זה את הסליחות.
(כא) י"ח ברכות – כדי להימנע מיצירת הפסק באמצע העמידה. שכן חובת העמידה מקורה בתקנת חכמים, וזה נוסח שלהם, אבל הסליחות אינם אלא תוספת של הדורות שאחר חתימת התלמוד.
(כב) והוא המנהג הנכון – וכך אכן נוהגים רוב המקומות. מקום שאין בו מנהג ברור, יאמרו את הסליחות אחר חזרת העמידה, וכהמלצת השולחן ערוך. ובחמש צומות שתיקנו חז"ל, נוהגים לומר את הסליחות בתום חזרת הש"ץ של תפילת שחרית.
סעיף ה
לבתענית צבור, שליח ציבור שאינו מתענה לא יתפלל (כג).
לשם בשם רב נתן.
(כג) לא יתפלל – כי לא יכול לומר צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ, מאחר ואינו צם. ואף שזה תענית של הכלל, אין זה ראוי שאדם שאינו מתענה יאמר צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ[4].
סעיף ו
מיש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה (כד); ואם הכהן אינו מתענה, יצא הכהן מבית הכנסת (כה) ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה.
ממהרי"ק בשורש ט.
(כד) שלא התענה – כי הקריאה נתקנה בעקבות התענית. ומה שכתב "יש מי שאומר" זהו משום שאכן יש חולקים בזה וסוברים שחיוב קריאת התורה תוקן מחמת יום התענית, ולא תלו זאת בכל יחיד.
למעשה נפסק, שמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית ציבור[5].
(כה) יצא הכהן מבית הכנסת – כי אם יקראו לישראל כשכהן זה נוכח בפנים, יחשדו בו שאינו כהן.
סעיף ז
נבתענית צבור יעמדו שנים אצל שליח צבור, מזה אחד ומזה אחד, שיאמרו עמו סליחות (כו).
נטור בשם מדרש מהא דאהרן וחור, הרוקח והמרדכי.
(כו) סליחות – כשם שעמדו אהרן וחור עם משה רבנו, בעמדו בתפילה עבור ניצחון ישראל על העמלקים שתקפונו. ניתן להגדיר זאת כנציגות ציבורית המתחננת לה', ובזכות הציבור התפילה נענית.
אמנם למעשה, כיום לא נוהגים כדברי המחבר, ויש שהסבירו זאת בכך שהציבור כולו אומר סליחות יחד עם שליח הציבור[6].
סעיף ח
סכל תענית ציבור יש בו נשיאות כפים במנחה (כז), חוץ מביום הכפורים (כח). הגה: ובגלילות האלו אין נוהגין בנשיאות כפים רק במוסף של יום טוב, וכבר נתבאר בהלכות נשיאות כפים (כט) (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פ"א).
סצינתיו לעיל סימן קכ"ט ס"א.
(כז) במנחה – הסיבה שנאסרה נשיאת כפים במנחה של כל השנה היא, מחשש שהכהנים הרשאים לאכול, יהיו שיכורים לאחר ארוחת צהרים. והשתוי הרי פסול לברכת כהנים, כמו שנפסל השיכור לעבודת המקדש. שהרי נשיאת כפים נחשבת כעין עבודת המקדש. אבל בצום, היות ולא אוכלים, אין כזה חשש, ולכן רשאים הכהנים לעלות לדוכן ולברך. אמנם ההיתר ניתן דווקא בתפילת מנחה הסמוכה לשקיעה[7], אבל במנחה מוקדמת יותר גזרו חכמים שלא יישאו כפים, כדי שלא ילמדו מכך לשאת כפים גם במנחה של שאר ימים.
(כח) חוץ מביום הכפורים – כי התפילה האחרונה ביום כיפור הסמוכה לשקיעה היא תפילת נעילה.
(כט) בהלכות נשיאות כפים – בסימן קכח סעיף מד הסביר רמ"א את כל הענין. אמנם בארץ ישראל, נהגו רוב קהילות אשכנז כדברי המחבר, ונושאים כפיהם בכל התפילות, כמו הספרדים.
דיני תענית ציבור (תקסו)
א. בכלל תענית ציבור נכללים התעניות שקבעו חכמים. שהן עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ותענית אסתר. ומלבד אלו, גם תעניות שמנהיגי הציבור גזרו מחמת איזו צרה [הק].
ב. בתענית ציבור שליח ציבור אומר עננו כברכה בפני עצמה לפני ברכת רפאנו בחזרת העמידה [א].
ג. לא יעלו לברכה בקריאת התורה ולא יקראו בתורה אלא המתענים (כד).
ד. ואין אומרים אותו אלא אם יש עשרה מתענים בציבור והשליח ציבור צריך להיות מן המתענים [ג].
ה. שליח צבור ששכח ולא אמר עננו בין גואל לרופא, יאמרנו כיחיד, בברכת שומע תפילה (ג).
ו. המתענים ומתפללים מנחה, סמוך לשקיעה, יאמרו ברכת כהנים בחזרת העמידה.
ז. נהגו אשכנזים בחוץ לארץ, שלא לברך ברכת כהנים, מלבד ימים טובים (כז).
[1] לגבי תשעה באב, עיין סימן תקנז.
[2] ועיין דברינו שם בהערה 7.
[3] בפרשת בהעלותך (במדבר פרק י פסוק ט), והובא בתוך דברי הרמב"ם, המצוטטים בהקדמת סימן זה.
[4] אמנם במקרה שהציבור מתענה, ורק מי שלא צם מסוגל להיות שליח ציבור, כתבו הפוסקים ששליח ציבור זה יאמר עננו בשומע תפילה (ראה מ"ב ס"ק יח).
[5] יש מי שטען, שבצומות שני וחמישי, בהם יש חיוב קריאת התורה בשחרית גם בלי קשר לתענית, רשאי כל אדם לעלות לתורה, אפילו אינו צם. אמנם למעשה אין לזוז מפסיקת השולחן ערוך, שלא חילק בדבר.
[6] לטעמים נוספים ראה כף החיים, אות מט.
[7] כמבואר בסימן קכט סעיף א.
הלכות תעניות
סימן תקס"ג – דין מי שהרהר בלבו להתענות
סימן תקס"ד – דין ליל שלפני התענית
סימן תקס"ז – טעימה ורחיצת הפה שמותר בתענית
סימן תק"ע – דין חנוכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחינה, שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית
סימן תקע"א – מי הם החוטאים לישב בתענית
סימן תקע"ב – באיזה ימים אין גוזרים תענית ציבור
סימן תקע"ד – שנותנין בתענית חומרי המקום שיצא ושהלך משם
תקע"ה – דיני תעניות שמתפללין בארץ ישראל על הגשמים
סימן תקע"ו – על איזה דברים מתענין ומתריעין
סימן תקע"ז – אם נתרבו הגשמים עד שמטשטשים הקרקע איך מתנהגים
סימן תקע"ח – שכל יחיד יתענה ויתפלל על צרתו