נתיבות משה

"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ – וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדוֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי"… (מ"ד ל"ב-ל"ד).

ובכן, הנה אוזר יהודה את כל כוחותיו, מדבר קשות עם יוסף – בנאום חזק, תקיף וגם רגיש, בנוי ומחושב לעילא ולעילא – ומעשהו זה אמנם שובר סוף-סוף את הקרח… כפי שכבר אמרנו, הנקודה העיקרית שגרמה לַתפנית היא גילוי נאמנותם של האחים לבנימין – ובייחוד העוצמה בה הביע יהודה את ערבותו כלפי אחיו הקטון של יוסף.

עתה מתברר שיוסף היה אמנם קשוח מאוד בדרישותיו ובהתנהגותו עד כאן, אך ליבו היה מלא אהבה מסותרת, דחוקה – שהנה עתה, בבת אחת, היא מתגלה ופורצת ועולה. עכשיו הכול ברור: מאז שהגיעו האחים מצריימה לראשונה, חיכה יוסף בדריכות לגלוי האחווה, הנאמנות והאהבה – וכאשר סוף סוף אמנם הבחין בכל אלה, הרי מיד נֶאמר: "וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק … וַיִּתֵּן אֶת קוֹלוֹ בִּבְכִי … וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אוֹתִי מִצְרָיְמָה:"… (מ"ה א'-ד'). אם נגיש את דבריו במילים אחרות, הריהו כאומר להם: אחרי ככלות הכול, אם אתם באמת אחַי – הרי אני הוא אחיכם, בכל נימֵי נפשי!

באצילות נפש ממשיך יוסף ומרגיע את אֶחָיו ההמומים: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מ"ה ה'). פשט הכתוב מתייחס כמובן לכוונתו של יוסף לכלכלם בשנות הרעב – אך ניתן להעמיק ולומר שאולי כל הרעב הגדול הזה לא בא אלא כדי לחולל את המהפך משנאת חינם לאהבה גלויה בין האחים כולם; כל ההתרחשות קיפלה בתוכה את התכסיס המחושב הזה, את הסוד המתגלה עתה כפֵשֶר העלילה וכמחוז-החפץ של כל הדרמה הגדולה שהיינו עֵדים לה עד הֵנָה.

ועל פי דרכנו, הרי אין מדובר כאן רק על קורות המשפחה; החילוף הזה מעוֹינוּת ושִׂנאה לאהבה ואחווה הריהו חילוף המשמרות בין גלות לגאולה. זהו אפוא עומק הפירוש של דבר יוסף: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם", מִחיָה – משמע גאולה, חיים חדשים תחת קללת המוות של הקיום בַּגלות. באופן זה ניתן להמשיך בקריאה חדשה גם בדבריו הבאים של יוסף: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדוֹלָה" (מ"ה ז'). הווה אומר כי שליח הוא, יוסף הצדיק, גם בגאולה העתידה – שליח לתת לבני ישראל שֵם ושאֵרית בארץ ישראל, להחיותֵנו כאן לפלֵיטה מחרבם של גויים, כפי שראינו בעינינו בדורנו זה, בתקומת ישראל מתוך זוועות הטבח בידי גרמניה הנאצית.

*

"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו [בניו] אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּיבֶּר אֲלֵיהֶם, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אוֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". (מ"ה כ"ז).

אולי ניתן לדרוש ולפרש את סופו של הכתוב – "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" – שרוחו של יעקב, כל דרך חייו, חזרה ונֵעורה עתה לחיים בליבם של בניו. כי עד לנקודת הזמן הזאת לא יכול היה האב למסור את מורשתו הרוחנית לבניו, שהרי היו הם חוטאים, כמעט שהגיעו עד רצח, ואת פשעם הם כיסו ברמיה כלפיו, ובנו יקירו נעלם ואיננו. רק עתה, כאשר הבנים אשר מכרו את יוסף מבשרים לו כי "עוד יוסף חי", עתה כאשר עומדת המשפחה להתאחד בשלום ובאחווה בין כולם, שב הוא להיות "אֲבִיהֶם" של כל בניו במלוא מובן המילה, ושוב חיה רוחו בקרבם – ובקרב זרעם – לדורות עולם.

*

כשתיקנו חכמינו את ההפטרות בנביאים לפרשיות התורה – הם הדגישו במפורש את העיקרון שעליו עמדנו כאן, כאשר בחרו בנבואת יחזקאל (ל"ז) להפטרת פרשת וַיגש. הנביא ממשיל משל ועושה מעשה של חיבור ואחדות בין עץ יוסף לבין עץ יהודה – להיותם עץ אחד, באחדות ואחווה מלאה. הנה אלה דבריו: …"כֹּה אָמַר אֲ'דֹ'נָ'י ה': הִנֵּה אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה – וַעֲשִׂיתִים לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (ל"ז י"ט).

ואחרי המשל והמעשה, באה הנבואה המפורשת: …"כֹּה אָמַר אֲ'דֹ'נָ'י ה': הִנֵּה אֲנִי לוקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִים אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם … וְעָשִׂיתִי אותָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִים וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. … וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם … וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (ל"ז כ"א-כ"ו). הדברים מדברים בעד עצמם, ואינם זוקקים כל פירוש. זהו הקיום המלא של חזון האחווה בין יוסף ויהודה, בין בני רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל – ומכוחה של האחדות הזו תקום הממלכה, ייבנה המקדש, ותִשרֶה שכינה בישראל.