נתיבות משה

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶיךָ … וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תּוֹאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ … וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁילַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ … לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִינִּיתָהּ". (כ"א י'-י"ד).

ירדה תורה אל נבכי נפשו של החייל בשעת המלחמה, שלא עמדו לו כוחותיו להתגבר על יצרו – ועל כן מותרת לו השבויה אשר חשק בה, אך מוטלות עליו הגבלות אשר עשויות למנוע מראש את כל העניין.

ראשית, עליו להביאה אל ביתו ואסור לו להסתירה בחצר אחורית כלשהי. שנית, עליו להמתין חודש ימים, ובינתיים היא יושבת בביתו על כל המשתמע מכך; בימים אלה יוכל להכירה מקרוב ולעמוד על טיבה, ושוב ייתכן כי עתה יסתיים כל הניסיון הזה. שלישית – אם החליט האיש כי כך ראוי – עליו לשאתה לאִשה, על כל הכרוך בדבר, ולא לבוא עליה בבעילת זנות. ורביעית, אם נכשלו הנישואין הללו, אין הוא יכול לסלקה בביזיון אלא עליו להוציאה בגט, בדרך ארץ ובַכבוד הראוי לה.

זוהי שרשרת התנאים הבאה לרסן את התפרצות היצר, לתעל את היחסים בין האיש לבין השבויה לאפיק מכובד ככל האפשר, לבל יוכתם שֵם ישראל ושמם של חלוצי הצבא.

*

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אוֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ … וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ". (כ"א י"ח-כ"א).

מעניין לציין שבתחילת הדברים נֶאמר: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה", אחר-כך נֶאמר שהבן איננו שומע בקול שני הוריו גם כשהענישוהו, ולבסוף נֶאמר: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" וכו'.

כי פעמים הרבה נוצר מתח בין האב לבנו בעניינים חינוכיים, והדברים עלולים להידרדר עד כדי קרע מוחלט, אך האֵם – בעדינותה, בחכמתה ובניסיונה – יכולה ליישר את ההדורים, להתיר את פקעת היחסים, להרגיע ו"להציל את המצב". כאן נרמזים אנו שגם חכמתה וכִשרונה של האם לא הועילו, היא נאלצה להסכים עם בעלה שבנם הוא אכן סורר ומורה ללא תקנה – ואז אין מנוס מן הדין, כדי למנוע מקרים אחרים כאלה בקרב קהל ישראל.

*

"גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ". (כ"ב י"ב).

בגדיו של אדם מבטאים את חיצוניותו – את דרך הופעתו והילוכו בין הבריות – והחיצוניות מבטאת את המהות הפנימית. על כן מקפידה התורה שיהא איש ישראל לבוש בצורה ייחודית – שיהיו גדילֵי-הציצית על בגדיו כסימן היכר בולט לעין – ושֶיתגאה בלבושו, בהיותו יהודי, בן לעם סגולה, אשר אינו מתלבש כנוכרי!

*

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילוֹת דְּבָרִים: … אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. … וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה – לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". (כ"ב י"ג-י"ט).

אולי יש לפרש שסופה של הפרשה הזאת מלמד על תחילתה, כלהלן:

מתוך ההוראה הקובעת שיֵאלץ האיש הזה לחיות כל ימיו עם אשתו ולא יוכל לגרשה, מבינים אנו איך התחיל הזיווג הזה. סדר הדברים איננו כפי שהוא כתוב – "וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ", שֶשִׂנאָתו נבעה מביאתו אליה – אלא להיפך: הוא שנא אותה מלכתחילה, וביאתו היתה רק כדי לספק את תאוותו. כל נישואיו היו אפוא מגואלים מלכתחילה, ועל דרך זו יש לקרוא את הדברים: 'האיש לְקָחָהּ ובא אליה כאשר הוא שונא אותה', וכלל לא מתוך אהבה וחיבה.

הווה אומר כי כוונת האיש הנִקלֶה הזה היתה רק להשתמש בָּאשה לשעה קלה ולהיפטר ממנה אחר כך, להשליכה ככלי אין חפץ בו, ועל כן הוא בדה דְבר שקר ועלילה כאילו לא מצא לה בתולים, כפי שזמם מלכתחילה – וכזאת לא ייעשה בישראל!

ובכן, לְאיש אשר כאלה הן מחשבותיו – מחשבות זימה – אומרת התורה מראש כי לא תצלח דרכו. הוא לא יוכל לעשות פלסתר את מוסד הנישואין, וזקני העיר לא יניחו לו להתגולל ולהוציא שם רע על בתולת ישראל. על כן נקבע הדין ש"לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו", על מנת שיחשוב האיש מראש, פעמיים ושלוש, ולא יעז להוציא לפועל את זמָמוֹ.

*

"כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה, מְאוֹרָשָׂה לְאִישׁ, וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִיא וּסְקַלְתֶּם אוֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ – אֶת הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִינָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". (כ"ב כ"ג-כ"ד).

לכאורה תמוה מדוע נגזר כאן העונש החמור מכול – דין מוות בסקילה – רק משום שלא צעקה הנערה לעזרה; כי מי יודע מה התחולל בנפשה באותה שעה, ואולי הקפיא הפחד את זעקתה?…

על כן נראה לי שיש למצוא רמז בַּכתובים להתנהגות נלוזה של הנערה הזאת, ולכך שאין היא תמימה כלל וכלל. היא מסתובבת בעיר לבדה, ואז נֶאמר: "וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ" – הוא אינו מתנפל עליה בפתע-פתאום, הוא פשוט 'מוצא' אותה, כאילו היתה מזומנת לכך… בקריאה נוספת, ובהאזנה לָרחש המסתתר מאחורי הטקסט, אולי ניתן אפילו לשמוע כאן ניקוד אחר למילה אחת, כאילו כתוב: 'וּמָצְאָה אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ' – שהיא תרה אחריו ו"מצאה" אותו, לא פחות מכך שהוא "מצא" אותה…

ואם אמנם אלה הם פני הדברים הרי בוודאי נואפת היא, מזידה ולא אנוסה, "כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (פסוק כ"א), ודמה בראשה.

*

"וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמוֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפוֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ". (כ"ג ו').

אין כל פלא בכך שֶ"לֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמוֹעַ אֶל בִּלְעָם", שהרי אם אין בו שום כוח לקלל ממילא אין חידוש בכך שלא נתקיימה קללתו, והיה כְּזורֶה דבריו לָרוח. ואולם, לכאורה, אם אין כלום בקללתו הרי אי אפשר להפיק ממנה דבר – גם לא על דרך ההיפוך. כאן ניתן אפוא החידוש הגדול – שהפך הקב"ה את קללתו של בלעם לברכה, באהבתו אותנו, ועשה שימוש כביכול בַּכּוח האנושי אשר אותו רשע זמם להפעיל כנגדנו, שיהא כמנוף לברכה אֱ-לֹהית, ככתוב: "וַיַּהֲפוֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה".

ואולי יש לומר שמעשה בלעם היה מעין אות מקדים לְתור הגאולה – כי בְּדורות גאולתנו ישוב ויירָאה החיזיון הזה של היפוך קללת הגויים לברכת ישראל. לא רק שמעשיהם – המכוּוָנים כנגדֵנו – ייהפכו לנו מקללה לברכה, אלא שאף הם עצמם, באורח פלא, ייהפכו להיות מעריצֵינו ומכבדֵינו לאחר שהיו שׂונאֵינו ומנַדֵינו. כי הנה זו ברכתֵנו האמורה בנבואה: "וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם בָּאָה, לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת, וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי" (ישעיהו ס"ו י"ח), "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִים כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג' י"ב).

*

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבוֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת – וְשִׂימַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". (כ"ד ה').

במלחמת מצווה חייבים כולם להתגייס – "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" – מה שאין כן במלחמת הרשות ובמשימות אחרות המוטלות על הכלל. כאן גילתה התורה רגישות יוצאת דופן – בדין ייחודי שאין כמותו בָּאומות – ופטרה את החתן מחובת הגיוס בשנת נישואיו הראשונה.

אין זאת אלא שמכירה התורה בחשיבות העליונה של עידוד רגשי האהבה בין בני הזוג בַּשנה הראשונה, שלא להפריע לַלִבלוב העדין הזה. על כן ננקטת כאן גישה של חסד, מתוך ידיעה שיחסי האישוּת בשנה הראשונה יקבעו את היחסים לכל השנים הבאות, ולַדבר הזה תהיה השפעה מכרעת על בניין המשפחה, וגם על בנים ובני-בנים.

*

"כִּי תִקְצוֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עוֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". (כ"ד י"ט).

כאשר יגלה בעל השדה כי שכח עומר בשדהו, הרי תגובתו הצפויה היא שיתרגז על עצמו "איך קרה לי כַּדבר הזה?", ואחר כך ישוב לאסוף את אשר שכח, כדי שלא ילך לאיבוד.

והנה, מלמדת התורה את היפוכו של דבר: לא הרוגז אמור להופיע במקרה זה, אלא הודָיָה לַקב"ה על אשר זיכה אותנו במצווה! את השִכחה, שהיא אקראית לכאורה, יש להפוך למנוף של הרגשת שמחה המציפה את הנפש – שהנה צמחה כאן לפתע החובה להתאפק, לא לשוב אל השדה, על מנת שֶיזכו הגֵר, היתום והאלמנה במעט חסד ובמַתנַת ברכה.

מעין נימוק ניתן כאן לַמצווה הזאת – "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". כמובן, אין הכוונה שבעל השדה יימָנַע מִלקחת את שִכחָתו כדי שֶיזכה בברכת ה'. עליו לקיים את המצווה כנתינתה – 'לשמה', ומתוך דאגה כֵּנָה לַנזקקים – ולא על-מנת לקבל פרס. ועם זאת, עליו גם לנטוע בנפשו את הביטחון שבהיותו מְחַסֵר מִמָמונו, כביכול, הרי אין הוא פוגע בעצמו וברכושו כמלוא נימה אלא אדרבה: בכך הוא מושך עליו את חסדו של אבי יתומים ודיין אלמנות, שֶיוסיף לו הקב"ה עוד כהנה וכהנה, ויברכהו בכל מעשה ידיו.

*

"כִּי תַחְבּוֹט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצוֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". (כ"ד כ'-כ"ב).

לכאורה ניתן בזה נימוק למצוַת השארת הלֶקֶט בכרמי הזית והגפן – "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" – ובכל-זאת לא נראה לי שזהו נימוק פשוט, שֶעבדים היינו לפרעה במצרים ועל כן נִתחייבנו בַּמצווה הזאת.

ובכן, נראית לי ההבנה שהכתוב אומר כי תמיד עלינו לשַווֹת לנגד עינינו את היותנו נדכאים תחת יד אדונים אכזרים – "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – ומתוך כך יקל עלינו להבין, באופן טבעי, את עומקה ויושרה של המצווה הזאת, מזווית ראייתו של החלש.

במילים אחרות: חובת הדאגה לַנזקקים איננה נובעת מהיותנו פעם עבדים במצרים – כי גם אלמלא כן מחויָבים היינו בַּדבר. ואולם, משעה שאמנם כך היה – שעבדים היינו – אומרת לנו התורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן [בוודאי תבין עד כמה מְשַוֵעַ החלש לעזרתו ולרחמיו של החזק, ובוודאי תקיים בחפץ לב את המצווה, כאשר] אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".

*

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים". (כ"ה י"ז-י"ח).

דומה שאת רֶצֶף התיאור "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים" יש לקרוא בהיפוך הכיוון, מסופו לתחילתו. כי משעה שאין אתה ירא אֱ-לֹהים, עוזבים אותך כל כוחותיך – והינך נעשה לֵאֶה, "עָיֵף וְיָגֵעַ", רפוי וחסר אונים להילחם כנגד הקמים עליך, דל ומדולדל בכל מעשיך.

*

"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אוֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח!". (כ"ה י"ט).

פשט הכתוב הוא כי עלינו למחות כל זֵכֶר לעמלק אשר תחת כל השמים, כל רסיס יֵשות שלו, איש אשה וילד. ואולם, דומה שניתן להעמיד כאן גם דרָש – שאת זֵכֶר עמלק עלינו למחות גם מזיכרונֵנו שלנו.

כי תמנון עמלק מתפשט ושולח את אחיזתו בנו בכל מיני דרכים, וכך מתקיים "וַיְזַנֵּב בְּךָ" לא רק כפשוטו אלא גם כמדרשו, שהעמלקיוּת נאחזת בחולשת מחשבותינו, במקומות בהם אמונתנו רפויה והננו 'עייפים' וחסרי אונים. על כן באה האזהרה שגם מזיכרונֵנו עלינו למחות כל שארית עמלקיוּת, לבל יישאר בנפשֵנו שום "זֵכֶר עֲמָלֵק". כי כל עוד מפעפע בתודעתנו שְׂאור כלשהו של הרִשעָה הזאת, הרי עוד לא נִמחָה עמלק לגמרי ועודנו קיים, ועוד טרם קיימנו את מלוא המצווה אשר מוטל עלינו לבצעה בשלֵמות, ללא שיוּר, לַחֲלוטֵי-חלוטין: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח!".