היחס לאינו יהודי
סימן שמ"ח
- מבוא
- כל בני אנוש נבראו בצלם
- גוי הגון נקרא רעהו
- שלושה סוגי בני אנוש
- בדברי הרמב"ם
- פסק השולחן ערוך
- והסמ"ג
- סוף דבר
1. מבוא
בכמה מן המאמרים שלי הבאתי את דברי המאירי הסובר, כי אינו יהודי "הגדור בגדרי הדתות" אינו נחשב עובד עבודה זרה. וההלכות המתירות להקל בממון הנכרים מופנים רק כלפי אותם נכרים עובדי אלילים, פורעי חוק ונעדרי מוסר, עליהם אמרו שיש להימנע מהשבת אבדתם, ושהונאתם מותרת, ואף אין מחללים שבת לצורך הצלתם. אם כי החתם סופר פקפק בכך, ולדעתו לא נכתבו דברים אלה בידי המאירי[1]. אמנם כבר הבאתי שגם מהר"ל מפראג כתב כדברי המאירי, וכן פסק הרב וינברג בספרו – לפרקים[2].
מצינו אמנם ראשונים ואחרונים שלא הביאו דעה זו. ובכל זאת אין להסיק מכך, שהתנגדו לדברי המאירי, כפי שכבר הסברתי כמה פעמים. אומות העולם שדרו במקומות מגורי החכמים הללו, לא גדרו עצמם בגדרי הדתות. אדרבה, נהגו בחוסר צדק – בלשון המעטה. רדפו את היהודים בכל דרך, הציקו להם, ומיררו את חייהם. לכן לא נקטו חכמים אלה, בדעה זו. אבל מאד סביר להניח, שיודו כי שונה דינם של נכרים הנוהגים בצדק וביושרה.
להלן במאמר, אחזק את דברי המאירי בדברי הגמרא והראשונים, מהם יתברר לכל רודף וחושק אמת, מהו היחס האמיתי של היהדות, לנוכרים הגונים.
2. כל בני אנוש נבראו בצלם
בפרשת בראשית כתבה התורה שכל בני אדם נבראו בצלם א-לוהים, עוד טרם נוצרה אומת ישראל.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וגו'; וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ וגו' (בראשית א, כו-כז).
והוסיפה וכתבה זאת בשנית, להלן בפרשת נח:
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם; שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט, ה-ו)
הסיק מכך התנא רבי עקיבא, במסכת אבות, מסקנה חשובה:
הוּא (רבי עקיבא) הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה וכו' (משנה מסכת אבות פרק ג משנה יד).
לא נזכר אמנם בפירוש, על איזה אדם מדובר, אבל התפארת ישראל ביאר, כי מדובר על כל בני אנוש, כלשונו:
חָבִיב אָדָם; נראה לי ד"האדם" גרסינן, דהיינו אפילו עכו"ם (כמובא בתוספות, יבמות סא, א), דהרי מדסיים בסיפא חביבין ישראל, שמע מינה דרישא בכל מין האדם מיירי, ורצה לומר, אפילו בעכו"ם.
הרי כי לדעת רבי עקיבא, כלולים כל האנשים, אף הגויים, בכלל החִבָּה היְתֵרָה שנוֹדַעַת לוֹ לאדם, כיוון שגם הם נבראו בצלם.
הוסיף התפארת ישראל וביאר כי יש לגרוס במשנה חָבִיב הָאָדָם, בתוספת אות ה"א לפני אָדָם. מאחר ובמסכת יבמות, אליה הפנה, אמרו שרק ישראל קרויים אדם, כלשון הגמרא "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". אבל כבר פירשו התוס' שם, שתיבת הָאָדָם, בתוספת אות ה"א בתחילתה, כוללת נוכרים, כלשון רבנו תם – ור"ת מפרש, דיש חילוק בין אדם להאדם, דעובדי כוכבים בכלל הָאָדָם נינהו.
על כך הוסיף (ב"בועז"), שאם לא נחשיב את כלל בני האדם כבריות בעלי צלם אנוש, לאיזו מטרה נבחרנו מכל העמים, וכי יש תועלת בבחירת בן אנוש, מבין קופים – כמבואר בלשונו:
"ותו דאם כן מה זה דקאמר קב"ה (שמות יט) "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים", ואי כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהיה מאמר זה כאומר והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים, שדומין בתמונתם לאדם"[3].
אמנם על פי האמור, מובנת התועלת בבחירת ישראל מכל האומות, כמו שהפסוק מבהיר (שם) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". כלומר, נצטווה כל אדם מישראל לנהוג כמלך וכהן המשרת בני אדם, בהפצת אור ה', אמיתתו ודרכיו, לכל באי העולם. לאברהם כבר נאמר (בראשית יב) וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. כלומר, זרע אברהם, בני ישראל, אינו מולך על בעלי חיים, אלא על בני אדם. ובכח התורה שקיבלו מאת ה', יסיעו לכל בריות העולם להתעלות, ולצעוד בדרך החיים הנכונה באמת.
הוכחה ניצחת לטענה המרכזית של מאמר זה, מונחת בדברי הגמרא במסכת סנהדרין, שם הובא, כי לצורך זה ברא הקב"ה את האדם בודד, כדי שכל אדם יכיר כי הבריות כולן באו מאב אחד:
לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין לז, א).
ואף שלשון הגמרא הוא נפש אחת מישראל, אבל כבר מבואר ברמב"ם שלאו דוקא ישראל, אלא כל אדם מן העולם, כמבואר בלשונו[4]:
הֱווּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת אָדָם נוֹתֵן מָמוֹנוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹ תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם שֶׁהֲרֵי בְּקַיִן נֶאֱמַר (בראשית ד-י) 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים' דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹ. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִן הָעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת בָּעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. הֲרֵי כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵם נִבְרָאִים וכו' (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יב הלכה ג).[5]
3. גוי הגון נקרא רעהו
הגם שאסרה תורה גניבה וגזילה מכל גוי, ואפילו מעובד אלילים, יש כמה יוצאים מן הכלל, והם שלושה הדינים הבאים: חזרת אבידה, אונאת ממון[6], ונזקי בהמה, כפי שמיד נוכיח. אין יהודי חייב לשלם לגוי עובד אלילים, על נזקים שהזיקה, בהמת היהודי, כמבואר במשנה:
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) שׁוֹר רֵעֵהוּ, וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם (משנה מסכת בבא קמא פרק ד משנה ג).
מבואר, כי אין חובת תשלום נזקים חלה אלא במקרים המוגדרים "שׁוֹר רֵעֵהוּ". הלכך, פטור היהודי מתשלום נזקים שהזיקה בהמתו, לממון הנוכרי.
אמנם הדבר צריך ביאור, כמו ששאלה הגמרא, מדוע חייב הנוכרי כשבהמתו הזיקה ליהודי, הרי בהמתו ודאי איננה "שׁוֹר רֵעֵהוּ":
שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור. אמרי: ממה נפשך? אי רעהו דוקא, דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב! א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג): עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל (בבא קמא לח, א)[7].
מבואר, כי ניתן לכלול גם את הנכרי בתואר "רעהו", ולכן היה מקום לחייב יהודי, שבהמתו הזיקה לנוכרי. ברם הואיל והותר ממונם של הנכרים, אחר שלא קיימו את שבע המצוות, לכן פטור כל יהודי מהנזקים שהזיקה בהמתו. עם זאת, אין להסיק מכאן שהתירה הגמרא לגזול עובדי אלילים, כי רק ענין זה, של נזקי בהמה, הוא שהותר, כמובא בתוספות ובשיטה מקובצת:
עמד והתיר ממונן לישראל – משמע דוקא בענין זה, שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' (תוספות שם ד"ה עמד).
וכן ביאר רבנו יהונתן בשיטה מקובצת:
שור של ישראל שנגח שור של עובד גילולים פטור לגמרי וכו'. וקנס הוא דקנסו חכמים בממונם לשלם הכל, משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם וכדי שלא יהיו רגילין בכך קנסום. מה שאין לקנוס כן בישראל, שכן דרך כל בן ברית לשמור בהמתו, שלא יזיק חבירו. וכשמזיק, על כרחו עושה הוא, והשם יתברך יודע הנסתרות, וענש העובד גילולים כפי אכזריותו, ופטר הישראל כפי תום לבבו. ולתשובת המינין[8] נוכל להשיב, שלא דברה המשנה אלא על שבעה גויים הקדמונים, דהותר לנו דמן, כדכתיב לא תחיה כל נשמה, דין הוא שלא יהא ממונם חביב מגופן, הר"ר יהונתן ז"ל (שיטה מקובצת בבא קמא שם).
מבואר בדברי רבנו יהונתן כי רק גויים לא הגונים, המזיקים ומפסידים ממון ישראל בכוונה תחילה, רק הם אינם בכלל "רעהו". ואף שמן התורה אינם חייבים, כשהזיקה בהמתם לבהמת ישראל, קנסום חכמינו לשלם את הנזק, לבל יתרגלו בכך. ברם כל נכרי הגון, שנשמר ואינו מזיק את ישראל, הרי הוא בכלל "רעהו".
דבר זה, שגם הנכרים בכלל רעהו, מפורש בשיטה מקובצת:
מה נפשך אי רעהו דוקא. ואם תאמר מאי קאמר והא פשיטא דרעהו דוקא, מדמיעט הקדש לעיל. יש לומר הני מילי לענין הקדש, דאינו בכלל רעהו. אבל עובד גילולים כיון דהדיוט הוא, מיקרי הוא שפיר רעהו, והכי קאמר אי רעהו לאו דוקא לענין עו"ג דאיתיה בכלל רעהו וכו'. ומשני אמר קרא עמד וימודד ארץ, כלומר לעולם עו"ג איתיה שפיר בכלל רעהו, מיהו אתא קרא דוַיַּתֵּר לומר, דהתיר ממונם לישראל. וא"ת, מאי איריא בנגיחות, אפילו בעלמא נמי. יש לומר דאית ליה דגזל העו"ג אסור מוְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ב"ק קיג, א), והילכך על כרחיה האי קרא (וַיַּתֵּר) לענין נזקין קאמר, דסברא הוא שיהא מותר בכהאי גוונא, תלמיד הר"פ ז"ל (שיטה מקובצת על בבא קמא לח, א).
עתה מובן היטב, כיצד ומהיכן למד המאירי את הדברים הבאים:
שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, מתוך שאין חסים על ממון זולתם, קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק. ולפי מה שנאמר בגמרא, דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים, כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, שלא קיימום, עמד והתיר ממונם, כל שעה שהדין מחייבם בכך. הא כל ששבע מצות בידם, דינם אצלנו כדיננו אצלם, ואין נושאין פנים בדין לעצמנו. ומעתה אין צריך לומר, שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים (בית הבחירה למאירי, על בבא קמא לז, ב).
כחיזוק להבנה זו, ניתן להביא את המשך הגמרא, בה מבואר כי נכרים הנוהגים באופן מוסרי, זוכים למעלה וחשיבות כמו כהן גדול:
ר"מ אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? ת"ל: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח), כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם. הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול! (בבא קמא לח, א).
ואף שתמוה הדבר, כיצד יתכן שנוכרי ילמד תורה, כבר הסביר הרשב"א, שהנוכרי לומד את שבעת מצוות בני נח:
אפילו הוא גוי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול: פירוש, עוסק בתורת שבע מצות בני נח קאמר (חדושי הרשב"א בבא קמא שם).
על כל פנים למדנו מן הגמרא שנוכרי הגון אכן מוגדר רעהו, וזהו מקור דברי המאירי. וחלילה לתלות בו שהמציא כביכול איזה דין מחודש ללא מקור, מאחר ונסמך בפירושו על דברי הגמרא, וכפי שהתבאר.
4. שלושה סוגי בני אנוש
ענין זה שיש חילוק בין סוגי הנוכרים לענין פטור מתשלום היזק, הובא בהרחבה בדברי מהר"ל (באר הגולה באר שביעי פרק ד) שם האריך לבאר כי ישנם שלושה סוגי בני אדם. עובדי עבודה זרה, שהם גרועים ורשעים. סתם בני אדם, וישראל, וראה לשונו.
ועוד אמרו שהעבירו חוק, ושינו את משפט בני אדם אשר לא מבני ישראל המה. כמו שאמרו (ב"ק לז, ב) "שור רעהו" (שמות כא, לה), ולא שור נכרי. וזה נראה להם חמס וגזל ועושק משפט. וגם בזה נברר שלא העבירו חוק ומשפט משום בריה בעולם, רק הכל במשפט ובצדק.
דע, כי בני אדם, על פי דת תורת משה המקובל ביד חכמים, נחלקים לשלשה חלקים; האחד, הם העם אשר בחר בו השם יתברך באבות, ובזרעם אחריהם, ונתן להם תורה וחוק ומשפט על ידי משה עבדו.
חלק השני, שאר בני אדם, שאינם בכלל ישראל השייכים בתורת משה, ומכל מקום אינם יוצאים מן הראוי, להפוך הקערה על פיה לעבוד זולת השם יתברך, אשר הוא הכל. ואינם עובדים רק הסבה הראשונה, אשר אליו הכל. כי מה שאמרו בכל מקום גוי 'עובד עבודה זרה', הכוונה שהוא עובד זולתו יתברך.
חלק השלישי מבני אדם הם העובדים עבודה זרה. פירוש, שהם עובדים זולת הסבה הראשונה, וחלק זה נקרא בשם 'גוי' סתם. כי הכתוב מלא מזה כי כל הגוים היו עובדים לאלהים אחרים, שלא היו פורשים עצמם מעבודת אלהי נכר, ועבדו זולתו. ועל זה נתקן 'עלינו לשבח שלא עשנו כגויי הארצות וכו", ופירשו המפרשים שיהושע תקן זה. ולפיכך אמר 'על כן נקוה לך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם וכו", שהיה מתפלל שתתבטל עבודה זרה מן העולם, כאשר היו כל האומות עובדים אלילים.
נמצא כי בני אדם נחלקים לשלשה חלקים; האחד, שהוא חפץ בעבודת הסבה הראשונה, לקיים המצות כולם אשר נתן השם יתברך. החלק הב', אינו עושה המצות, מכל מקום אינו מחליף טוב ברע לעבוד אלהים זולתו, אשר ברא הכל. החלק הג', הם מחליפים, נותנים כבוד לפסילים וזרים. אמנם יש כת רביעית, שהם המינים ואפיקורסים, ואין זכר לאלו בני אדם בכלל הנבראים, כמו שיתבאר.
וכאשר התבאר לך אלו ג' כתות, הנה תדע בכל מקום אשר הזכירו משפט הגוי ומעשהו, כאילו אמרו בפירוש החלק אשר אינו עובד הסבה הראשונה, רק הם לקחו לעצמם לעבוד מה שירצו, בחשבם כי זהו הצלחתם. ולפיכך מה שאמרו במשפטי הגוים (בפר"ק) [בפרק רביעי] דבבא קמא (לז ב) שור של ישראל שנגח שור של נכרי, בין תם בין מועד פטור. 'נכרי' האמור כאן הוא החלק הג'.
והנה אותם שהם עובדים אל השם יתברך, יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם אל אחד, הוא הסבה הראשונה, המקשר אותם, ומאחד אותם. אך אותם שהם עובדים זולתו יתברך, הם נבראים נבדלים מן כל הנבראים אשר נבראו לעבודתו. ולכך ראוי מצד זה לפטור שלא יחייב בהיזק הבהמה לבהמה שלהם, כי אין ראוי שיהיה האדם חייב על שמירת הבהמה שלו, כי דבר זה שישמור בהמתו שלא יזיק לאחר, הוא דבר חדוש בתורה. כי לפי הדעת והסברא על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק. … כי לשון ריעות מלשון התחברות, כמו (משלי יח, כד) "איש ריעים להתרועע", וכיוצא בו הרבה. ומפני שיש להם חבור ביחד, לא יבא היזק מזה לזה, ולפיכך ישלם ההיזק שעשה לו ממונו. אבל מי שלקח את עצמו לצד אחר, שאינו עובד מי שברא הכל, רק עובד זולתו, שנקרא בלשון 'נכרי', אין לו ריעות כלל עמו, ולא הזהירה התורה לשלם. שהמשפט הזה בעצמו הוא הרחקה מן ההיזק, שישמור האדם את ממונו שלא יזיק ממון אחר, כי על הניזק להרחיק עצמו.
ובפירוש נתנו שם (ב"ק לח, א) הסבה הזאת, מפני שאינם מקיימים ז' מצות בני נח שנצטוו עליהם. כי בני נח נצטוו (סנהדרין נו, א) על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל הרציחה, ועל העריות, ושלא לגזול, ולדון בין איש לרעהו, ועל אבר מן החי, שלא לחתוך ממנה אבר ולאכול אותו, שזה אכזריות גדול מאוד, והם לא שמרו. לכך בענין זה, כאשר ממון שלנו מזיק את שלו, אין חייבים לשלם. וכן פירשו התוספות בפירוש (ב"ק לח, א ד"ה עמד), וזה לשונם; התיר ממונן, משמע דוקא בענין זה, שנגח שור שלנו לשור שלהם.
הרי לך כי בשביל שלא קיימו ז' מצות, שמצאנו בכתוב שהיו עובדים לזולתו יתברך, ומכל שכן שלא היו מקיימים שאר מצות, בשביל כך אמרו שהתיר ממונן בענין זה, כאשר נגח שור שלנו לשור שלהם. ומשמע מזה שאם היו מקיימים ז' מצות, לא היה להם דבר זה. רק בשביל שאינם עובדים אל השם יתברך, לכך משפט שלהם כך. ומכל מקום לגזול מהם אסור, כמו שפרשו התוספות (שם), [ד]דוקא שאין מוזהר על היזק ממון, עד כאן.
מבואר מכל אריכות לשונו, כי הגם שהותר ממונן של גויים רשעים עובדי אלילים, בכל זאת, לא כל ממונם הותר, אלא תשלום היזק ממון בלבד, הוא הממון שהותר.
5. בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך והסמ"ג
יכול לבא הטוען ולטעון, הרי מצינו בדברי הרמב"ם (בפירוש המשניות), שהגויים אינם בני אדם, שהרי כתב כי בדיון בין יהודי לנוכרי, צריך החכם לבקש את זכותו של היהודי, בכל דרך אפשרית. וכי אין לתמוה על כך, מאחר ואינם נחשבים בני אדם, כלשונו:
אם אירע דין לישראל עם גוי הרי אופן המשפט ביניהם כמו שאבאר לך, אם היה לנו בדיניהם זכות דננו להם בדיניהם ואמרנו להם כך דיניכם, ואם היה יותר טוב לנו שנדון בדינינו דננו להם לפי דינינו ונאמר להם כך דינינו. ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תתמה עליו כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי החיים אף על פי שלא עשו שום רע, לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת ואין תכליתו אלא לאדם, והדבור על ענין זה צריך ספר מיוחד (רמב"ם על משנה מסכת בבא קמא פרק ד משנה ג).
ברם לאמיתו של דבר אין בדבריו כל ראיה, מאחר וכתב מפורש, שדווקא גוים שלא נשלמו בתכונות אנושיות, הם שאינם מוגדרים בני אדם.
כך משמע גם בהלכות אבדה לרמב"ם, שם כתב כי איסור השבת אבידה לנוכרי הוא דווקא לגויים רשעים:
אֲבֵדַת עוֹבֵד עַכּוּ"ם מֻתֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) 'אֲבֵדַת אָחִיךָ'. וְהַמַּחֲזִירָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד רִשְׁעֵי עוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחְזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִין כְּלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ג).
הרי כי טעם איסור השבת אבדה לגוי הוא מחמת החזקת ידי רשעי עולם. נמצא ממילא, כי באומות שאינם רשעי עולם, לא שייך איסור זה.
וכך הבין הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב, חלק ט סימן ל)
בהלכה הבאה, בדין אבידת עכו"ם, נשתדל להסביר את טעם הסלידה העמוקה של תורת ה' מעבודה – זרה, והשלכתה לגבי גויי זמננו.
פסק הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה (פרק י"א ה"ג) וזו לשונו: אבידת עובד עכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם. ואם החזירה כדי לקדש את השם כרי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום עכ"ל.
מקור ההלכה בש"ס ידוע בב"ק קי"ג: ובסנהדרין ע"ו: וזו לשון הגמרא בסנהדרין: אמר רב יהודה אמר רב… המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו. ופירש רש"י השוה וחיבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם. רוה, עובדי כוכבים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם. צמאה, זו כנסת ישראל צמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו עכ"ל. ולפירושו טעם האיסור מבואר והוא דחוק. ועיי"ע במפרשי הש"ס. ולענ"ד הנראה בכונת הדברים הוא, שיש עבירות שאדם נהנה בעשייתן והן בחינת צמאה, ואילו זו, השבת אבידה לעכו"ם לא זו בלבד שאין לו שום הנאה ממנה אלא ההיפך יש לו הפסד, וכשעובר הרי זו בחינת רוה ודו"ק.
ולפירושנו זה, חומר האיסור לא נתבאר בש"ס. ואולי שגם הרמב"ם הבין בדרך דומה את הגמרא ולכן ביאר מסברת עצמו "מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם". ללא ספק כונת דברי הגמרא הם לגבי עכו"ם ממש עובדי עץ ואבן כוכבים ומזלות, וטעמו של הרמב"ם לפי זה נאה ומתקבל, שאין רשעי עולם גדולים מעובדי עבודה – זרה, שכל דרכיהם תועבות כמבואר במקראות במקומות רבים, ועם ישראל קבע בקשה בשלשת תפלותיו ביום "להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון", כי אין ספק שעבודת האלילים הקדומה גבלה גם במעשי זימה ותועבה כידוע, ולא יתכן שאדם בן תרבות ישיב אבידה לעכו"ם ויחזק ידו בכך.
והרמב"ם שכתב בהלכה זאת בסתם "אבידת עכו"ם מותרת", הרי שלכאורה כונתו היא לכלול גם אותם "אדומים – נוצרים" כפי שהגדירם בהלכות ע"ז בעובדי עבודה זרה. אלא שאז יקשה עלינו להבין כיצד התבטא כלפיהם בביטוי חריף "רשעי עולם", וכונתנו מבחינת אמונתם ועבודתם הדתית.
ובאמת שהגאון ר' משה רבקש ב"באר הגולה" כתב (בשו"ע חו"מ סימן רס"ו) וזו לשונו: וממה שכתב הרמב"ם הטעם מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, נלע"ד דס"ל דלא אמר רב בסנהדרין אלא בעכו"ם עובדי כוכבים ומזלות, ולא בעכו"ם שבזמן הזה שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה עכ"ל (וכמו"כ כתב הרב בדין עכו"ם "אין מעלין" (בשו"ע חו"מ סימן תכ"ה) וזו לשונו: שלא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים וחידוש העולם, אבל אלו הגויים אשר אנחנו האומה הישראלית חוסים בצלם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחידוש העולם, וביציאת מצרים, ובעיקרי הדת, וכל כוונתם לעושה שמים וארץ, כמ"ש הפוסקים, והביאו רמ"א באו"ח סימן קכ"ו בהגה… אנו מחוייבים להתפלל לשלומם וכו').
ודעתו של הרב המאירי גם בהלכה זאת ברורה לפי שיטתו, וזו לשונו: נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגוזלם… ומ"מ מי שמצא אבידתו אינו חייב להחזירה לו. שמציאה, מקצת קנין היא. וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות, למי שאין לו דת (אגב, נימוק מענין מבחינה הלכתית)… הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד שיהיה אעפ"י שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינו בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים עכ"ל.
נמצית למד כי גם הוא הבין, שלדעת הרמב"ם דווקא גויים רשעים עובדי אלילים, דווקא להם אסור להשיב אבידה. אבל לשאר גויים, שאינם רשעים עובדי אלילים, לא נאמר איסור כזה.
6. פסק השולחן ערוך
חילוק זה, בין גויים רשעים לגוים שאינם רשעים, מובא להלכה אף בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסו):
סעיף א
אֲבֵדַת הַגּוֹי מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבֵדַת אָחִיךָ (דְּבָרִים כב ג). וְהַמַּחֲזִירָהּ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם, אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה, וְחַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִים כְּלֵיהֶם כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
סעיף ב
חַיָּב לְהַחֲזִיר אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְיִשְׂרָאֵל מֵחַלְלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אָסוּר לְהַחֲזִיר לָהֶם אֲבֵידָה, כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
מלשון המחבר בסוף סעיף ב' מבואר, שהשווה בין אי השבה לרשעי ישראל, ולרשעי הגוים. שוב מוכח מכאן, כי דברי המאירי מעוגנים אף בדברי השולחן ערוך, שהרי דווקא לרשעי הגויים אסור להחזיר אבידה. אבל לגוי שאינו רשע, מותר להחזיר.
7. דברי הסמ"ג
הסמ"ג (ספר מצות גדול) הוא ספר הלכה, שנכתב על ידי אחד מגדולי הראשונים, ושמו רבי משה, שהתגורר בעיר קוצי. הבית יוסף מרבה להביא את דעתו. וגם בכל הגמרות, כשמציינים את מיקומם של ההלכות, מצויינים רק שלושה, הרמב"ם, השולחן ערוך והסמ"ג. לדעתו, התנהגות ישרה, ללא כחש וכזב, מול הגוים, יכולה לשמש אמצעי לקירוב הגויים אל דת האמת, ואלה דבריו:
עתה שהאריך הגלות יותר מדאי, יש לישראל להבדיל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת ושלא לשקר, לא לישראל ולא לגוים, ולא להטעותם בשום עניין, ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם, יאמרו הגוים בדין עשה, כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות, יאמרו ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא, שבחר לחלקו גנבים ורמאים. ועוד כתוב (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם כור אחד אלא למצוא כמה כורים כך זורע הקדוש ברוך הוא [את] ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב) וכל זמן שהם מתנהגים בהן ברמאות מי ידבק בהם. והרי הקפיד הקדוש ברוך הוא על גזל הרשעים שנאמר (בראשית ו, יא) ותמלא הארץ חמס. עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפרק אלו מציאות (ב"מ דף ח, א) שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין ואשכחן ביה צררא דזוזי, והחזירום להם ואמרו הגוים בריך הוא א-לההון דיהודאי, וכיוצא בזה, מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם (ספר מצוות גדול עשין סימן עד).
לסיום אציגה עמי את דברי רבנו הראי"ה קוק זצ"ל, שאף הוא נקט בדרך הנ"ל, וכתב שצריך לפסוק כמאירי, כמובא בלשונו (באגרת פט): לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים, בין אדם לחבירו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים, בכל חיובי האדם ע"כ.
8. סוף דבר
העולה מכל דברי הפוסקים, בכל הדורות, כל אחד לפי דרכו, שקיימת חובה להתייחס לממון הנכרי ביושרה ובהגינות, כל עוד הוא מחויב לכללי המוסר הבסיסיים, ורואה בכל בן אנוש שווה זכויות, כדרך היהדות, ומתנגד להתנהגות בלתי הגונה.
כל זה מבוסס על המציאות הקדמונית, שכור מחצבתם של כל בני אנוש היה בריאה בצלם אלוקים. וכאשר הם נוהגים בהגינות, הם כלולים בלשון הפסוק "רעהו", כמוכח במסכת בבא קמא, וכפי שהסביר המאירי. אשר בדרכו צועדים גם הסמ"ג הרמב"ם והשולחן ערוך, והמהר"ל אף הרחיב והאריך בזה. וכן פסקו למעשה אחרוני זמננו, בעל שרידי אש, הרב חיים דוד הלוי, והרב קוק זצ"ל.
סוף דבר, חובה לנהוג ביושר, גם עם אינם יהודים. ואף שיש מקרים שמותר להקל בממונם, כגון השבת אבדתם, או דיני נזיקין, הרי זה רק אצל גויים רשעים, כדי שלא לתמוך בכוחות הרשע. אבל בשאר הנכרים הנוהגים ביושרה והגינות, חובה לנהוג בהם גם כן, ביושרה והגינות.
[1] שו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן צ) התם בבבא קמא [קי"ג ע"א] בספר אסיפת זקנים, הפסק בשם הרב המאירי מצוה למוחקו, כי לא יצא מפה קדשו והוא דעת האומרים לרשע, צדיק באמונתו יחי', ויעוין בהקדמת בן יוחי והמהדיר, שאי אפשר לומר שאין זה מדברי המאיריהערות סימן צושם בהערות על סימן צ – הכוונה למש"כ בשיטה מקובצת שם, ד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי, וז"ל שם: ומ"מ באותן [העכו"ם] הגדורים בדרכי הדתות… אם באו לפנינו לדין, אין מעבירין להם את הדרך כמלא מחט, אלא יקוב הדין את ההר וכו' עיין שם.
אבל מש"כ מרן שלא יצא מפה קדשו תמוה, דלהדיא כתב המאירי כן בספריו כמה פעמים, וגם בבית הבחירה למס' ב"ק [שנדפס מכת"י בשנת תש"י] קי"ג ע"ב במקומו [שמשם מביא הש"מ], הובא פסק זה.
ולהסבר דברי החתם סופר שמביא הקדמת בן יוחי, הסביר המהדיר וז"ל –(בהערות על סימן צ הערה 12) ועיי"ש במודעה שבעמוד ד' בסופו, לאחר שמאריך להודיע שכל מקום אשר נמצא בספרינו הקדושים דברי סרה על האומות וכו' לא כיוונו על העמים היקרים שבזמנינו, מסיים (ד"ה וכבר): ובבגדו לשקר אמתת דבר זה, הנה בוגד בקדושת קשר עליון בין חברת יצוריו בצדק ויושר, כי לה' הארץ ומלואה… הוא אמר כי לי כל הארץ לאום ולאום גוים וממלכות ויהי, כל צדיק באמונתו יחיה וכו'.
[2] לפרקים, ירושלים תש"ע, חלק א עמוד רעה.
[3] תוכן דבריו שם בא להסביר, מדוע נקראו ישראל אדם, ואומות העולם האדם. וביאר בארוכה, כי הוויית אדם נעשתה ישירות בידי הקדוש ברוך הוא, וכך הם בני ישראל, שזוכים בהשגחה מיוחדת, כי אף המה יצירה ישירה של ה', כמו אדם הראשון, לכן קרויים ישראל אדם. ובעקבות מעלה זו, זכו לתורה המאירה את דרך החיים בעולם, לכל בני האדם. ומה שאומות העולם נקראים האדם הסיבה לכך היא, שהם נולדים וחיים בצורה טבעית, וכשהם מתעלים ממצבם, אין זה מכח ירושה, אלא מזכותם ומכח עבודתם העצמית, על כן נקראים האדם, כלומר, האדם שנוטל על עצמו אחריות כדי להביא לפיתו אישיותו עד שיבא צלם האלוקים שבתוכו, לידי ביטוי. ועיין שם שהאריך בזה, וכאן קיצרתי.
[4] ובספר משיב מלחמה (חלק א סימן א) של הרב שלמה גורן, הביא כי בכתב יד ליידן של הירושלמי, וכן בכתב יד הגניזה של הבבלי, לא כתובה המילה "ישראל".
[5] וגם אם היתה גירסת התלמוד של הרמב"ם כמו זו שלפנינו "ישראל", עדיין אין דבריו סותרים את דברי הגמרא. שכן הנידון בגמרא הוא, עדות בבית דין של ישראל, והעדים הם עדים ישראל, המעידים על איש מישראל. לכן בהכרח שהתראה לעדים אלה, לבל ישקרו, תהא "המאבד נפש מישראל", כי בזה מדובר. אבל לאמיתו של דבר, ניתן לטעון טענת "נברא יחידי" לכל אדם העומד לגרום הריגת בר אנוש. ובזה מתיישבים היטב דברי הרמב"ם עם גירסת הגמרא שלנו.
[6] וכך כתב המאירי במסכת בבא מציעא (ב"מ נט, סוף ע"א) וז"ל, כל שגדור בדרכים הדתיים הרי הוא בכלל אונאה, אבל עובדי האלילים אינם בכלל "אחוה", כדי לכללן בדין אונאה הבאה דרך מקח וממכר. כלל אמרו חכמים, לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, ע"כ.
[7] בהמשך הגמרא שם מובא, שפקחי מלכות רומי, אחר שלמדו דין זה, הגיעו להסכמה עם חכמינו, שלא לגלות דין זה לרשויות, לבל יבולע להם לישראל, כלשון הגמרא – ת"ר: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן, אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם, ממ"נ? אי רעהו דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב! ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות, ע"כ.
[8] נראה שהכווונה לנוצרים של זמנו, אשר באמת נהגו בחוסר יושרה קיצוני. והיה בלתי אפשרי לומר להם את האמת, לכן מספרים להם שהדברים נאמרו על שבעת עממין.