דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא - סימן קס"א
שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה
הלכות ריבית
הרב שאול דוד בוצ’קו
בסימן זה י”א סעיפים
בסימן זה נידון חיוב השבת ריבית שנלקחה, וההבחנה בין מצבים שבהם בית הדין מחייב את המלווה להחזיר את הריבית, דבר הנקרא “יוצאָה בדיינים”, לבין מצבים שבהם בית הדין אינו מחייב, אך המלווה חייב להשיב את הריבית מצד יושר ויראת שמים – “לצאת ידי שמים”. נוסף על כך, ישנם מקרים שבהם אין חיוב להשיב כלל, אפילו לא לצאת ידי שמים. ההבחנה המרכזית בסימן היא בין ריבית דאורייתא, שבה יש חיוב השבה גמור, לבין ריבית דרבנן, המכונה גם “אבק ריבית”, שבה דיני ההשבה קלים יותר.
בסעיף א מבוארים יסודות חיוב ההשבה בריבית של תורה, וכן ההגדרה המדויקת של ריבית דאורייתא לעומת אבק ריבית.
מסעיף ב עד סעיף ד, עוסק השולחן ערוך בפרטי דיני אבק ריבית.
מסעיף ה ועד סוף הסימן, נדונים דיני ריבית דאורייתא במצבים שונים ומגוונים.
סעיף א
א כל דבר אסור ללוות בתוספת (א), (ואפילו) (טור בשם רמ”ה) בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית (ב), אבל אין מוציאין אותו בדיינין (ג). הגה: כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר, אסור, בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה, אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן (ד) (לשון הטור).
א ברייתא ב”מ דף סא, א.
- כל דבר אסור ללוות בתוספת - הכוונה כאן היא שאין מדובר רק בכסף, אלא גם בכלים או מוצרים אחרים. לדוגמה, אם אדם לווה שני כלים והחזיר שלושה כלים אחרים, הרי זו ריבית קצוצה[1].
- יש איסור רבית – עצם ההסכמה בין הצדדים להחזיר תוספת, אסורה מן התורה, אף אם מדובר בסכום קטן.
- אין מוציאין אותו בדיינין – כאשר אדם לווה בריבית, ומחזיר את ההלוואה בתוספת ריבית, אם הלווה פונה לבית דין, בית הדין מחייבים את המלווה להחזיר את הריבית שקיבל. מקרה זה נקרא “יוצאה בדיינים”. אך אם הריבית פחות משווה פרוטה, הדיינים אינם חייבים להתעסק עם סכום כל כך קטן, אך המלווה חייב להחזיר את הסכום מעצמו.
- אבק רבית שהוא מדרבנן – תרגום הכלל: כל דבר שהוא תשלום עבור המתנת המעות שאדם חייב לחברו נחשב לריבית. אם מדובר בהלוואה, מדובר בריבית מן התורה. אם מדובר במקח וממכר (מחיר מקח נדחה), הרי זו ריבית מדרבנן.
הכוונה היא, שאם אדם לווה כסף וסוכם שבפירעון יוסיף כסף, הרי זו ריבית מן התורה, משום שמדובר בתשלום שכר, תמורת המתנת המעות. במקח וממכר, אם הקונה פריט שיש לו מחיר מוסכם, ומבקש לדחות את התשלום ומסכים לשלם תוספת עבור ההמתנה, הרי גם זה נחשב לריבית, אך מדובר בריבית מדרבנן, כי איסור ריבית בתורה נתחדש וחל רק בהלוואה, ולא במכירות.
סעיף ב
ב אבק רבית, אינה יוצאה בדיינים. ג ואם בא לצאת ידי שמים, חייב להחזיר (ה). (מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר (ו)) (ב”י בשם תשובת הרשב”א).
ב מימרא דרבי אלעזר שם ע”ב. ג נמוק”י, וכן נראה מדברי הרא”ש בפסקיו, והרמב”ן שם דף קמב, א. והביאו הטור בסימן קסז.
- חייב להחזיר – כי מן התורה, תוספת כזו הייתה מותרת. אך חכמים אסרו תוספת זו, משום שאין זה רצון התורה, שכן אפילו במקח התוספת ניתנת תמורת המתנת הזמן. אמנם מאחר שהתוספת מותרת מן התורה, לא רצו חכמים לחייב את המוכר להחזיר את מה שמן התורה נחשב ממונו. אך אם המלווה רוצה לעשות רצון קונו, עליו להחזיר את התוספת.
- אינו חייב להחזיר – ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת נחשבות לקלות יותר מאבק ריבית במכר, שכן במכר סוכם מראש בין הקונה למוכר על תוספת עבור הזמן שבו המוכר לא קיבל את כספו, ולכן נחשבת תוספת זו חמורה יותר, כי יש הסכמה מראש על פריסת זמן התשלום. מה שאין כן בריבית מוקדמת ובריבית מאוחרת שהן קלות יותר, משום שלא בוצע שום הסכם נגד רצון התורה, בין הלווה למלווה, כל מה שסוכם הוא ההלוואה עצמה. כל מהותה של ריבית מוקדמת היא לשמש כפיתוי, לצורך קבלת ההלוואה. וברוח זו, גם ריבית מאוחרת באה כביטוי של תודה. על כן ריביות אלו חמורות פחות, ואין חובה להחזיר אפילו אם רוצה לצאת ידי שמים. ונראה, שהמחבר מסכים לקולה זו.
סעיף ג
ד אבק רבית, אם תפס לוה משל מלוה, מפקינן מיניה (ז).
ד טור בשם אביו הרא”ש שם בפסקיו דף קמא, ב. וכן כתב נמוק”י בשם הרשב”א והר”ן, ודלא כהראב”ד.
- מפקינן מיניה – מוציאים את מה שתפס ממנו ומחזירים למוכר. אחר שנפסק שהמוכר אינו חייב להחזיר את התוספת, משום שהיא מותרת מן התורה, אין לקונה היתר “לתפוס” תוספת זו, אלא רק לבקש מהמוכר שיתנהג על פי רצון התורה “לצאת ידי שמים”, מתוך רצון טוב. האחריות מוטלת באופן בלעדי על המוכר, והוא יחליט כיצד לנהוג.
סעיף ד
לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, ה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל (ח), והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם, יוצא בדיינים (ט).
ה תשובות הרא”ש כלל קח סימן י, והרשב”א בתשובה, והריב”ש בתשובה, ושכן נראה דעת הרמב”ן והרשב”א והראב”ד.
- טען עליו שלא יאכל – אם הקונה מחה מראש על תשלום התוספת, הוא יכול להימנע מתשלום תוספת זו, מאחר שמן הדין אסור למוכר לקבל תוספת זו. ולא יוכל המוכר לפנות לבית דין לחייב את הקונה לכבד את התחייבותו, מאחר והיא נגד ההלכה.
- יוצא בדיינים – אם המוכר גבה אותה בכח (דרך דיין טועה או ערכאות) למרות שנאסר עליו להוציא, כופים אותו להחזיר מה שלקח שלא כדין. יש הבדל בין קונה שנתן תוספת מעצמו, והמוכר מוחזק בכסף זה ברצון הקונה, לבין מוכר שקיבל תוספת זו נגד רצונו של הקונה ונגד תקנת חכמים.
סעיף ה
ו רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב, יוצאה בדיינים (י) ז שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל אין בית דין יורדין לנכסיו (יא). וכן בהלוהו על חצרו ואמר לו (יב): על מנת שידור בו חנם או שֶׁיַשְׂכִּרֶנּוּ לו בפחות וכיוצא בו (יג).
ו כרבי אליעזר שם דף סא, ב. כן משמע שם בגמ’ דף סב וכן הסכמת כל הפוסקים. ז נמוק”י בשם הרשב”א והר”ן משום מצות עשה וחי אחיך עמך וכ”כ הריב”ש בתשובה.
- יוצאה בדיינים – כלומר, כאשר הלווה תובע בבית הדין את השבת הריבית הקצוצה (שהיא מן התורה) בית הדין מחייב את המלווה להחזירה.
- אין בית דין יורדין לנכסיו – כלומר, אין בית הדין מחרים או נוטל נכסים של המלווה בעל כורחו, אלא כופים אותו בגופו לקיים את חיוב השבת הריבית. הטעם: ריבית אינה מוגדרת כגזל, שהרי ניתנה מדעת הלווה, אלא כעבירה שהתורה אסרה לעם קדוש. וכשם שמחייבים אדם לקיים מצוות עשה אחרות, כגון נתינת מעשרות וכדומה, כך כופים אותו לתקן את העבירה שעבר, ולהשיב את הריבית.
- בהלוהו על חצרו ואמר לו – כלומר שהמלווה קיבל רשות מהלווה לדור בחצרו או בביתו. מגורים אלו שווים כסף, אך המלווה נהנה מהם בחינם או במחיר מוזל מחמת ההלוואה.
- שֶׁיַשְׂכִּרֶנּוּ לו בפחות וכיוצא בו – כל הנאה דומה נחשבת ריבית דאורייתא, וחייב המלווה להשיב את מלוא שווי ההנאה. ואם לא יחזיר, כופים אותו להחזיר. ואם עדיין לא פרע הלווה את ההלוואה, מנכים את שווי המגורים מסכום ההלוואה.
סעיף ו
ח לקח רבית קצוצה ומת, אין הבנים צריכים להחזיר אלא אם כן היה דבר מסויים, כגון פרה וטלית, ועשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת (יד).
ח ברייתא שם דף סב, א.
- ולא הספיק להחזיר עד שמת – גם דין זה מלמד כי ריבית אינה מוגדרת כגזל, אלא כאיסור. כאשר הריבית היא דבר מסוים, כגון שהלווה, נוסף על החזרת הכסף, נתן למלווה פרה או חפץ מוגדר אחר, הרי שהחפץ עצמו נמצא בעין. במקרה כזה, אם האב המלווה חזר בתשובה לפני מותו ולא הספיק להשיב את החפץ, חייבים היורשים להחזירו לכבוד אביהם, כדי להשלים את תשובתו ולסלק את העבירה המזכירה את חטאו. אבל אם לא חזר האב בתשובה, אין הבנים חייבים להשיב את החפץ. היות והחפץ אינו נחשב “גזל”, אלא תוצאה של עבירה דתית שעבר האב. ומכיוון שהחיוב להשיב ריבית קצוצה מוטל רק על העובר עצמו, ולא על יורשיו, אין הבנים מחויבים בכך.
סעיף ז
ט אם בא לעשות תשובה י מעצמו להחזיר הרבית, אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו (טו). ואם אינו דבר מסויים (טז), יא אם רוב עסקו ומחייתו ברבית (יז), אין מקבלין ממנו, כדי לפתוח לו דרך לתשובה (יח); וכל המקבל ממנו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (יט).
ט ברייתא ב”ק דף צד, ב. י הרא”ש שם. יא תוספות שם בשם ר”י וכ”כ הרא”ש שם.
- אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו – שהוא הדבר עצמו שלקח שלא כדין.
- ואם אינו דבר מסויים – שאין אפשרות להשיבו כפי שהוא, אלא רק את ערכו הכספי.
- אם רוב עסקו ומחייתו ברבית – ועל כן קשה לו מאוד לחזור בתשובה, אם יידרש להשיב את כל הריבית שלקח, שהרי עלול להתרושש לגמרי.
- כדי לפתוח לו דרך לתשובה – כדי לעודד אותו לחזור בתשובה. והניזוק, שנתן ריבית מתוך מצוקה, נדרש להתעלות מעל ההפסד הכספי, כדי לסייע ליהודי אחר לשוב למוטב.
- אין רוח חכמים נוחה הימנו – כי המקבל אינו מבין שכולנו אחים, וכאשר אח נכשל, מסייעים לו להתרומם ולא מכשילים אותו בחזרה.
סעיף ח
יב מי שהיה נושה בחבירו דינר של רבית (כ), ונתן לו בשבילו ה’ מדות של חטים, והיו נמכרים ד’ בדינר (כא), צריך להחזיר לו ה’ מדות (כב). ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע, רשאי (כג), שהמקח קיים אף על פי שנעשה באיסור (כד). (ועיין לקמן סוף סימן קע”ה (כה)).
יב ב”מ דף סה, א וכרבא.
- דינר של רבית – מדובר בהלוואה בה סיכמו מראש, שהלווה יוסיף דינר כריבית.
- והיו נמכרים ד’ בדינר – במקום לשלם את הריבית בכסף, שילם הלווה בחיטים. ארבע מידות חיטים שוות דינר, והוא נתן חמש מידות, ששוויין דינר ורביע.
- צריך להחזיר לו ה’ מדות – כיון שמלווה שקיבל ריבית חייב להשיבה, כפי שראינו, עליו להחזיר את כל התוספת שקיבל, גם מעבר למה שסוכם. ואף שריבית מאוחרת אינה יוצאת בדיינים, כאן שעיקר הריבית היא ריבית קצוצה, והתוספת ניתנה יחד עם הריבית הקצוצה, כל מה שניתן בכלל ריבית הוא, וחייב להחזירו.
- רשאי – במקום להחזיר את חמש המידות עצמן, יכול הוא להחזיר את שווין הכספי – דינר ורביע.
- שהמקח קיים אף על פי שנעשה באיסור – כלומר, כאילו מכר הלווה חיטים למלווה בתמורה לדינר שהתחייב לתת לו. אף שהעסקה נעשתה באמצעות ממון שהיה אסור לתת (ריבית), מכל מקום הקניין חל.
- ועיין לקמן סוף סימן קע”ה – שם יתבאר שאם הקונה התחייב לתת למוכר תוספת כסף בעבור המתנתו, אף שהתוספת אסורה כריבית, ולבסוף הקונה לא ישלם אותה, המכירה עצמה קיימת, ואין המוכר יכול לטעון שהמכירה הייתה על תנאי שיקבל את התוספת. ההלכה קובעת: עסקה שנעשתה באיסור – העסקה קיימת, ורק חלק האיסור שבה מתבטל.
סעיף ט
יג היה חייב לו דינר של רבית ונתן לו בו גלימא או כלי, צריך להחזיר לו (כו) (הואיל והוא דבר מסוים) (טור).
יג שם וכרבא.
- צריך להחזיר לו – אין המלווה יכול להחזיר את דמיהם בלבד, כפי שראינו בריבית של חיטים. כי החיטים הן מצרך מתכלה ונעלם, ולכן ניתן להשיב את ערכן בלבד. אבל כלי או גלימה הם “דבר מסוים”, העומד בעין, ונקראים בפירוש “כלי של ריבית”. לפיכך, חייב המלווה להשיב את החפץ עצמו, וכפי שהוסיף המגיה “הואיל והוא דבר מסוים”.
סעיף י
(כז) יד אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית (כח) ולא היה ראוי לשכרו אלא בחצי דינר (כט), מוציאין ממנו כל הדינר (ל).
יד מימרא דרבא שם, ומפרש שם, משום דסבר וקבל.
- הקדמה לסעיף – גם סעיף זה דן במלווה שהלווה כסף בריבית, וסוכם ביניהם שהלווה ישלם דינר כריבית.
- באותו דינר של רבית – במקום שהלווה ישלם את הדינר במזומן, סיכמו ביניהם שהלווה ישכיר למלווה חפץ, ותשלום השכירות יתבצע על ידי וויתור על הדינר שהיה הלווה צריך לשלם כריבית.
- אלא בחצי דינר – אולם הערך האמיתי של שכירות החפץ הוא רק חצי דינר. לכאורה, נמצא שהלווה נתן רק חצי דינר כריבית, ולא דינר שלם כפי שסוכם.
- מוציאין ממנו כל הדינר – אף על פי כן, מוציאים מן המלווה את כל הדינר, מפני שהחשיבו ביניהם ששכירות זו שווה דינר, שהוא הסכום שהלווה התחייב לתת למלווה[2]. לעומת זאת, אם הלווה נתן למלווה חפץ ששווה חצי דינר, והסכימו להחשיבו כדינר, די בכך שהמלווה יחזיר את החפץ עצמו, ואינו צריך להוסיף עוד חצי דינר[3].
סעיף יא
טו שטר שיש בו רבית, בין של תורה טז בין של דבריהם, גובה את הקרן לבדו, והוא שיהא ניכר שהוא רבית (לא). הגה: כגון שהוא מפורש בשטר, הקרן בפני עצמו (לב) (הרא”ש והמרדכי והגהות מיימוני ונ”י ותוס’ והג”א וטח”מ סי’ נ”ב דלא כהרמב”ן); או שלא היה נכתב בשטר רק הקרן, ועדים מעידים על הרבית (לג) (טור). וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית (לד) (הגהות מיימוני פ”ד ותוס’ ומרדכי והג”א בשם תוספתא). יז אבל אם אינו מפורש, אלא שכולל הקרן עם הרבית, אינו גובה בו אפילו הקרן (לה) (ועיין בחושן המשפט סימן נ”ב (לו)).
טו ברייתא שם דף עב, א, וכחכמים, דלא קנסו התירא אטו איסורא. הסכמת כל הפוסקים, דקי”ל כר’ מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו. טז כן נראה מדברי התוס’ בב”ק דף ל, ב והרא”ש דף קמא, והרמב”ם בפ’ ד’ מה”מ. יז תוספות שם, ושאר פוסקים, וכשינויא דרבי יוחנן שם, דרבנן מודי בגזירה שמא יגבה.
- והוא שיהא ניכר שהוא רבית – כלומר, בשטר כתוב בפירוש כי הלווה התחייב להחזיר את הקרן ועוד סכום נוסף כריבית. המלווה אינו רשאי לגבות את הריבית האסורה, אך את הקרן (סכום ההלוואה), רשאי לגבות. אין אומרים שהשטר פסול משום שהעדים שחתמו עליו נחשבים ל”רשעים”, על שעברו על האיסור של “לא תשימון עליו נשך”. הסברנו כי מדובר באיסור תורה להיות עד בשטר שיש בו ריבית, אך העדים לא נפסלים, כי אף שעברו על איסור תורה, הם סברו בטעות כי האיסור חל רק על הלווה והמלווה ולא על העדים. לפיכך, השטר כשר, והמלווה רשאי לגבות רק את הקרן ולא את הריבית.
אבל אם הריבית אינה מפורשת בשטר, אלא כתוב כי פלוני חייב סכום מסוים הכולל הסכום של ההלוואה והריבית, המלווה אינו גובה כלום, כי יש לחשוש שבמקרה כזה יכשירו את השטר, ויגבו גם את הריבית.
- הקרן בפני עצמו – והריבית בפני עצמה, וזהו פירוש דברי המחבר.
- ועדים מעידים על הרבית – במקרה כזה השטר עצמו כשר, והריבית שהתחייב הלווה בפני עדים, אינו משלם.
- דחיישינן שמא יגבה בו הרבית – יש לקרוע את השטר, כדי שלא יבואו לגבות בו ריבית. המלווה יוכל לתבוע את הקרן ככל מלווה על פה, אך השטר עצמו, אין להשאירו, שהרי נכתב בניגוד לרצון התורה.
- אינו גובה בו אפילו הקרן – כמו שהסברנו בדברי המחבר: שטר הכולל קרן וריבית יחד, פסול לגמרי.
- ועיין בחושן המשפט סימן נ”ב – סעיף א, שם מביא הרמ”א מחלוקת אם הלווה חייב לשלם את הקרן.
[1] נחלקו הפוסקים בעניין קרקע, אם יש בה ריבית, או כשם שנתמעטה קרקע מאונאה כך נתמעטה מריבית, כי כפי שאין ערך ברור לקרקעות, כי לכל קרקע יש ייחודיות, כך גם בריבית, עיין ט”ז ס”ק א וש”ך ס”ק א.
לגבי שיטת המחבר, קשה לקבוע בוודאות כיצד הכריע להלכה. ואמנם נקט בלשון “כל דבר”, ואולם אין זה כולל בהכרח קרקעות, כי יתכן שבא לכלול את כל סוגי המיטלטלין, שכולם נקראים “דבר”, וכפי שמשמע בטור.
[2] דין זה, שמקורו בגמרא (ב”מ סה, א) אכן קשה לי מאוד, מדוע לא נאמר שהמלווה הסכים להסתפק בפחות, ולאחר שקיבל בפועל רק חצי דינר, מדוע לא יחזיר רק חצי דינר, שזה באמת מה שקיבל?
ביישוב הדבר ראה מחנה אפרים (הלכות ריבית סימן יד) שם הסביר, כי הטעם הוא משום שאין אונאה בשכירות קרקעות, וממילא אין ערך ברור לקרקע, כי כל קרקע היא ייחודית בפני עצמה, ולכן גם כל שכירות היא ייחודית. לכן עליו להחזיר דינר שלם, כי זהו שווי השכירות.
[3] כדעת הפרישה, ולא כט”ז (ס”ק ו). משום שהסכימו ביניהם שחפץ זה נחשב “שווה דינר”.
קיצורי הלכות – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא (סימן קסא)
- יש ריבית האסורה מן התורה, כגון הלוואת כסף בתנאי שהלווה יוסיף על הקרן בעת הפירעון; ויש ריבית האסורה מדרבנן, כגון עסקת מכר שבה הותנה שאם הקונה ישלם באיחור, יוסיף על מחיר הסחורה. דוגמאות נוספות הן ריבית מאוחרת וריבית מוקדמת, כפי שראינו בסימן הקודם. [הק]
- בריבית מן התורה כופים את המלווה להחזיר את הריבית שגבה, ודין זה נקרא “ריבית יוצאת בדיינים”. [א]
- בריבית דרבנן אין כופים את המלווה להחזיר את הריבית שגבה, אך עליו להחזירה, כדי לצאת ידי שמים. [א]
- בריבית מוקדמת או מאוחרת אין המלווה חייב להחזיר אפילו כדי לצאת ידי שמים. [ב]
- שטר שיש בו ריבית, אפילו ריבית מן התורה, חייב הלווה לפרוע את הקרן. [יא]
הלכות ריבית
סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית
סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו
סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא
סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה
סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו
סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו
סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו
סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו
סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח
סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם
סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית
סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר
סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות
סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית
סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר
סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער
סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה
סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית
קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז
