0

דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות - סימן קע"ב

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ו’ סעיפים

 

 

להבנת סימן זה יש להקדים יסוד מהותי: כאשר אדם לווה כסף ונותן למלווה בית או שדה כמשכון, אין מדובר במשכון רגיל. בית ושדה הם נכסים המניבים רווח –  דמי שכירות, או יבול ופירות. כאשר נהנה המלווה בתקופת ההלוואה מהרווח, קיים חשש ריבית, כי הוא מקבל לכאורה תוספת על הקרן.[1]

אולם יש מצבים בהם הדבר מותר, או שנאסר רק מדרבנן. הכל תלוי בשאלה העקרונית: האם ההסכם נחשב הלוואה רגילה, והמשכון הוא ערובה בלבד – או שההסכם נחשב עסקת שכירות/מכירה לזמן. כלומר: ה”מלווה” משלם כסף לבעל השדה או הבית, ורוכש את זכות השימוש בנכס לתקופה מסוימת?

כדי להגדיר אם זו עסקה של הסכם שכירות או הלוואה, דנים הפוסקים בשלושה פרמטרים מרכזיים:

  • עניין סילוק (אתרא דמסלקי/אתרא דלא מסלקי)
  • עניין ניכוי (נכייתא)
  • משכנתא דסורא.

 

  • אתרא דמסלקי – מקום שבו הלווה רשאי לפרוע את החוב מוקדם, ולסלק את המלווה מהנכס בכל עת. זה דומה להלוואה, כי המלווה אינו “קונה” את השדה לתקופה קבועה.

אתרא דלא מסלקי – מקום שבו הלווה אינו רשאי להקדים את הפירעון. עסקה זו נראית כשכירות: המלווה “שוכר” את הנכס לתקופה קבועה, ואינו רשאי לבצע פירעון מוקדם ולסלק את המלווה מהנכס.

  • ניכוי (“נכייתא” – בלשון הגמרא): המלווה מנכה מן החוב סכום קבוע מראש, בתמורה לכך שהוא אוכל את פירות השדה ומשתמש בבית. הניכוי אינו שווה בהכרח לערך ההנאה בפועל, אך עצם קיומו מאפשר להחשיב עסקה זו כשכירות, ולא כריבית. ככל שיש נכייתא משמעותית, קל יותר להתיר.
  • משכנתא דסורא – משכנתא זו גם היא סוג של “נכייתא”, שהמלווה משתמש בשדה או בבית כל התקופה, ונהנה מהרווחים. אלא שכותבים בשטר שנותן לו משכנתא זו (נכס) לתקופה קבועה מראש, בה נהנה המלווה מהרווחים, ובסופה השדה או הבית חוזרים ללווה בחינם, ואינו צריך לפרוע כלום.

במשכנתא זו, ברור שהמלווה מוגדר רק כשוכר ולא כמלווה. כי מה ששילם מראש ללווה, אינו הלוואה אלא תשלום שכירות מראש. כיוון שמפרש בשטר שכל סך ההלוואה ינוכה, לכן משכנתא דסורא נחשבת ההיתר המובהק ביותר.

 

נחלקו הפוסקים מתי לראות את העסקה כמשכנתא מותרת, ומתי להחשיבה כהלוואה בריבית, שיש לאסור. המחבר נוקט בדרך מחמירה יחסית, ומתיר בעיקר משכנתא דסורא. הרמ”א מביא שיטות מקילות יותר ובפרט את מנהג אשכנז להקל במשכנתא בנכייתא.

פרטי הדינים וההבחנות בין המצבים השונים מבוארים בסימן זה.

 

 

סעיף א

המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונא (א), א אם היא כמשכנתא דסורא, דהיינו שמשכנה לו לשנים ידועות וכותב: בְּמִשְׁלַם שְׁנִין אִלֵּין תִּפּוּק אַרְעָא בְּלֹא כֶּסֶף (ב), אפילו מרחיב הזמן הרבה (ג) שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט (ד), ב כגון שהלוהו מנה (ה) והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליו, חנם (ו), והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה (ז), מותר. שאין זה אלא כמי ששכר בפחות (ח). ג וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה, ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק (ט), מותר ד שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה (י), אינו אלא שכירות (יא). הגה: (יב) ויש אומרים דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות. כיצד, אם הלוה לזמן קצוב, כך וכך שנים, אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט, דזהו מקרי משכנתא בנכייתא, שרי (יג). ואם לא מנכה ליה כלום, אסור והוי אבק רבית (יד). ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן, אפילו בלא נכייתא שרי (טו) (טור בשם רש”י ורא”ש). ויש אומרים דאין חלוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי (טז), אלא בשניהם בנכייתא שרי, בלא נכייתא אסור (יז) (ב”י בשם רשב”א). ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רש”י ובה”ת). ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא, אפילו יכול לסלק (יח) (רשב”א ונ”י והרב המגיד כתבו מנהג זה), ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר”י ור”ת ורבינו ירוחם ועב”ח שגם רא”ש סובר כן) או שאר מטלטלין (יט) (מרדכי ובית יוסף ס”ס זה בשם תשובת רשב”א ועיין בח”מ ר”ס ע”ג בהג”ה) דבכל מידי בנכייתא שרי (כ). ויש מתירין להלוות על ספרים (כא) או מקומות בית הכנסת ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא, דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (כב) (תשובת מהרי”ל סימן ל”ז והאגודה), וטוב להחמיר לעשות בנכייתא (כג). וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה (כד). אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו (כה), ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד, אסור (כו) (טור). ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית (כז), אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה (כח), דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחלה, אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (כט) (טור). מיהו אם אמר לו: לֹא בָּעֵינָא דְּתֵיכוּל עוֹד פֵּרוֹתַי בְּרִבִּית (ל), אם אכלן אחר כך (לא) אפילו באתרא דלא מסלקי (לב) מנכין לו פירות שאכל אחר כך (לג) (ב”י בשם הראב”ד ובתה”ד סי’ ש”ה בשם הרמב”ן).

א מסקנת הגמרא אליבא דכ”ע, ב”מ דף סד, ב וכן פסק הרמב”ם בפרק ו מה”מ בשם מקצת הגאונים, וכדעת הרי”ף בהלכות וה”ה שם. ב לשון הרמב”ם שם. ג שם. ד ה”ה שם כדי ליישב השגת הראב”ד.

 

  • שיאכל פירותיו כל ימי המשכונא – המלווה נהנה מדמי השכירות של הבית הממושכן או מפירות השדה במשך כל תקופת ההלוואה. הנאה זו היא לב הדיון, משום שהיא עלולה להיחשב ריבית אם העסקה מוגדרת כהלוואה.
  • תיפוק ארעא בלא כסף – הם כותבים מפורש בשטר: בתום התקופה שנקבעה מראש, הקרקע תחזור ללווה בחינם.
  • אפילו מרחיב הזמן הרבה – גם אם תקופת המשכון ארוכה מאד, והמלווה נהנה מן השדה או הבית שנים רבות, אין בכך פגם. כי זו משכנתא דסורא, שבה המלווה נחשב כשוכר ולא כמלווה. וכל עוד הקרקע חוזרת ללווה בחינם, העסקה נתפסת כשכירות ארוכת־טווח ולא כהלוואה.
  • אלא דבר מועט – הכוונה, שהניכוי השנתי מן החוב הוא קטן, מפני שהסכום הכולל מחולק על פני שנים רבות. אף על פי כן מותר, כי עצם הניכוי מלמד שהמלווה “משלם” על ההנאה, ולפיכך אין כאן ריבית.
  • כגון שהלוהו מנה – כגון שהלווה מנה (מאה מטבעות) לעשר שנים, ונקבע שינוכה מן החוב עשרה מטבעות בכל שנה.
  • תחזור קרקע זו לבעליו, חנם – הלווה אינו צריך לשלם מאומה כדי לקבל את הקרקע (שדהו או ביתו) בחזרה. זהו יסוד ההיתר: המלווה אינו מקבל החזר כספי, ולכן אינו נחשב כמלווה אלא כשוכר.
  • אלף דינרים בכל שנה – הדוגמה מבליטה עד כמה גדול הרווח של המלווה: פי עשרה מערך ההלוואה. אף על פי כן ההיתר עומד בעינו, כי ההגדרה ההלכתית היא שכירות ולא הלוואה.
  • כמי ששכר בפחות – העסקה נתפסת כאילו הלווה השכיר את שדהו או ביתו במחיר נמוך במיוחד. אין איסור להשכיר נכס במחיר מוזל, ולכן אין כאן ריבית כלל.[2]
  • יחזיר לו שאר דמים ויסתלק – כלומר: ניתנת ללווה האפשרות להחזיר חלק מן החוב לפני תום התקופה, ולקבל את רכושו בחזרה. המלווה מחשב כמה שנים השתמש בנכס, מנכה את הסכום המוסכם, ומחזיר את היתרה. לדוגמה: אם לאחר חמש שנים הלווה מחזיר חמישים – המלווה מסתלק מן הנכס.
  • ולהחזיר הקרקע ללוה – למלווה אין אפשרות להקדים את הפירעון ולהחזיר את הקרקע ללווה. גם אם השדה לא הניבה פירות כפי שציפה, או שהשכירות לא השתלמה לו, הוא מחויב להישאר עד סוף התקופה.

זהו סימן מובהק לשכירות: המשכיר (הלווה) רשאי לקצר את התקופה, אך השוכר (המלווה) אינו רשאי.

  • אינו אלא שכירות – במצב זה ברור שהמלווה אינו מלווה אלא שוכר: הוא “שכר” את הנכס ב-100 לעשר שנים. זהו בדיוק מודל משכנתא דסורא. לדעת המחבר, רק מצב כזה מותר. אבל אם מדובר בהלוואה רגילה, שבה בתום התקופה הלווה מחזיר כסף, גם אם יש ניכוי מסוים על ההנאה עדיין זו הלוואה, והרווח של המלווה נחשב ריבית.

יש אומרים שהריבית כאן היא ריבית מן התורה, ויש אומרים מדרבנן, מפני שהרווח אינו וודאי (תלוי בהוצאות, תנובת השדה וכדומה).

  • הגה – הרמ”א מביא שיטות מקלות יותר, המתירות גם מצבים שאינם משכנתא דסורא ממש, כפי שיבואר.
  • דזהו מקרי משכנתא בנכייתא, שרי – עסקת משכנתא בנכייתא מאפשרת ללווה לבצע פירעון מוקדם עוד לפני תום התקופה, ובמקרה זה, יפחית מסך הפירעון. אף שהדבר דומה להלוואה, הפחתת הסכום כמוה כתשלום המלווה בעד הרווח מן הנכס. לכן אין כאן הנאה חינם מהלווה, ואין איסור ריבית.

מאחר שהמכירה או השכירות נקבעות מראש בשעת ההלוואה, ניתן לראות את העסקה כשני חוזים נפרדים: הלוואה ללא ריבית מצד אחד, ומכירת פירות במחיר מוזל מצד שני – והרי ניתן למכור בכל מחיר שהצדדים מסכימים עליו.

לעומת זאת, האיסור שלמדנו בסימן קסו, לפיו אין המלווה רשאי ליהנות מן הלווה, עוסק במקרים בהם ההנאה אינה משולמת או מתקבלת רק אחר ההלוואה, לכן היא נראית כתמורה להלוואה עצמה, וכריבית. כאן, מאחר שבשעת ההלוואה נקבע הכל מראש כחלק מהעסקה, אין חשש זה.

עם זאת, המחבר לא קיבל את ההיתר, משום שלדעתו העסקה עדיין דומה מדי להלוואה שהמלווה מרוויח ממנה, ולכן יש בה חשש ריבית.

  • והוי אבק רבית – במשכנתא, גם כאשר יש רווח למלווה ואינו מנכה דבר מן ההלוואה, אין זו בהכרח ריבית קצוצה, אלא אבק ריבית. מפני שהרווח אינו וודאי (ייתכן שההוצאות יהיו גבוהות מהרווח). אמנם יש חולקים וסוברים שזו ריבית קצוצה ממש[3].
  • אפילו בלא נכייתא, שרי – לשיטה מקילה זו: אם הלווה אינו יכול להקדים את הפירעון, העסקה נראית כמכירה לזמן, ולכן מותרת גם ללא ניכוי.

לפי גישה זו די באחד משני תנאים: או שיש נכייתא, או שאין אפשרות להחזר מוקדם. אחד מהם מספיק להתיר.

  • ובין אתרא דלא מסלקי – לשיטה זו, אין הבדל בין מקום שבו הלווה יכול לבצע פירעון מוקדם לבין מקום שאינו יכול. אי יכולת הקדמת הפירעון לא תגדיר הלוואה כמכר לזמן.
  • בלא נכייתא אסור – אלא הכל תלוי אם יש ניכוי מהחוב כל שנה, כי רק אז המלווה נחשב כמי שקנה את הפירות בזול, ולא נהנה בחינם.
  • אפילו יכול לסלק – המנהג שהרמ”א מביא: גם אם הלווה יכול להקדים את הפירעון – כל עוד יש נכייתא, מותר. אבל ללא נכייתא – אסור (אף אם זה “אתרא דמסלקי” – מקום שהלווה יכול להקדים פירעון).
  • או שאר מטלטלין – הרמ”א בא לשלול את שיטת הרמב”ם שאכן מבחין בין שדה לבית. לדעת הרמב”ם, רווחי השדה הם שאינם בטוחים, בגלל ההשקעות הרבות שבגידול הפירות. מה גם, שרק לפעמים השנה גשומה, אך לפעמים זו שנת בצורת. לא כן רווח של בית, שהוא יותר ודאי. כי תמיד אפשר להשכיר. אמנם הרמ”א לא קיבל חילוק זה, כי גם רווחי הבית אינם בטוחים. גם בית דורש הוצאות והשקעה, ולפעמים יש תקופות ללא שוכר וכדומה. לכן גם בית מוגדר נכס שאינו מניב רווח ודאי.
  • דבכל מידי בנכייתא שרי – כפי שראינו, כל נכס, שדה, בית, או מטלטלין, אם יש ניכוי מן החוב על כל שנה, מותר.
  • ספרים – ספרי קודש.
  • ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה – כאן מדובר בריבית דרבנן בלבד, משום שקריאת ספרים וישיבה על כיסא בבית הכנסת, אינה נחשבת הנאה ממונית רגילה. ואף שראינו בסימן קסו שכל הנאה יתירה מן הלווה נאסרה, הקלו חכמים לצורך המצווה – לימוד תורה, או תפילה בבית הכנסת.[4]
  • וטוב להחמיר לעשות בנכייתא – למרות ההיתר, ראוי להחמיר, כי סוף סוף ההלוואה לא הייתה לצורך מצווה, אלא רק מה שנהנה נחשב מצווה, ועל כן לא נכלל בהיתר ללוות בריבית דרבנן לצורך מצווה.[5]
  • דכשאחריות המשכונות על המלוה – כל ההיתר הוא רק כאשר האחריות על המלווה, כלומר: אם המלווה נושא באחריות, הוא נחשב כבעלים לזמן, וזה הופך את העסקה ל”מכר לזמן” (שכירות), ולא כהלוואה, ולכן מותר. כי אם המשכון ייהרס או יאבד, הלווה פטור מן החוב.
  • כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו – כלומר מתחייב שאם המשכון יאבד מערכו, או ייהרס (שריפה, נפילה, שיטפון, נזקי טבע), שלא באשמת המלווה, אז יוכל המלווה לקחת נכס אחר מהלווה, כבטוחה לחוב.
  • אסור – אם האחריות על הלווה, כלומר: הוא מבטיח למלווה את כספו בכל מקרה, גם אם המשכון יאבד, אף שמנכה סכום מסוים, זה אסור. כי הסיכון של המלווה קטן ביותר, והרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד, על כן אסור.
  • דהמשכנתא הוי אבק רבית – כגון בהלוואה בלא נכייתא, שהריבית אסורה מדרבנן. אך אינה ריבית קצוצה, כי לא בטוח שהמלווה ירוויח יותר מהוצאותיו. ואף על פי כן אסור מדרבנן, ואסור למלווה לאכול הפירות.
  • לא מנכינן ליה – אם הלווה טוען בעת הפירעון: “אתה אכלת פירות באיסור, אנכה לך מן החוב”, אין שומעים לו.
  • כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים – ריבית דרבנן שנתקבלה ליד המלווה, בלתי ניתן לגבותה ולהוציאה מידיו לאחר תשלומה. ואם היו שומעים ללווה, ומנכים הנאה מן המלווה, הרי זה כאילו הוציאוה בדיינים.
  • לֹא בָּעֵינָא דְּתֵיכוּל עוֹד פֵּרוֹתַי בְּרִבִּית – אם הלווה מודיע למלווה מראש, בטרם נהנה, שאינו מסכים שימשיך ליהנות מן הנכס, המצב משתנה. ואם המלווה ייהנה, יוכל הלווה לנכות את ערך ההנאה מפריעת חובו.
  • אם אכלן אחר כך – אם המלווה ממשיך ליהנות לאחר ההתראה – ההנאה נחשבת גזל.
  • אפילו באתרא דלא מסלקי – גם במקום שבו הלווה אינו יכול להקדים את הפירעון (והרי זה נראה כשכירות לזמן) ואסור למלווה לאכול פירות, אבל אם אכל לא מנכים לו מן התשלום, כמו שראינו ברמ”א – ההתראה מועילה.
  • מנכין לו פירות שאכל אחר כך – לאחר שהמלווה הותרה, מקזזים את ערך ההנאה מן החוב. כי ההיתר שלא לנכות הוא “הסכמת הלווה”, וכאן אין עוד “הסכמת הלווה”, ומה שלקח נחשב גזל. ונראה שגם אם הלווה פרע את כל החוב, המלווה חייב להחזיר, כי מה שלקח אחרי ההתראה נחשב כגזל.

 

 

סעיף ב

ה משכונא זו (לד) אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה, יש אוסרין (לה) (בה”ת וריב”ש סי’ ש”ה בשם רמב”ן), ויש מתירין (לו) (ריב”ש בשם י”א מביאו ב”י בסי’ קס”ד). ואם אדם אחר שכרה מהמלוה, יכול הוא לשכרה ממנו (לז). הגה: ועיין לעיל סימן קס”ד (לח). גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא (לט).

ה ציינתיו לעיל ריש סימן קסד וע”ש.

 

  • משכונא זו – משכנתא דסורא, שהמחבר מגדיר כאן כשכירות: המלווה נהנה מן הנכס (שדה או בית) בכל התקופה שנקבעה, והכסף שנתן ל”ללווה” אינו הלוואה, אלא שכירות ששולמה מראש.
  • יש אוסרין – לדעת האוסרים, משכנתא דסורא נחשבת כהשכרת נכס ל”מלווה” לתקופה קצובה. טבעו של עולם, שמשכיר אינו חוזר ושוכר את אותו נכס מן השוכר.

כאשר המשכיר (הלווה) שב ושוכר את השדה מהמלווה, נגד טבעו של עולם, נראה הדבר כאילו לא הייתה כאן שכירות אמיתית, אלא הלוואה, והלווה התחייב לשלם תוספת בדמות “דמי שכירות”. נמצא שהשכירות נתפסת כתשלום נוסף על ההלוואה, וזה נראה כריבית.[6]

  • ויש מתירין – לדעת המתירים, אין כל מניעה שהמלווה ישכיר את הנכס גם ללווה עצמו. כשם שהוא רשאי להשכירו לאדם אחר – כך רשאי להשכירו לבעלים המקורי. הלווה אינו מפסיד, שהרי כל זמן שהמשכנתא קיימת – הנכס ברשות המלווה, ואם ירצה הלווה להשתמש בו, אין זו אלא שכירות חדשה בפני עצמה, שאינה נובעת מההלוואה אלא מזכות המלווה כבעל זכות הפירות. לשיטתם, אין כאן תוספת על הקרן, אלא עסקה נפרדת.

אמנם לכתחילה, וכפי שראינו בסימן קסד, ראוי לחשוש לדעת האוסרים.

  • יכול הוא לשכרה ממנו – גם לדעת האוסרים, אם אדם אחר שכר את הנכס מהמלווה לצורכו, רשאי אותו שוכר להשכירו לאחר מכן ללווה, כי זה טבען של בריות, שהשוכר גם הוא מחפש להשכיר.
  • ועיין לעיל סימן קס”ד – סעיפים א-ב, שם נתבארו יסודות ההיתר הנוגעים להשכרת המשכון ללווה (במשכנתא דסורא), ובחששות ריבית הכרוכים בכך, ובפרט הצורך שהמלווה יחזיק בפועל בנכס, ולא יישאר בו הלווה. כי אם לא כן, אין כאן שכירות אמיתית, אלא מראית של הלוואה הנושאת רווח.
  • לאחר זמן המשכנתא – כפי שנתבאר (לעיל סימן קסד בסעיף ד) בדברי הרמ”א: אם המלווה אוכל את פירות הנכס לאחר תום תקופת המשכנתא, פקעה זכותו, וכל אכילה נוספת היא שלא כדין. אין כאן עוד שכירות או משכנתא, אלא שימוש בלא זכות, והדבר נחשב גזל.

 

 

סעיף ג

(מ) ו במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל, כגון שבירת קורה וכיוצא בזה, מותר (מא). ואם נותן לו דבר קצוב לשנה (מב) כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה, ז יש מי שאוסר (מג). הגה: (מד) כל משכנתא אינה נפדית לחצאין, ואם הביא לו קצת מעותיו, המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (מה) (ב”י בשם הרשב”א). הא דמשכנתא שריא (מו) דווקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות, דהוי כמכר, אבל אם נתנה לו בחוב קדום, אסור (מז) (ב”י בשם עיטור). ואם עשו משכונא סתם, ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא, אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר (מח). וכן אם יוכל לסלקו (מט), הולכים אחר המנהג (נ) (ב”י בשם בעל התרומות). ועיין בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא (נא) (*).

ו בית יוסף, כיון דאכתי נשאר עליו אחריות נפילה או שריפה. ז שם בשם יש אומרים, ולפי מה שכתב הרב המגיד שם בפ”י בשם הרמב”ן. (*) בסימן עב.

 

  • הקדמה לסעיף – במשכנתא דסורא אנו מחשיבים את המלווה כמי שקנה את זכות הפירות לכל תקופת המשכנתא. לכאורה, משמעות הדבר היא שגם אחריות הנכס מוטלת עליו: אם הקורה נשברה – זה “ביתו” שניזוק; אם השדה נשרפה – זה “רכושו” שנשרף; ובסוף התקופה עליו להחזיר את הנכס ללווה-המשכיר.

סעיף זה מבאר עד כמה ניתן להשאיר אחריות על הלווה־המשכיר במשכנתא דסורא, מבלי שהדבר יבטל את הגדרת העסקה כשכירות או כמכר לזמן, ויהפוך אותה להלוואה בריבית.

  • שבירת קורה וכיוצא בזה, מותר – הלווה־המשכיר יכול לקבל מהמלווה תשלום קבוע כדי להיות אחראי על תיקונים קלים (שבירת קורה וכדומה). זה נחשב כחוזה שירותי תחזוקה ולא כריבית.
  • נותן לו דבר קצוב לשנה – תשלום משמעותי יותר, עבור ביטוח רחב.
  • יש מי שאוסר – יש מחמירים ואוסרים מצב זה. הטעם: כאשר המלווה־השוכר אינו אחראי על נפילה או שריפה, נראה שאין זו שכירות, אלא הלוואה במסווה. לא רק שהמלווה מקבל את כל כספו, הלווה גם אחראי שהמלווה לא יפסיד את המשכון. וכפי שהתבאר לעיל בסעיף א, זה אסור.

אמנם המתירים סוברים שהמלווה־השוכר משלם ללווה על האחריות שהוא לוקח – כמו כל אדם שמשלם על ביטוח נכס. ולכן אין לראות בזה הלוואה, אלא חלק מהסכם שכירות.

למעשה נראה שדעת המחבר נוטה להחמיר, ולכן הביא רק את דעת המחמירים במפורש, מה שאין כן את דעת המקילים, שהביא רק ברמז.

  • הגה – לפי הרמ”א, שהקל בסעיף א גם במשכנתא בנכייתא, או במשכנתא במקום שאין למלווה אפשרות לדרוש פירעון מוקדם, נשאלת השאלה: אם הלווה רוצה להחזיר חלק מן הכסף, האם הוא יכול לקבל בחזרה חלק מן המשכון?
  • עד שיתן לו כולם – הרמ”א פוסק שאין משכנתא נפדית לחצאין. כל עוד לא החזיר הלווה את כל החוב – המלווה ממשיך לאכול את הפירות. הכסף שמחזיר הלווה נחשב בינתיים כפיקדון בלבד עד זמן הפירעון. הטעם: המלווה הסכים לעסקה על סמך אכילת הפירות, ולכן אינו חייב לוותר על חלק מן המשכון באמצע התקופה.
  • הא דמשכנתא שריא – הרמ”א מצמצם כאן את ההיתרים שנאמרו במשכנתא: היתר משכנתא מבוסס על כך שהכסף שהמלווה נותן נחשב כדמי שכירות/מכר לזמן. כשזה נעשה בשעת מתן המעות, הכסף אכן מוגדר כ”תמורה” על הקרקע. לכן המלווה נחשב “שוכר” או “קונה לזמן”.
  • אם נתנה לו בחוב קדום, אסור – כשהמשכון ניתן על חוב ישן, הדבר אסור, כי אין כאן מֶכר. המשכון הוא רק ערבות לחוב קיים. וכל הנאה של המלווה מן הנכס הממושכן, דומה לתשלום עבור המתנת המעות, ונראית כריבית גמורה.
  • ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר – הרמ”א, לשיטתו שמקל במשכנתא בנכייתא, קובע שאם לא התנו בפירוש, הולכים אחר מנהג המקום. אם המנהג הוא שהמלווה אוכל פירות ומנכה מן החוב מדי שנה, מותר לעשות כן, אף שלא נאמר הדבר בשעת ההלוואה. כי מניחים שהדבר נעשה על פי מנהג העיר, כל מקום לפי מנהגו: אם מנהג המקום כמשכנתא דסורא, דינו כך. ואם כמשכנתא בנכייתא, דינו כך.
  • אם יוכל לסלקו – יש מקומות שבהם המנהג הוא שהלווה רשאי להקדים את הפירעון ולקבל את המשכון בחזרה, בין במשכנתא דסורא ובין במשכנתא בנכייתא. ויש מקומות שאין המנהג כך. לכן, אם לא סיכמו במפורש, הולכים אחר מנהג המקום.
  • הולכים אחר המנהג – זהו כלל יסודי. בכל מקום שבו השטר אינו מפרט פרטים מהותיים, מניחים שהצדדים עשו כפי מנהג המקום.
  • שאר דיני המשכנתא – ראה בש”ך כאן, שציין מקומות רבים בחושן משפט בהם נידונו דיני משכנתא בהקשרים שונים, עיין שם (ס”ק כז).

 

 

סעיף ד

ח הממשכן בית או שדה ביד חבירו, והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן (נב), ואמר לו המלוה: לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי, בדמים אלו (נג), אסור (נד). אבל אם א”ל: אל תמכרנה אלא לי, בשוויה (נה), ועל מנת כן אני מלוה אותך, הרי זה מותר (נו).

ח לשון הרמב”ם בפ”ז מה”מ דין ו, מברייתא שם דף סה, ב ואיירי בדאמר ליה מעכשיו, דאם לא כן לא קני לה, ולא הכניס הרמב”ם עצמו אלא באיסור הדבר והיתרו, ולא כתב כאן בענין קנייה וכו’, ה”ה שם.

 

  • הוא אוכל פירותיהן – במקרה זה בעל הקרקע – הלווה – הוא שאוכל את פירות השדה או נהנה מן הבית. לכן אין כאן חשש ריבית כלל, שהרי המלווה אינו נהנה מן המשכון, והקרקע משמשת רק כערובה לכך שאם הלווה לא יפרע, יגבה המלווה מן הקרקע.
  • לא תמכרנה אלא לי, בדמים אלו – המלווה מתנה עם הלווה, שאם ימכור את הקרקע, ימכור אותה דווקא לו, ובמחיר דמי ההלוואה, הנמוך משמעותית מערכה האמיתי של הקרקע.
  • אסור – משום שהלווה מתחייב למכור למלווה את הקרקע בזול, רק מפני שהמלווה נתן לו הלוואה. וכיוון שההנחה במחיר ניתנת בגלל ההלוואה, זו ריבית. אולם אין כאן ריבית מדאורייתא, כי ייתכן שהלווה יפרע את חובו, וכלל לא ימכור.[7]
  • אל תמכרנה אלא לי, בשוויה – כאן המלווה אומר: אם תמכור את הקרקע, מכור אותה דווקא לי, אבל בשווי האמיתי שלה. כלומר: אוסיף על דמי ההלוואה את שאר הסכום הדרוש, כדי לקנותה בשוויה.
  • הרי זה מותר – במקרה זה אין כל חשש ריבית. המלווה אינו מקבל הטבה כספית בגלל ההלוואה, אלא רק מבקש זכות קדימה בקנייה. הדבר הגיוני: מי שכבר שילם חלק מן הכסף (דמי ההלוואה) רשאי לקבל קדימות בקנייה, בגלל העדפה אישית של המוכר.

 

 

סעיף ה

ט (נז) עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל (נח), וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר (נט), אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל (ס), אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו, שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק (סא).

ט עובדא דרב מרי בר רחל וכו’ שם דף עג, ב (ולשון הרמב”ם שם דין ז).

 

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף ה’ עוסק במצב ייחודי: גוי משכן את ביתו לישראל, ולאחר מכן מכר את הבית לישראל אחר. השאלה: האם המלווה הראשון – המתגורר בבית מכוח המשכון – חייב לשלם שכירות לקונה החדש?
  • עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל – הגוי לווה כסף מישראל ומשכן לו את ביתו (כולל חצירו), וישראל המלווה רשאי להשתמש בבית, עד שהגוי יפרע את חובו.
  • ומכרה לישראל אחר – הגוי מכר את הבית לישראל שני, כלומר בעלות הקרקע עוברת לישראל שני, בעודה ממשוכנת לישראל הראשון.
  • מעת שקנה הישראל – אף על פי שהבעלות עברה לישראל השני, הישראל הראשון – המלווה – ממשיך לגור בבית בחינם, ואינו חייב לשלם דמי שכירות לבעלים החדש. מאחר והקונה רכש את הבית עם המשכנתא שעליו, ואינו יכול להוציא את המלווה מן הבית כל עוד הגוי לא פרע את חובו.
  • עד שיתן מעותיו ויסתלק – הישראל המלווה רשאי להמשיך לדור בבית הממושכן ללא תשלום, עד שהגוי – הלווה המקורי – יחזיר לו את המעות. רק לאחר שהמלווה יקבל את כספו בחזרה, אם יישאר בבית, יהיה חייב לשלם שכירות לישראל הקונה. כי לפי דיני הגויים, המשכון עומד ברשות המלווה עד פירעון החוב. ומכיוון שהקונה רכש את הקרקע על דעת כך – אין לו זכות לדרוש שכירות מן המלווה עד שהחוב ייפרע.

 

 

סעיף ו

י הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה (סב), ואם שוה ג’ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד, מותר (סג). הגה: (סד) לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר (סה). ודווקא כשהמס מעות (סו), אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (סז) (*) (ב”י בשם בעל התרומות ורמב”ן). מי שהשכין בית שאינו שלו (סח), ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה (סט), והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו, הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ע) (ב”י בשם הרשב”א).

י בעל התרומות בשם תשובת הרי”ף, דהיינו משכנתא דסורא. (*) כיון שחלק הפירות שייכי לאדון, ולא יוכל בעל הקרקע למכרו או למשכנו, וכי פרע הלוה בשבילו, רבית הוא דיהיב ליה.

 

  • עד שיכלו דמי ההוצאה – מדובר באדם שיש לו חורבה, אך אין בידו אמצעים לבנותה. הוא פונה לחברו, שמוכן להשקיע מכספו ולבנות את הבית, ובתמורה יגור בו עד ששווי מגוריו ישתווה לעלות הבנייה. לדוגמה: אם עלות הבנייה היא 15 זהובים, ושווי מגורים לשנה הוא 3 זהובים, הבונה יגור בבית 5 שנים. במצב זה אין כל חשש ריבית, משום שהבונה אינו מלווה כסף, אלא משקיע בבנייה כדי שיוכל לגור בנכס.

המחבר מוסיף ומרחיב את ההיתר.

  • מותר – המחבר מוסיף שגם אם הצדדים מסכימים ששווי המגורים לשנה הוא רק זהוב אחד, כך שהבונה יגור בבית 15 שנים – גם זה מותר. אין אומרים שהבונה “הלווה” לבעל החורבה 15 זהובים, ובתמורה קיבל מגורים בשווי 45 זהובים, וזה לכאורה דומה לריבית. אמנם להלכה אין זו ריבית. בנייה בחורבה אינה נחשבת להלוואה, מפני שהבונה אינו נותן מעות לבעלים, אלא משקיע בנכס כדי שיוכל להשתמש בו. ההוצאה היא חלק מתנאי השכירות, ועניין של הסכמה בין הצדדים, לכן מותר לגור בחינם עד כיסוי ההוצאות כפי שסוכם, ואין כאן ריבית. גם לבעל החורבה יש רווח ברור: לאחר 15 שנים יהיה לו בית בנוי, אף שלא היה בידו לממן את הבנייה.
  • הגה – הרמ”א עובר לדון במיסים שהרשויות מטילות על בעלי קרקעות. מי יתחייב לשלמם, הבעלים או המלווה שהשדה ממושכן בידו?

יש שני סוגי מיסים: א. מס קבוע בכסף – סכום שנתי קבוע. ב. מס מן הפירות – אחוז מסוים מהתוצר.

  • מן השדה שהשכין בדרך המותר – הכוונה: לפי המחבר, ב”משכנתא דסורא”. ולפי הרמ”א, גם במשכנתא בנכייתא או במקום שהמלווה אינו יכול לדרוש פירעון מוקדם (אתרא דלא מסלקי). בכל המקרים הללו, מותר ללווה לשלם את המס במקום המלווה, כי גוף הקרקע שייך ללווה.
  • ודווקא כשהמס מעות – כאשר המס הוא כספי, מותר ללווה לשלם אותו עבור המלווה, משום שהמס מוטל על גוף הקרקע, וממילא על בעל הקרקע, שהוא הלווה. הלווה רק פורע את חובו לרשויות, ואין כאן ריבית.
  • שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור – מס פירות חל על מי שנהנה מן היבול, שהוא המלווה. אם הלווה משלם אותו, נמצא שהוא מוסיף למלווה רווח נוסף על ההלוואה, שהרי המלווה מקבל פירות נקיים מהוצאות (הלווה בעצם “ניקה” את הפירות ממס, לטובת המלווה), וזה נחשב תשלום ריבית ממש.
  • מי שהשכין בית שאינו שלו – מדובר בלווה שמשכן בית שאינו שלו, בלי ידיעת המלווה ובלי ידיעת בעל הבית. המלווה גר בבית מתוך הנחה שהמשכון תקף, אך למעשה הלווה לא היה בעלים על הנכס.
  • והוציא הבית שלו מן המלוה – כאשר בעל הבית האמיתי מגלה זאת, הוא מוציא את המלווה מן הבית, ודורש ממנו תשלום שכירות על תקופת מגוריו.
  • גם השכר שהוצרך ליתן – הלווה חייב לשלם למלווה את כל סכום ההלוואה, וכן את דמי השכירות שהמלווה נאלץ לשלם לבעל הבית האמיתי. אין זו ריבית, אלא פיצוי על נזק שנגרם למלווה עקב מעשהו של הלווה. הלווה הוא שגרם לכך שהמלווה גר בבית שאינו שלו, ולכן עליו לשאת בכל ההוצאות.

 

 

 

[1] כפי שלמדנו בסימן קסו.

[2] יש כאן הגזמה כמובן. כי אף שהתורה מאפשרות עסקאות מוזלות אלו, ברור שהניצול של מצוקת הלווה כדי לקבל נכסים ב”מחיר רצפה” נחשב כהתנהגות של “נבל ברשות התורה”, ושל “רשע”, וחלילה לעשות כן.

אין ספק שהעושה כן ייענש מן השמים, כי למרות שהתורה מאפשרת חיי מסחר תקינים, הרי היא תובעת לקיים זאת במסגרת של “וחי אחיך עמך”, ככתוב (ויקרא כה, לה): “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב, וָחַי עִמָּךְ”. ציוותה התורה לחזק את המט ליפול, ולא לנצל חלילה את חולשתו.

[3] כי לא שכיח שלא יהיה רווח.

[4] ואף שלעיל בסימן קס ראינו שאסור ללווה ללמד בחינם את המלווה, לימוד בספרים וישיבה על כיסא לא נראית הנאה ממונית, ואין זה נקרא ש”מלמד בחינם”. כי הרבה אנשים משאילים את הכיסא שלהם בבית הכנסת, או את ספריהם, ללא תשלום.

[5] כמובא בסימן קס סעיף יח.

[6] ואם הדבר מותנה מראש, כתב הט”ז (ס”ק ז) שזו ריבית קצוצה.

[7] זה נקרא: “צד אחד בריבית” שרבי יהודה מתיר, וחכמים אוסרים מדרבנן.

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז