איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה - סימן קע"ו
שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה
הלכות ריבית
הרב שאול דוד בוצ’קו
בסימן זה ח’ סעיפים
הלוואה בריבית אסורה מן התורה, אך השכרת חפץ תמורת דמי שכירות מותרת. בפועל קיימות מציאויות מורכבות בהן קשה להבחין בין הלוואה לשכירות. סימן זה בא ומברר את ההבדלים. נציג כאן כמה הבדלים בולטים בין הלוואה לשכירות.
- בהלוואה אין מחזירים את אותו הממון עצמו אלא ממון אחר, ואילו בשכירות מוחזר החפץ עצמו.
- בשכירות תיתכן שחיקה או בלאי הפוגעים בערך החפץ, מה שאין כן בהלוואת מעות.
- שוכר חייב בגנבה ואבדה, אך פטור באונסים. הלווה לעומת זאת, חייב להחזיר את הממון שלווה, גם אם אבד באונס.
סעיף א
א אסור לאדם להשכיר מעותיו, שיאמר לו: אשכיר לך י’ דינרין בדינר לחודש. והני מילי כששוכר להוציאם (א), ב אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם, או ליראות, ומחזירם לו בעין, מותר (ב). הגה: ודוקא שלא קבל עליו (ג) רק אחריות גנבה ואבדה, (*) אבל אם קבל עליו כל אחריות (ד), אסור (ה) (ב”י בשם בעל התרומות). ואם קיבל עליו המשכיר כל אחריות, בין דגנבה ואבדה בין אחריות דאונסין, יש מתירין אפילו משכיר לו להוציאם (ו) (ת”ה סימן ש”ב), כדלקמן סי’ קע”ז (ז). ומיהו אם לא קבל עליו רק גנבה ואבדה (ח) ולא אונסין (ט), או אונסין ולא גנבה ואבדה (י), אסור להוציאן בשכרן (יא) (ב”י בשם תוס’ והגהות מיימוני פ”ה וסמ”ג וריב”ש סי’ ש”ה, וש”ח ות”ה שם וע”פ). מיהו לא הוי אלא כאבק רבית (יב), אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל, הוי רבית קצוצה (יג) (ריב”ש שם).
א מעובדא דרב חמא דהוה מוגר זוזי וכו’ וכלו זוזי דרב חמא, ב”מ דף סט, ב. ב תוספות שם, והביאו ראיה מהתוספתא, וכ”כ הרא”ש, וכ”כ ה”ה בספ”ה מה”מ הט”ז, שזה דעת הרמב”ם. (*) כדין השוכר שחייב בגניבה ואבידה.
- והני מילי כששוכר להוציאם – זהו דין פשוט: כאשר ניתנת לשוכר רשות להוציא את הכסף, אף אם לא הוציא בפועל, הרי זו הלוואה גמורה. החידוש הוא שהשולחן ערוך משתמש בביטוי “שכירות” כדי להדגיש שאם המשכיר נושא באחריות, ה”שוכר” אינו חייב באונסים, בניגוד להלוואה רגילה, שיש ללווה אחריות גמורה. ועם כל זה, כל עוד הכסף נועד להוצאה, הרי זה אסור, ודינו כהלוואה בריבית קצוצה.
- מותר – במקרה שהשוכר מחזיר את המעות עצמן דינו כשוכר חפץ, שיש לו רק זכות שימוש, לכן מותר.
- ודוקא שלא קבל עליו – השוכר.
- אם קבל עליו כל אחריות – כלומר: השוכר מתחייב לשלם למשכיר גם אם הכסף יאבד באונס.
- אסור – משום שקבלת אחריות זו הופכת את העסקה להלוואה.
- אפילו משכיר לו להוציאם – לדעת המחבר בתחילת הסעיף, כסף שנשכר להוצאה הוא הלוואה, ואף שהמשכיר נטל על עצמו אחריות אונסים, אין זה מועיל להתיר. הרמ”א חולק וסובר שאם המשכיר אכן נטל על עצמו את כל האחריות, שוב אין זו הלוואה אלא שכירות, ולכן מותר.
- כדלקמן סי’ קע”ז – סעיף ו, שם מבואר אם קבלת אחריות מלאה על ידי המלווה מועילה להתיר גם בהלוואה רגילה.[1]
- קבל עליו רק גנבה ואבדה – אם המשכיר פוטר את השוכר במקרה של גנבה ואבדה, נראה שהמעות עדיין נחשבות של המשכיר.
- ולא אונסין – אך אם המשכיר אינו נושא באחריות על אונס, האחריות נשארת על השוכר, כדין כל הלוואה.
- או אונסין ולא גנבה ואבדה – כלומר: המשכיר לא לקח אחריות על גנבה ואבדה, אך כן פטר את השוכר במקרה של אונס, וזה קצת נראה שהכספים עדיין של המשכיר.
- אסור להוציאן בשכרן – במקרה כזה אסור לשוכר להשתמש בכסף, כי דינו ככל לווה. רק אם כל האחריות על המשכיר, הכסף נחשב עדיין ברשותו, וזו השכרה בלבד.
- כאבק רבית – משכיר המקבל רק חלק מן האחריות, מונע איסור תורה, כי אין זו הלוואה גמורה, אך עדיין יש כאן איסור דרבנן.
- הוי רבית קצוצה - ומה שכינו את העסקה בשם “שכירות”, אינו אלא לשון מושאלת בעלמא שאינה מייצגת את מהותה האמיתית, שהיא הלוואה בריבית קצוצה.
סעיף ב
ג כלים, מותר להשכירם, אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו (יד) רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה (טו) (לשון רמב”ם פ”ח מה”מ הי”א).
ג שם בתוספות כפי פירוש לגירסא וידיע פחתיה וכ”כ הרא”ש שם.
- ולעשות בהם כל חפצו – זה דומה במידת מה להלוואה, שהרי השוכר אינו מחזיר את הכלי שקיבל אלא את ערכו או כלי דומה.
- שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה – ומותר, משום שכלי אחר מאותו סוג נחשב כ”אותו כלי” לעניין דיני שכירות. השוכר חייב רק בגנבה ואבדה, ופטור מאונסים, כדין כל שוכר. עיקר העסקה הוא שימוש בכלי והחזרתו כפי שהוא, עם אופציה להחזיר כלי אחר דומה לו.
סעיף ג
(טז) ד מקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכרה (יז) ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על שכרה (יח), הרי זה מותר (יט). וכן ה מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו (כ), וכן כל כיוצא בזה. הגה: ויש אומרים (כא) דוקא כלים כאלו דאפילו מה שנשאר נפחת קצת ובעד זה נוטל שכר (כב) ולכן אם נשבר משערין כמה היה שוה בשעת שבירה (כג) (ב”י בשם התוספות וכן כ’ רבינו ירוחם והגהות אשיר”י וכן משמע לשון הטור).
ד מימרא דרב שם, ספינתא אגרא ופגרא, והכי פסק רב פפא הלכתא וכו’, שם ודף ע, א. ה מעובדא דההוא דודא דבני מר עוקבא וכו’, שם.
- הקדמה לסעיף – כלל הוא בהלכה שאדם השוכר בהמה או חפץ חייב לשלם אם נגנב או נאבד, אך פטור באונסים, אמנם ניתן להתנות שיתחייב גם באונסים. יש דעה בגמרא הסוברת שקבלת אחריות באונס תהפוך את השכירות להלוואה, וממילא יש כאן חשש ריבית, שכן השוכר ישלם מלבד את שווי החפץ גם את דמי השכירות. המחבר לא פסק כדעה זו, כפי שיבואר.
- וליטול שכרה – כמו בכל שכירות: השוכר משלם דמי שימוש.
- ומשלם יתר על שכרה – בנוסף לשכר, השוכר מתחייב לשלם גם במקרה של אונס. אם ארע אונס והספינה נשברה או נפחת ערכה, השוכר משלם לבעלים את ההפרש בין ערכה בתחילת השכירות לבין ערכה לאחר הפיחות או השבירה, כלומר מפצה את המשכיר על הפסדו.
- הרי זה מותר – אף שהשוכר התחייב באונסים, אין זה נחשב כהלוואה. שהרי כל זמן שלא נשבר החפץ יחזירו כמו שהוא למרות פיחות הערך, כי הוא נחשב ברשות הבעלים. נמצא שמדובר בשכירות עם תנאי: אם יארע אונס, ישלם למשכיר.
- מה שפחת ממשקלו – כלי הנחושת של זמנם לא היו קשיחים כבימינו, והשימוש בהם גרם תמיד שחיקה, שיצרה בלאי ופחת. לכן הותר למשכיר סיר נחושת לדרוש מלבד דמי שכירות, גם שווי הבלאי. אין זה נהפך להלוואה, כי אם שווי הכלי נפחת בשוק, יחזירו השוכר כפי שהוא, ללא פיצוי על האבדן.
- ויש אומרים – דעה זו חולקת על המחבר: הם סוברים שאם קיבל השוכר על עצמו אחריות אונסים, הרי זה כהלוואה, ודמי השכירות נחשבים כריבית. אלא שגם לשיטה זו, יש מקרים שבהם הדבר מותר, כפי שמיד מבואר.
- ובעד זה נוטל שכר – כלומר, מה שמשלם השוכר עבור שחיקת הסיר, אינו מכסה את מלוא ירידת ערך הכלי, רק את חלקו, לכן יש מקום להחשיב את דמי השכירות כפיצוי ולא כתוספת. וכל זמן שלא נשבר הכלי ישיבו השוכר כפי שהוא, ומלבד פיצוי זה (על שחיקת הכלי) לא ישלם כלום, וממילא אין כאן ריבית אלא שכירות.
- משערין כמה היה שוה בשעת שבירה – לשיטה זו, מאחר והכלי נחשב ברשות המשכיר עד רגע השבירה, יש לחשב את גובה הפיצוי כפי ערך הכלי באותו רגע.
אך לדעת המחבר, התחייבות השוכר באונסים לא מגדירה את העסקה כהלוואה, אלא היא עדיין מוגדרת שכירות. כי המשכיר קיבל על עצמו את ירידת הערך, במידה וזו אכן תארע. לכן אם יישבר הכלי, התשלום נקבע לפי ערכו בעת השכירות, כפי שהתנו ביניהם (ולא כערכו בעת השבירה).
סעיף ד
ו מותר לשכור פרה ולשומה בדמים, כגון שיאמר: הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ז אם תמות (כד), וכל זמן שהיא אצלי אעלה לך סלע בחדש בשכירות. (ויש אומרים דאם תמות משערין כמה היתה שוה בשעת מיתה (כה) (רמב”ן ורבינו ירוחם והטור).
ו ברייתא שם דף סט, ב. ז כדמפרש רב ששת שם, וה”ה אם תשבר וכל כמה דלא קביל עליה זולא לא מלוה היא גביה.
- בשלשים דינר אם תמות – השוכר מקבל עליו אחריות אונסים: אם הפרה תמות באונס, הוא ישלם לבעלים את הסכום שנקבע מראש. למרות קבלת האחריות, אין הדבר נחשב כהלוואה, מפני שברוב המקרים הפרה אינה מתה, והשוכר מחזירה לבעלים בתום השכירות. גם אם פחת ערכה, השוכר אינו חייב לשלם על כך. הלכך נחשבת עסקה זו כשכירת שימוש עם תנאי, ודינו כשואל שחייב באונסים.
- כמה היתה שוה בשעת מיתה – דעה זו תואמת את שיטת הרמ”א בסעיף הקודם: עד רגע המיתה, הבהמה נחשבת כמצויה ברשות המשכיר, כדין שכירות רגילה. לכן, כאשר היא מתה, שומת הבהמה נקבעת כשוויה בשעת המיתה ולא לפי שוויה בעת השכירות. אמנם לדעת המחבר, מאחר שנקצב חיוב קבוע מראש, חייב השוכר לשלם כשוויה בתחילת השכירות.
סעיף ה
ח המשכיר שדה לחבירו בי’ כורים לשנה (כו), ואמר ליה: תן לי ר’ זוז שאפרנס בהם השדה (כז) ואני אתן לך י”ב כור בכל שנה (כח), הרי זה מותר, מפני שאם יפרנס השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר (כט). ט וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין בשנה, ואמר לו: תן לי מאתים זוז שאבנה בהם וַאֲצַיְּרֶנָּה וַאֲכַיְּרֶנָּה (ל), או אתקן בהם ספינה זו וכלי תשמישה (לא) ואני אעלה לך י”ב דינר בכל שנה, הרי זה מותר (לב) (הואיל והוא מוציא המעות בגוף הספינה או החנות (לג)) (טור). אבל אם אמר ליה: תן לי מאתיים זוז כדי להתעסק בהם בחנות או להוציא בסחורה של ספינה י או לשכור בהם מלחים, ואני אוסיף לך בשכירות, הרי זה אסור (לד).
ח ברייתא שם. ט מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבהו שם. י רמב”ם בפרק ז’ מה”מ ה”ט.
- בי’ כורים לשנה – כלומר, השוכר משלם את דמי השכירות לא בכסף אלא בתבואה – 10 כורים לשנה.
- שאפרנס בהם השדה – השוכר מבקש מהמשכיר: הלווה לי 200 זוז כדי שאשקיע אותם בהשבחת השדה, ואני מתחייב להחזירם בתום התקופה.
- ואני אתן לך י”ב כור בכל שנה – בגלל ההלוואה, מציע השוכר להעלות את דמי השכירות, ובמקום לתת 10 כורים, ייתן 12 כורים לשנה. לכאורה הדבר נראה כריבית: מלבד החזר ההלוואה, הוא מוסיף שני כורים, ועם כל זה מותר, כפי שמיד יבאר המחבר.
- יהיה שכרה יותר – הדבר מותר, מפני שההלוואה מושקעת בגוף השדה. כתוצאה מכך, ערך השדה עולה, כי שדה מושקעת מניבה יותר. נמצא כי התוספת אינה ריבית על ההלוואה, אלא שכירות על נכס משובח יותר.
- וַאֲצַיְּרֶנָּה וַאֲכַיְּרֶנָּה – הציור הוא צביעה ויצירת גוונים שונים. והכִּיוּר הוא חפירה או חקיקת פיתוחים שונים באבנים וסלעים.[2] השוכר אומר: בכסף זה אשביח את החנות בצביעה וקישוט, כדי למשוך לקוחות. השקעה כזו היא השבחה מהותית של הנכס.
- אתקן בהם ספינה זו וכלי תשמישה – ההשקעה תעלה את ערכה ואת יכולת השימוש בה.
- הרי זה מותר – מן הטעם המוסבר בסוגריים.
- בגוף הספינה או החנות – ההשקעה תעלה את ערך החנות או הספינה, וכתוצאה, דמי השכירות גם הם מתייקרים. לכן אין כאן ריבית, כי השכירות המוגדלת משקפת את ערך הנכס המשודרג.
- הרי זה אסור – כאן ההלוואה אינה משביחה את הנכס, אלא משמשת את השוכר עצמו. לכן התוספת נחשבת ריבית קצוצה האסורה מן התורה, שהרי לווה 200 זוז, ומחזיר 200 זוז ועוד שני דינרים.
סעיף ו
(לה) יא מותר להרבות בשכר הקרקע (לשון הרמב”ם פ”ז מה”מ דין ח’). כיצד, השכיר לו את החצר יב ואמר ליה קודם שהחזיק בו: אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשרה סלעים בכל שנה, ואם תתן שכר חדש בחדש הרי הוא בסלע בכל חדש, הרי זה מותר (לו). יג וכיוצא בזה בשכר האדם גם כן מותר (לז). הגה: אבל אם כבר החזיק בו לשכור לו בי’ סלעים לשנה, אסור לומר לו: תתן כל חדש סלע א’ ואני אמתין לך המעות (לח) (ב”י בשם תלמידי הרשב”א). וכל שכן אם כבר נתחייב לו השכירות (לט) ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור (מ) (הגהות אשירי פ’ איזהו נשך ובהגהות מיימוני פ”ח). מותר להרבות בִּנְדוּנְיַת חתנים (מא), כגון שנדר נדוניא לבתו (מב) והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו (מג) יתן לו כך וכך שכר (מד), מותר (מה), שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא (מו). ודווקא כשהתנו כן קודם הנשואין אבל לא אחר כך (מז), דהוי אגר נטר (רשב”א סימן תתקפ”ט וריב”ש סימן תק”ב), ועיין לקמן סימן קע”ז (מח).
יא משנה שם דף סה, א. יב תלמידי הרשב”א. יג ה”ה שם בפרק ז’ מה”מ ה”י, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.
- הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים את הכלל: “שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף”. כלומר, תשלום דמי שכירות ומשכורת של פועל אינם משולמים בתחילת תקופת השכירות או במהלך תקופת ההעסקה, אלא בסוף תקופה מסוימת מוסכמת ביניהם. במילים אחרות, עד סוף התקופה המוסכמת, אין חוב.
- הרי זה מותר – השכיר לו נכס, ולפני שהחזיק בה אמר לו: אם תיתן מעכשיו, תשלם רק עשרה סלעים לשנה. ואם תיתן שכר מידי חודש, הרי הוא בסלע לחודש, זה מותר. ההיתר מבוסס על כך ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והמחיר האמיתי הוא סלע לחודש. ומה שמוזיל אם משלם מיד, אינו אלא הנחה, כי עדיין לא הגיע זמן הגבייה. אמנם הדגיש המחבר שכל זה דווקא כשאמר כן לפני תחילת השכירות, אבל אם כבר סוכם על 10 דינרים לשנה בתשלום מיידי, נוצר כאן חוב של 10 דינרים. שינוי המחיר לאחר מכן (כאשר תמורת פריסת התשלום, ייגבו עוד שני סלעים לשנה), הרי זו ריבית מדרבנן ואסור.
- בשכר האדם גם כן מותר – אותו דין חל גם בתשלום משכורת: מאחר שזמן הגבייה והתשלום הוא בסוף העבודה ולא בתחילתה, מותר לגבות שכר גבוה יותר מן המעסיק המשלם בסוף (ולתת הנחה עבור תשלום מראש).
- ואני אמתין לך המעות – אם השוכר כבר החזיק בנכס, והתחייב לשלם 10 סלעים לשנה, אסור להציע לו לשלם סלע לחודש בתמורה לכך שהמשכיר “ממתין” לכסף. זהו “אגר נטר” – תשלום על המתנת המעות. וזה מוסכם על המחבר, שכתב “קודם שהחזיק בה”.
- אם כבר נתחייב לו השכירות – ברגע שהשכירות הפכה לחוב, כגון בסוף התקופה, כל תוספת עבור דחיית התשלום אסורה.
- ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור – תוספת זו, מלבד דמי השכירות, נחשבת ריבית על חוב קיים, בגלל שאינו משלם בזמן. ונראה שאיסור זה הוא ריבית דרבנן, כי לא באה על ידי הלוואה אלא מפאת דחיית תשלום החוב.[3]
- מותר להרבות בִּנְדוּנְיַת חתנים – ה”נדוניא” היא סכום כסף שאבי הכלה, לפני נישואיה, מתחייב לתת לחתן. הכסף הוא בשימוש הבעל אך בבעלות האישה, כך שאם ייפרדו או ימות הבעל לפני אשתו, יוחזר ערך הכסף שניתן בחתונה ליד האישה.
- שנדר נדוניא לבתו – לדוגמה: התחייב לתת סכום של 20,000.
- שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו – האב אינו מעביר לו את הכסף בפועל, אלא משאירו אצלו וממשיך לסחור בכסף, אך ההתחייבות עומדת בעינה.
- יתן לו כך וכך שכר – כלומר, התחייבות הנדוניא נשארת במלואה, אלא שבינתיים ייתן לחתן סכום שנתי קבוע.
- מותר – אף שלכאורה יש כאן ריבית, שהרי האב מעכב את הנדוניא, ודומה הדבר כהלוואה שהחתן מלווה לאב (ומקבל תשלום שנתי בעד המתנת המעות). ועל כן מסביר הרמ”א מדוע זה מותר.
- כמוסיף לו נדוניא – הנדוניא היא מתנה, תוספת תשלום שנתי לחתן נחשבת כתוספת למתנה: גם ה-20,000 וגם השכר השנתי הם חלק מההתחייבות המקורית של האב, ולא תשלום על הלוואה, אם כן אין כאן אלא דחייה של מתנה.
- אבל לא אחר כך – אבל אם התנאי נעשה לאחר הנישואין, חלה התחייבות למסור את הנדוניא מיד, שכן לא סוכם מראש אחרת. ואם מסכים החתן לדחות את התשלום תמורת פיצוי של שכר שנתי, הרי זו ריבית מדרבנן (אגר נטר).
- ועיין לקמן סימן קע”ז – סעיף טו, שם המחבר עצמו מביא את דין הנדוניא המובא כאן ברמ”א.
סעיף ז
יד אסור לומר לאדם: עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר (מט) ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתים.
יד משנה שם דף עה, א.
- עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר – הכוונה: אדם מבקש מחברו שיעשה עבורו מלאכה ששווה דינר, ואינו משלם לו כעת. והרי הוא כביכול מחויב לשלם לו. כי בגמר עבודת הפועל, חייבים לשלם. ומה שלא משלם בהסכמת הפועל, הרי זו ההלוואה. ולתשלום הוא מתחייב שבעתיד יעשה עבורו מלאכה ששווה יותר – שני דינרים. נמצא שהפועל ‘מלווה’ לבעל הבית את שווי עבודתו, ובעל הבית “משלם” תוספת על המתנת המעות, כי הפועל מקבל עבודה כפולה בתמורה. זהו אגר נטר, הנחשב ריבית דרבנן.
סעיף ח
(נ) טו השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום (נא), ומקדים לו שכרו מעתה (נב), ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום, אסור (נג). טז אבל אם אמר לו: עשה עמי מלאכה מהיום (נד) ועד זמן פלוני בדינר ביום, מותר, דכיון שמתחיל לעשות עמו מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו (נה).
טו ברייתא ב”ב דף פו ופז. טז וכתב הרב המגיד בסוף פרק ז’ מה”מ הי”ב שכתב הרשב”א ז”ל בשם מורו דדוקא בפועל אסרו בכה”ג דהא לא משתעבד דיכול לחזור בו אבל בשכירות קרקע שזכה בו מעת זכיה גמורה שרי אף על פי שאינו דר מעתה בחצר והביאו הבית יוסף ושלא כדעת התוספות שם בב”ב דף פ”ו ע”ב:
- הקדמה לסעיף – כדי להבין את הסעיף צריך לדעת שסלע הוא מטבע ששווה יותר מדינר. בסלע אחד יש ארבעה דינרים. ובקיץ, שכרו של הפועל גבוה פי ארבעה משכרו בחורף.
- לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום – הפועל מסכים לעבוד בקיץ בשכר נמוך מהמקובל – דינר ליום במקום סלע – משום שהמשכיר מקדים לו את התשלום כבר בחורף.
- ומקדים לו שכרו מעתה – המשכיר משלם לפועל מיד, עוד לפני שהעבודה נעשית.
- אסור – מפני שהקדמת השכר נחשבת כהלוואה לפועל: הוא מקבל עכשיו דינר, ובקיץ “מחזיר” עבודה ששווה סלע. הפער בין דינר לסלע הוא תוספת על המתנת המעות, והוא דומה לריבית.
- עשה עמי מלאכה מהיום – ברגע שהפועל מתחיל לעבוד, אף שאינו עושה מלאכה מרובה אלא אפילו סמלית, התשלום אינו נחשב הלוואה אלא “שכר עבודה”, ולכן אין כאן ריבית.
- אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו – מאחר שהפועל עובד כבר מעכשיו, אין כאן מראית עין של ריבית: התשלום המוקדם אינו הלוואה אלא שכר על עבודה שכבר התחילה. לכן מותר לקבוע שכר נמוך (דינר ליום) גם אם עיקר העבודה תהיה בקיץ, ושוויה אז גבוה יותר..
[1] ולא רק באיסור ריבית דרבנן.
[2] רמב”ם בפירוש המשנה למסכת מדות פרק ד משנה ו.
[3] הט”ז (ס”ק ח) סובר שזו ריבית קצוצה ויוצאת בדיינים, כי דחיית תשלום בהסכמת המשכיר דינה כהלוואה לכל דבר. אך הש”ך בנקודות הכסף חלק עליו וסובר שזו ריבית דרבנן, וכפי שכתבנו בפנים.
קיצורי הלכות – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה (סימן קעו)
- יש שלושה הבדלים בין שכירות להלוואה: א. בהלוואה אין מחזירים את אותו הממון עצמו אלא ממון אחר, ואילו בשכירות מוחזר החפץ עצמו. ב. בשכירות תיתכן שחיקה או בלאי הפוגעים בערך החפץ, מה שאין כן בהלוואת מעות. ג. שוכר חייב בגנבה ואבדה, אך פטור באונסים. הלווה לעומת זאת, חייב להחזיר את הממון שלווה גם אם אבד באונס. [הק]
- מותר להשכיר כל נכס, לקבלו בחזרה בתום תקופת השכירות ולגבות תשלום בעבור השימוש בו. [א]
- מי שאומר שהוא “משכיר” כסף ואינו משתמש במילה הלוואה, אך מתיר ל”שוכר” להוציא את הכסף ולהחזיר כסף אחר במקומו, הרי זו הלוואה גמורה, ויש בה איסור ריבית מן התורה. לא השם קובע, אלא מהות העסקה. [א]
- אם המשכיר התיר לשוכר למכור את החפץ ששכר ולהחזיר לו חפץ דומה, עדיין מותר למשכיר לקבל את דמי השכירות. [ב]
- אם השוכר קיבל עליו אחריות לחפץ השכור גם במקרה של אונס, עדיין נחשבת העסקה לשכירות, ומותר למשכיר לקבל את דמי השכירות. [ג]
- אדם ששכר שדה או חנות וביקש מן המשכיר הלוואה כדי להשקיע בנכס. והתחייב להחזיר יותר ממה שלווה, רשאי לעשות כן, מפני שבזכות ההשקעה עלה ערכם של השדה או החנות, ולכן ראוי להוסיף על דמי השכירות. [ה]
- דמי שכירות ושכר עבודה משתלמים בתום התקופה: לכן מותר למשכיר או למעסיק להתנות שאם התשלום יהיה בסוף התקופה, ישולם המחיר הרגיל. ואם ישולם בתחילת התקופה, כלומר יקדים את המעות לפני מועד הפירעון, ישולם מחיר נמוך יותר. [ו]
- אסור לאדם לבקש מחברו עזרה השווה סכום מסוים, ולהבטיח לו כפיצוי שבמועד מאוחר יותר יעשה בעבורו מלאכה השווה יותר. [ז]
הלכות ריבית
סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית
סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו
סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא
סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה
סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו
סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו
סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו
סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו
סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח
סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם
סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית
סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר
סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות
סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית
סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר
סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער
סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה
סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית
קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז
