בדין בעל הבית שהטעה את הפועלים

2. מקור הדין

בתחילת פרק האומנין (בבא מציעא עה, ב) מובא:

השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת (רשאים הם להתרעם על ההתנהגות הנלוזה, אבל אינם יכולים לתבוע ממון).

מה הפירוש: הטעו זה את זה?

בתלמוד בבלי, הובאו שני הסברים:

       1. שליחו של בעל הבית, הטעה את הפועלים, ולא אמר את הסכום המדויק שבעל הבית מוכן לשלם.                                                                                                                                                                                                                                                     2. בעל הבית או הפועל חזרו בהם, לפני תחילת העבודה.

בתלמוד ירושלמי הובא פירוש שלישי, הדומה מאד לנידון שלנו:

    3. בעל הבית הטעה את הפועל, והביאו להסכים על עבודתו תמורת מחיר נמוך, לאחר ששח באזניו, כי גם חבריו מקבלים שכר זהה.

פירוש זה, קרוב יותר לפשט של המשנה. כי לפי הפירוש הראשון קשה, מדוע לא הוזכר שליח במשנה. ולפי הפירוש השני קשה, מדוע לא כתבה המשנה "וחזרו בהם". ומעתה, צריך להבין מדוע מיאן הבבלי לפרש כדברי הירושלמי.

הנימוקי יוסף (על בבא מציעא דף מה, ב מדפי הרי"ף) כתב וז"ל:

משמע דלא סבר תלמוד דידן כירושלמי, דאילו בירושלמי, הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו את בעל הבית או שבעל הבית הטעה אותם. והכי מפרש לה התם, בעל הבית הטעה אותם, שאמר להם תבואו עימי כדרך שבאו חבריכם. אמרו בכמה באו, אמר להם בחמישה חמישה רובם, ואשתכח בסוף עשר עשר רובם, וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על זה הדרך.

ונראה טעמא דתלמוד, שאינו סובר להעמידה כן, משום שאין שייך לומר דאין להם זה על זה אלא תרעומת, והלא לא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו רובן נשכרים כן, ואיך יוציאו מבעל הבית, שלא נתרצה להם אלא, על מה ששאלם בכמה רובם, ולא נתרצה להם אלא, מפני שחשב שהוא כן. וכיוון שהטעוהו בכדי[1], שכירות בטעות היה, וכל שבטעות חוזר.

אבל בשהטעו פועלים זה לזה, איכא למימר טעמא דאין להם זה על זה אלא תרעומת, דממה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות כפי מה דאישתכח דנותנים עכשיו שפיר [וכדאמר, אי דאמר להו שכרכם עלי, ניתיב להו מדיליה וכו', ולחזי פועלים היכי מיתגרי וכו'] ואם לאו, ונתבטל תנאי שכירותם, הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה, שאין בעל הבית נותן להם אלא, כסך מועט שנשכרים בו קצת פועלים שבעיר, וכדאמרינן בסמוך [איכא מאן] דמיתגר בארבעה ואיכא מאן דמיתגר בתלתא [לא שקלי אלא תלתא], וכן דעת הרשב"א ז"ל, אף על פי שהראב"ד ז"ל מסופק בירושלמי זה אם נידון כמותו.

גם המאירי הסביר בדרך זו וכתב וז"ל:

אף על פי שבעל התלמוד לא מצא טעות בין בעל הבית לפועלים אלא, מדרך חזרה, בתלמוד המערב פירשוהו אף מצד השכירות. כיצד, בעל הבית שהטעה לפועלים ואמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם, שואלין לו ובכמה באו, אומר להם רובם בשלושה ונמצאו רובם בארבעה, אינו נותן להם אלא שלשה, אף על פי שעל סמך אותם הדברים נשכרו לו בשלשה. וכן אם הפועלים אמרו לו הרי אנו נוטלים כמה שנטלו חברינו, והוא אומר בכמה נשכרו והם משיבים רובם בארבעה, ונמצאו רובם בשלשה, נותן להם ארבעה, ובכולם אין להם זה על זה אלא תרעומת על ששקרו זה לזה. ואפשר שדעת תלמוד בבלי שבזו חייב, שהרי זה כמי שהתנה שיתן כדרך שנתן לחבריהם.

מבואר בדעת הנמוקי יוסף והמאירי, שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר, שבמקרה כזה, אין כאן תרעומת בלבד, אלא בעה"ב חייב לשלם את המחיר הגבוה.

הבית יוסף (חושן משפט סימן שלב) הביא שיטה דומה בשם תלמידי הרשב"א, וז"ל:

כתבו תלמידי הרשב"א היכי דאמר להם בעל הבית בואו עמי בחמשה כדרך שבאו חבריכם, ואמרו לו כמו שבאו הם, ואשתכח דבעשרה, יהיב להו עשרה, דדעתייהו אעלוייא, וזה ברור עכ"ל, ועיין בנימוקי יוסף.

הרמ"א אף הביא זאת להלכה בשולחן ערוך (שם סעיף ד), כלשונו:

בעל הבית שאמר לפועלים, עשו עמי מלאכה בארבעה, כמו שעשו חבריכם, ואמרו, כמו שעשו חַבֵרֵינוּ, ואשתכח דיהיב להו יותר, צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם.

[1] פירוש – בחינם.