מתי אפשר לדון ב"זה בורר לו אחד", ובגדר מעמדו של בית דין ישובי

5. בין מומחים לדייני עיר

אחר כותבי כל זאת, ראיתי את תשובתו של הרב ניר אביב, בספרו "הגלה נא" (חלק א סימן ד), שדן לגבי בית הדין הקבוע, היושב אצלינו בישוב כוכב יעקב, האם קיימת חובה להתדיין דווקא בבית הדין של העיר, או שיכול אחד מבעלי הדין לסרב לזה, ולהתדיין בבית דין זבל"א, כנגד רצון חברו.

ולפי מה שראינו, הרי שאלה זו היא לכאורה מחלוקת תוספות ורמב"ם, ובהמשך, הסמ"ע והש"ך. שלפי הסמ"ע, אם יש מומחים בעיר, אי אפשר לבחור להתדיין אצל בית דין זבל"א, ולשיטת הש"ך והנתיבות, הדבר אפשרי.

אלא שהביא הרב הנזכר לעיל את דברי הרמ"א, ממנו עולה בפירוש, כי אם ישנו בית דין קבוע בעיר, אין אפשרות לדון בזבל"א, וזה לשון הרמ"א (חושן משפט סימן ג, הלכה א):

ונראה לי דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו, ועיין לקמן סימן כב (סוף) סעיף א.

אחר כך המשיך הרב ניר אביב לדון האם גם המחבר מסכים לדין הרמ"א, או שחולק עליו, מאחר והמחבר לא הביא דין זה. והביא במסקנתו שגם פוסקים ספרדים כתבו כן, על כן, כך העלה בסיום דבריו, חובה על תושבי כוכב יעקב, להתדיין דווקא לפני דייני בית הדין של הישוב, וכדברי הרמ"א.

אמנם יש לשאול, לפי דבריו, כיצד יתכן שיחלוק הש"ך על הרמ"א? ונראה שוודאי לא חלק הש"ך על הרמ"א, אלא סבר שיש לחלק ולהבדיל בין דיינים מומחים, לדיינים שנבחרו על ידי תושבי העיר, לדון בעירם דיני ממונות. כי בית דין כזה נקרא "בית דין קבוע", וזה מועיל אפילו במקרה שהיושבים בו אינם מומחים, כמפורש בסימן כב סוף סעיף א (ואף הרמ"א הנזכר לעיל, בסימן ג, הפנה לשם, כי כן כתב):

רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי, אין בעלי דינין יכולים לעכב (ר' ירוחם נ"ב ח' י"ג).

אלא שלמרות זאת נראה, כי בית דין יישובי, אין לו דין של בית דין שהציבור קיבל עליהם.

וזאת משום שלא מדובר בתושבים שהסכימו וקיבלו עליהם דיינים אלה, אלא אני הוא זה שפעל והקים את בית הדין היושב ביישובנו המעטיר כוכב יעקב, בזמן כהנותי כרב הישוב. ובעת הקמת בית הדין, לא עלה על דעתי להעניק לו מעמד של "בית דין קבוע", שיכול לכפות את החלטותיו על בעלי הדין. אלא בסך הכל ביקשתי לתת שירות לציבור, שיוכלו להתדיין, כששני הצדדים רוצים, על פי דין תורה. ואין כוחו של הבית דין נובע אלא מכח האמון שרוכש לו הציבור.

יכול אמנם הטוען לטעון, הרי רבה הראשי של היישוב נבחר באמצעות פרנסי הציבור, ודי בזה כדי להגדיר את כוחו של בית הדין כבית דין קבוע. אכן נראה כי אף אחד לא נתן כח לבית הדין, לא פרנסי הציבור, וקל וחומר לא הציבור לאכוף עליהם את בית הדין, כבית דין היחיד שיכול לדון את דיניהם.

על כן דינו של בית הדין ביישוב כוכב יעקב הוא כדין בית דין של מומחים, שנחלקו בהם הש"ך והסמ"ע, האם כשיש בית דין של מומחים, מותר לדרוש זבל"א, נגד רצון חברו, או לא. לכן אם מסכים אדם להתדיין בדין תורה, ולא ללכת לערכאות, איני רואה כל דרך, לכוף אותו, להתדיין דווקא בבית הדין היישובי.

שונה מאד המציאות עליה דיבר הרמ"א, והיא כמעט לא מוכרת בימינו, בישובים שלנו, בהם אין כח לבית דין לכפות, אלא לשכנע. מאחר שבעבר, היו הרשויות המוסמכות בכל מדינה, מעניקים ליהודים כח התאגדות והסתדרות, לכן היה בית הדין של העיר, כוח מחייב. אבל היום, אין אפילו קהילות מאורגנות. אלא כל אחד משתייך לכל מקום שרוצה, ולפעמים אינו משתייך לאף קהילה, אלא נהנה מהשירותים הכלליים הקיימים בציבור, בלי לקבל כל התחייבות.

על כן נראה לי בעוניי, שאין לבית דין היישובי מעמד של "בית דין קבוע".

שאול דוד בוצ'קו