נתיבות משה

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים … כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאוֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (י"ג י"ז).

ידועה דרשת חז"ל כי בכל מקום שנאמר "וַיְהִי" מכוּוָן הכתוב לצרה כלשהי – וכך גם כאן. עניין רע הוא שיצאנו ממצרים רק "בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם", שגורשנו על-ידי השליט, תחת אשר ננהג כפי שראוי היה לנו – שֶנשאף לגאולה, שֶנכשיר את עצמנו לקראתה, ושֶנֵצֵא מלכתחילה ביד רמה.

כה שקוע היה העם בגלות מצרים, עד שדרשו חז"ל על הפסוק הבא – "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שרק אחד-מכל-חמישה מבני ישראל יצא ממצרים, וכל היתר רשעים גמורים היו, שֶדבקו בגילולי מצרים ומיאנו לצאת, והמיתם הקב"ה בשלושת ימי מכת החושך. ועל פי כל המסופר לנו על דור המדבר, מבינים אנו שגם החומֶש, עשרים האחוזים אשר יצאו ונגאלו, לא השתחררו לגמרי מן הזיקה למצרים, והָא ראָיה שחשש הקב"ה פן יתנו ראש לשוב מצריימה ברגע שייראו מלחמה.

והנה, לאחר מספר ימים של הילוך במדבר – כאשר ה' מוליך את העם בעמוד אש וענן – גברה אמונתם של בני ישראל, וגבר ביטחונם בה', עד שהיו מוכנים לעמוד בניסיון קשה ביותר. הנה זו לשון הכתובים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירוֹת, בֵּין מִגְדּוֹל וּבֵין הַיָּם … וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִיזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִיכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ … וַיַּעֲשׂוּ כֵן" (י"ד א'-ד'). הקב"ה מצווה עליהם להיכנס אל תוך לוע הארי, אל מקום שהוא מעין מלכודת-מוות אשר פרעה יתפתה מיד לרדוף לשם אחר העם, להכותם ולהכניעם. וראה זה פלא – בני ישראל מסכימים לַתכנית ומבצעים את המהלך, תוך גילוי אמונה יוצאת מן הכלל כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. ועתה – דווקא עתה – אומרת התורה כי "בְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (י"ד ח'), כי באו סוף-סוף אל המעלה אשר ראוי היה כי יעמדו בה מלכתחילה.

ואמנם רדף פרעה, וגם הקריב, ואז – למראה שִפעת הקלגסים – נמס לב העם, ונפלו ממעלָתם בבת אחת… שוב צף והתגלה אותו הפגם, כפצע שהגליד ונפתח מחדש, כאשר הרגל השיעבוד ואופי העבדים, הפחד מצבא מצרים והטרוניה כלפי משה מעורבים אלה באלה: …"וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבוֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!" (י"ד י'-י"ב).

תגובתו של משה היתה רבת ביטחון; הוא מעודד את העם ומחזקם, מבטיח שהקב"ה יושיעם מיד, וחותם את דבריו: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (י"ד י"ד). וכאן, בפסוק הבא, דומה שהקב"ה מתקן את דברי משה ומשיב לו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!". כך יש להבין אפוא את משמעות דבר ה': אמנם אושיע מיד את העם תשועה גדולה, ואיכבדה בפרעה ובכל חילו, אולם לא עת תפילה היא עתה, אלא זהו הרגע לפעולה מיידית – דבר אל העם וייסעו! שלא יהיו תקועים בפחד למקומם, אלא יקחו את גורלם בידיהם!

היה זה הצעד הראשון כדי לחלץ את העם מן הפסיביות של אופי העבדים. העבד איננו נדרש להחליט דבר, אינו נוטל אחריות, אלא מַטֶה שכמו לסבול – עובד בפרך – וכל מחסורו מוטל על אדונו. העבד נלכד במעגל-חיים נמוך ומצומצם, נושא את עיניו רק אל לחמו וארוחותיו, אל ההישרדות והקיום אשר מהיום למחר. ואילו גאולת מצרים באה לחלץ את העם מן הכלא הרוחני הזה, וללמדו להלך בגדולות אל עתיד החיים הלאומיים בארץ, תוך משא האחריות ומלחמה בָּאויבים. אמנם עתה – כאשר הים סוגר לפניהם והשונא רודף מאחור – עוד אין העם מוכשר לנהל מלחמה, על-כן נזקק הוא לנס, אך הנה תובע הקב"ה צעד ראשון של אחריות ותעוזה: קומו סעו! לכו אל תוך המעבָר אשר ייבָּקַע לכם בים – בעוז ובאמונה – ואז תחזו במפלתו של פרעה וכל חֵיל מצרים עִמו.

*

"וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם"… (י"ג כ"א).

ניתן לדרוש את הכתוב ולתִתו עניין לַתורה אשר נתן לנו הקב"ה על מנת להנחותנו בַּדרך – ויש לשים לב לשתי הבחינות האמורות כאן: "לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ", וגם "לְהָאִיר לָהֶם". ההנחיה היא כלל תרי"ג המצוות אשר כולן מוליכות אותנו בדרך הראויה, בדרכה של תורה, לרצונו של הקב"ה. אבל בכך לא די. הקב"ה גם מאיר לנו, וההארה הזאת משמעותה התעמקות בהבנת תכליתן ואמיתן הפנימית של המצוות, שלא תהיינה "חשוכות" אלא מאירות, שֶננשום בממש את רוחה ואווירהּ של תורה, כי תורת חיים היא לנו.

וכאשר נלך בכוחן של שתי הבחינות הללו גם יחד – לקיים ולעשות, להבין ולשמוע – הרי נתקרב לה' עד כדי כך שנֵעָשֶׂה כמלאכי אֱ-לֹהים בעולם הזה! אז נקרא וה' יעננו, כי "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמ"ה י"ח).

*

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁילַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?". (שמות י"ד ה').

עלינו להבין ולדעת כי לא בקלות עשוי אדם להשתחרר מנטיית נפשו העמוקה. הנה, פרעה שונא היה לישראל, ועל כן כה חזקה היתה התעקשותו שלא להניח להם לצאת מארצו, שלא ייטב להם חלילה… מכה אחר מכה הנחית עליו הקב"ה כדי לעקור את העיקשות הזאת, פעם אחר פעם נדמה היה כי הנה מצליח הדבר ופרעה נכנע, ושוב כָּבַד לבבו ועמד בסירובו. עד שלבסוף כבר לא עמד בלחץ, קרא למשה ולאהרון באמצע הלילה, אמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם" – ואף הוסיף וביקש: "וּבֵרַכְתֶּם גַּם אוֹתִי" (י"ב ל"א-ל"ב).

כסבורים אתם שהיתה זו "המילה האחרונה"? – ובכן, לא ולא… האנטישמיות טבועה עמוק-עמוק בנפשם ובתודעתם של גויים, ונחוצה רק עילה קלושה כדי שֶתתעורר מחדש אחרי שכבר נדמה היה כי כבתה. דַי לו, לפרעה, שֶיְדַמֶה בנפשו כי בני ישראל נכנסו למִלכוד, שֶ"נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ", כדי שיחליט לקום ולרדוף אחריהם, ואף יתחרט על החלטתו שהחליט לא-מִזמן: "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁילַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?".

*

"וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמוֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבוֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה … וַיָּבוֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". (י"ד י"ט-כ"ב).

בקיעת מי ים סוף וייבוש דרכֵּנו לעבור בו – הרי זה ודאי נס גלוי ובולט מאין כמוהו, והכתובים מאירים לנו את גודלו של בורא עולם ומנהיגו לעומת מידת בשר ודם.

כי לפני בני ישראל העומדים על החוף – ים סוגר ושונא רודף – עמדה הבחירה רק בין שתי אפשרויות: או ליפול ביד מצרים, או ליפול אל תוך הים… ובדיוק ברגע זה קוראים אנו שעמוד הענן, אשר "טִבעוֹ" ללכת לפני המחנה, סב ועבר אל ירכתי מחנה ישראל כדי לחצוץ בינם לבין האויב ולהגן עליהם. כך נודע לבני ישראל שֶשכינה שרויה בכל מקום, והקב"ה יתגלה ויפעל בכל אתר בו זקוקים לו בניו. וכשם שיכול הוא להוליך את הענן גם 'לפני' העם גם 'אחריהם', כך בדיוק יכול הוא להפוך ים ליבשה; שהרי מי שגזר כי יכסו המים את הארץ, הוא גם הגוזר עליהם לסגת, "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א' ט') – כי שלטונו בַּיקום הוא מוחלט ואין דבר שיעמוד בפני רצונו!

*

"וַיָּבוֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". (י"ד כ"ב).

אגב אורחא, ניתן ללמוד כאן על דרך הרמז, הנחיה והדרכה ללומדי התורה הניגשים אל "ים התלמוד", אל כל רוחבן ועומקן של סוגיות הגמרא עם דברי ראשונים ואחרונים, אל תורה שבכתב ובעל פה עם כל הררי הדרשות התלויות בהן. ובכן, קרואים אנו שלא להתיירא מעוצמתם של 'גלי הים' – וללכת "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". אמנם כבירים ומאיימים הם הגלים, ומֵי הים שאין להם סוף עלולים לסחוף, להפחיד ולהרתיע, אך נֶאזור אומץ, נלמד ונֶהגֶה בביטחון – כי לנו ניתנה התורה מאת אֱ-לֹהֵינו, "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה" (ישעיהו מ"ג ט"ז).

היפוך הדברים אמור בנכרים המעיזים לגשת אל תורת ישראל ולדַמות כי מבינים הם אותה ויכולים להפך בה. הללו, משעה שיורדים הם "אֶל תּוֹךְ הַיָּם", מגלים כי אפילו את שפת התורה לא יוכלו להבין בשום אופן, הם נבוכים ומתבלבלים, אובדי דרך – "וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" – וים התורה הולך וסוגר עליהם…

*

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". (י"ד ל"א).

הרגע הזה של קריעת ים סוף ועליית ישראל אל החוף היה רגע של מפנה דרמטי בַּהיסטוריה של עם ישראל. לאחר מעלות ומורדות – לאחר שנות השיעבוד הארוכות, לאחר מכות מצרים וקרבן הפסח והיציאה בחיפזון וסכנת ההילכדות בכף פרעה וחֵילו – הנה הגיעה סוף-סוף השעה המיוחדת בה הרגיש העם את קִרבת אֱ-לֹהים בכל ליבו ונשמתו.

מפלת מצרים היתה עליית ישראל – עליה באמונה גדולה – ובאמצעות האמונה במשה זכו עִמו כל בני ישראל לנבואה ישירה מאת הקב"ה, והרי זה מאורע יחיד ומיוחד במינו.

והשינוי הנפשי הזה – שינוי מהותי, עמוק וסוחף – התבטא בפרץ של שירה, שירת קודש נשגבת, שהיתה מעין 'התפוצצות' של הנשמה העולה על גדותיה – ורק בהתפוצצות כזאת יכול היה העם להביע באופן ספונטני את עוצמת הרגשות והחזון השופעים ומִתנגנים בשירת הים. בבת אחת נחשפו ונִגלו כל רחשי-הלב שהיו כמוסים ודחוקים עד עתה: האמונה, הביטחון, והשאיפה ההיסטורית לארץ ישראל ולבית המקדש. בבת אחת נמחקה הקַטנוּת של אופי-העבדים ובאה גַדלוּת הנפש, יחד עם ההכרה הטוטלית בקב"ה ובגדולתו: "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ!" / "מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים ה', מִי כָּמוֹכָה נֶאְדָּר בַּקּוֹדֶשׁ, נוֹרָא תְהִילּוֹת עוֹשֵׂה פֶלֶא!" (ט"ו, ב' וְי"א).

*

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'"… (ט"ו א').

העובדה שפתיחת השירה נתונה בלשון עתיד – "יָשִׁיר" ולא 'שָר' – מביעה עיקרון חשוב ביותר, המתגלה בשתי פנים: הן בנפש ישראל, הן בדברי ימי העם.

אילו היתה פתיחת השירה כלשון סיפור, בזמן עבר, היה האירוע נותר בבחינת שיא חד פעמי, שהיה וחלף. ואילו עתה – שנטבעה בלשון עתיד – הרי ישנה כאן נטיעה של העוצמה הזאת בכל דורות ישראל. בחֶביון נשמת האומה רוחשת השירה, אשר לא חדלה מני אז, מֵ"אָז יָשִׁיר", וכל דור ישאב ממנה תעצומות נפש, אמונה וביטחון.

ומלבד זאת, הרי נתונה כאן הבטחה שֶיבוא מועד בו ישיר העם כולו – שירת ישועה וגאולה, שירה של עליה שאין אחריה עוד נפילה, שירה אדירה של המלכת הקב"ה עלֵי עם ועולם: "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד!" (ט"ו י"ח).

*

"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה! וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'? וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אוֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא? (י"ז ב'-ג').

בשנות ילדותי, שמעתי מאבי-מורי הסבר להשתלשלות הדברים באירוע הזה. הקושיא היא שבני ישראל שוטחים את טענותיהם בסדר שאינו הגיוני: קודם-כול הם דורשים "תְּנוּ לָנוּ מַיִם" אבל רק אחר כך מתברר שצמאים הם, ונמשכת תלונתם מדוע זה הוציאם משה ממצרים כדי למות בצמא.

והסברו של אבא זצ"ל היה כזה: אכן לא היו מים באותו מקום אך בני ישראל לא צמאו כלל, ויכולים היו להמשיך בַּמסע עד אשר יגיעו לנווה מדבר. אף על פי כן החליטו להתלונן, ודרשו מים במפגיע – כאן ועכשיו. בכך, כביכול, הם ביקשו להכניס למלכודת את השגחת ה' יתברך. כי אם אכן ייתן להם מים, הרי תהיה בידם ראָיה שהקב"ה איננו יודע שאין הם צמאים; ואם לא ייתן – הרי ימשיכו לצעוק הכיצד מפקיר ה' את בניו בַּצמא…

משה הבין את כל זאת, ועל כן השיב להם: "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי?" – והלוא אין אתם צמאים כלל!, ו"מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'?" לתעתע בו במין "משחק" של תלונה, אשר גם אם ייענה לכם וגם אם לאו תוכלו להמשיך בטרוניה…

ומה עשה ה'? – ובכן, ידו לא תקצר… בדרך נס, הוא שינה מיד את מצבם הפיזיולוגי, עָשָׂאָם צמאים באמת, ועל כן אומרת התורה – אחרי תלונתם – "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם". עתה, לכשייענה להם הקב"ה ויורה למשה להכות בַּסלע ולהוציא להם מים, אכן תהיה בכך תשועה לצרתם, יתברר שהם לא צעקו לַשוא, ואף יתגלה להם שהקב"ה הֵשיבָם טובה תחת רעתם.

בהמשך הכתובים (בפסוק ז') שוב מוכח ההסבר הזה, כאשר קורא משה למקום ההוא "מַסָּה וּמְרִיבָה" משני טעמים: "עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שצעקו על חינם – "וְעַל נַסּוֹתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", היינו: אם יודע הוא כביכול מה בקִרבֵּנו, אם אמנם צמאים אנו או אם לאו".

*

"וַיִּקְרָא [משה את] שֵׁם הַמָּקוֹם: מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסּוֹתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבוֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים". (י"ז ז'-ח').

סמיכות הפרשיות אינה אומרת אלא 'דרשני', ואכן יש לומר ש"וַיָּבוֹא עֲמָלֵק" – זוהי התשובה לַשאלה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". כי עמלק תמיד נֶאחז בַּספק, ותוקף את המסופקים. אם כל פנימיותם ולבבם של בני ישראל מלאים יראת שמים אמיתית, הרי יש ה' בקִרבם, אין כל שאלה, וממילא גם אין מקום לעמלק להיכנס ולחדור; אבל אם החלל פנוי, חלילה, ובני ישראל חלולים וריקים מיראת ה' ואין הוא שרוי בקרבם – אזי ועמלק הוא הראשון לקפוץ פנימה, למלא את החלל בארסו, ולזנב בנו את כל הנחשלים…