נתיבות משה

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן"… (א' א').

בחמש הפרשיות הראשונות בסִפרֵנו נכללות אמנם כמה וכמה מצוות עשה ולא-תעשה, אך בכל-זאת ניתן לומר שבעיקרן באות הן לחנך את העם ולעצב את רוחו, ולא להדריכו בפרטים ספציפיים.

והציר המרכזי בחינוך הדור הריהו בהפיכת לב העם ונפשו מגלות לגאולה, מהוויה ואופי של עבדים להוויה של יושבי הארץ, גאולים, הנתבעים לנהל את חייהם בָּרמה, כראוי לעם אשר נֶאמר עליו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (י"ד א'). ומסתבר שהמהפך הזה איננו קל כלל וכלל. על העבד לא מוטלת שום אחריות ואין לו כמעט שאיפות, זולת מנת המזון של היום ומחר. העבד עסוק בקֵיבָתו, לא בייעודו ובעילוי נפשו. ואילו בני ישראל – משעה שנוחלים הם את הארץ – הריהם נתבעים לעצמאות מעשית ורוחנית, ונדרשים להיות עם קדוש החי בקִרבת אֱ-לֹהים, עם האוחז בַּסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה – ואינו מתיירא לעלות אל על, אל פִּסגת הקדוּשה!  לכך, לקראת הייעוד הנשגב הזה, בא משה ונושא את נאומיו אל העם, כפי ששומעים ולומדים אנו במהלך 'אֵלֶה הדברים'.

*

"וָאוֹמַר אֲלֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. … אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אוֹתִי וַתֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם … וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם"… (א' ט'-ט"ו).

צר לו, למשה, כי רואה ומבין הוא שאין העם בשל לעלות אל הדרגה הרוחנית הנדרשת בארץ ישראל. במידה מסוימת, דומה שמשה – כמנהיגו של העם – נוטל אחריות על הכישלון הזה: אין זו רק בעיה של העם, זוהי גם בעייתו של המנהיג אשר לא יכול היה להעלות את העם אל פִּסגת הקדוּשה. מנהיג אשר לא עמד בָּאתגר, שלא השיג את אשר ציפה ממנו הקב"ה, דין הוא שיפרוש ויעביר את ההנהגה לאחרים…

וכפל כפלַים הכאיבה למשה תגובתו של העם על מחשבותיו אלה. הם לא הפצירו בו שיישאר בתפקידו, שימשיך להנהיג אותם, והם גם לא הבטיחו שמעתה יתקנו את דרכם וישתדלו יותר. הם השיבו למשה במילים ישירות ופשוטות: "טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת"… אכן, מעולם לא ציפה משה לגמוּל על מאמציו האין-סופיים, מעולם לא היטה אוזן כְּמקשיב אם משבחים ומודים לו בברכת 'יישר כוח' – ואף על פי כן, ודאי היו המילים הללו כמלח על פצעיו…

ומכל מקום, הנה מעביר משה את עיקר נטל ההנהגה אל העם עצמו, במעין "משטר דמוקרטי", שֶיבחרו הם את נציגיהם המתאימים – ובלבד שאכן יתאימו הללו לתפקידי ההנהגה והמשפט. הוא, משה, איננו פורש לחלוטין; הוא יפסוק בָּעניינים הקשים אשר ראשי העם לא יוכלו להכריע בהם. ייתכן שבַּשיטה החדשה יוכל העם להתעלות – אבל ישנם לכך תנאים ברורים; במילים קצרות מונה משה את הדרישות מן המנהיגים הנבחרים: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו", "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט", "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא" (פסוקים ט"ז-י"ז).

*

וַיֹּאמְרוּ [השבים מִתוּר את הארץ]: טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נוֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלוֹת, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (א' כ"ה-כ"ו).

הנה כאן התגלה השבר הגדול. אף על פי שֶ"טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נוֹתֵן לָנוּ" – בכל זאת סירבתם, הקשיתם עורף, "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלוֹת". אל-נכון, ככלות הכול, מעדיפים אתם את חיי הגלות – גם אם תקיימו שם את המצוות, תצומו ביום הכיפורים ותתענגו על חמין של שבת – ובלבד שלא יוטל עליכם עול האחריות של חיי הקדוּשה בארץ ישראל…

שוב חש משה את כישלונו הצורב, בכך שלא הצליח "להוציא את הגלות מן העם". כי אהבת הארץ העמוקה איננה רק אהבה לְבית, לְשדה ולְכרם. זו אמורה להיות אהבה ללא מצָרים – מסירות נפש ממש – לכל אשר ארץ ישראל תובעת מאִתנו כאשר שורה השכינה בתוכֵנו, כאשר עומדים אנו מול האֱ-לֹהים כעטופים בגלימות מלאכים… ומשה יודע שראוי הוא לעונש על כי לא הצליח לנטוע ולהשריש בלב העם את הכמיהה הזאת, בכל עומקה ובכל גובהה. קובל הוא על העם – אך יודע סוף-סוף שעונשם שלהם הוא גם עונשו שלו כי כרוכים הם יחדיו בחטאם, משה והעם, זה בכֹה וזה בכֹה: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבוִא שָׁם" (פסוק ל"ז).

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אֱמוֹר לָהֶם: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִילָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּינָּגְפוּ לִפְנֵי אוֹיְבֵיכֶם". (א' מ"ב).

פשט הכתוב הוא שהקב"ה מודיע שאין הוא שורֶה עתה בקרב בני העם העולים להילחם – שֶשכינתו מסולקת מהם – ועל כן לא תִצלַח מלחמתם בָּאויבים. ואולם, ניתן הדבר להידרש גם לתביעה המונחת לפתחו של כל איש ישראל, מאז ולתמיד: עלינו לחיות כך שיהא ה' בקִרבנו, בתוך תוכֵנו ממש, עד שתהא נפשנו כבלולה וממוזגת עם שכינתו יתברך.

והננו עומדים במבחן מדי יום ובכל שעה: אם מתפללים אנו מן השפה ולַחוץ אבל באמת אין ה' בקִרבֵּנו, הרי שאין אנו זכאים כי תיענה תפילתנו, כשם שלא היו זכאים אנשי המלחמה בדור-המדבר לנצח את אויביהם, וניגפו לפניהם. זוהי כף החובה. ובכף הזכות – אם אכן יש ה' בקִרבֵּנו – הרי אין כוח בעולם אשר יעמוד בפנינו, כדבר דָוִד בשירָתו: "כִּי אַתָּה נֵרִי ה', וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. כִּי בְךָ אָרוּץ גְּדוּד, בֵּא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר. … הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל … מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה … תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי" (שמואל-ב' כ"ב כ"ט-מ').