נתיבות משה

פרשת וארא

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: … כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם [פרעה], וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. // כאן נחתמת פרשת שמות // וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִימותִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן"… (ו' א'-ד').

מן הקישור בין סיום פרשת שמות לבין תחילת פרשתנו שלנו – יש ללמוד עיקרון חשוב.

כבר אמרנו לעיל שהכתוב "וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם [פרעה] מֵאַרְצוֹ" איננו תעודת כבוד לעמֵנו, ושהקב"ה מוליך את הגאולה גם דרך השיעבוד והאכזריות של אוייבינו. כך הם הדברים בדורות שבהם רצון-הגאולה החיובי של עם ישראל איננו שלם, בתקופות בהן השאיפה לשוב אל הארץ הינה עמומה ומסותרת מאחורי מָסַכים רבים.

ואולם, אף על פי כן, העובדה היא שמתוך הנסיבות של קשיי השיעבוד, ועל-ידי הגירוש, צומח ומתגלֶה המימד השלם של הגאולה – זה שהיה מודחק בכל השנים בהן נלחצו אבותינו תחת יד מצרים. בנקודת הזמן הזאת מתגלָה הסיבה הכפולה לגאולה הממשמשת הבאה – נאקת בני ישראל בשל הלחץ הקשה מנשוא, מצד אחד, וברית האבות אשר בא זמנה להתקיים ולהתממש, מצד שני.

זהו המעבר מפרשת שמות המסתיימת בהבטחה שהשיעבוד יסתיים בגירוש, לבין פרשתנו הפותחת בדבר ה' האומר למשה כי התגלה לאבות – והנה עתה בא מועד להגשים את הברית ולתת את הארץ לזרעם, לבניהם אשר יעלו ממצרים. כך, מתוך הכאב והסבל, הופכת היציאה מן השיעבוד והעבדות – שזו גאולה מוגבלת – לַגאולה השלֵמה של ירושת הארץ המובטחת. אכן, ברור שהמהלך מן השיעבוד עד אשר יֵשֵב העם לָבֶטַח בארצו הינו ארוך ומפותל – אך למרות ש'כל ההתחלות קשות', הנה מנצנץ כאן אור ראשון של תקווה, כאיילת השחר המאירה את פני המזרח.

בתוך כך נקשרים כאן יחדיו עָבָר, הווה ועתיד, בהנהגת הקב"ה המוליך את עמו, כַּכתוב: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אוֹתָם – [עתה, בזמן הווה] – וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי [אשר כָּרַתי עם האבות בעבר]. … וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם [בעתיד הקרוב] … וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה [בעתיד], אֲנִי ה'" (ו' ה'-ח').

הקב"ה הריהו אפוא כמתוודע כאן אל בניו – "אֲנִי ה'" – שהנני בבחינת 'היה הווה ויהיה': נאמן לקיים את הבטחתי מן העָבָר אל ההווה, פותח בפניכם שער לתקופה חדשה, ואוחז בידכם בַּמסע מן ההווה אל העתיד, לנצח נצחים.

*

"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". (ו' ב'-ג').

הנה מתוודע הקב"ה אל משה בשמו המפורש, בניגוד לאבות האומה שאליהם הוא נִראָה רק כ"אֵ-ל שַׁדָּי", שזו הופעה נמוכה ומוגבלת יותר. שמותיו של הקב"ה מביעים את דרכי פעולתו בעולם, במדרגות ובצורות שונות, ואילו שמו המפורש – יו"ד הֵ"א וָ"ו הֵ"א – מביע את עצמיותו יתברך, עצמיות המופלאה מבינת בשר ודם. ובכל זאת זוכה משה לכך שהקב"ה יתגלה אליו בשֵם המפורש – וכך נעשֶׂה הוא מקורב מכל האדם אל השם-יתברך בַּמדרגה העליונה ביותר.

ועל שום מה זכה לכך משה? – אולי ניתן להשיב ולומר שענוותנותו היוצאת-מן הכלל היא שהעלתה אותו אל המעלה היוצאת-מן-הכלל של עמידה בלתי אמצעית לפני ה', עד שהעיד עליו הקב"ה כי "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב ז'-ח'). זה משה האיש, אשר ביטל את עצמיותו במידה מירבית – בבחינת "מִי אָנֹכִי" (ג' י"א), כדבריו במעמד הסנה בהר חורב – הוא שזכה כי ישיב לו הקב"ה "הֲלֹא אָנֹכִי ה'" (ד' י"א), ועל ידו נִגלָה ה' אל כל ישראל אשר שמעו מפי הגבורה, באותו מקום עצמו, "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (כ' ב').

*

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב … וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ". (ו' ג'-ד').

הכתוב כופל ואומר כי אברהם, יצחק ויעקב גרו בארץ כנען, אשר היתה להם ארץ מגורים. ומכיוון שהאִזכור הכפול הזה נֶאמר לקראת ההבטחה כי עם ישראל עתיד לנחול את הארץ ולרִשתה, מתבקשת ההבנה כי האבות – בחייהם בארץ כנען – הניחו יסוד ותשתית לחיי העם כולו בארץ, חיי אומה ריבונית, על כל הכרוך בַּדבר. אין זאת, אלא שחיי האבות – כל מגוריהם, מעשיהם ומפעלם בארץ – משוקעים היו בכוונה עמוקה ונשגבת כי מטפחים הם את עתיד חיי בניהם, בבחינת הטמנת זרעים לְמטע העצים אשר ייתנו ענף ויישאו פרי על הרי ישראל.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקּוֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה". (ו' ט').

יש הקוראים את הפסוק הזה כקטגוריה על העם, אך ניתן להציע גם קריאה של סנגוריה. נזכיר שוב את אשר כבר ראינו, שתגובתם הראשונה של בני ישראל לבשורת הגאולה היתה נלהבת: "וַיַּאֲמֵן הָעָם … וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד' ל"א); אחר כך הכביד פרעה את עולו, שוטרי בני ישראל קבלו והתריסו כנגד משה ואהרון (בסוף פרק ה'); ועתה שב משה ומרחיב באוזני העם את דבר ה' המבטיח כי ייצאו ממצרים ויירשו את ארץ כנען. והנני מבקש לומר כי על אף כל קשיי השיעבוד לא נפגמה אמונת העם במשה ובשליחותו, והיא נותרה תמימה כשהיתה. ואולם, בני ישראל לא יכלו למצוא את הפנאי בנפשם – את רוחב הדעת ומנוחת הנפש – על מנת להקשיב לו. רק משום-כך הם "לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה" –  רק "מִקּוֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה" – ולא חלילה בשל חוסר ביטחון והיעדר אמונה בַּשליח, בַּמשַלֵחַ ובַבּשורה.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרוֹן לֵאמֹר: … וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרוֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, יְהִי לְתַנִּין. … וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרוֹן אֶת מַטֵּהוּ … וַיְהִי לְתַנִּין. … וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִים – וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרוֹן אֶת מַטּוֹתָם". (ז' ח'-י"ב).

כאשר סיים הקב"ה את מעשה הבריאה, היה העולם בנוי ומשוכלל ולא חסר בו דבר. ואולם, יחד עם זאת, כָלַל הקב"ה בבריאתו גם את יכולתם של בני האדם לחדש, ליצור ולשנות דברים בָּעולם – הכול במסגרת הכללים אשר קבע מלכתחילה.

הבחירה החופשית שניתנה לָאדם הריהי, בעצם, מתן כוח וריבונות לָאיש לעשות כחפצו – לחדש ולבנות, או להשבית ולהרוס – אך גם יכולת זו היא מוגבלת, וכפופה לכללי היסוד אשר טָבַע האֱ-לֹהים בעולמו. הוא הדין במעשי החרטומים. הקב"ה הניח להם מראש מרחב מסוים של יצירה, שאמנם יוכלו ליצור בעל-חיים לשעה אחת, אך כוחם זה מוגבל כאמור במסגרת כללי היסוד של בריאת העולם כולו.

אפילו בתוך המעמד הזה מודגשת מִגבלתם וקוצר-ידם של החרטומים, כאשר תנין מַטֵה-אהרון בולע את תנינֵי מַטותָם. אין זאת, אלא שיצירתם היתה נמוכה ונחותה מזו של אהרון – חיי התנינים שלהם היו טכניים גרידא – מן הסיבה הפשוטה, שמַטֵה אהרון נהפך לתנין בציווי מפורש מאת ה', בורא עולם ומנהיגו, ואילו הם עשו בלהטיהם מעשי כשָפים בעלמא.

*

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר … וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה', וְסָר הֶעָרוֹב … וַיֶּעְתַּר [משה] אֶל ה' … וַיָּסַר הֶעָרוֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ … וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִיבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת, וְלֹא שִׁילַּח אֶת הָעָם". (ח' כ"ד-כ"ח).

השתלשלות הדברים מוכיחה כי משה התכוון בכל ליבו שאמנם יקיים פרעה את הבטחתו, ועל דעת-כן הוא התפלל אל ה', כדי שיסתיים העניין ובני ישראל ייצאו ממצרים ויֵלכו לדרכם החדשה.

ואולם, פרעה לא לכך נִתכוון. הוא ניסה להיחלץ מכל מכה על ידי הפחתת הלחץ – ולצורך זה הוא הבטיח מה שהבטיח – אך מיד כאשר רָפָה הלחץ הוא שב אל עמדתו הבסיסית והקבועה, אל האנטישמיות שלא השתנתה אף פעם, שֶיישארו בני ישראל כבושים תחת ידו ויעבדוהו בפרך. לאחר מכת הברד אף "התעלה" פרעה לדברי אמונה ותשובה באומרו: "חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ט' כ"ז) – ואכן נעים לשמוע מפי גויים דברי אמת כאלה – אך בפועל לא פנה פרעה אל דרך האמת והאמונה, והכול היה מן השפה ולחוץ.

זוהי המשמעות של 'חיזוק לב פרעה' על-ידי הקב"ה – שנתן לו ה' כוח לעמוד בהצלפות השוט של תשע המכות, פעם אחר פעם… זה הדבר אשר אמר הקב"ה למשה עוד לפני כל מכות מצרים: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אוֹתוֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתַי, אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדוֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטוֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם" (ז' ג'-ה'). ואם מותר לומר כך, נראה שכמעט היתה לפני הקב"ה נחת רוח מהכבדת ליבו של פרעה – שהרי בזה נפתחה הדרך לכל האותות והמופתים אשר הובילו ליציאת בני ישראל בשפָטים גדולים, תוך לימוד-לקח לְמצרַים, 'בדרך הקשה', למען יידעו מיהו האֵ-ל אֱ-לֹהי ישראל, ומי יאמר לו מה תפעל. צדיק בְּמַטָה ובמַעַל. מוריד שאול וַיַעַל.

דילוג לתוכן