נתיבות משה

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". (ל"ג א').

לברכתו זו של משה ישנו 'מעמד' ייחודי ביותר בתורה כולה, ועל כן הדברים מרגשים עד מאוד. כי כל הדברים אשר שמענו – מ"בראשית ברא" ועד כאן – הלוא המה דבריו של הקב"ה, אשר משה כּתָבָם על פי ה'. כאן, בשעות האחרונות לחייו, 'נוטל משה את המיקרופון' כביכול, ואומר באוזני כל שבטי ישראל את דבריו שלו, את ברכתו העולה ונובעת ממעמקי לבבו, בטוהר דעתו המופלא.

זהו הצליל המיוחד והחשוב כל-כך של סיום חמשת חומשי תורתנו, בהקשיבנו לאיש האֱ-לֹהים הדובר אלינו כאן כאיש – איש ענק רוח, לב ונפש, אשר היה ויהיה רבֵּנו לָעַד.

הערה: קטע זה – מחשבותיו של הרב משה על הקריאה ל'חתן תורה' – נכתב באִסרו-חג סוכות תש"ע, למחרת שמיני-עצרת. על פי הסדר הכרונולוגי הרי זה אפוא קטע ראשון במחזור הכתיבה של ספר זה, בשנת חייו האחרונה של הרב משה.

את כתיבתו על פרשת 'וזאת הברכה' של שנת תשע"א הקדים הרב, באורח פלא, והזדרז לסיימה בתוך עשרת ימי התשובה עד יום ח' בתשרי – יום אחד לפני מותו (!) – שבועיים לפני קריאתה בציבור.

*

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". (ל"ג א').

אם ייוודע לאדם כי רגע מותו קרב ובא, הרי בדרך כלל הוא יהרהר בעצמו – בכל מאורעות חייו – ייחד את מחשבותיו גם לבני משפחתו, לסיום מסכת יחסיו עִמהם, ולַשאלה איך ימשיכו בלעדיו ומה יפעלו בימי חייהם.

לא כן האיש משה. הוא איננו מקדיש כל מחשבה לעצמו ולקרוביו האישיים. דומה שתחושתו הפשוטה היא שכל ישראל הם בניו – וממילא אין הוא זונח את אחריותו כלפיהם עד לנשימה אחרונה.

במסכת סנהדרין (דף י"ט עמוד ב') מובאת הדרָשָה כי "כל המלמד [את] בן חבֵרו תורה מעלֶה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ, שנֶאמר: 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרוֹן וּמֹשֶׁה' (במדבר ג' א'), וכתיב [מיד בפסוק הבא]: 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרוֹן: [הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר]' – לומר לךָ: אהרן יָלַד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו".

ובכן, כמובן לימד משה תורה לכל ישראל, ממצרים ועד הֵנָה, ובפרשתנו מרגישים אנו בבהירות את יחסו האבהי לבני ישראל – בחום, באהבה ובדאגה לכולם, למִקטון ועד גדול. מכוחה של האבהות הזו נובעת ופורצת עתה ברכת משה לשנים-עשר שבטי ישורון – ברכה המשולבת ב'צידה לַדרך' להם ולזרעם, לדורותָם – ככל הכתוב בפרשתנו.

*

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". (ל"ג ה').

זהו הפסוק החותם את פסוקי ההקדמה לברכות משה, ואחריו באה ברכת ראובן.

בפסוק זה ניתן אפוא לכל ישראל – לכולנו – העיקרון הגדול של אחדות האומה, "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כעֶקרון חיים יסודי לְדורות. כל שנֵים עשר השבטים הריהם משפחה אחת, ונוכל להיות משפחה מאושרת רק כאשר יהא כל אחד תומך בחברו ושמח בהצלחתו בכל-לב, ממש כאילו היתה זו הצלחתו שלו עצמו.

*

"וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאוֹהָלֶיךָ". (ל"ג י"ח).

בעקבות דברי חז"ל בַּמדרש (בראשית רבה ע"ב), מפרש כאן רש"י בזו הלשון: "זבולון ויששכר עשו שותפות, 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּוֹן' (בראשית מ"ט י"ג) ויוצא לפרַקמַטיא בספינות ומשׂתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר – והם [= בני יששכר] יושבים ועוסקים בַּתורה. לפיכך הקדים [ברכת] זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה".

ובכן, סביר להניח שהיו בני יששכר מחודדים בתורתם יותר מבני זבולון, אך בה-במידה גם קשה להניח שבני זבולון לא למדו תורה כלל, עסקו רק במסחר, והשליכו את כל יהבם על אחיהם. סוף-סוף, אין אדם נעשה תלמיד-חכם על-ידי חבֵרו הלומד עבורו – ובני זבולון זכו כנראה לסעד מיוחד מִשמים, שהיתה תורתם מתברכת בזמן מועט, וכך חלקו את זמנם ומרצם בין לימוד התורה לבין עסקי הסַפָּנוּת והסחורה. אשריהם ואשרי חלקם!

ייתכן שניתן למצוא רמז לָעיקרון הזה גם בתוך פסוקי הסיום של הברכות. בפסוק כ"ח נֶאמר: "וַיִּשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח … אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" – וניתן לדרוש כי משובח כאן השילוב בין עבודת האדמה לכלכלתֵנו, להוציא לחם מן הארץ, לבין לימוד התורה הנמשלת לְטל היורד מִשמים.

ואמנם, אשרי מי שֶיזכה לכך, שיוכל לקיים 'אֱחוֹז בזה וגם בזה', שֶילמד תורה הרבה, בעיון, כָּראוי, ויפרנס את משפחתו על-ידי עסק כלשהו – ולו גם בהסתפקות במועט. אשרי מי שיזכה לזה!

*

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ … וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה – הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבוֹר". (ל"ד א'-ד').

בפרשת פינחס כתבנו על טיב ראייתו של משה המשקיף על כל הארץ מפסגת הר נבו, ואמרנו כי היתה לאותה ראיה גם משמעות של קניין הארץ, לְדורות.

עוד זאת יש להוסיף ולומר: למשה רבנו היתה יכולת הכלה וריכוז יוצאת מגדר הרגיל, כפי שראינו במתן התורה. ארבעים יום וארבעים לילה הוא היה עִם ה' כיונק את לְשַד התורה, לחם ומים לא באו אל פיו, ובכך נעשה הוא כגשר עולמי בין העם ויוצרו ובין העם ותורתו. עתה הוא ניצב על נבו – כל הארץ פרושה לרגליו – ואולי שוב מגייס הוא את כוחות נפשו העצומים…

אולי עלינו לומר שהיתה זו ראיה מרוכזת מאין כמוה, ראיה אשר 'נדחסו' ונכללו בה תכָנים אשר לא יֵרָאו בעיני הבשר, בכל טווח השנים מאז ימי האבות עד עולם. בראייתו זו פעל משה לברך את ישראל ולמשוך את ברכת ה' על כל דורותָם בארצם; בראייתו זו יצק את כל אהבתו לעמו בתפילה כי יקיימו ישראל "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ", והוא ישיב להם אהבה ושפע ברכה, "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ … עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". (ו' ה', ז' י"ג).

*

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבּוֹר אוֹתוֹ [ה'] בַגַּיְא בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". (ל"ד ה'-ו').

לא רחוקה בעינַי ההבנה שדְבַר הכתוב "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" בא ללמדֵנו – מן העומק – שבאמת משה רבנו לא מת. ציוּן מקום הקבר הריהו חלק הכרחי בתודעת החיים כי פלוני סיים את חייו בעולם הזה, ואילו כאן, דווקא אי הידיעה היא העובדה הקובעת…

בכל יום, "עַד הַיּוֹם הַזֶּה", משכים היהודי בַּבוקר ומילותיו הראשונות הן: "תּוֹרָה צִיוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" (ל"ג ד'); בכל קריאה בַּתורה ובכל לימוד הננו כמשתלבים אל תוך השיחה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" [שבעים-וארבע פעמים בַּתורה, כמניין 'עֵד'], "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'", או: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". קריאתו של הנביא מלאכי בשֵם ה' מהדהדת בישראל עד בוא הגואל, וגם הלאה: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִיוִּיתִי אוֹתוֹ בְחוֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (ג' כ"ב). לכן מרגישים אנו – בדעתנו ובלבָבֵנו – כי משה רבנו חי עִמנו ואנחנו עִמו, כשם שחיה לָעַד תורתנו, תורת האמת, אשר היא נשמת חייו ונשמת חיינו שלנו.

ובכן, משה רבנו לא מת – הוא חי וקיים לנגד עינינו, עמוק בתוך לִבו ונשמתו של כל עם ישראל, וזאת מתכוונת התורה לרמוז לנו גם בַּפסוק החותם את הספר: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל [דורות] יִשְׂרָאֵל".