דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו - סימן קס"ה
שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה
הלכות ריבית
הרב שאול דוד בוצ’קו
בסימן זה סעיף אחד
בעבר היה ערך המטבעות נקבע לפי משקל המתכת שממנה היו עשויים – זהב, כסף או נחושת. לעיתים, מסיבות כלכליות או מדיניות, הייתה המלכות פוסלת מטבעות ישנות ומנפיקה במקומן מטבעות חדשות, בעלות משקל כבד מן הקודם. שינוי זה יוצר שאלות הלכתיות ביחס להחזרת הלוואות שניתנו במטבע הישנה.
סעיף א
א המלוה את חבירו על המטבע (א) והוסיפו על משקלו (ב), ב אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת (ג), ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא (ד). ואם לא הוזלו מחמת התוספת (ה), אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה (ו). ג במה דברים אמורים, כשהוסיפו עליו עד חמישיתו, כגון שהיה משקלו ד’ ועשאוהו ה’ (ז). אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו, מנכה לו כל התוספת, אעפ”י שלא ד הוזלו הפירות (ח). והוא הדין למלוה על המטבע ופחתו ממנו (ט). הגה: ועיין בחושן המשפט סימן ע”ד (י) אימת יוכל להחזיר המטבע שהלוה לו, אף על גב דנפסלה (יא). ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה (יב), ולא הוסיפו עליה, נותן לו מטבע החדשה (יג) (גמרא). והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פחתו חומש, סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך, במסיחין לפי תומן (יד), או הערכאות הממונים על כך (טו) (ב”י בשם ס”ה). ואם גזר המלך שכל מי שיפרע, יפרע ממטבע חדשה (טז), הולכים אחר גזירת המלך, דדינא דמלכותא דינא (יז) ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל (יח) (ב”י בשם הרמב”ן ועיין ס”ק ח’) ועיין בחושן המשפט סימן ע”ד (יט).
א בעיא דרבא מרב חסדא, ופשטא בב”ק דף צז, ב ופירש”י (שם עמוד א ד”ה המלוה) המלוה את חבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצץ לו מעות, והטור העתיק המלוה לחבירו סכום מטבע. ב מימרא דרב אשי שם. ג שם [בב”ק] כעובדא דעביד רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע וכו’, ובהא הוא דפשט רב חסדא דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, דבהוסיפו חומש אין שבח לענין נסכא, בחשבון חסרון ההיתוך ושכר הצורף, הרא”ש. ד הרי”ף והרא”ש וכ”כ הרמב”ם בפ”ד מה”מ וכ”כ בה”ת בחלק ח.
- המלוה את חבירו על המטבע – ביטוי זה יכול להתפרש בשתי דרכים: א) הלווה נתן לחברו סחורה או מאכלים, והעריכו את שוויָם לפי המטבע הנהוגה, וסיכמו שהפירעון יהיה במטבע ולא בסחורה. ב) המלווה נתן בפועל מטבעות, ועל הלווה להחזיר מטבעות דומות או את ערכן.
- והוסיפו על משקלו – הכוונה היא להוספת משקל המתכת במטבע החדשה (כלומר יותר זהב או כסף או נחושת), אף שכתוב עליה אותו ערך נקוב.
- מנכה לו שיעור התוספת – לאחר תוספת המשקל, המטבע החדשה אכן שווה יותר בשוק, וניתן לרכוש בה יותר מוצרים, אם כן ברור שכוח הקנייה שלה גבוה יותר. במקרה כזה יש חשש ריבית מדרבנן, ולכן יש להחזיר לפי ערך המטבע בשעת ההלוואה.
- ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא – כלומר, אפילו תוספת משקל מזערית שמעלה את ערך המטבע, וממילא את כוח הקנייה. חובה לנכות את ההפרש, כדי שלא תהיה ריבית.
- ואם לא הוזלו מחמת התוספת – אם הפירות הוזלו, אך לא כתוצאה משינוי משקל המטבע, אלא בעקבות שפע גשמים שהביאו לריבוי תוצרת. אין לראות בכך עליית ערך של המטבע, שהרי כוח הקנייה נשאר כבעבר, ואין עלייה אמיתית בערך ההלוואה.
- ממטבע היוצא באותה שעה – במקרה כזה, שהוזלת הפירות אינה קשורה למטבע, הלווה מחזיר למלווה אותה מטבע. שכן החזר ההלוואה במטבע החדשה, זהה בערך הכספי.
- שהיה משקלו ד’ ועשאוהו ה’ – כאשר תוספת המשקל אינה עולה על חמישית (20%), כגון שמטבע שמשקלו היה 4 נעשה במשקל 5, היא נחשבת שולית, ואין בכך ריבית. הסיבה: אם ימיסו את המטבע, עלות ההיתוך ושכר הצורף (מנפיק המטבעות) מבטלים את ההפרש, ולכן אין רווח ממשי למלווה, לא מצד כוח הקנייה, ולא מצד ערך המתכת.
- אעפ”י שלא הוזלו הפירות – אם הוסיפו למטבע יותר מחומש, הרי שערך המטבע עצמו שווה יותר בגלל משקל המתכת, ונמצא שיש בידו יותר מערך מטבע ההלוואה. גם אם כוח הקנייה לא השתנה, עצם קבלת כמות גדולה יותר נחשב ריבית דרבנן, ולכן יש לנכות את כל התוספת.
- למלוה על המטבע ופחתו ממנו – אם הופחת משקל המטבע, אין חשש ריבית, אך יש חשש שהלווה פורע פחות ממה שקיבל. לכן אם כוח הקנייה של המטבע ירד, הלווה מחזיר ערך שווה, כדי למנוע הפסד למלווה (יש להשלים את ההפרש, עד הערך המקורי של ההלוואה)[1].
- ועיין בחושן המשפט סימן ע”ד – סעיף ז (שם התבאר מתי יכול הלווה להחזיר את המטבע שקיבל, אף אם נפסלה).
- אף על גב דנפסלה – כאשר מטבע נפסלה, אין הלווה יכול להחזירה אלא אם יש למלווה מקום שבו יוכל לקבל את ערכה.
- הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה – כאשר הוזלו הפירות בגלל המטבע החדשה, אף שמשקלה זהה למטבע הישנה, הרי שכוח הקנייה של המטבע החדשה גדול יותר.
- נותן לו מטבע החדשה – במקרה כזה אין חשש ריבית, אפילו מדרבנן, משום שירידת מחירים (דִפְלציה) אינה מוגדרת ריבית. לכן יש להחזיר את המטבע שקיבל כהלוואה, או מטבע דומה, אם הישנה נפסלה.
- במסיחין לפי תומן – “מסיח לפי תומו” הוא אדם שמספר דבר ללא מודעות לחשיבותו, ולכן אינו חשוד לשקר.
- הערכאות הממונים על כך – גם פקידי המלכות נאמנים בעניינים אלו, משום שאינם רוצים לפגוע באמינותם.
- יפרע ממטבע חדשה – אם המלך גזר שכל פירעון ייעשה במטבע החדשה, גם אם נוסף במשקלה או בערך המתכת, וכוח קנייתה גבוהים יותר, הלכת “דינא דמלכותא דינא” מחייבת לכבד את גזירת המלך.
- דדינא דמלכותא דינא – חייבים לכבד את גזירתו, בגלל החיוב לקבל את חוקי המדינה. מאחר שאין כאן חשש ריבית מן התורה (שהרי לא הותנתה ריבית בשעת ההלוואה), קבעו חכמים שיש לכבד את חוק המדינה.
- ולא משום איסור גזל – המלווה אינו נחשב גזלן, שכן החוק מחייב את הלווה לשלם במטבע החדשה.
- ועיין בחושן המשפט סימן ע”ד – הרמ”א מביא דעה שאין אומרים כאן “דינא דמלכותא דינא”, אך להלכה נפסק שבכל עניין הנוגע להנהגת המדינה, דינא דמלכותא דינא[2].
[1] מכאן אנו למדים שההלכה לוקחת בחשבון גם את כוח הקניה של הכסף. ואף שאסור להצמיד הלוואה למדד המחירים לצרכן, כי אז הלווה יחזיר יותר כסף ממה שקיבל, איסור זה הוא מדרבנן בלבד, משום שכוח הקנייה נשאר זהה. ריבית מן התורה קיימת רק כאשר יש גם תוספת כסף, וגם עלייה בכוח הקנייה.
[2] כך פסק הש”ך (ס”ק ח).
קיצורי הלכות – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו (סימן קסה)
- אסור להצמיד הלוואה למדד המחירים לצרכן, ויש בזה איסור דרבנן. ריבית מן התורה קיימת רק כאשר יש גם תוספת בסכום הכסף, וגם עלייה בכוח הקנייה. [הערה 1]
הלכות ריבית
סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית
סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו
סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא
סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה
סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו
סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו
סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו
סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו
סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח
סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם
סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית
סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר
סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות
סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית
סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר
סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער
סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה
סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית
קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז
