0

הרבה פרטי דיני רבית - סימן קע"ג

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות ריבית

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה י”ט סעיפים

 

סימן זה דן באיסור ריבית מדרבנן במֶכֶר – כשמוכרים במחיר יקר יותר, בגלל שהקונה לא משלם מייד. נראה שזה “אגר נטר” – תשלום עבור דחיית הזמן. אין כאן ריבית מן התורה, כי מותר למכור סחורה בכל מחיר שרוצים. אך זה דומה לריבית, בגלל דחיית התשלום (המתנת המעות). ריבית ניתנת כתשלום עבור הזמן שהמלווה ממתין למעותיו, כך גם כאן, המחיר מתייקר בגלל זמן המתנת המעות, ועל כן אסרו חכמים. ועדיין כיוון שאין כאן הלוואה ממש, אלא מכירה, לא אסרו חכמים בכל המצבים. גבולות ההיתר והאיסור יתבארו בסימן זה.

 

סדר הסעיפים:

סעיפים א-ג; ו-יא; וסעיף יג: עיקר הדין – הפרשי מחירים בין תשלום מיידי לדחוי.

סעיפים ד-ה: מכירת חוב בפחות משוויו.

סעיף יב: הוספה במשכורת, מפאת דחיית התשלום.

סעיף יד וסעיף יח: שינוי מחירים כאשר המוצר נותר באחריות המוכר.

סעיפים טו-יז: מחירים שונים במקומות שונים לאותו מוצר.

סעיף יט: תשלום ביטוח.

 

 

סעיף א

א מכר לחבירו דבר ששוה עשרה זהובים בי”ב בשביל שממתין לו אסור (א) ב אפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות (ב) ולא היתה הסחורה נפסדת אצלו (ג) ג במה דברים אמורים בדבר שיש לו שער ידוע או דבר ששומתו ידוע כמו פלפל או שעוה (ד) אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני (ה) ד ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי מיד הרי הוא לך בעשרה זהובים ואם לזמן פלוני בי”ב (ו) ה ויש מי שאומר שאפילו אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוה ליה כמפרש ואסור (ז): הגה דבר הנמכר בעשרה ולפעמים כשבאים שרים לעיר נמכר בי”ב (ח) אם רגילות ברוב פעמים שבאים השרים לעיר מותר למכרו בי”ב (ט) (הגהות מרדכי פרק א”נ).

א משנה ב”מ דף סה, ב. ב שם בגמ’, וכדאמר רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא. ג כמימרא דרב נחמן דטרשא שרי וכפי’ התוס’ בדף סג, ב בד”ה דא”ל יהיבנא לך, וכ”כ הרא”ש שם בפסקיו, בשם ר”ת וה”ה בפ”ח מה”מ בשם הרשב”א ובעל המאור. ד כדא”ל רב נחמן לרמי בר חמא שם ושם במשנה דס”ה. ה טור.

 

  • בשביל שממתין לו אסור – זה העיקרון היסודי: כאשר תוספת המחיר נובעת מדחיית התשלום בלבד, הדבר נחשב “אגר נטר” ואסור מדרבנן, אף שלהלן יתבארו מצבים שונים של היתר, ה”יוצאים מן הכלל”.
  • עשיר ואינו צריך למעות – אפילו כשברור שאין למוכר צורך בכסף מיידי, עדיין אסור. שהרי תוספת המחיר נקבעת מחמת הדחייה, וזה דומה לריבית.
  • ולא היתה הסחורה נפסדת אצלו – אפילו אם הסחורה אינה מתקלקלת בזמן ההמתנה, ואין למוכר כל אינטרס לקבל תשלום מוקדם, עדיין אסור, שהרי ייקור המחיר נובע מדחיית התשלום בלבד, וזו ריבית מדרבנן.
  • ששומתו ידוע, כמו פלפל או שעוה – במוצר בעל מחיר שוק קבוע (פלפל או שעווה), ברור שהתוספת אינה נובעת משינוי ערך הסחורה אלא מהמתנת המעות, ולכן נראית כריבית.
  • מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני – במוצרים שאין להם מחיר קבוע (כגון טלית וכיוצא בה), אין ניכר שהתוספת נובעת מדחיית התשלום, ולכן מותר למכור ביוקר לזמן, ובלבד שלא יפרש המוכר שני מחירים. וכן בקרקע, כיוון שאין אונאה בקרקעות על כן היא נחשבת כדבר שאין שומתו ידועה.[1]
  • ואם לזמן פלוני בי”ב – כאשר המוכר מציג שני מחירים, זול למיידי ויקר לדחוי, ברור שהתוספת היא בעבור דחיית התשלום, ואסור.
  • הוה ליה כמפרש ואסור – לדעת ה”יש אומרים”, אף אם לא נאמרו שני מחירים בפירוש, ברור שתוספת חריגה סיבתה דחיית התשלום, ודינה כמפרש ואסור.
  • כשבאים שרים לעיר נמכר בי”ב – יש מוצרים שמחירם עולה באופן טבעי בזמנים מסוימים (כגון בעת ביקור שרים בעיר). במקרה זה, גם אם המוכר דורש י”ב, אין זה בהכרח מחמת דחיית התשלום, אלא מחמת תנודת מחיר טבעית.
  • מותר למכרו בי”ב – גם בזמן שאין שרים בעיר, וגם כאשר הקונה לא משלם מייד. תוספת המחיר אינה נראית כנובעת מדחיית התשלום, כי גם מחיר י”ב הוא אחד ממחירי השוק.

 

 

סעיף ב

ו היו לו פירות שאם ירצה למכרם בשוק וליקח דמיהם מיד מוכרם בי’ ואם תבע אותם הלוקח לקנותם ויתן המעות מיד יקנה אותם בי”ב הרי זה מותר (י).

ו לשון הרמב”ם בפ”ח מה”מ דין ד, וכתב ה”ה שנראה שהוציא זה מהירושלמי גבי כיתנא דרב חסדא, וכדעתו וכדעת הרי”ף דלא פסקו כרב נחמן דטרשא שרי.

 

  • הרי זה מותר – מדובר במוכר היודע שאם ימתין ללקוחות, ימכור לאט לאט במחיר 12, ואם ירצה כסף מיד וילך לשוק יקבל רק 10. הרי 12 הוא מחיר לגיטימי לסחורה הנמכרת בביתו. לכן אם קונה מוכן לרכוש מיידית את כל הסחורה ולשלם 12 לאחר זמן -מותר, שכן אין כאן תוספת הנראית כנובעת מדחיית התשלום אלא הפרש טבעי בין שני ערוצי מכירה.

 

 

סעיף ג

(יא) ז מכר לו סחורה בי”ב על מנת לפרעו לאחר זמן (יב), יכול לומר לו: תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה (יג). הגה: ודוקא שכבר נגמר המקח בי”ב וזכה בו הלוקח כבר (בית יוסף בשם נ”י ומרדכי) אבל קודם שנגמר המקח אם אמר לו תפרע לי עכשיו עשרה (יד) שוב אסור ליקח אחר זמן שנים עשר (טו) (פי’ דברי נ”י הנזכר לדעת ב”י), אם לא ירצה הלוקח ליתן עכשיו.

ז תוספתא כתבוה הרי”ף והרא”ש שם.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה אינו דן בתוספת מחיר אלא בהנחה תמורת תשלום מיידי, ובסימן קעה יש הרחבה בדינים אלה.
  • על מנת לפרעו לאחר זמן – י”ב הוא מחיר הסחורה גם אם משלם עכשיו, אבל סיכמו ביניהם שישלם מאוחר יותר.
  • ולא אקח ממך אלא עשרה – מותר להוזיל כדי לקבל כסף מייד. ואין כאן שום חשש ריבית כלל.
  • אמר לו תפרע לי עכשיו עשרה – וממילא קבעו ביניהם שערך הסחורה הוא 10.
  • אסור ליקח אחר זמן שנים עשר – שהרי זה ממש כאומר עכשיו 10, לאחר זמן 12. ואין זה נראה כהוזלה ממחיר השוק, אלא כתוספת מחמת דחיית התשלום.

 

 

סעיף ד

ח מי שיש לו שטר חוב על חבירו, או מלוה על פה, מותר למכרם לאחר בפחות (טז), ואפילו לא הגיע זמן הפרעון, ואין בו משום רבית (יז) (בעל התרומות). ט ובלבד שיהא אחריות השטר והמלוה על הלוקח, כגון אם יֵעני הלֹוֶה שלא יהיה לו ממה לפרוע, שלא יחזור על י המוכר (יח). אבל אחריות שבא מחמת המוכר, כגון שנמצא פרוע או שֶׁטְּרָפוֹ בעל חוב מוקדם, אין צריך שיהיה על הלוקח (יט). יא ואם יש ביד המוכר משכון של הלוה (כ), מותר למכרו ללוקח. וכן מותר שיבטיחנו הלוה בערבות או במשכון (כא). יב ואם עבר וקבל עליו המוכר אחריות (כב), תנאו קיים (כג). ואם אינו יכול לקבל חובו, מחזיר לו מעותיו (כד). ואם יש בו ריוח, יהיה למוכר (כה). יג וכשם שיכול למכרו לאחר בפחות, כך יכול למכרו ללוה בעצמו (כו). הגה: (כז) אסור לאדם לומר לחבירו: הא לך עשרה דינרין ופטרני ממה שאני חייב י”ב דינרין לפלוני (כח), אף על גב דאפשר שיפטור עצמו בעשרה דינרין (כט). ודוקא שחייב י”ב דינרין (ל), אבל אם אינו חייב אלא שהמלך יטיל עליו אומנות עם שאר בני מדינתו בעד י”ב דינרין (לא), אם אומר: שקול עלי לאומנות, אסור (לב). אבל אם אומר: מלטני מן האומנות (לג), מותר, דלמא יפייס אותו בפחות (לד) (תשובת הרשב”א סימן תרפ”ו).

ח ירושלמי וכתבוהו הרי”ף והרא”ש שם והרמב”ם בפ”ה מה”מ. ט טור וכ”כ ה”ה שם ושכ”כ הרמב”ן בתשובה וש”פ שלא יהא קרוב לשכר ורחוק להפסד. י שם וכ”כ הרשב”א בתשובה. יא ב”י מדברי הטור ח”מ שכתב בסי’ ס”ו סכ”ט אצל מ”ש בשם בה”ת המוכר שטר משכונות. יב כ”כ בה”ת בחלק ג’ דלא גרע משטר שיש בו רבית דגובה את הקרן. יג טור.

 

  • מותר למכרם לאחר בפחות – כאשר ראובן חייב לשמעון 1000, מותר לשמעון למכור ללוי את החוב בזול, למשל ב־600. ההנחה נובעת מהסיכון שלוי לוקח על עצמו: לוי מקווה שראובן ישלם את מלוא החוב וירוויח 400. במקרה שראובן לא ישלם, יפסיד לוי את כל כספו.

העברת בעלות על “חוב על פה” נעשית באופנים שהוסברו בשולחן ערוך חושן משפט.[2]

  • ואין בו משום רבית – אף שלוי שילם 600 וגובה מראובן 1000, אין כאן ריבית, שכן ראובן לא לווה מלוי כלל. הגבייה נחשבת רווח מסחרי על רכישת “נכס פיננסי”, לא ריבית על הלוואה.
  • שלא יחזור על המוכר – זהו יסוד ההיתר: שמעון מסולק לגמרי מן החוב, וכל סיכון אי-הפירעון חל על לוי בלבד. אם ראובן יהפוך לעני ולא יוכל לשלם, ההפסד הוא של לוי.
  • אין צריך שיהיה על הלוקח – אם מכר שמעון חוב שכבר נפרע, הוא הטעה את לוי, וברור שחייב המוכר להחזיר את כספו של לוי. אחריות זו, אין הלוקח צריך ליטול על עצמו.
  • משכון של הלוה – קיומו של משכון מבטיח את פירעון החוב, ומפחית את סיכון לוי, ולכן ישלם מחיר גבוה יותר ברכישת החוב.
  • שיבטיחנו הלוה בערבות או במשכון – ראובן הלוֹוֶה מביא משכון או עָרֵב לשמעון, ובמכירת החוב מוסר שמעון ביטחונות אלה ללוי. הסיכון קטן מאד ומחיר הקנייה יהיה קרוב לערך החוב המלא – וזה מותר, שכן לוי אינו נחשב מלווה.
  • עבר וקבל עליו המוכר אחריות – ואסור, שכן הדבר הופך את המכירה לכעין הלוואה. לדוגמה: ראובן חייב לשמעון 1000, ושמעון מוכר ללוי את החוב ב-800 עם קבלת אחריות שאם ראובן לא יפרע את חובו, ישלם שמעון ללוי 1000. כעת נראה כאילו שמעון לווה מלוי 800, וכשראובן לא יפרע ללוי שמעון מחזיר 1000 ללוי, נמצא ששמעון מחזיר 1000 תמורת 800.
  • תנאו קיים – אף שאסור להתנות, ההתחייבות של המוכר קיימת. ואם ראובן לא ישלם את החוב, חייב הוא לפצות את לוי, אבל ללא ריבית, כפי שיבואר.
  • מחזיר לו מעותיו – אם קיבל שמעון אחריות ולא פרע ראובן, חייב שמעון להחזיר ללווי את שמונה המאות ששילם, ולא את האלף של החוב.
  • יהיה למוכר – אם פרע ראובן את חובו, אסור שלוי יזכה בהפרש. לפיכך אם קנה לוי ב-800 וראובן פרע 1000, חייב לוי להחזיר לשמעון את ה-200, שאם לא כן יש כאן ריבית.
  • יכול למכרו ללוה בעצמו – ראובן לווה 1000 משמעון, ושמעון זקוק לכסף לאלתר. מותר לשמעון למכור לראובן את חובו בזול, למשל ב-800, ונמצא שראובן שלווה 1000 החזיר רק 800. ואין כאן ריבית, שהרי ריבית עניינה להחזיר יותר מן הקרן.
  • הגה – כאן מדובר במצב הפוך: בתחילת הסעיף לוי קנה את החוב משמעון המלווה; כאן ראובן הלוֹוֶה הוא הנותן מעות ללוי, כדי שלוי יפרע עבורו חוב בעתיד.
  • י”ב דינרין לפלוני – ראובן חייב 12 לשמעון, ולוי זקוק לכסף לאלתר. ראובן נותן ללוי 10 כדי שישלם לשמעון בבוא העת את ה-12. הרי זו הלוואת 10 עם פירעון 12, וזו ריבית מן התורה. אלא שהתשלום עובר דרך לוי.
  • שיפטור עצמו בעשרה דינרין – אסור, אף אם יתכן שלוי ירכך את שמעון וישלם רק 10, שכן הדבר אינו ודאי, ודרך העולם שישלם 12 ויש כאן ריבית.
  • שחייב י”ב דינרין – מפני שלוה ממנו.
  • שאר בני מדינתו בעד י”ב דינרין – מקרה דומה: ראובן אינו חייב כסף לאיש, אך הוטל עליו לבצע עבודת מלך ששוויה 12, וביכולתו לפטור עצמו בתשלום 12 למלך.
  • שקול עלי לאומנות, אסור – אם אמר ראובן ללוי: “קח 10 עכשיו ושלם בשמי 12 למלך בבוא העת” – אסור, שכן נראה כהלוואת 10 ללוי, ולוי מחזיר 12 באמצעות תשלום למלך.
  • מלטני מן האומנות – ראובן נותן ללוי 10 כדי שיפעל לשחררו מן המס. מותר – שכן לוי אינו לווה כלום אלא מקבל שכר על פעולתו, כפועל שכיר.
  • דלמא יפייס אותו בפחות – אם יצליח לוי לשכנע את המלך לקבל פחות מ-10, ירוויח. אם ישלם 12, הפסיד 2 מכיסו. ומותר, שכן אין כאן הלוואה אלא שכר על פעולה שתוצאתה אינה ידועה – פעמים ירוויח, ופעמים יפסיד.

 

 

סעיף ה

(לה) יד אם הקהל צריכים מעות, ימכרו עזר היין או הבשר לשנים או שלשה מיחידי הקהל לפרוע הסך לזמנים ידועים (לו), והקונים יתחייבו לקהל בשטר (לז), ואחר כך ימכרו הקהל החוב ההוא למי שיתן להם המעות מיד (לח).

יד ריב”ש ופי’ עזר הכנסת הקהל מן מוכרי יין ומוכרי בשר.

 

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך את הקודם, שבו למדנו שמותר למכור שטר חוב בפחות מערכו. רקע להבנת הסעיף: בזמנם היו קהילות היהודים מטילות מס ומעניקות זיכיונות בלעדיים (“מונופול”) למכירת בשר ויין (המכונים “עזר היין והבשר”). הזכיינים לא שילמו לקהל את מלוא הסכום מיד, אלא התחייבו לשלמו מתוך רווחי העסק במועדים קצובים, ולכן נכתבה התחייבותם בשטר חוב מסודר. על פי זה, נבין את הסעיף.
  • לפרוע הסך לזמנים ידועים – הקהל מוכר את זכות המכירה הבלעדית לשניים-שלושה אנשים. מאחר שאין לזכיינים הון נזיל לשלם מראש, הם מתחייבים לשלם לקהל בזמנים מוסכמים לאורך תקופת הזיכיון.
  • והקונים יתחייבו לקהל בשטר – התחייבות זו נכתבת בשטר חוב לטובת הקהל, כדי לאפשר את מכירתו לאחרים.
  • למי שיתן להם המעות מיד – כיוון שהקהילה זקוקה לעיתים לכסף מיידי, הייתה מוכרת את שטר החוב לעשיר בסכום נמוך יותר. למשל: אם הזכיינים התחייבו ל-10,000, יכול העשיר לקנות את השטר ב-8,000 ולהרוויח 2,000 עם הגבייה. וכל ההיתר מבוסס על תנאי יסודי: האחריות על גביית החוב מוטלת על הקונה, ולא על הקהילה. אם הזכיינים לא ישלמו – העשיר מפסיד ואינו יכול לדרוש 8,000 מהקהל.

 

 

סעיף ו

(לט) טו היו חמריו (מ) ופועליו תובעים אותו בשוק (מא), ואמר לשולחני: תן לי דינר טבוע (מב) (פירוש, דינר שיש עליו צורה ויוצא בהוצאה) לפרעם ואתן לך יותר משויו מעות שאינם טז טבועות שיש לי בבית מותר (מג). והוא שיש לו כל דמי הדינר (מד). הגה: ולי נראה מדברי האשיר”י והתוספות דאין צריך שיהיה כל דמי הדינר בידו, אלא אפילו מעט מהם, כמו בהלואת סאה בסאה דלעיל סי’ קס”ב, וכן הוא בקצת ספרי הטור, והוא הנכון לדעתי (מה). וכל זה לא שרי אלא דינר במעות, דהוי דרך מקח וממכר, אבל מעות במעות דהוי בהלואה, אפילו יש לו הכל, אסור (מו) (טור וב”י בשם תוספות וריב”ש).

טו ברייתא שם דף מו וכשינויא דרב אשי שם. טז תלמידי הרשב”א בשם הרמב”ן וכפי’ רש”י שם וה”ל בפירות וכיון דיש לו מותר.

 

  • הקדמה לסעיף – יש להסביר את המושגים “מעות טבועות” ו”שאינן טבועות”: “מעות טבועות” – מטבעות רשמיות שהשלטון טבע עליהן צורת תמונה או סמל, המקנה להן ערך נקוב, כמטבעות ימינו, וניתן לרכוש בהן מוצרים בשוק. “מעות שאינן טבועות” – פיסות מתכת יקרה שערכן הוא משקלן בלבד; כיוון שאין עליהן הטבעה רשמית, דינן כפירות, ונחשבות כ”סחורה” בלבד ולא כסף.
  • היו חמריו – ה”חמר” הוא המוביל והסבָּל של ימינו, המוליך סחורה על גבי חמורו.
  • תובעים אותו בשוק – החמרים והפועלים עבדו אצל בעל הבית, אך אין בידו מזומנים לשלם שכרם, ולכן הוא פונה לשולחני (חלפן) ומבקש ממנו כסף מזומן.
  • תן לי דינר טבוע – “דינר טבוע” הוא “מעות טבועות”. כלומר: תן לי כסף מזומן לשלם לפועליי, ולאחר זמן אחזיר לך בתמורה ערך גבוה יותר.
  • מותר – ובלבד שיחזיר מעות שאינן טבועות, שהן “סחורה”. כי רק אז אין זו הלוואת כסף המוחזרת ביותר מערכה, אלא מכירת סחורה בזול (כלומר: כיוון שמחזיר מין אחר, דינו כמקח ולא כהלוואה).
  • שיש לו כל דמי הדינר – לדעת המחבר, צריך שיהיה לו כל מה שהוא מוכר. כי ההיתר קיים רק אם יש לבעל הבית את כל שווי הדינר במעות שאינן טבועות. אם אין לו – הרי זו הלוואה ולא מכירה, כי אינו יכול למכור מה שאין לו.[3]
  • והוא הנכון לדעתי – לדעת הרמ”א די שיהיו לו מקצת, כדין “יש לו” בסאה בסאה. כי אם יש לו חלק מהמעות שאינן טבועות, הן נחשבות “סחורה”. ומעיקר הדין, אם יצא השער, מותר למכור סחורה אפילו אם אין לו את כולה,[4] כי יש למכירה על מה לחול, ואת השאר ישלים בהמשך. בזה חולק הרמ”א על המחבר. ואף שצריך להחמיר במעות שאינן טבועות, בגלל הדמיון לכסף, די להחמיר באין לו כלום.
  • אפילו יש לו הכל, אסור – המחבר מסכים לזה: במקרה שיש לבעל הבית מעות טבועות, אין זו מכירה כלל, כי כסף אינו נמכר תמורת כסף, אלא נלווה בכסף. ואם מחזיר יותר, זו ריבית מן התורה.[5]

 

 

סעיף ז

יז אם קונה דבר ששוה י”ב (מז) בעשרה בשביל שמקדים המעות (מח), אם ישנם ברשות מוכר אלא שאינו מצוי לו עד שיבא בנו או עד שימצא המפתח, מותר (מט). ואם אינם ברשותו, אסור (נ) יח אפילו יש לו מאותו דבר הקפה ביד אחרים (נא). הגה: ונאמן המוכר לומר שיש לו (נב) (הגהות מרדכי ריש איזהו נשך). וכל זה לא שרי אלא בסתם, אבל אם מפרש לומר: אם תתן לי עכשיו אתן לך בעשרה, ואם לאחר זמן בי”ב, אסור (נג) (טור בשם הר”ר ישעיה). וכל זה בדבר ששומתו ידוע, אבל אם אין שומתו (*) ידוע (נד), אפילו אין לו שרי (נה) (ב”י בשם תוספות ורא”ש). ובלבד בסתם, אבל לא במפרש (שם) (נו).

יז מימרא דרב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וכו’ שם דף סג, ב. יח שם בגמרא כיון דמחוסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי. (*) בתוס’ פירשו כגון פרה וטלית, ונלענ”ד דהטעם דכיון דנותן לו סתם אפרה וטלית ואין שומתן ידוע לא בשעה שמקבל המעות ולא בשעה שמחזירם ולא שייך בהם לומר יצא השער, לא גזרו בזה חכמים, דלא מחזי כרבית, כיון שיכול ליתן לו איזה פרה שירצה, שתהיה פחותה בשווי הדמים וכן בטלית.

 

  • קונה דבר ששוה י”ב – שערכו ידוע.
  • בשביל שמקדים המעות – הקונה משלם מראש, לפני קבלת הסחורה.
  • מותר – אם הסחורה קיימת ברשות המוכר (כגון: בבית או במחסן נעול, והמפתח אבד) מותר להעניק לקונה הנחה עבור הקדמת התשלום. אין כאן הלוואה ופירעון ריבית, אלא הוזלה מסחרית של המקח.[6]
  • ואם אינם ברשותו, אסור – אם הסחורה כלל לא בחזקת המוכר, נראה הדבר שעכשיו הוא לווה כסף, כדי להחזיר סחורה בשווי גבוה יותר. אמנם האיסור הוא מדרבנן, כי הרווח נובע ממכירה ולא מהלוואה ממש.
  • הקפה ביד אחרים – אפילו שאחרים חייבים לו סחורה, הרי כל עוד אינה מצויה בחזקתו, נדרשת גבייה, והסחורה אינה נחשבת “ברשותו”. לכן אסור למוכרה בזול עבור הקדמת מעות, כי זה נראה כריבית.
  • ונאמן המוכר לומר שיש לו – מאחר שכל האיסור כאן מדרבנן, סומכים על דברי המוכר המצהיר שהסחורה מצויה ברשותו, ואין צורך בעדות.
  • אסור – כי זה נראה כריבית. אבל לדעת המחבר, מותר.
  • אבל אם אין שומתו ידוע – סחורה שאין לה מחיר שוק מקובל, לא כעת ולא בעתיד.[7]
  • אפילו אין לו, שרי – בסחורה שאין לה שום מחיר קבוע, רשאי המוכר לקבוע כל מחיר שירצה, אפילו זול ממש, גם אם אינה בחזקתו כלל.
  • ובלבד בסתם, אבל לא במפרש – גם כאן, ההיתר הוא רק כשלא מפרשים שני מחירים – לתשלום מיידי ולאשראי – כי אמירה כזו נראית כתשלום עבור הזמן.

 

 

סעיף ח

יט המקדים לבעל הגִנה מעות דמי עשר דלועים אלו (נז) שיתנם לו כשיהיו בני אמה (נח) בזוז (נט), אף על פי שעתה בני זרת (ס) בזוז, מותר (סא) (הואיל וממילא קא רבו וגם כבר גדלו קצת (סב)) (*).

יט מימרא דרב וכלישנא בתרא שם דף סד, א הסכמת הפוסקים. (*) שם בגמ’.

 

  • עשר דלועים אלו – הקונה מצביע על דלועים ספציפיים הקיימים בגינה (“אלו”).
  • שיתנם לו כשיהיו בני אמה – שיעור אמה הוא כ-56 ס”מ. הקונה יקבל את הדלועים הספציפיים הללו, לאחר שיגדלו לאורך זה.
  • בזוז – כאשר יגיעו הדלועים לאורך אמה, הם שווים יותר. המחיר המוסכם – זוז לעשרה דלועים – נמוך משמעותית ממחיר השוק העתידי של דלועים גדולים, השווים לרוב שני זוזים.
  • אף על פי שעתה בני זרת – “זרת” היא חצי אמה (כ-28 ס”מ) – מצב הדלועים בשעת התשלום, כשהם עדיין קטנים וערכם נמוך.
  • מותר – אין כאן ריבית, שכן ההוזלה אינה “שכר המתנה” אלא הנחה על מוצר הקיים ברשות המוכר, כמבואר לעיל בסעיף ז.
  • הואיל ו’ממילא קא רבו’, וגם כבר גדלו קצת – זהו יסוד ההיתר: הדלועים כבר קיימים בשדה, וגדילתם קורה “מאליה” מכוח הקרקע. הקונה רכש דלועים ספציפיים כשהיו קטנים, וכל שבחם לאחר מכן גדל ברשותו, ואינו נחשב ריבית הניתנת לו מחמת המתנת המעות. הואיל וכך, גם אם שווים יותר בעת המסירה, אלו הדלועים שרכש.

 

 

סעיף ט

כ ההולך לחלוב עזיו, לגזוז רחליו, לרדות כוורתו (סג) ואמר לחבירו: מה שעיזי חולבות, מה שרחלי גוזזות, מה שכוורתי רודה מָכוּר לך המדה (סד), בכך וכך (סה), ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות, אסור (סו). אבל אם אמר לו: כל מה שעזי חולבות ורחלותי גוזזות וכוורתי רודה, הן רב הן מעט, מכור לך בכך וכך, מותר, שהוא קרוב להפסד כמו לשכר (סז).

כ ברייתא שם.

 

  • לרדות כוורתו – אין הכוונה שהוא הולך לעשות זאת ממש עכשיו, אלא בימים או בשבועות הבאים: לחלוב את העיזים, לגזוז את הצמר מן הרחלים ולרדות את הדבש מן הכוורת.
  • מָכוּר לך המדה – המחיר נקבע לפי כמות: כגון זוז עבור כל ליטר חלב, או כל משקל מסוים של צמר או דבש.
  • בכך וכך – המחיר נמוך מהמחיר העתידי, משום שהקונה משלם מראש, והסחורה תימסר רק לאחר זמן.
  • אסור – המחיר נקבע לפי מידה ידועה (של חלב, צמר או דבש) והשער בשוק ידוע. נמצא שהמוכר מקבל כסף עכשיו ונותן בעתיד סחורה ששווה יותר. וכפי שראינו בסעיף א, נראה הדבר כשכר עבור המתנת הכסף, ואסור.[8]
  • שהוא קרוב להפסד כמו לשכר – כאשר מוכר את כל התפוקה במחיר קבוע, בין שתהיה רבה ובין שתהיה מועטה, יש סיכון שווה לשני הצדדים. מאחר שאין וודאות שהקדמת המעות מוזילה את המחיר, אין כאן ריבית.

לכך כיוון המחבר באומרו שדבר זה “קרוב להפסד כמו לשכר”. כלומר, הסיכויים לשלם ביוקר שווים לסיכויים לשלם בזול. ולכן אין זו ריבית, אלא עסקה מסחרית רגילה.

 

 

סעיף י

כא אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל, (*) מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר, נמצאת התוספת בשביל ההקפה (סח). (ולא דמי לדלועין דלעיל דשרי, דאין דרך למכור פירות פרדס כך (סט)) (המ”מ פ”ט מה”מ ונ”י פא”נ) כב אבל מותר לקנות עגל בזול, ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל, שאם ימות או יכחיש הוא ברשות לוקח, והמיתה דָבָר מצוי תמיד (ע).

כא ל’ הרמב”ם בפ”ח מהלכות מלוה דין ה, ממימרא שם דף עג, א ופסק כרב דידוע דהלכה כרב באיסורי. (*) נלע”ד שהוא כתירוץ הראשון שבתוס’ אהא דמה שעיזי חולבות מכור לך מותר, כמבואר בסעיף דלעיל דהתם אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים. כב שם ומודי רב וכו’ וכפירוש התוספות בשם ר”ת.

 

  • נמצאת התוספת בשביל ההקפה – בקניית פירות הפרדס לפני הבשלתם, הפער במחיר גדול והסיכון קטן – שכן פירות בדרך כלל מבשילים, וכיליון כל היבול (על ידי ברד וכדומה) אינו שכיח. אם כן נראה שההוזלה אינה הנחה מסחרית אלא תשלום על הזמן: הקונה מקדים מעות, ולאחר זמן יחזיר המוכר סחורה השווה יותר, ואסור.

אין זה דומה לסעיף הקודם, בו הותרה רכישה מראש של חלב או דבש, כי שם הכמות אינה ידועה, והקונה לוקח על עצמו סיכון, אולי ירוויח אולי יפסיד.

  • דאין דרך למכור פירות פרדס כך – המגיה מבאר כי יש חילוק בין דין זה לבין דין הדלועים שנתבאר לעיל: בדלועים מצוי למוכרם כשהם קטנים, ולכן ההוזלה אינה נראית כשכר המתנה. בפירות הפרדס לעומת זאת אין דרך למוכרם לפני גמר הבשלתם, ולכן אסור.

בראשונים מבואר טעם נוסף: דלועים קטנים ראויים לאכילה, ונחשבים דבר קיים הנמכר במחיר מוזל. אבל פירות הפרדס בתחילת גדילתם אין להם שימוש של ממש, ונמצא שרוכש עכשיו בזול דבר שטרם נשלם, כדי לקבל בעתיד סחורה בשֵלה ויקרה.

  • והמיתה דָבָר מצוי תמיד – טעם ההיתר: אם העגל ימות או ייחלש, ההפסד שלו. מאחר שמיתת בעלי חיים היא דבר מצוי, אין וודאות שהקדמת המעות מוזילה את המחיר, ולכן הדבר נחשב עסקה שיש בה סיכון ורווח כאחד – ולא ריבית.

 

 

סעיף יא

כג המקדים מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו, שהם ביוקר והוא קונה אותם בזול עד שֶׁיִּיבְשׁוּ וְיִכָּרְתוּ, אסור (עא). אלא אם כן הפך בהם כשהם מחוברים, שנמצא כקונה אילן לזמורותיו (עב).

כג שם מימרא דשמואל להנהו דשבשי שבשא וכו’, וכפירוש התוס’ בשם ר”ת.

 

  • אסור – בכרם נהוג לזמור ענפים אחת בשנה. לפני זמן הזמירה הם קטנים וערכם נמוך; לאחריה הם גדולים ושווים יותר. כאשר הקונה מקדים מעות וקונה בזול כדי לקבלם בעתיד, כשהם שווים יותר, ברור שההוזלה היא שכר המתנת המעות. דומה הדבר למי שמלווה סכום מסוים, ואחר זמן מקבל שריגים שערכם גבוה מכספו. הואיל וזו הלוואה במסווה, יש כאן חשש ריבית.
  • שנמצא כקונה אילן לזמורותיו – אם הקונה עובד בכרם (“הפך בהם”) כשהשריגים עדיין קטנים, נחשב כאילו קנה כבר את האילן לצורך זמורותיו. כל הגדילה שלאחר מכן היא שבח הגדל בתוך שלו, ולא תוספת מחמת המתנת המעות, לכן אין זו ריבית.

 

 

סעיף יב

(עג) כד שומרי השדות שבעלי השדות חייבים ליתן להם שכירותם מיד אחר הקציר, אסור להוסיף להם בשכר כדי שימתינו אחר דישה ומירוח (עד) (פירוש טהרת התבואה מן הקש ועשותה כרים שוין פני הכרי בלוח), (*) אלא אם כן יסייע לָדוּשׁ וּלְהָבֵר (עה).

כד גם זה שם דף ע”ג ע”א מימרא דרבא להנהו דמנטרי באגי וכו’. (*) כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אם מוסיף להם בשכר אין כאן שכר המתנה אלא אוזיל מוזיל לגבייהו.

 

  • הקדמה לסעיף – שומרי השדות עבדו משעת הזריעה ועד הקציר, ושכרם היה מתקבל מיד לאחריו. לעיתים לא היה לבעלים כסף לשלם בזמן, ולכן ביקשו מהשומרים להמתין עד לאחר הדישה והמירוח – שאז יש כסף זמין – ובתמורה הציעו תוספת שכר. לכאורה יש כאן שכר עבור ההמתנה. בסעיף זה יתבאר כיצד ניתן להתיר.
  • שימתינו אחר דישה ומירוח – אסור לתת תוספת שכר רק בגלל ההמתנה, כי נראה הדבר כאילו הפועלים הלוו לבעל השדה את שכרם, והוא מחזיר להם לאחר זמן סכום גדול יותר. כיוון שלא מדובר בהלוואה ממש אלא במשכורת דחויה, אין זה איסור מן התורה אלא מדרבנן.
  • יסייע לָדוּשׁ וּלְהָבֵר – לָדוּשׁ: להפריד גרעינים מקליפתם. לְהָבֵר: לנקות תבואה מפסולת (כגון מוץ ותבן).

כלומר, אם יסייעו השומרים אפילו מעט בעבודות שאחר הקציר, נמצא שלא הסתיימה עבודתם בעת הקציר, אלא אחר כל העבודות. ורק בגמר עבודתם, שולמה משכורתם. תוספת השכר נחשבת איפה כמשכורת עבור התקופה כולה, ולא כשכר המתנה, לכן מותר.

 

 

סעיף יג

(עו) כה מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר (עז) על מנת שיתן לו יין טוב בניסן (עח). כו וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין (עט), ולהתנות עם המוכר שאם יוזיל או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח (פ) ואם יחמיץ יהיה ברשות המוכר (פא). אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול (פב), אסור, כז אפילו מושכו לרשותו (פג).

כה שם ע”ב כדאמר רב אשי לרבא מברניש וכו’ דמעיקרא דחמרא חמרא וכו’ ומה דאיתא התם טבת לאו דווקא ה”ה ניסן, וכמ”ש התוס’ בדף סד בד”ה אי תקפה וכו’. כו מימרא דאביי שם דף סד, א. כז כתירוץ הראשון שבתוס’ שם.

 

  • הקדמה לסעיף – יש מצבים שבהם הקונה מקדים מעות לסחורה שתימסר בעתיד. הדבר מותר בהתקיים אחד משני התנאים: א) “יצא השער”, כלומר, יש לסחורה מחיר שוק ידוע. ב) הסחורה כבר ביד המוכר. בשני המקרים, שינויי המחיר, הן עלייה והן ירידה, חלים על הקונה.

בגלל שהקונה נחשב בעל הסחורה, הוא גם נושא בסיכונים הנוגעים לה, כגון קלקול הסחורה. במקרה שהסחורה מצויה ביד המוכר אך טרם יצא השער, המוכר לא צריך לתת סחורה אחרת כאשר הקודמת התקלקלה. 

בסעיף זה יתבאר, שביין יש צדדים מיוחדים שלפעמים אפילו כשהמוכר מקבל אחריות מסוימת, עדיין מותר.

  • מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר – עונת הבציר היא בדרך כלל בסוף הקיץ (אלול-תשרי). בעונה זו, היין בתחילת הכנתו, ואיכותו אינה שלמה, על כן ערכו נמוך. בניסן, לאחר תקופת התיישנות, ערכו גבוה. למרות זאת, מותר לקונה לשלם עכשיו מחיר נמוך ולקבל בניסן יין טוב, אף שאינו נושא באחריות החמצתו.
  • שיתן לו יין טוב בניסן – אף שהקונה לא לוקח אחריות על ההחמצה ולכאורה לא רכש את הסחורה, עדיין מותר. כי החימוץ הוא קלקול שהיה קיים מתחילה, ולכן אינו נחשב הפסד חדש, ואינו בכלל המקח – לכן חייב המוכר לתת לו יין טוב אחר. ואף שבהמשך יתייקר מחיר היין, הוא הרי קיים כבר, והשבח העתידי אינו ריבית.
  • חבית ידוע של יין – גם בחבית מסוימת ומזוהה מותר להקדים מעות. מחדש המחבר שגם אם המוכר מתחייב להחליף חבית מסוימת, וזו החמיצה, עדיין מותר, מן הטעם הנזכר – החימוץ הוא קלקול שהיה קיים מתחילה, והקונה לא רכש יין זה.
  • יהיה ברשות הלוקח – אם מחיר היין יתייקר, הקונה ירוויח. אם ירד, הקונה יישא בהפסד. הרי היין נחשב שלו מעכשיו, ושינויי המחיר אינם “שכר המתנה”.
  • ואם יחמיץ יהיה ברשות המוכר – גם תנאי זה מותר, כי החמצת יין אינה “סיכון מסחרי רגיל”, אלא סימן לפגם שהיה בו מתחילה. חבית פגומה אינה בכלל המקח, ועל המוכר להעמיד חבית אחרת.
  • אחריות הזול – יסוד ההיתר הוא שהסחורה נחשבת כבר של הקונה, ולכן שינויי המחיר חלים עליו לשני הכיוונים, הן לזול הן ליוקר. אם הקונה אינו מקבל עליו את אחריות ההוזלה, מתברר שלא קנה באמת, אלא הלווה כסף, ומצפה לקבל סחורה יקרה יותר כפירעון, וזה דומה לריבית.
  • אפילו מושכו לרשותו – אף אם משך הקונה את החבית לרשותו, אין זה מועיל. המשיכה נחשבת קניין מדומה, כי אם יוזל היין, לא יישא בהפסד. זה נראה כהלוואה עם תוספת, ואסור.

 

 

סעיף יד

(פד) כח חבית של יין שהיא שוה עתה דינר (פה), ומכרה לו בשתים עד הקיץ (פו) על מנת שאם תארע בה תקלה הרי היא ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח, הרי זה מותר (פז), שאם אבדה או נשברה אינו משלם כלום (פח), ואם לא מצא למכרה ולהרויח בה, הוה ליה להחזירה לבעלים (פט). וכן (צ) אם מכרה לו בשתים (צא) ואמר ליה: הַיֶּתֶר על שתים יהיה בשביל שאתה מטפל למכרה (צב) ואם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזירה לי (צג), הרי זה מותר, אף על פי שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות לוקח (צד). הגה: וכל זה כשקצץ קצבה לדמי החבית שמוכר (צה), אבל אם מוכר לו בלא קצבה, כגון שמכר לו שבע חביות (צו) ואמר לו: תשלם לי כל החביות כמו שיהיה השער בעת שתקח כל חביות (צז), שרי, אף על גב דעכשיו אינו שוה כל כך (צח) (הגהות מרדכי בשם רב האי וכן משמע מתשובת הרי”ף שהביא הב”י).

כח טור בשם הרמב”ם בפ”ח מה”מ, וכתב ה”ה שם אולי זה ביאור לטרשא דרב חמא שם בגמרא דף סה, א.

 

  • הקדמה לסעיף – בסעיף זה מדובר באדם המוסר לחברו חבית יין למכירה מאוחרת במקום שבו היין יקר.

לכאורה, תחילת הסעיף וסופו סותרים, וכבר הוצעו יישובים רבים – ראה בהערה אחד מהם. אמנם דרכנו ללכת בעקבות המחבר, ולפרש את השולחן ערוך כפשוטו. לכן הסברנו על פי הבית יוסף, שהעתיק את הסעיף ככתבו, מלשון הרמב”ם. ואף שהעיר על הקושי – לא תירץ, אלא העתיק מילה במילה. ונראה שהבין שאין כאן סתירה: החלק השני אינו חולק על הראשון אלא מרחיב את ההיתר על אותו עיקרון. על פי זה הסברנו את הסעיף.

  • שהיא שוה עתה דינר – זהו ערך החבית במקומה הנוכחי; אך אין זה המחיר שסוכם, ומלבד זאת, הקונה לא ישלם מייד, וגם מרוויח שיכול להשתמש בכספו עד שעת התשלום.
  • ומכרה לו בשתים עד הקיץ – הוסכם שהלוקח ישלם מחיר כפול – לא כעת אלא בקיץ, לפי ערכה הגבוה במקום המכירה.
  • הרי זה מותר – אף שנראה כאילו הלוקח מקבל סחורה בזול ומשלם לאחר זמן ביוקר, אין בכך איסור, מן הטעם שיבאר המחבר.
  • שאם אבדה או נשברה אינו משלם כלום – הסחורה עדיין בבעלות המוכר, כי אין כאן מכר כלל עד לשעה שהלוקח ימכור בפועל. רק אז ישלם שני דינרים, שהוא ערכה בזמן ובמקום המכירה. כל רווח מעבר לכך – שלו.
  • הוה ליה להחזירה לבעלים – אם לא הצליח למכור ברווח – מחזיר את החבית, ואינו חייב כלום. מכאן ברור שלא קיבל בעלות בעת קבלתה, ולכן אין כאן ריבית: המוכר מקבל את ערך החבית כשוויה בעת המכירה, ולא שכר עבור המתנת מעות.
  • וכן – כעת מרחיב המחבר את ההיתר למקרה נוסף (אף שיש בו צד חידוש נוסף ביחס למקרה הראשון): במקרה השני, הסחורה מצויה תחת אחריות הקונה כל הזמן. וזה נראה שכבר קנה עכשיו, אבל אינו משלם, שזה כעין הלוואה, וישלם מאוחר יותר כפול.
  • אם מכרה לו בשתים – כבתחילת הסעיף, הלוקח ישלם שני דינרים כשימכור את החבית במקום שמחירה גבוה.
  • בשביל שאתה מטפל למכרה – המוכר מבהיר שהסכום הנוסף מעבר לשני דינר הוא שכר עבור טרחת הלוקח, שטורח להביא את הסחורה למקום היקר, כדי שהמוכר יקבל שני דינרים. הקונה מסכים בגלל שמצפה למכור ביותר משני דינרים, ויתרת הרווח תהיה שלו.
  • החזירה לי – אם לא הצליח למכור כמצופה, הוא רשאי להחזיר את החבית ללא תשלום. וזאת הסיבה שלא נחשב שהקונה רכש את הסחורה עכשיו, אלא רק לכשימכור אותה בפועל.
  • תהיה ברשות לוקח – אף שבתחילת הסעיף הובא מקרה שבו ההפסד על המוכר, כאן מחדש המחבר שגם אם האחריות על הקונה, ומשמע אם כן שהסחורה כבר קנויה לו, ורק דחה את התשלום, ועל כן ייתן כפול למוכר, הרי זה מותר כמוסבר בסעיף קטן הקודם.

כאמור, בתחילה הובא מקרה פשוט יותר להתיר, והוא, כשהאחריות על המוכר: לאחר מכן הורחב ההיתר גם למקרה שהאחריות על הקונה, ובתנאי שאם לא ימכור לא יצטרך לשלם כלום אלא יחזיר את הסחורה.[9]

  • כשקצץ קצבה לדמי החבית שמוכר – כל ההיתר מבוסס על מחיר קצוב מראש, ולכן נדרשים תנאים מסוימים כדי שלא ייראה כריבית, כגון, שהמוכר יישא באחריות חלקית.
  • כגון שמכר לו שבע חביות – הקונה עשה קניין על שבע חביות, והן נחשבות כבר שלו, אף שבפועל הן עדיין אצל המוכר.
  • בעת שתקח כל חביות – החביות נשארות אצל המוכר עד שהקונה יבוא לקחתן, או לחילופין, ימצא דרך למוכרן. רק אז ייקבע המחיר, לפי שער אותו זמן.
  • אינו שוה כל כך – אף שכעת ערכן נמוך, מותר, שהרי המחיר ייקבע לפי ערכן האמיתי בשעת לקיחתן. אין כאן תוספת עבור המתנת המעות, אלא קביעת מחיר רגילה.

 

 

סעיף טו

כט מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר, ואמר לו חבירו במקום הזול: תנה לי ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני (צט) ואפרענה לך כפי מה ששוה שם (ק), אם האחריות בהליכה על הלוקח, אסור (קא). ואם האחריות על המוכר, מותר (קב), ל והוא שיתן לו שכר טרחו על הולכתה למקום לא היוקר (קג). ואם המוכר אדם חשוב, שפוטרין ללוקח המכס בשבילו, אין צריך לתת לו שכר טרחו (קד).

כט ברייתא שם דף עב, ב. ל שם בתוס’ דף עג, א. לא מטרשא דרב חמא שם דף סה, א כפירוש רש”י והתוס’ שם.

 

  • עד זמן פלוני – הקונה לוקח סחורה מהמקום הזול, ואחר שמוכרה במקום היוקר משתמש בדמיה לצרכיו, ורק אחר כך, בזמן שנקבע, משלם למוכר. למעשה, כסף המכירה משמש לו כהלוואה.
  • ואפרענה לך כפי מה ששוה שם – אשלם לך בדיוק את הסכום שאקבל ממכירת הסחורה במקום היוקר. כלומר, הרבה יותר משוויה במקום הזול.
  • על הלוקח, אסור – אם האחריות בדרך היא על הלוקח, נמצא שקנה אותה במקום הזול ומחזיר למוכר את ערכה לפי המחיר הגבוה, וזו ריבית דרבנן.
  • על המוכר, מותר – כשהאחריות על המוכר, אין כאן מכירה גמורה מראש. הסחורה עדיין שייכת למוכר, והחוב הכספי נוצר רק אחר המכירה. הלוקח אמנם לווה כסף, אך מחזירו ללא שמוסיף עליו כסף, ואין ריבית.
  • על הולכתה למקום היוקר – יש לשלם ללוקח שכר עבור הובלת הסחורה ומכירתה. אם לא יקבל שכר, הרי שהטרחה דינה ממש כשכר הלוואה. כלומר, הוא מסכים לטרוח עבורו רק בשל זכות השימוש בכסף, וזו ריבית דרבנן.[10]
  • אין צריך לתת לו שכר טרחו – עצם העובדה שהוא סוחר תחת שמו של אדם חשוב מקנה לו הנחות ופטורים ממכס, כמו גם הקלות מסחריות אחרות. זהו שכר טרחתו, ואין צורך בתשלום נוסף.

 

 

סעיף טז

לב היו החטים במדינה ד’ סאין בסלע (קה), ובכפרים שש בסלע (קו), מותר ליתן סלע לְתַגָּר כדי שיביא שש סאין מהכפר לזמן פלוני (קז), והוא שיהיו באחריות לוקח אם נגנבו או נאבדו בדרך (קח). לג ואדם חשוב אסור לעשות זה (קט). לד ובמיני סחורה אסור לכל אדם, לפי שאין מיני סחורה מצויים כפירות (קי). הגה: ויש מתירין בפירות, אפילו אחריות הדרך על התגר המביאם (קיא) (הרמב”ם והריב”ש והרב המגיד וב”י בשם תוס’ והמ”מ) ובלבד שיתן לו שכר טרחו ועמלו.

לב לשון הרמב”ם בסוף פרק ט מהלכות מלוה ממעשה שם דף עג, א בסורא אזלי ארבעה וכו’, וכתבו התוס’ שא”צ ליתן לו שכר עמלו בההוא הנאה דמגלי להו תרעא, פי’ שמכירין אותן הבעלי בתים שלשם, ונותנין להם בהקפה או מוזלי לגבייהו, כדאיתא שם בגמרא. לג שם. לד בעיא שם ונפשטא.

 

  • ד’ סאין בסלע – זהו מחיר התבואה במקום היוקר: עבור סלע אחד מקבלים ארבע סאה חיטה.
  • ובכפרים שש בסלע – בכפרים התבואה זולה יותר, ועבור אותו סלע מקבלים שש סאה.
  • לזמן פלוני – הקונה נותן לתגר סלע כדי שיקנה בכפר שש סאה ויביאם בזמן שנקבע. לכאורה יש כאן ריבית: התגר מקבל סלע, משתמש בו, ולבסוף נותן סחורה ששווה יותר.
  • אם נגנבו או נאבדו בדרך – ההיתר קיים רק כשהאחריות על אבדן או גניבת הסחורה בדרך מוטלת על הקונה, ואין כאן הלוואה אלא שליחות לרכישה בהקפה. ואף שהסוחר מחזיק בכסף, אין זו ריבית. הקשר עם אדם עשיר מסייע לסוחר במסחר ומקל עליו ברכישות בהקפה ובהוזלת המחיר, והנאה זו היא שכרו.
  • ואדם חשוב אסור לעשות זה – אף שמעיקר הדין מותר, אדם חשוב יימנע מכך מפאת מראית עין: הרי נותן לתגר סלע שערכו ארבע סאה, ואחר זמן מקבל שש. ויש חשש שאחרים יטעו וירחיבו את ההיתר למקרים אסורים.
  • שאין מיני סחורה מצויים כפירות – ההיתר הוא דווקא בתבואה ופירות, שהן סחורות מצויות מאד. לסוחר יש אינטרס לשרת אדם עשיר, בגלל הסיוע המסחרי שיקבל מסוחרי הכפר. אך בסחורות אחרות שאינם מצויים באותה מידה, נראה הדבר כהלוואה עם תוספת ואסור.
  • על התגר המביאם – הרמ”א מקל: גם אם האחריות על הסוחר, מותר, ובתנאי שמשלמים לו שכר טרחה. מאחר שהכסף ניתן לרכישת סחורה קיימת, אין הדבר נחשב הלוואה (אלא כחלפן שמפקידים כסף בידו). ואף שהכסף ניתן טרם קבלת הסחורה, הרי זהו שכר טרחה. לכן אין כאן ריבית, כי אין כאן הלוואה.

ונראה שדברי הרמ”א אינם חולקים על המחבר בעיקר דין זה, אלא הרמ”א מדבר במקרה שיש שכר טרחה, ואילו המחבר דיבר כשאין שכר טרחה.[11]

מה שהותר כאן הוא דווקא בסוחר תבואה, כי אז יש הנאה לסוחר, מקשרי הסחר עם האדם העשיר (מוכרים לו בהקפה או בזול). אמנם בסעיף טו נאסר הדבר, כי שם מדובר בסחורה שאין בה טעם זה, כי הסוחר אינו נהנה בה מקשרי מסחר עם אדם עשיר.[12] 

 

 

סעיף יז

לה המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר, ואמר לו חבירו: תנם לי ואני אתן שם פירות תחתיהם לזמן פלוני (קיב), אם יש לו שם פירות, מותר (קיג). ואם לאו אסור (קיד).

לה ברייתא שם.

 

  • ואני אתן שם פירות תחתיהם לזמן פלוני – אדם המוליך פירות ממקום זול למקום יקר מוסר אותם לחברו במקום הזול. החבר מתחייב לתת לו פירות אחרים במקום היקר [בזמן שנקבע]. לכאורה, הוא מקבל עכשיו פירות זולים ועתיד להחזיר פירות יקרים יותר.
  • מותר – אם יש לחבר פירות במקום היוקר, מותר אף שערכם אינו שווה, כי אין כאן הלוואה אלא חליפין: הראשון נותן כאן, ומקבל שם. עסקה זו באה לנוחות שני הצדדים: המוכר מסכים לתת כי משתלם לקבל פירות במקום היוקר, שם ערכם גבוה. והלוקח רוצה, כי זקוק לפירות מיידית, במקום זה.
  • ואם לאו אסור – אם אין למקבל פירות במקום היוקר, אין כאן חילופי פירות בפירות, אלא לווה כעת ומחזיר לאחר זמן פירות ששווים יותר. זה דומה לדין “סאה בסאה”, ואסור מדרבנן.[13]

 

 

סעיף יח

לו להלוות דינר זהב השוה כ’ דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה כ”ד דינרים, אסור (קטו). הגה: ויש מתירין להלוות לאחד י”ב דינרין ושיקנה בהם סחורה על היריד (קטז) ושיתן למלוה בשובו לביתו י”ג דינרין (קיז), ובלבד שיקבל המלוה הסחורה (קיח) ויוליכנה לביתו (קיט) ויהיה אחריות הדרך על המלוה (קכ), דהוי כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה (קכא), הואיל ומקבל עליו אחריות (קכב). וכן נהגו בימי רש”י להקל (בנימין זאב סימן שס”ד).

לו הריב”ש לפי שזו הלואה היא וקוצץ לו דבר קצוב ברבית.

 

  • אסור – מלווה הנותן לחברו דינר בשווי 20 דינרים, על תנאי שאם הספינה תחזור בשלום ישיב 24 דינרים, זו ריבית דאורייתא. יש כאן חידוש, כי היה מקום לחשוב שהתוספת אינה ריבית, אלא “תשלום על סיכון”, שהרי אם הספינה תאבד, הלווה פטור. בכל זאת אין היתר: בכל הלוואה יש סיכון שהלווה לא יוכל לפרוע, ועדיין אסור לקבל תוספת קצובה. התוספת נחשבת ריבית מן התורה.
  • ושיקנה בהם סחורה על היריד – היריד הוא השוק, שם נמכרת סחורה בזול. המלווה נותן שנים עשר דינרים, והלווה רוכש בהם סחורה.
  • י”ג דינרין – כשהלווה חוזר, הוא משלם למלווה שלושה עשר – תוספת דינר. לכאורה זו ריבית, ולכן הרמ”א מפרט את תנאי ההיתר.
  • ובלבד שיקבל המלוה הסחורה – ההיתר מותנה בכך שהמלווה יקבל את הסחורה עצמה, לא כסף.
  • ויוליכנה לביתו – המלווה אחראי להובלת הסחורה, ולא הלווה.
  • ויהיה אחריות הדרך על המלוה – אם הסחורה תאבד או תיגנב בין בית המלווה לבית הלווה, הלווה פטור לגמרי.
  • כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה – מאחר שהמלווה מקבל את הסחורה לידיו ונושא באחריות הדרך, הוא אינו “מלווה כסף” אלא שותף לרווח. הדינר הנוסף אינו ריבית, אלא חלקו ברווח השותפות.
  • הואיל ומקבל עליו אחריות – זהו יסוד ההיתר: בהלוואה – המלווה אינו נושא בהפסד. בשותפות – הוא נושא בהפסד, ולכן רשאי לקחת רווח. כאן, מאחר שקיבל אחריות ממשית, המלווה נחשב “בעלים” ולא מלווה. כי העסקה מוגדרת כשותפות, ולא כהלוואה. ולפיכך נקט הרמ”א “יש מתירין” – לא מפני שהמחבר חולק, אלא מפני שמדובר בהיתר המבוסס על תנאים מדויקים, ולא על כלל רחב.

 

 

סעיף יט

(קכג) לז לתת כ’ ליטרין למי שיבטיח ק’ שיש לו בספינה, מותר (קכד).

לז שם לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר.

 

  • הקדמה לסעיף – בסעיף זה יסוד חשוב: מותר לשלם מראש לאדם שמקבל אחריות על סחורה ומבטיח שתגיע בשלמותה. ניתן להשוות זאת לביטוח של ימינו: הקונה משלם דמי ביטוח למבטח שמקבל אחריות במקרה של אובדן או נזק בדרך. אין זו הלוואה, אלא קניית אחריות.
  • מותר – לדוגמה: אדם הזמין סחורה בשווי מאה דינרים הנמצאת בספינה רחוקה. הוא נותן 20 דינרים לאדם שמתחייב: אם הסחורה תגיע בשלום, ירוויח את העשרים. אם תיאבד או תינזק, ישלם מאה (או ייתן סחורה חלופית בשווי זה) ויפסיד 80. כך הוא כל הסכם ביטוח: המבטח לוקח סיכון גדול תמורת רווח קטן, מתוך הנחה שרוב הפעמים הסחורה מגיעה ליעדה. זהו מכר של התחייבות, לא הלוואה, ולכן אין ריבית.

 

 

[1] ש”ך ס”ק ב. אף כי וודאי קיימת מציאות של “שומה” בקרקעות, אבל היא מוגדרת כ”אינה ידועה”, כי אכן כל קרקע היא ייחודית, ואותה קרקע עבור פלוני נחשבת שווה, ולאלמוני לא שווה. ועל כן אין שומה אלא בבית דין. וזה אולי הטעם שאין אונאה בקרקעות, כי המוכר קרקע במחיר גבוה מהשומה שתיעשה בבית דין, יכול לטעון: עבורי שווה קרקע זו כמחיר שביקשתי.

[2] אפשר להעביר בכמה דרכים, כגון באמצעות “מעמד שלושתן”, כנתבאר בסימן קכו סעיף א. ובקניין אגב – סימן סו סעיף א, ובהרשאה סימן קכב סעיף ד.

[3] אף שבסימן קעה נראה שאם “יצא השער” מותר למכור סחורה שאין לו, כאן הדין שונה. מעות שאינן טבועות אינן נחשבות כסחורה גמורה, וגם לא כסף. ולכן לדעת המחבר מותר רק אם יש לו את כולן.

[4] כפי שיתבאר להלן בסימן קעה סעיף א.

[5] המפרשים מציינים שדין זה נכון גם אם מחזיר לו מעות לא טבועות תמורת מעות לא טבועות. ונראה כי המחבר השמיט נקודה זו, כי הוא דן רק במקרה היותר שכיח: מעסיק נזקק למזומן עבור פועליו, וצריך לשלם להם במעות טבועות.

[6] אף שבפועל אין כאן “משיכה”, ולכאורה לא נעשה כאן “קנין”, כבר יישב הבית יוסף, שמן התורה מעות קונות. וכיוון שמדובר באיסור דרבנן (ריבית במקח) סומכים על כך שהקונה כבר קנה את הסחורה, ועליית הערך בהמשך היא רווח בנכסי הקונה.

[7] אבל אם בעתיד ייקבע מחיר, הדבר אסור. כך מבואר להלן בסימן קעה סעיף א, שאין פוסקין עד שיצא השער, כלומר אסור למכור בזול לפני שיצא השער, ולקבל כסף מיידית תמורת סחורה שתינתן בהמשך. כי די ברור שבזמן קבלת הסחורה, יעלה ערכה. אבל לאחר שיצא השער והוא זול, מותר למכור לפי השער של עכשיו, אף שהסחורה תהיה שווה יותר בשעת נתינתה, כפי שנסביר בעזרת השם.

[8] אין זה דומה לדין הדלועים המובא בסעיף הקודם: שם הקונה רכש דלועים מסוימים בעודם קטנים וקיימים, ולאחר מכן הם גדלים מאליהם, וזהו “שבח הבא מאליו” בנכסי הקונה. כאן לעומת זאת, בשעת התשלום, החלב הצמר והדבש שיבואו בהמשך, אינם גדלים או נוצרים מתוך החלב או הדבש הקיים. כלומר, עסקה זו אינה כמו דלועים שהם “שבח הבא מאליו” בנכסי הקונה.

[9] כפי שצוין, ניתנו יישובים רבים בביאור ההבדל בין שני חלקי הסעיף:

הש”ך מביא שני הסברים שלא קיבלם, ומציע לשנות את הגרסה. יש מסבירים שבחלק השני שילם את שני הדינרים מיד. אמנם לפי הסבר זה לא מובן ההקשר בין מקרה זה לאיסור ריבית.

הלחם משנה (על הרמב”ם הלכות מלוה ולוה פרק ח הלכה ג) נימק הסבר אחר, ולפיו, בחלק השני לא יצא שער קבוע, ועל כן אין ריבית ברורה של מכירה ביוקר, ואפשר להקל אף כאשר האחריות אינה כולה על המוכר. וזה מבואר במילים: בחלק השני לא כתב המחבר “היא שווה עתה דינר”.

[10] מדברי הבית יוסף משמע ששכר הטרחה צריך להיות אמיתי, כמקובל בשוק, ולא סמלי, כדי שלא ייראה כשכר הלוואה. בניגוד ל’עסקה’, שם ניתן לשלם להסתפק בתשלום שכר סמלי בלבד (להלן סימן קעז סעיף ב). ההבדל נעוץ בכך שהלוואה חמורה יותר מ’עסקה’ (ט”ז ס”ק כד).

[11] כך כתב הש”ך בס”ק לג וס”ק מה.

[12] כך הסביר הט”ז (ס”ק כח): ההיתר תלוי בכך שהתגר מרוויח מהשליחות (מגלו ליה תרעא, מוזלי גביה).

[13] ראה לעיל (סימן קסב), שדין “סאה בסאה” איסורו מדרבנן.

 

קיצורי הלכות – הרבה פרטי דיני רבית (סימן קעג)

  1. אסור מדרבנן למוכר להוסיף על מחירו הידוע של מוצר בשל דחיית התשלום. [א]
  2. אולם אם המחיר אינו קבוע בכל החנויות, אלא יש המוכרים ביוקר ויש המוכרים בזול, ושווי הסחורה אינו ניכר, מותר למכור ביוקר בשל המתנת התשלום. ובלבד שלא יאמר המוכר בפירוש: אם תשלם עכשיו המחיר יהיה כך, ואם תשלם מאוחר יותר, המחיר יהיה כך. [א]
  3. מותר לעשות הנחה על תשלום מיידי, אף שהסחורה תינתן במועד מאוחר יותר. [ג]
  4. מי שחייב כסף לפועליו ואין עמו מזומן, אך יש לו כסף במקום אחר, רשאי לבקש מאדם אחר להקדים בעבורו תשלום עבור סחורה שתינתן בהמשך, אף ששווי הסחורה שייתן לאותו אדם גבוה יותר ממה שמשלם לפועלים. [ו]
  5. המוכר סחורה שתסופק במועד מאוחר יותר, רשאי לעשות הנחה על תשלום מיידי, לפני אספקת הסחורה. [ז]
  6. אסור להוסיף על שכרם של פועלים בשל הסכמתם לקבל את משכורתם במועד מאוחר יותר. [יב]

 

הלכות ריבית

הקדמה להלכות ריבית

סימן קנ”ט – שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר בריבית

סימן ק”ס – גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

סימן קס”א – דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא

סימן קס”ב – שלא להלוות סאה בסאה

סימן קס”ג – דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

סימן קס”ד – הממשכן שדה לא יחכירנו

סימן קס”ה – דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו

סימן קס”ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

סימן קס”ז – באיזה אופן מותר להלוות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח

סימן קסח-קסט – כמה דיני רבית הנעשות באמצעות העכו”ם

סימן ק”ע – שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העכו”ם ברבית

סימן קע”א – דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר

סימן קע”ב – דין הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

סימן קע”ג – הרבה פרטי דיני רבית

סימן קע”ד – דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

סימן קע”ה – דין הפוסק על הפירות כפי השער

סימן קע”ו – איזהו השכרה מותרת ואיזו אסורה

סימן קע”ז – שלא לקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית

נספח: איסור ריבת בזמננו

קיצור ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א – הלכות רבית – סימנים קנ”ט-קע”ז