סימן תקס"ז – טעימה ורחיצת הפה שמותר בתענית, ובו ג' סעיפים

בתעניות רגילות לא נאסרו כל ההנאות, אלא אכילה ושתייה בלבד. הבנה זו מעוררת דיון אם הותרה הנחת מאכל ומשקה בפה, לבדיקת טעם התבשיל, הגם שהיא דומה לתחילת אכילה. וכמו כן, האם הותרה רחיצת הפה. סימן זה דן מתי הדבר מותר ומתי אסור.

סעיף א

^אהשרוי בתענית (א) יכול לטעום כדי רביעית, ^בובלבד שיפלוט (ב); ^גוביום הכפורים ובתשעה באב, אסור (ג). הגה: ויש מחמירין בכל תענית צבור (ד), והכי נוהגין (ה) (תוספות והגהות מיימוני פ"א ות"ה סימן קנ"ח).

^אבעיא ונפשטא וברייתא (ברכות יד, א). ^בתוספות (שם ד"ה טועם), ורא"ש (פרק ב סימן ו) בשם רבנו חננאל. ^גרא"ש בפרק קמא דתענית (סימן טו) בשם הר"י ברצלוני.

(א) השרוי בתענית – בין תענית יחיד בין תענית ציבור.

(ב) ובלבד שיפלוט – כי באיסור הצום כלול רק מניעה מאכילה ושתייה, ולא שאר הנאות.

(ג) אסור – כי בשני ימים אלה נאסרה גם רחיצה.

(ד) בכל תענית צבור – כלומר ארבעת הצומות, עשרה בטבת שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ותענית אסתר. כי הרמ"א סבור שדווקא בתעניות שאינן חובה, אומדים דעת היחיד, וסביר שלא אסר על עצמו הנאה זו.

(ה) והכי נוהגין – אמנם מנהג הספרדים להקל.

סעיף ב

^דיש אומרים שלא התירו רביעית (ו) בפעם אחת, אלא מעט מעט; ^הויש אומרים שאפילו בפעם אחת יכול לטעום עד כדי רביעית, אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום (ז).

^דהגהות מימוני בפרק א (אות ל) והרוקח. ^הרשב"א (בתשובה ח"א סי' רסז, חי' ברכות יד, א ד"ה רב).

(ו) שלא התירו רביעית – שהיא כ 86 מ"ל.

(ז) שלא יבלע כלום – אבל יותר מזה ודאי אסור, כי לא יתכן שלא יבלע מהטעימה. למעשה, המבקש לטעום אינו צריך להכניס לפיו כמות גדולה.

סעיף ג

^ומי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור לא כשר למעבד הכי (ח); אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט; ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית (ט). הגה: ומותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט (י), מלבד ביום הכיפורים דאסור (יא) (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פ"א).

^ותרומת הדשן (ח"א סימן קנח).

(ח) לא כשר למעבד הכי – הכוונה לעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז צום גדליה ותענית אסתר. ולמרות שלעיל התיר המחבר טעימת תבשיל, בתעניות ציבור, בכל זאת כתב כאן שטוב להימנע מרחיצת הפה במים, מחשש לבליעת המים[1]. והמגן אברהם[2] כתב שהמחבר לא מנע זאת אלא אם משתמש ביותר מרביעית מים.

מכאן יש להוכיח שניתן להתיר צחצוח שיניים בתענית, אם נזהר שלא לבלוע. וגם פוסקי אשכנז שאסרו את הטעימה, התירו את הצחצוח, למי שמצטער בלעדיו[3].

(ט) יותר מרביעית – ואף שבסעיף א התיר רק פחות מרביעית, כאן היקל יותר, כי הרוחץ אינו מתכוין כלל ליהנות מהנוזלים, אלא חפץ בניקיון פיו. מה שאין כן הטועם, המבקש לחוש בטעם, וזה דומה קצת לאכילה.

(י) ולפלוט – אף שלעיל הרמ"א אסר טעימה, כאן התיר את לעיסת העצים, כי אין לעיסתם נחשבת אכילה. אמנם המחבר אסר זאת, כיון שכוונתו בלעיסה היא השגת הנאה, ולכן זה דומה לאכילה אפילו יותר מן הטועם, כי זה אינו מחפש בעיקר את ההנאה, אלא בעיקר לדעת אם הטעם ראוי אם לאו, לכן אסר את הלעיסה.

מכאן יש להוכיח שאין ללעוס מסטיק בצום, כי מהותו הנאת אוכל[4]. ואין זה דומה ללעיסת עצי קינמון, שעיקר ענינו ללחלח את הפה.

עישון סיגריה אינו נחשב אכילה[5]. אבל יש בזה איסור חמור של פגיעה בבריאות, והדבר דומה להתאבדות.

נטילת ויטמינים מוגדרת תוספת תזונה, ואם אין כל פגיעה בריאותית, כשנמנע יום אחד מנטילתם, צריך להימנע.

מי שראשו כואב בצום, רשאי לבלוע כדור הרגעה, כי אין זה מאכל, והוא נחשב קצת חולה. ואם לצורך בליעת הכדור הוא מוכרח לשתות מעט מים, הדבר תלוי. שאם זה מיחוש בעלמא, צריך להימנע. אבל אם הכאב גדול, מותר.

כמו כן התרופות הנלקחות למחלות כרוניות, שהחולה חייב לקחת מהם מידי יום ביומו, בליעתם מותרת, אם יש בהם צורך לאותו יום. אבל אם הרופא מאשר שאין כל חשש להימנע מהם יום אחד, צריך להימנע.

(יא) דאסור – כי האכילה והשתיה ביום כיפור נאסרו מן התורה, על כן צריך להחמיר בהם.

טעימה ורחיצת הפה שמותר בתענית (תקסז)

א. למנהג הספרדים, מותר לטעום מאכל, בתנאי שנמנעים מבליעתו [א].

ב. למנהג אשכנז אסור לטעום מאכלים בצום [א].

ג. צחצוח שיניים בתענית מותר, אם נזהרים שלא לבלוע נוזלים. אבל בתשעה ובאב וביום כיפור, הדבר אסור (ח).

ד. אין ללעוס מסטיק בצום (י).

ה. מותר לבלוע כדור להרגעת כאבי ראש. ואם הכאב חזק, מותר לצרף לכך מעט מים (י).

[1] כף החיים אות יג. ועיין שם עוד דרכים לתרץ הסתירה לכאורה בדברי המחבר.

[2] ס"ק ו.

[3] מ"ב ס"ק יא.

[4] כמו שכתב בילקוט יוסף (מועדים עמוד תקלה), שאם יוצא טעם מהמסטיק, אסור.

[5] יחווה דעת ח"ה סימן לט.