סימן תק"ע – דין חנוכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחינה, שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית, ובו ג' סעיפים

להבנת הסימן צריך להקדים שיש שני סוגים בנדרי תענית. האחד הוא כשמקבל תענית בלשון נדר, כגון שאמר "הרי המאכלים עלי כקרבן", במקרה זה, נחשבת אמירתו נדר מן התורה, ונאסר עליו המאכל כפי שהקרבן אסור באכילה. הסוג השני של נדר תענית הוא, אם יאמר במנחה "אהיה בתענית מחר". התחייבות זו מוגדרת נדר מדרבנן, והגם שלא נקט לשון נדר. זה גורם שלא יוכל להחליף את יום התענית, כפי שלמדנו בסימן תקסח. מכל מקום, היות והתחייב שלא בלשון נדר, זה דומה לנדר רק מדרבנן.

בסימן זה נראה הבדל הלכתי בין אם התחייב בלשון נדר, ובין אם התחייב בלא נדר, רק אמר במנחה "אתענה מחר" וכדומה.

עוד צריך להסביר, שיש ימים, כשבתות וימים טובים מן התורה, בהם קיימת חובת אכילה. הימים הטובים הם חג הפסח, שבועות, ראש השנה וסוכות. חובת האכילה חלוקה לדרגות שונות, כי בשבת החיוב הוא מדרבנן[1], ובימים טובים, הגם שהוא מדרבנן, מקורו בדין מצות שמחה בחג, שהיה נוהג בזמן בית המקדש[2]. חנוכה ופורים מוגדרים ימים טובים מדרבנן, וחכמים אסרו לצום בהם.

גם בערב יום כיפור קיימת חובת אכילה, אלא שנחלקו ראשונים במקור החיוב. יש אומרים שהוא מן התורה[3], ויש אומרים שהוא מדרבנן[4]. גם לדעה שהוא מן התורה, הוא עדיין קל מחיובי אכילה אחרים, כי זה לא נאמר בפירוש, במצות עשה, אלא דרשו כן מפסוק. נוסף על כך יש מצוה מדרבנן להרבות בסעודה בראש חודש[5]. ואמנם ראש חודש עצמו הוא מועד מן התורה, ומקריבים בו קרבנות מיוחדים, ואף אומרים בו הלל, אבל מצות האכילה שבו היא מדרבנן, ובזה הוא שונה מחנוכה ופורים, שהם לגמרי תקנת חכמים.

סעיף א

^איחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים (א) ואירע בהם שבתות וימים טובים (ב) או ראש חדש חנוכה ופורים או ערב יום הכיפורים, אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא (ג), אין צריך התרה (ד); ואם קבלו בלשון הרי עלי, שהוא לשון נדר (ה), צריך התרת חכם (ו), ויפתח בחרטה שיאמר לו: אִלּוּ שמת אל לבך שיארעו בהם אֵלּוּ הימים לא היית נודר, ומתיר לו (ז). ולהרמב"ם, משקבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתות וימים טובים או ערב יום הכיפורים (ח) או ראש חודש, חייב לצום בהם אם לא יתירו לו (ט); אבל אם פגע בו חנוכה ופורים, נדרו בטל ולא יצום בהם, מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק (י). הגה: והמנהג כסברא הראשונה (יא). מי שנדר להתענות סך ימים ואמר: חוץ מיום טוב, אין חנוכה ופורים בכלל (יב); ואם אמר שדעתו היה עליהם (יג), הולכים אחריו (יד) (תשובת הרשב"א סימן (תרנ"ט) [תרצ"ט]); אבל ערב יום הכיפורים בכלל (טו), והכי נהוג, ודלא כמו שפסק ביורה דעה סימן רט"ו סעיף ב' (טז).

^אציינתיו לעיל בסימן תיח סעיף ג, לענין ראש חודש, ועין שם, וביורה דעה סימן רטז סעיף ב.

(א) כך וכך ימים – כגון שקיבל לצום בשני וחמישי למשך חמשה שבועות, ובאחד מהצומות חל ראש חודש, או שקיבל לצום כל יום עשירי, בחודשים הבאים, ואחד מהימים חל בשבת.

(ב) וימים טובים – זה כולל גם חול המועד[6].

(ג) בלשון קבלת תענית בעלמא – שלא אמר "הרי עלי[7]", או כל לשון אחר של נדר, רק אמר "אתענה בימים אלה ואלה". מן התורה אין זה נדר, אבל מדרבנן חייב לקיים את דבריו, כמו בנדר, אבל דוקא אם אמר כך בשעת מנחה.

(ד) אין צריך התרה – כי אסור לצום בימים אלו. וכיון שלא התחייב בלשון "נדר", אין התחייבות זו חובה מן התורה, ואין בה כח לדחות את קדושת הימים.

(ה) שהוא לשון נדר – כיון שהתחייב בלשון "נדר", חייב מן התורה להתענות, הן משום מצוות "ככל היוצא מפיו יעשה", והן משום איסור "לא יחל דברו". וחובה זו דוחה מה שאסרו רבנן להתענות בימים אלה, ואפילו את חובת הסעודות של שבת, שאינם אלא מדרבנן[8].

(ו) צריך התרת חכם – כי בלי התרה, יחויב לקיים את דבריו.

(ז) ומתיר לו – התרת נדר נעשית על ידי הגדרת הנדר כ'נדר טעות'. לצורך כך, מחפש בית הדין, המבטל את הנדר, פתח היתר. כלומר מידע מסוים, שאם היה הנודר מודע לו, לא היה נודר. גם בנידון שלנו, ניתן להגדיר את נדרו כ"נדר טעות". ומשום שאם היה הנודר יודע, שהתענית אסורה בימים שרוצה לצום, לא היה נודר.

במקרה שלא הותר נדרו, עליו לצום, כי הנדר הוא איסור תורה, והחובה לאכול בימים טובים הוא מדרבנן, על כן דוחה הנדר את חיוב האכילה, ויצום. אמנם צריך לצום יום אחר כדי לכפר על העובדה שהתענה בשבת או ביום טוב.[9]

(ח) ערב יום הכיפורים – מהעובדה שהרמב"ם[10] כלל את ערב יום כיפור עם שאר חגי התורה, למדו הפוסקים בדעתו, שחובת האכילה בערב יום כיפור, היא מן התורה.

(ט) אם לא יתירו לו – עד כאן הכל דומה בין הרמב"ם והדעה הראשונה. ההבדל בינם מובא מיד, לגבי חנוכה ופורים.

(י) שהם מדבריהם וצריכים חיזוק – כל מהות החג היא מדרבנן, וכל שכן האיסור להתענות בהם. ואם יצטרך לצום בהם, כשלא הותר נדרו, יחשבו אנשים שחובת השמחה בימים אלה, אינה חשובה כל כך. על כן התירו חכמים, למתחייב זה, לאכול בהם, למרות נדרו, אף ללא התרת חכם. ואמנם עובר בכך על נדר שחייב בו מן התורה. עם זאת, כך תיקנו חכמים, כדי לחסום את האפשרות לביטול תקנות רבנן, באמצעות נדר.

(יא) והמנהג כסברא הראשונה – כי את הדעה הראשונה הביא המחבר סתם, והכלל הוא, שאם מביא סתם ואחר כך דעה נוספת, הלכה כדעה ראשונה. לכן ידחה הנדר, שחובתו מן התורה, את איסור התענית שבחנוכה ופורים. מלבד אם הותר נדרו.

(יב) אין חנוכה ופורים בכלל – כי אין חנוכה ופורים נקראים יום טוב, ועקב נדרו חייב לצום בם[11].

(יג) שדעתו היה עליהם – כשאמר "חוץ מימים טובים", כלל בזה גם, חוץ מחנוכה ופורים.

(יד) הולכים אחריו – כי הוא היחיד שיודע מה הייתה כוונתו כשאמר "חוץ מיום טוב". וכיון שהסביר כי נתכוון גם לחנוכה ופורים, שהם ימים טובים מדרבנן, אינו צריך לצום בם.

(טו) ערב יום הכיפורים בכלל – ימים טובים, גם אם לא אמר שנתכוון גם ליום זה. ומשום שהאכילה בו היא חובה מן התורה.

(טז) ביורה דעה סימן רט"ו סעיף ב' – הכוונה לסעיף ד, שם החריג המחבר את ערב יום כיפור ולא כללו עם שאר הימים הטובים. ולמחבר שם, חייב לצום ביום זה.

סעיף ב

^בהנודר להתענות בשבת ויום טוב וערב יום הכיפורים וחנוכה ופורים, דינו שוה לנודר להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו; אם הוציאו בלשון נדר, דינו כמקבל עליו בלשון נדר (יז), ואם הוציאו בלשון קבלת תענית בעלמא, דינו כמקבל בלשון קבלת תענית (יח).

^בגם זה שם, ועיין שם.

(יז) כמקבל עליו בלשון נדר – וחובה להתיר את הנדר. ואם לא הותר, יצום.

(יח) כמקבל בלשון קבלת תענית – התחייבות כזו אינה מוגדרת נדר מן התורה, ואין בכוחה לדחות את חובת האכילה שבימים הטובים.

סעיף ג

(יט) ^גאם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו, השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל (כ); אבל אם נשבע להתענות בשבת (כא) או ביום טוב בפירוש, לא חלה עליו שבועה, דאין שבועה חלה על דבר מצוה (כב), אלא לוקה על שנשבע לשוא, ואוכל (כג); ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים, חלה שבועה עליו כיון שאינן אלא מדרבנן (כד) (ויש להתיר שבועתו ואינו מתענה (כה)). ונראה לי דהוא הדין לראש חודש וערב יום הכיפורים שאינם אלא מדרבנן (כו); אלא שמדברי הרמב"ם נראה שהם של תורה (כז).

^גגם זה שם, ועיין שם.

(יט) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להסביר את ההבדל הקיים בין המתחייב בלשון שבועה למתחייב בלשון נדר. השבועה יוצרת חובה על האדם עצמו, ומעתה הוא מחויב להימנע מדבר מסוים או, אם התחייב באופן אקטיבי, יחויב לבצעו. בנדר לעומת זאת, חל איסור על גוף המאכל. כי בלשונו אומר שהמאכלים אסורים עליו כקרבן.

הבחנה זו בין נדר לשבועה יוצרת הבדל הלכתי בין נדר המתנגד להלכה, לשבועה המתנגדת להלכה. נציג כאן מקרה לדוגמא. נָדַר אדם שלא לאכול מצה, כלומר, אסרה על עצמו כקרבן, הנדר חל, למרות שבזה מבטל את מִצְוַת האכילה בפסח. ואת קיום המצוה, לא יוכל לעשות אלא אם יתיר לו החכם את נדרו. אבל הנשבע שלא לאכול מצה בליל הסדר, אין שבועתו חלה, כי בהר סיני הושבעו כל היהודים, והוא בכללם, לאכול מצה בליל הסדר, וזו שבועה שבלתי אפשרי להפר. וכיון שלא חלה שבועתו, נמצא שנשבע לשווא, וייענש על כך.

קיימת אפשרות להחיל איסור שבועה על אכילת מצה, אם בכלל שבועתו, להימנע מאכילת מצה, נשבע על כל ימות השנה. כיון שחלק מן השבועה אינו סותר כל הלכה, הרי היא חלה. שבועה זו מוגדרת "איסור כולל", כלומר, האיסור כולל, מלבד הימים האסורים, גם דברים שמותר להישבע עליהם. על פי זה נבין את הסעיף.

(כ) השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל – כי כלל בדבריו גם ימים מותרים, לכן חלה. וחובה לקיים שבועה זו, מן התורה. על כן לא יאכל גם בימים שחייב לאכול בהם. אלה אם כן תותר שבועתו בבית דין של שלושה דיינים.

(כא) אם נשבע להתענות בשבת – חיוב אכילת פת בשבת, ושלש סעודות, הוא אכן תקנה דרבנן. אבל האיסור לצום בו הוא מן התורה, כי זו מהות השבת. וכפי שכתוב כבר בפרשת בראשית, שבורא העולם בירך את השבת בברכה מיוחדת, והיא מושגת לכל המתענג ונהנה בשבת. מטעם זה פקדה עלינו התורה לשבות בשבת – במצות עשה – כדי שתחול עלינו ברכת יום זה. מכאן מוכח שאיסור הצום בשבת הוא מן התורה[12].

(כב) דאין שבועה חלה על דבר מצווה – כי כל יהודי מושבע מהר סיני לקיים כל מצוה. וכשסותרת שבועתו את שבועת סיני, אין היא חלה.

(כג) ואוכל – כיון שהשבועה שהוציא בפיו לא חלה, הרי הוא "נשבע לשוא". ולכן, מדין תורה, חייב מלקות.

(כד) כיון שאינן אלא מדרבנן – כי לא נשבע בהר סיני על המצוות מדרבנן.

(כה) יש להתיר שבועתו ואינו מתענה – כי כאשר קיימת אפשרות, הוא מוכרח לכבד את דברי חכמים ולקיימם.

(כו) שאינם אלא מדרבנן – ועל כן חלה עליהם השבועה, כי חובת האכילה בימים אלה אינה אלא דרבנן.

(כז) נראה שהם של תורה – ולשיטתו השבועה אינה חלה[13].

[1] בפסוק (ישעיהו נח יג) כתוב "וקראת לשבת עונג", וממנו למדו שיש חובה להתענג בשבת במאכל ומשקה. ועיין ברמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה ז). ועיין מה שנכתוב בזה בע"ה בסעיף ג.

[2] חובה זו כלולה במצוות השמחה, הנלמדת מהפסוק ושמחת לפני ה' א-להיך (דברים טז, יא). כפי שכתב הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה יט) "אכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה". אמנם לא גילה לאיזו מצות עשה התכוון.

למרות שכתב כי זו מצות עשה, ראה דבריו שם בהלכה טז שכתב "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר לכבוד ה' מכובד". וגם מחבר השולחן ערוך כתב (אורח חיים סימן תקכט) "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת". משמע שהמצוה היא מדרבנן ולא מן התורה. וצריך ליישב הדברים יחד. על כן נראה, שאין חיוב ייחודי מן התורה על פעולת האכילה בחגים, אלא ששחייבה התורה לשמוח בחגים באופן כללי, ובזמן בית המקדש, נתקיימה שמחה זו באכילת בשר שלמים, וקיימו בזה מצות עשה מן התורה, כמבואר ברמב"ם בהלכות חגיגה (פרק א הלכה א). אמנם גם כיום, הגם שאין קרבנות, ודאי רצון התורה הוא שנשמח באכילה בחג, הגם שאין על כך מצוה ייחודית. לכן זו באמת חובה דרבנן שיש לה קצת סמך בתורה.

[3] כפי שמובא בגמ' (ברכות ח, ב), תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב (ויקרא כג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב,, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

[4] לימוד זה אינו אלא אסמכתא.

[5] כמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תיט סעיף א, ויש לזה סיוע מן הפסוק, כי ראש חודש נכתב יחד עם המועדים.

[6] כמפורש בסימן תקמז סעיף א.

[7] עיין כף החיים אות ד, שלשון זה הוא לשון נדר. ויש סוברים שלשון נדר הוא רק כשאומר "הרי עלי… קונם".

[8] כי הפסוק ממנו למדו חכמים על חובת האכילה בשבת אינו אלא אסמכתא.

[9] סימן רפ"ח סעיף ד. ועיין שם כף החיים אות ד שמביא דכבוד שבת עדיף מאלף תעניות.

[10] הלכות נדרים פרק ג הלכה ט.

[11] גם ראש חודש אינו נקרא יום טוב (מ"ב ס"ק ו).

[12] הנה המפרשים התקשו בדין זה, שאין השבועה חלה על שבת. והרי חובת האכילה בשבת, אינה מפורשת בתורה. ואפילו אם למדו חיוב מסוים בדרשה מאחד הכתובים, כבר נפסק להלכה שגם עליו חלה שבועה (וכפי שכותב הרמב"ם בפרק ה הלכה ז). ועיין ברשב"א (שו"ת, חלק א סימן תריד) שהקשה כן, והביא שיש רמז בתורה למצוה זו,  כי שבת הוקשה לימים טובים, ומחמת היקש זה אין השבועה יכולה לחול.

יש מי שפירש (בספר יצחק ירנן על הרמב"ם) שלומדים זאת מהפסוק בירידת המן, שם כתוב (שמות טז כה) אִכְלֻהוּ הַיּוֹם. כלומר, אף שהלימוד של חובת אכילת שלוש סעודות בשבת הוא דרבנן, עדיין נתפרש עצם האכילה בתורה. אלא שפירוש נאה זה לא הובא בגמרא.

לכן כתבתי שזה כלול בחיוב לשבות בשבת, שהכוונה היא, שיום זה הוא יום ברכה ושפע, כמפורש בתורה (בראשית ב, ג) וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. הרי שה' בירך את יום השבת. ואין זה דומה לכל דרשה שנלמדת ברמז, כי עניין הברכה של שבת הוא חלק ממהות השבת, לכן זה מונע את חלות השבועה. וה' יצילני משגיאות. אמנם עדיין קשה לי, כי דבר זה לא הובא ברמב"ם.

[13] המחבר כותב כי "נראה" משיטת הרמב"ם, שהם מן התורה. ובכוונה תחילה כתב בלשון נראה ולא בלשון מוחלטת, כי זה באמת לא ברור. שכן בסימן תיח הסביר הב"י שיתכן ואין כוונת הרמב"ם שהם מן התורה ממש, אלא שהם חשובים כעין של תורה.

אלא שקשה לי על עצם הדין בו נקט המחבר כאן, כי אפילו אם חובת ימים אלו היא מן התורה, הלוא ראינו שרק על דין המפורש בתורה לא חלה שבועה, בעוד שעל דין שנלמד מדרשה, השבועה יכולה לחול, וא"כ מה בכך שחובתם, לשיטת הרמב"ם, היא מן התורה, וכי לא יכולה השבועה לחול עליהם. וצריך עיון.