סימן תק"פ – ימים שמתענים בהם, ובו ג' סעיפים

התעניות המובאות כאן, אינן נוהגות כיום, ואף המחבר לא כתבן כחיוב, וכפי שהבהיר בלשונו, בבית יוסף "כל הימים האלו הכתובים בסימן זה כתובים בכל בו סימן ס"ג, אבל לא ראיתי מעולם ולא שמעתי מי שנהג להתענות בהם. ובאמת שיש לתמוה על מי שתיקנם, היאך תיקן קצתם להתענות בראש חודש".

סעיף א

^אאלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש, ^ביש מי שאומר שיתענו בו (א) (וטוב שלא להשלים בראש חדש (ב)).

^אטור בשם בעל הלכות גדולות. ^בשם.

(א) שיתענו בו – אבל דעת המחבר עצמו היא כאמור, שאין התענית בהם חובה, אפילו אינם חלים בראש חודש. ואכן, המנהג הוא שלא להתענות בהם.

(ב) שלא להשלים בראש חודש – גם הנוהג לצום בראש חודש, לא יוכל לומר עננו בעמידה, כי אינו משלים[1].

סעיף ב

(ג) באחד בניסן מתו בני אהרן (ד); בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר (ה); בכ"ו בו מת יהושע בן נון (ו), בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה' (ז); בכ"ח בו מת שמואל הנביא (ח); בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט (ט); בכ"ה בו נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל (י) ורבי חנינא סגן הכהנים (יא); בכ"ז בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו (יב); באחד באב מת אהרן הכהן (יג); בי"ח בו כבה נר מערבי בימי אחז (יד). ^גבי"ז באלול מתו ^*)מוציאי דבת הארץ (טו); בה' בתשרי מתו עשרים איש מישראל (טז) ונחבש רבי עקיבא (יז); בז' בו נגזרה גזרה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר, מפני מעשה העגל; בז' במרחשון עוורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו (יח); בכ"ח בכסליו שרף יהויקים המגילה שכתב ברוך מפי ירמיהו (יט); בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים (כ); ^דובתשעה בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו; בה' בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע (כא); בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה (כב); בז' באדר מת משה רבינו עליו השלום (כג); בט' בו נחלקו בית שמאי ובית הלל (כד).

^גכפי גירסת הבית יוסף הוא שבעה באלול. ^*)(פירוש, ענשן היה מיד שנשתרבב לשונם כדברי המדרש והיו מתמצים בחלאים רעים עד יז אלול, אף על גב דבאבוד רשעים רינה, שמא מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן דמסתמא שבו ולא נתקבלו). ^דבכל בו איתא שמת בו עזרא הסופר.

(ג) הקדמה לסעיף – בסעיף זה מובאת רשימת מאורעות, ונציין את מקור האירועים[2].

(ד) מתו בני אהרן – על שהקריבו אש זרה, ביום חנוכת המשכן, ככתוב בחומש ויקרא (פרק י פסוק ב).

(ה) מתה מרים ונסתלק הבאר – בחומש במדבר (פרק כ פסוק ב) מובא, שמרים נפטרה. ומיד בפסוק שאחריו נאמר, כי לא היה מים לעדה.

(ו) בכ"ו בו מת יהושע בן נון – מיתתו מתוארת בנביא יהושע (פרק כד פסוק כט).

(ז) מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה' – ארוע זה נכתב בנביא שמואל (א פרק ד)

(ח) מת שמואל הנביא – כתוב בנביא שמואל (א פרק כה פסוק א).

(ט) ירבעם בן נבט – היה המלך הראשון של מלכות ישראל, אחר שזו נפרדה ממלכות יהודה, ומתוך חשש שהעם יחזור לזרועות מלכי יהודה, מנע ממנו הבאת ביכורים לירושלים (ככתוב במלכים א פרק יב).

(י) נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל – מובא אבות דרבי נתן פרק לח.

(יא) ורבי חנינא סגן הכהנים – תנא מהדור הראשון. ועיין ב"ספר דורות הראשונים" ח"א כרך ה, פרקים מ"ו מ"ז, שלא יתכן שנהרג ביחד עם רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, שהם היו מאוחרים יותר. אלא הכוונה ששלושתם מתו באותו תאריך, הגם שמאורעות רציחתם ארעו בתקופות שונות.

(יב) נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו – תיאור המעשה מובא בגמ' (עבודה זרה יח, א).

(יג) באחד באב מת אהרן הכהן – כנאמר בחומש במדבר כ, כח.

(יד) כבה נר מערבי בימי אחז – לא נמצא איזכור מפורש למאורע זה, אבל כנראה הכוונה למה שעשה אחז המלך, אבי חזקיהו, כפי שתאר חזקיהו בדברי הימים (דברי הימים ב פרק כט פסוק ז) "גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת, וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ, וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

(טו) מתו מוציאי דבת הארץ – כנאמר בחומש במדבר (יד לז). והקשה הבית יוסף "למה התקינו להתענות ביום שמתו מוציאי דיבת הארץ? שמחה מיבעי באותו יום, דבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא י). ושמא, מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן, דמסתמא שבו ולא נתקבלו". ועל התשובה שלא נתקבלה מתענים.

(טז) מתו עשרים איש מישראל – אינני יודע מה מיוחד במיתתם של אלה, שיש לצום עבור כך.

(יז) ונחבש רבי עקיבא – אולי הכוונה למסופר בגמרא, שחבשו את רבי עקיבא, על שהקהיל קהילות ברבים, ולימד אותם תורה, בניגוד לצו הרומאי שאסר זאת (ברכות סא, ב).

(יח) ושחטו בניו לעיניו – כנאמר במלכים ב (פרק כה פסוק ז). ואף שהיה צדקיהו מלך רשע, סוף כל סוף היה המלך האחרון בבית ראשון, וצרתו מוגדרת צרה של כלל ישראל.

(יט) שכתב ברוך מפי ירמיהו – כמתואר בירמיהו פרק לו. המלך הרשע הזה שרף מגילה בה התרה ירמיהו והזהיר את העם, שאם ימשיכו בדרכם הרעה, יצאו לגלות.

(כ) והיה חשך בעולם שלשה ימים – סיפור המאורע מובא בגמרא (מגילה ט, א). והסיבה לחושך הזה היא כי היפוך המשמעות המונחת בתיבות התורה ללשון תרגום מקבע ומצמצם את הטקסט של התורה לתוך הבנה אחת בלבד. בעוד שבתורה יש שבעים פנים ודרכים לפרש. וצמצום חכמה כזה מנתק את התורה ממקורה.

(כא) מתו הזקנים שהיו בימי יהושע – כך נכתב בספר יהושע (כד, כא). אבל אין שם אפילו רמז לכך שכולם מתו יחד באותו יום. ואולי תאריך זה הוא מותו של אחרון הזקנים, לכן הוא מסמל את פטירתם של כולם.

(כב) ענין פלגש בגבעה – כנאמר בספר שופטים פרק כ.

(כג) מת משה רבינו עליו השלום – מיתתו כתובה בספר דברים (פרק לד פסוק ה). והתאריך מוזכר בגמרא (קידושין לח, א).

(כד) נחלקו בית שמאי ובית הלל – מחלוקת זו היתה הראשונה שנפלה בין חכמי ישראל, כמבואר בגמרא (סנהדרין פח, ב) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות".

סעיף ג

^היש מי שאומר שגזרו שיהיו מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חלול השם (כה); ולעתיד לבוא יהפכם ה' לששון ולשמחה (כו).

^השם.

(כה) ועל חלול השם – כי עצם זה שישראל בגלות הוא חילול ה', כפי שאמר הנביא יחזקאל (פרק לו פסוק כ) "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". אלא שגם תעניות אלו אינן נוהגות כיום.

(כו) לששון ולשמחה – בדורנו, תהילה לא-ל, אנו זוכים לקיבוץ גלויות ושיבת עם ישראל לארצו, יחד עם חיזוק לימוד התורה בכל הארץ כולו.

[1] אמנם לדעת הרמ"א, ניתן לומר עננו, הגם שאינו משלים, ובלבד שיתענה עד אחר תפילת מנחה.

[2] חלק מהתאריכים מפורשים, וחלקם מקובל בידינו מפי המסורת.