חוברות אקטואליה

מצוה מול איסור דרבנן

אחר שקבעו חכמים ואסרו דבר מה, אין להתירו אף לא לצורך קיום מצוה. כלל גדול זה נתבאר במשנה, במסכת ראש השנה:

משנה: שופר של ראש השנה – אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה וכו' (ראש השנה לב, ב).

גמרא: מאי טעמא? שופר עשה הוא, ויום טוב עשה ולא תעשה. ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

מבואר כי אם השגת השופר כרוכה באיסור דרבנן, כרכיבה על בהמה וכדומה, יש להימנע ולא לתקוע. ואף שמצוַת עשה דוחה מצוַת לא תעשה, וכאן יש מצות עשה לתקוע, ומדוע לא תדחה את האיסור (המונע את השגת השופר), כבר הסביר הר"ן שכיון שבשעת עשיית האיסור, אין מתקיימת מצוות שופר (רק אחר כך, כשיתקע). אין להתיר זאת, אף אם היה זה איסור לאו בלבד. כי מה שעשה דוחה לא תעשה אינו אלא "בעידניה", כלומר כשהאיסור נעשה יחד עם קיום המצווה. כגון לבישת בגד שעטנז ובו ציצית, שאז נדחה איסור שעטנז, כי בזמן האיסור מתקיימת גם המצווה.

אלא שדברי הגמרא צריכים הסבר. הרי המעשים הנזכרים במשנה אינם אסורים מן התורה, אלא מדרבנן, וכיצד מתארת זאת הגמרא "עשה ולא תעשה", הרי אין כאן כל איסור מן התורה. אמנם על פי הדברים שנתבארו לעיל נראה, שכוונת הגמרא לומר כך: מצוות שביתה ביום טוב בתורה הוא גם לא תעשה וגם עשה. עובדה זו מלמדת על גודל החשיבות שהעניקה התורה לשביתת יום טוב. והסיקו מכך חכמינו ז"ל, שאם כל כך החשיבה התורה את השביתה ביום טוב, כיצד זה ניתן להתיר לפקח את הגל, או לרכוב ולשוט, הלא תהא בכך פגיעה ברצון התורה, שהחשיבה מאד את שביתת יום טוב.

ואם תשאל, אף כי נתגלה רצון התורה בלאו ועשה של יום טוב, הרי עדיין צריך להבין, כיצד יתכן שמחמת חשש כזה, ילבש אי מי עוז בנפשו, וימלא לבו לבטל מצוה מן התורה?

המענה לכך נמצא בדברי הרשב"א, שכתב כי הואיל ומדובר בהכנה למצוה, שהיה ניתן לעשותה טרם החג, לכן יכלו חכמים לבטל זאת, כלשונו:

ויש לומר דאמר לך דהוי טעמא דהכא משום דהוו להו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב הילכך לא דחי אפילו לאו גרידא.

דוגמא זו, בה אנו רואים כיצד הטילו חכמים איסור שמביא אף לביטול מצוה מן התורה, מלמדת על שיקול הדעת הרחב והעמוק ששקלו חכמים במאזני שכלם הבהיר, מתי להתיר את גזירתם, ומתי לאוסרה, אף אם יגרום הדבר, לביטול מצוה מן התורה. שהרי בחכמתם הבינו, כי אם נתיר עשיית מעשה שיש בו איסור דרבנן, אותו יכלו לעשות טרם יתקדש חג, יגרום הדבר לביטול שביתת יום טוב. ובכך שהותירו את איסור דרבנן על כנו, ולא התירוהו, זירזו את כולם להכין את צרכי המצוה לפני החג, ובכך יזכו כולם גם לקיים את המצוה, וגם לשמר את קדושת החג, ללא פגם.

מצאנו גם מקרה הפוך. הנה אסרו חכמים בשבת, לומר לגוי שיכתוב. אבל לצורך רכישת קרקע בארץ ישראל, התירו זאת חכמים, עקב המצווה הגדולה, כמבואר בשולחן ערוך.

מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות (שולחן ערוך הלכות שבת סימן שו סעיף יא)[1].

לפי דברי הרשב"א, הדברים מובנים מאד. כי נראה, שלא יכלו לקיים את המכירה לפני שבת, ויתכן שאם ימתינו בדבר, המכירה תתבטל, על כן התירו.

עוד אנו מוצאים, שהתירו לעבור על איסור דרבנן, על ידי גוי, כדי לקיים מצוה, כמפורש בשולחן ערוך:

דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפ"ו פסק להתיר, וע"ל סימן רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג (אורח חיים שז, ה).

וכתב המגן אברהם, שאפילו אם שני השבותים נעשים על ידי ישראל, כגון שעושה איסור דרבנן בשינוי, גם בזה מותר[2], כלשונו:

לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפילו כדרכו, ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו, אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט (מגן אברהם סימן שז ס"ק ז).

וכן פסק הרב עובדיה יוסף:

וראיתי בספר אות ברית (סימן רסו אות י דף לב ע"ב) שהשיג עליו דלא שרינן שבות דשבות אלא על ידי גוי, אבל על ידי ישראל אפילו שבות דשבות אסור. ע"ש ואשתמטיתיה דברי הש"ך בנקודת הכסף יורה דעה (סימן קצח על דברי הט"ז ס"ק כא) שכתב להתיר שבות דשבות על ידי ישראל וכך כתב הפרי מגדים (סימן שז אשל אברהם ס"ק ח) לדייק מדברי אליהו רבה דשבות דשבות אפילו על ידי ישראל מותר… ונעלם ממנו הפוסקים הנ"ל (יביע אומר חלק יא סומן לט אות ד).

ניתן לראות דרך מורכבת זו, בה נקטו חכמים, פעם לאסור איסור דרבנן, אף שבכך תתבטל מצוה, ופעם להתיר איסור דרבנן,

לצורך מצוה, בגמרא נוספת:

אמר רבא: ערל (גוי שמל ערב פסח, טמא מדרבנן, ואינו יכול להקריב קורבן פסח שהיא מצוה מן התורה, שאם לא מקיימים אותה חייבים כרת) הזאה (אם חל י"ד ניסן בשבת לא מתירים להזות על הטמא כדי לטהרו, שזה איסור תיקון דרבנן, כי מכשירו להקריב קורבן פסח, ואף שיש בביטול קרבן פסח חיוב כרת) ואיזמל (אסור להביא בשבת סכין למילה אפילו אם יש רק איסור דרבנן, ואף שמילה היא מצוה מן התורה שיש בו חיוב כרת) – העמידו דבריהן במקום כרת. אונן (אדם שנפטר לו מת ערב פסח מותר לו לאכול הקורבן בערב אף שמדרבנן אונן בלילה אסור באכילת קורבן) ומצורע (מדובר במצורע שנטהר בערב פסח וראה קרי אותו יום וטבל ואף שבעל קרי אסור מדרבנן להיכנס בעזרת נשים התירו לו בשביל קיום מצות קורבן פסח) ובית הפרס (להתיר לעבור בערב פסח במקום שיש בו טומאה מדרבנן כדי לקיים מצות קורבן פסח) – לא העמידו דבריהן במקום כרת (פסחים צב, א).

כמו מאליה עולה השאילה, מה בין אלה לאלה, וכבר שאל זאת המאירי והשיב על כך:

יש שואלין מה נשתנו אלו מאלו ומתרצים שהראשונים יש בהם חשש איסור תורה. ערל, שמא יִטמא ויאכל קדשים בטומאת הגוף. הזאה ואיזמל, שמא יעביר ארבע אמות. אבל האחרונים אין בהם חשש איסור תורה, שבאונן, אנינות לילה אינה תורה. מצורע, אפילו עשה דוישלחו אין בו. ובית הפרס, מתוך שאין המגע מצוי, הרי הוא קרוב לספק ספקא (מאירי על פסחים צב, א).

מבואר כי הוא מבדיל בין סוגים שונים באיסורי דרבנן. איסור דרבנן שמטרתו שמירה על האדם מאיסור תורה, נותר על כנו. כי אם נתירו לצורך מצוה אחרת מן התורה, יגרום הדבר שיעבור לבסוף על איסור תורה אחר. וחכמים האמונים על שמירת רצון התורה, הבינו כי יש לאסור זאת. אבל בהעדר חשש שיעבור על איסור תורה, יש לקיים את המצוה מן התורה, אף שבכך יעבור על איסור דרבנן.

על פי הרשב"א הנ"ל אפשר להוסיף עוד, שיש חילוק ברור בין המקרים הנזכרים לעיל. כי הנה ערל זה, לא היה צריך לקבוע את המילה דווקא לערב פסח. והיה גם צריך להביא את סכין המילה, לפני כן. על דרך זו יבואר גם ענין ההזאה, כי אדם אחר מתיז את המים, ויצטרך לעבור על איסור דרבנן, כדי שהטמא יקיים את המצוה. אבל אונן ומצורע לא בחרו את יום הפטירה, או זמן ראיית הקרי. ולגבי בית הפרס, צריך לומר שמדובר כנראה במציאות שלא הייתה דרך אחרת להגיע, על כן לא מנעו חכמים את קיום המצוה.

[1].  ועל זה אמרו הראשונים שאין להשוות איסורי דרבנן זה לזה, עיין רשב"א (שבת קל, ב) שכתב וזה לשונו: ויש מקשים על דברי הרב אלפסי ז"ל (שאוסר לבקש מגוי לעשות מלאכה מן התורה בשביל מצוה) מהא דאמרינן (בבא קמא פ, ב) הלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת ואף על גב דהכא איכא אמירה לגוי בדבר שיש בו מלאכה גמורה, ויש מתרצים דמשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן ואין אומרים בדברים כאלו זו דומה לזו. ותדע לך שהרי יש מקומות שהתירו אפילו שבות הנעשה על ידי ישראל עצמו במקום פסידא כגון צנור שעלו בו קשקשים דהתירו לו למעכן ברגלו כדאיתא בכתובות (ס, א), ולגבי דליקה לא התירו לומר לגוי כבה (שבת קכא, א), ואף על גב דליכא אלא שבות דשבות, דאפילו כיבוי עצמו אינה מלאכה דאורייתא, בכי הא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ולגבי מת נמי התירו שבות על ידי ישראל, כההיא דשכבא דהוה בדרקורת, ואילו לגבי מילה לא התירו אפילו שבות על ידי ישראל ואף על פי שהמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות.

     מבואר בדבריו כי גם בכלל הגדול של איסור אמירה לנכרי, יש יוצא מן הכלל, כי אין כלל, בלי יוצא מן הכלל.

     וההסבר מדוע הקילו באמירה לנכרי לגבי מצוות ישוב הארץ, הרחיב הרמב"ן והסביר, ואלו דבריו (שבת קל, ב): ויש משיבין על דבריו ממאי דאמרינן (בבא קמא פ, ב) הלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת, ואף על גב דאמירה לגוי שבות, הכא משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן, אלמא אמירה לגוי אפילו לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה לא גזרו רבנן. ולדידן לא קשיא ולא מידי, דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל, הוא שלא תחרב ארץ קדושה. ועוד שאין אנו שוקלין מצות זו בזו, ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה, כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו. כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה על ידי ישראל גבי מת, ולא מצינו לו היתר למילה, אף על פי שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה, ונכרתו עליה י"ג בריתות, ע"כ.

     למרות שהתברר כי אין להסיק ולקבוע כלל גדול, מאחר ותמיד יש יוצאים מן הכלל, השולחן ערוך כן קבע כלל, וכתב שמותר לבקש מאינו יהודי עשיית מלאכה דרבנן, לצורך מצוה. ועל כלל זה אכן אפשר להסתמך. אבל להתיר לומר לנוכרי שיעשה מלאכה האסורה מן התורה, אין למהר ולהקל. וראה מה שכתב רמ"א בסימן רע"ו סעיף א', שלהלכה, ניתן להקל גם בזה, בשעת הדחק.

[2].  אף שבגמרא עירובין (סז עמוד ב – סח עמוד א) יש הבדל בין אמירה לגוי, שהותרה אף במלאכה דאורייתא, לצורך קיום מצוה (לדעת אלה המתירים), לבין עשיית איסור דרבנן, על ידי ישראל, שלא הותר. הרי חילוק זה שייך רק בשבות אחד. אם כי יש להדגיש, שלהלכה נאסרה אמירה לגוי במלאכה מן התורה. ואילו בשבות דשבות, יש מקילים, ולא מבחינים בין מלאכה הנעשית על ידי יהודי בשינוי, למלאכה דרבנן הנעשית על ידי אינו יהודי.