חוברות אקטואליה
תפילת הקדיש
1. הקדיש בתפילה
2. קדיש האבלים ליד הקבר
3. קדיש האבלים בשנת האבל
4. חובת הילדים
5. הצדיק
6. הישארות הנפש
7. קדיש משותף, קדיש ארמי
8. יום השנה והדלקת נר
9. הקבורה היהודית
10. חומר האיסור להישרף
11. קבורה בארץ ישראל
12. האבלות
13. קדיש כתפילת שלום
14. קדיש כ"אני מאמין"
15. לנצח
16. קדיש וקדושת השם
17. על המחבר – הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
1. הקדיש בתפילה
מן הסתם יש עניין לדעת מאין נובעת תפילת הקדיש? מי מחברה? מה משמעותה? ולמה שתיאמר על ידי האבלים?
תפילת הקדיש מוזכרת לראשונה, גם אם לא ישירות, בגמרא. כך אומרת פיסקה במסכת ברכות ג' ע"א:
"בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך [='יהא שמיה רבא מברך'], הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין [=משבחים] אותו בביתו כך, מה לו [=אבוי] לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו משולחן אביהם".
עוד נזכרת התפילה באותה מסכת כא ע"ב. במסכת סוטה מט ע"א קובע רבא:
"עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא".
כלומר, העולם מתקיים רק הודות לקדושה שאומרים בתפילה ולתפילת הקדיש שאחר הלימוד.
במסכת שבת קיט ע"ב אומר רבי יהושע בן לוי, כי "כל העונה" לתפילת הקדיש את השבח "…יהא שמיה רבא, בכל כחו – קורעין לו גזר דינו". הווי אומר שינצל מעונש שאולי כבר הוטל עליו.
גם במסכת סוכה לט ע"א מוזכרת תפילת הקדיש.
במסכת מגילה כג ע"ב אומרת המשנה: "אין פורסין על שמע פחות מעשרה". רש"י והר"ן מבינים זאת כתפילת הקדיש, שתמיד תיאמר פעם נוספת אם מישהו מאחר מלהגיע לבית הכנסת.
למרות איזכורים ראשוניים אלו בגמרא, נובע המקור של תפילת הקדיש מזמנים קדומים הרבה יותר.
כך מספרת הגמרא, במסכת פסחים נו ע"א, כי לפני מותו, אסף יעקב אבינו אליו את בניו ובקש לגלות להם, בינו לבינם, את הקץ של חשכת הגלות; כאשר לפתע נסתלקה ממנו רוח הנבואה ושוב לא יכול היה להביע זאת:
"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים שם).
עקב אירוע זה יעקב היה נרעש ביותר. הוא חשש שמא נעו עמודי הספים של אמונת בניו, והוא "אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול" (שם). על כך הבנים הכריזו פה אחד ובלהטם כי רב, את ה"שמע ישראל"; בזאת נתנו פרסום למסירות ולשמירת האמונים האיתנות שלהם, כלפי הא-לוהים.
יעקב אבינו היה מאושר לשמע תהילת ה' כה חגיגית ולקידוש השם מעין זה, יוצאים מפיות בניו. הוא עצמו הגיע אז לידי אקסטזה של התלהבות ופתח לומר את השבח של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
הגמרא מעירה לענייננו, כי עלינו לומר את משפט השבח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שאמרו יעקב, כנספח לקריאת "שמע ישראל", אולם יש לומר זאת חרישית, היות שבתורה, כשהכריז משה רבנו את ה"שמע ישראל" (דברים ו, ד) לא הזכיר דבר שבח זה.
התרגום ירושלמי על הפסוק "שמע ישראל" מצטט את אמרת יעקב הנ"ל, שניסוחה בלשון הארמית הוא:
יהא שמיה רבא מברך לעלם.
הגרסה הזאת תואמת אם כן, במלואה את ניסוח הקדיש שלנו כפי שהוא מוזכר בגמרא ברכות. מכאן שמוצאה של תפילת הקדיש חוזר אחורה, עוד אל יעקב אבינו.
טענתה של הגמרא בפסחים (שם) כי משה לא הכיר אמרה זו, מופרכת משני מקומות תלמודיים אחרים. כך נאמר במסכת יומא לז ע"א:
תניא רבי אומר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו", אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל".
המהרש"א מסביר שם, כי בדומה אצל הכהן הגדול, כאשר זה אמר את שם ה' המפורש, השומעים ענו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כך גם ישראל, בכל פעם בהיאמר שם ה', מייד עליהם להשיב ולומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וזאת הייתה דרישתו של משה בפסוק זה.
הספרי, על הפסוק כי שם ה' אקרא (דברים לב, ג), טוען אף הוא כי משה הורה לישראל לומר את ה"ברוך שם כבוד מלכותו" בעקבות שמיעת שם ה'.
אם כן, הואיל ולפי התרגום ירושלמי נוסח זה זהה למימרא של "יהא שמיה רבא" שבתפילת הקדיש, מכאן ראיה לדבר, שהאמירה העיקרית של תפילת הקדיש, שנוסחה על ידי יעקב אבינו, קיבלה את אישורו של משה רבנו.
אמנם כל זה נכון רק לעניין האמירה העיקרית של הקדיש, ה"יהא שמיה רבא".
ברם, הנוסח המלא של תפילת הקדיש לא נמצא בגמרא. כמו כן, אף המימרה הנ"ל דהיינו "יהא שמיה רבא", לא מכונה במפורש כ"קדיש".
מאידך, מצאנו במסכת סופרים פרק י', בכמה מקומות, בהם הנדון הוא ה'קדיש'. כך לדוגמה, לשון משנה אחת שם: "אין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה".
מכאן, שעוד בתקופת התלמוד, תפילת הקדיש חייבת הייתה להיות עובדה קיימת.
2. קדיש האבלים ליד הקבר
את העובדה שהקדיש נאמר על ידי האבלים, וכן את ניסוחו המדויק, אנו מוצאים לראשונה רק בתקופת הגאונים, לאחר חתימת התלמוד. אנו מוצאים אותו – את הקדיש – אצל רב עמרם גאון, שניסח את הקדיש הארוך בהקשר לאחת ההלוויות. בנוסף לכך מצטט הטור שולחן-ערוך את רב האי גאון (יורה דעה שד"מ, ד): "צידוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום". כן אנו מוצאים את הקדיש בטור שולחן ערוך הלכות אבלות סימן שע"ו, שם הוא מצטט את הרמב"ן.
הרמב"ם מביא את טקסט הקדיש המלא בהלכות תפילה, ומוסיף שם את הנוסחה החסידית ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. בחייו של הרמב"ם שולב הוא עצמו למילותיו של הקדיש, כך שנאמר:
בחייכון וביומיכון ובחיי רבנו משה בן מיימון.
בסופה של מסכת מועד קטן (פרק ג סי' פז) מצטט הרא"ש את קדיש האבלים בעת לוויה, בשם רש"י הטוען שמותר לאומרו גם בחול המועד – שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת עול מלכות שמים.
מדוע כונתה תפילה זו בשם "קדיש"?
נראה כי ניתן למצוא את ההסבר מתוך החובה שהתורה מטילה עלינו לקיים את מצות "קידוש השם". כפי שמעיר התלמוד הירושלמי (שביעית פ"ד ה"ג) על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) – "מכאן שבני ישראל מצווין על קדוש השם".
"קדיש" הוא קיצור של "קידוש השם" דהיינו האדרת הא-ל.
הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה) מדגיש אף הוא, כי על סמך הפסוק הנ"ל מחויב כל יהודי לקיום מצוַת "קדוש השם", כפי שמפרש זאת הספרא:
"על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי".
מחזור ויטרי (חובר על ידי אחד מתלמידי רש"י) סבור, כי תפילת הקדיש מתייחסת לפסוק שאמר יחזקאל הנביא, "והתגדלתי והתקדשתי" (לח, כג). בפרק זה מבשר הנביא את השמדת האויבים גוג ומגוג, וכך יתגדל ויתפאר ויתקדש שם ה'. ברצוננו אפוא, לבטא עם הקדיש את משאלתנו, שיגיעו הימים הגדולים של מלוך ה' על העולם כולו ושאנו נזכה לחוות אותם, הזמן של "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
3. קדיש האבלים בשנת האבל
על דבר תפילת הקדיש, הנאמרת על ידי האבלים במשך כל שנת האבלות, כמו כן על דבר הירידה לפני העמוד ועל דבר חובתם לקרוא את ההפטרה בשבת, מדבר השולחן ערוך לראשונה ביורה דעה, הלכות אבלות סימן שעו. כמקורות מצטטים הבית יוסף והרמ"א את התנא דבי אליהו, את המדרש תנחומא לפרשת נח, את הזוהר חדש סוף אחרי מות, את הכל-בו פח, ולבסוף מקור אמוראי – מסכת כלה רבתי פ"ב. שם מובא סיפור ממושך אודות רבי עקיבא שפגש מאן דהו שנשא על כתפו קורה כבדה ביותר. לשאלתו של רבי עקיבא הוא סיפר, כי זה זמן רב שהוא נפטר, וכי בעודו בחיים עוונותיו רבו מנשוא. הלכך הוא נענש והוטל עליו יום יום לקבץ ערימת עצים ולהובילם למוקד, עליו הוא נשרף אחרי כן, מידי יום ביומו. כמענה לשאלה, אם השאיר אחריו ילדים, מסר מידע הססני, כי לפני מותו, הייתה אשתו כרסה בין שיניה. רבי עקיבא התחקה על מקום אשתו, לקח את הילד אליו, לימדו לעבור לפני התיבה ולומר את הקדיש. לאחר זמן שוב פגש רבי עקיבא את אבי הילד הזה, והלה סיפר לו, זורח מאושר ומלוא הכרת טובה, כי מאז שבנו החל לעבור לפני התיבה ולומר את תפילת הקדיש, הוא נפטר מכל העונשים ואף הועבר לגן עדן.
מתוך סיפור מרגש זה מתחוור לנו איזה מעשה-חסד גדול הילדים עושים עבור הוריהם, בעוברם לפני התיבה, מקריאים את ההפטרה ואומרים את תפילת הקדיש. כבר הנביא ישעיהו דן בדבר השירותים הטובים והכבירים שהבנים יכולים לגמול להוריהם לאחר המיתה. וכך נאמר שם (כט, כב): "כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי" וכו'. ונראה לבאר: "יעקב גאל את אברהם. לא עוד עליו לחוש בושה, לא עוד יהיה על פניו להחוויר, שהרי ילדיו מפארים אותי". כה רבה עוצמת הילדים, עד שבמליצות יושר והושטת ישועה ניתן להם לבוא לעזרת אבותיהם.
בתפילותינו היומיות אנו אומרים את הקדיש שבע פעמים (שלש פעמים בתפילת שחרית, פעמיים במנחה ופעמיים במעריב), על סמך הפסוק בתהילים (קיט, קסד): "שבע ביום הללתיך".
4. חובת הילדים
בגין הסיבה האמיתית של הקדיש, ניתן למצוא ארבעה הסברים.
הסבר ראשון על דבר הקדיש
במקרה בו יש לחוש, שהיו כמה מצוות שההורים לא הקפידו לשומרן בימי חייהם, בהתעלמם מחוקי התורה ובהימנעם מללכת בדרכי ה'. עקב כך הם חשופים, לאחר מותם, לעונשים כבדים. אזי יוכלו הילדים, באמצעות תפילת הקדיש, לשכך את חרון אף ה'. זכויות הילדים מהאדרת שם ה', ייזקפו לטובת חשבון ההורים. אז ייאמר ברקיע אשרי שזה ילדו, אשרי האב שאלה ילדיו! צירוף זכויות הילדים לטובת חשבון ההורים הוא חסד מיוחד מאת ה', כפי שמסתבר הבהר היטב מן המעשה המסופר לעיל אודות רבי עקיבא.
במסכת בבא בתרא קטז ע"א אומר רבי יוחנן:
"כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה".
רוצה לומר: "כל שאינו מותיר בן, כיורש לאחר מותו, עליו זועם הקב"ה". הרי בלתי אפשרי שאימרה זו תובן באופן מילולי, כי אם מישהו אינו משאיר אחריו בן, בשום אופן אין להטיל עליו את האשמה. הכוונה צריכה אפוא להיות, שלא מדובר בעיזבון הישיר, אלא במורשת רוחנית, כפי שנאמר בישעיהו (ג, י): "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו". את פרי יצירתם יאכלו.
אף התורה מניחה אצל אברהם (בראשית יח, יט), כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו', היינו שיצוֶה את בניו שישמרו את דרך ה' כדי שיגמלו חסד ויעשו משפט. על כל אב להקפיד ולשים לב שילדיו ימשיכו את אורח החיים אותו הוא פיתח, כדי שכך יתאפשר לו להמשיך ולחיות בנשמת ילדיו. כמה אומלל חש אברהם את עצמו, טרם זכה ליצחק ואמר נואשות לאלוקים "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי". וכי מה כבר תוכל לתת לי ואיזה תועלת תצמח לי מכל ההבטחות, אם לא יוכל להיות לי, אי פעם, הנתון הראשוני עבור מורשה רוחנית. הרי בעת הגיע יומי גם זכרוני יפוג מן העולם, ואזי מותי אכן יהיה סופי ומושלם. באותה רוח גם נאמר (בראשית ל, א): "ותאמר [רחל] אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". באין לי יורש רוחני הרי כל חיי הם חסרי ערך, ואחרי מותי הם יהיו מחוקים לעד מדפי ההיסטוריה.
רבי יוחנן התייחס, אפוא, במושג 'יורשים' לא ליורשים את ההון החומרי, אלא ליורשים רוחניים. גם מי שמותיר אחריו ילדים, אך פעלם אינו ברוח דעות האב – הם לא ייחשבו כבנים שלו. אך מאידך עלול הדבר להיזקף לחובתו אם הא-להים יזעם עליו, על אשר לא חינך את ילדיו שיגדלו להיות יהודים שיהיו למופת לזולת.
כך גם הביע רבי יהודה , לפני מותו, את משאלתו האחרונה (ראה כתובות קג ע"א): "לבני אני צריך". היום, כאשר אני יוצא לדרכי לחיי נצח, אני נזקק – יותר מאי פעם – לילדיי. מעתה, על ידי לימוד ומעשים, הם יעניקו את הטיפול לנשמתי.
בין הורים לבין ילדיהם מתקיימים יחסי גומלין. הבן יורש מאביו, יחד עם ההון החומרי, גם את הרכוש הרוחני, את מידותיו הטובות, את סגולותיו המוסריות ואת כל תכונותיו הרוחניות. הוא ממשיך באותה הדרך, מפתח את מפעלו הרוחני של האבא, וכך מוריש שוב את העיזבון הרוחני האבהי, חזרה לידי האב. כשאוב הפתילה מתוך השמן, כך אף הנשמה האבהית יונקת מן האוצר הרוחני של הילדים. ככל שירבו להשקיע הון רוחני, כן יגדלו רווחי ההורים.
בודאי שהניחו מקום לפרש את הפסוק, "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז) גם כך: אותם הורים המניחים אחריהם ילדים כנים והגונים, לעולם לא ינבלו, ומיתתם לא תיתפס ככיבוי חייהם. הרי הם ממשיכים לחיות בדמות שונה ובצורה אחרת.
כן גם מכריז המלך דוד (בתהילים צב, יג): "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", היינו הצדיק פורח כעין התמרים וכארז הלבנון מתרומם אל על, גם אז עדיין "שתולים בבית ה'", גם כאשר כבר עזב את העולם הזה והוא שתול בגן האדון ה' הוא ממשיך להצמיח פירות ולפרוח – "בחצרות א-להינו יפריחו".
עם מלים כה נהדרות מסיים המלך דוד את יצירתו, יצירת התהלים: "כל הנשמה תהלל י-ה". כל הנשמות, גם כאשר כבר נפרדו מגופיהן, תמיד עוד מהללות את הא-ל; וזאת, מסתמא, הודות לשיתוף הפעולה הרוחני של הילדים, שהוריהם הובילו אותם לדרך התורה.
אולם זאת אינה חייבת להיות סתירה לתפילת ההלל, שם נאמר: "לא המתים יהללו י-ה". פסוק זה מתייחס בלעדית לאותם מתים שבחייהם אף פעם לא שאפו להנציח עצמם על ידי מעשה מרהיב כל שהוא, ואף לא התאמצו להוביל את ילדיהם לדרך נאה. בני אדם כאלה לא חיו אף פעם, הם ה"מתים הנצחיים".
בפתיחה ליצירתו ה"משנה ברורה", אומר החפץ חיים, שגם אחרי עוזבה את העולם הארצי, עדיין זקוקה הנשמה להשראה ולמזון רוחני.
כמובן שהאדם לבדו חייב להבטיח לעצמו במידה רחבה את תזונתו הרוחנית, כצידה לדרך לזמנים עתידיים, אולם במקרה הצורך הוא יוכל להשיגה גם באמצעות ילדיו.
במסגרת י"ג מדות, שלש עשרה תכונות החסד של הקב"ה, מונה משה רבנו גם את המידה "פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז), היינו, ה' מכפר את אשמת האבות בבנים. אולם איך זה מתיישב עם הרחמנות של הא‑ל המבושרת אף היא באותו הפסוק: "נוצר חסד לאלפים", היינו שנוצר חסד עד לדור האלפי?
אולם, זאת ניתן לפרש כך: פוקד משמעותו גם, להיעדר, להמעיט, לפוג, כפי שנאמר בשמואל א' (כ, כז) "ויפקד מקום דוד". כוונת התורה כאן לומר, כי ניתן להמעיט את עוונות האבות ואף לתת להן לפוג לגמרי, באמצעות המעשים הטובים של הילדים. בידי הילדים העוצמה לכפר את עוונות ההורים, בשומרם את התורה ובקיימם את דבריה. באמצעות תפילת הקדיש, הם מנחילים להם אפוא כוח חיות חדש ומאת ה' ישוקמו.
5. הצדיק
הסבר שני על דבר הקדיש
הסבר שני על דבר הקדיש. אף במקרים בהם ההורים אכן היו נאמנים לה' וחיו חיים מלאי תורה ומצוות, מכל מקום יש לקדיש מובן מיוחד ומשמעות משלו.
כל צדיק מהווה עמוד לעולם, כפי שנאמר במשלי שלמה (י, כה): "וצדיק יסוד עולם". באמצעות לימוד התורה, המצוות והמעשים הטובים, הצדיקים מעניקים לעולם עוצמה ומוצקות. בלעדי אלה הרי אין קיום לעולם, כפי שנאמר (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה". העולם נבנה על בסיס הצדק והחסד בלבד. היות וה' תמיד חש את עצמו קשור לעולם, והיוצר והיצירה מהווים יחידה אחת, לכן כל בית יהודי הוא מעון לקב"ה, וכמו שנאמר (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מותו של צדיק יוצר אפוא בקע בבריאה, וכתוצאה מפריצה זו יתכן זעזוע בחיים היהודיים, שהרפלקסים שלו יוטלו שוב על הבורא, והא-לוהות עצמה תחוש כביכול רפיון מסוים. חסר בעולם איש אמונים, אשר תמיד ובכל מקום ענייני הקב"ה הם נגד עיניו ולא-לוהיו הוא מקנא. חסר צדיק אשר ישמש כמתווך וכאיש קשר, ויגשר בין הא-לוהים ובין האנושות שלו. עקב אובדן הצדיק, הקב"ה עצמו חש שרוי באבל. כשם שהמקום מנחם את האבלים, כך גם על האבלים להרגיש מחויבות לנחם את הקב"ה, ובתפילת הקדיש הקב"ה ימצא את ניחומו; משום כך אנו אומרים בקדיש את המילה "ונחמתא", שמשמעותה 'נחמות' (בלשון רבים). על תפילת הקדיש של בניו של הצדיק לסתום את החלל הריק שנוצר.
כמו כן נאמר (תהלים מה, יז): "תחת אבותיך יהיו בניך", היינו שהילדים יבואו במקום הוריהם, ישימו אל ליבותיהם את תורתם של ההורים, יחקו את מעשיהם וימשיכו לטפח את מפעלם. הורים, אשר לכל אורך חייהם לא עשו כלום, מלבד פועלם למען ילדיהם והקרבת עצמם עבורם, אכן מגיע להם שילדיהם, הזוכים לעיזבון החומרי, יאמצו גם את המורשת הרוחנית. אסור להם להסתייג, במובן הרוחני, מהוריהם; ומצידם עליהם להתאמץ כמיטב יכולתם להועיל בכך להוריהם. עליהם להשתדל ולדאוג, ששום הפסקה לא תארע למפעל חייהם של ההורים.
מסופר על המלך דוד, כי כאשר נודעה לו מיתת בנו המורד, שנהרג במרדף אביו, פרץ ביללה איומה וזעק ביגון (שמואל ב' יט, א): "…בני אבשלום, בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". על כך חזר שמונה פעמים. לכך מתווסף הסבר חז"ל, שבדמעותיו ובתפילתו רצה דוד לפטור את בנו – על אף שזה חטא נגד אביו באורח כה חמור – משבעה מדורי גהינם (סוטה י ע"ב), ורצה אחר כך עוד, באמצעות תפילתו, להביאו לגן עדן. כך התייצב אב, בכל נפשו, לימין בן, אפילו כה נפשע, שרצה לשלוח יד בחייו היקרים של אבא כזה, כפי שאכן דוד היה.
באיזו לבביות, אם כך, יהיה עלינו להשתדל עבור הורינו, שאת חייהם ואת אונם הקדישו למען ילדיהם? כמה אנו חבים להם ובמה נוכל לפרוע, איך שהוא, את חובנו הגדול? לשם כך פתוחות לפנינו שלש אפשרויות: א. תפילת הקדיש והירידה לפני העמוד. ב. לימוד התורה. ו-ג. קיום המצוות.
בל נבין את תפילת הקדיש בצורה שגויה. איננו מקיימים בה חובה מושלמת לעצמה, אלא זוהי אתראה ודרישה בלבד למלא אחרי התחייבויותינו הנוספות. תפילת הקדיש תשיג את תכליתה רק אז, כאשר תשומת הלב תוקדש גם לשתי החובות האחרות, אם ילדים ימשיכו להיות קשורים נפשית עם הוריהם וימלאו תוכן את אשר הם מבטאים בתפילת הקדיש, דהיינו מפארים את שם ה' ומקיימים "קידוש השם".
אולם אין זה מספיק לפאר את שם ה' בבית הכנסת בלבד, זה חייב לקרות גם מחוץ לאתר התפילה. בכל מקום בחיי היום יום, במשא ומתן, חובה על הקדיש לתפוס את מקומו בין מחשבותינו. מה שהפה מבטא, צריך לקבל את אישורו גם מידי המעשים. על כל אורח החיים ותפיסתם הפנימית, להיות תפילת קדיש אחת. שמעל לכל עשייה ומניעה יהיה מתוח איזה חוט של קידוש השם. כי אם לא כך, איזו תועלת תצמח מקדיש בתוך בית הכנסת, אם עבור האדם, לַחיים מחוץ לבית כנסת זה, ישנה חזות אחרת? וכי אזי לא קרוב יותר, שהתוצאה תהיה יותר חילול השם מאשר של קידוש השם? הרי במקרה כזה הקדיש לא יהיה, אלא תכלית הניגוד לחיים האמיתיים, ובמקום לרשום הישגים רק יצברו עוד יותר חובות. על קדישים כאלה מוותר ה' ואומר בבוז (ישעיהו א, יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?" , וכי מי ביקש אתכם להיכנס לביתי?
ועוד הסבר שלישי על דבר הקדיש
לעתים קרובות קורה, שמוות פתאומי של אדם צדיק, יביא לידי זעזוע של ההמונים. כל אחד ניצב נבעת ושואל בדבר המדוע. איה הצדק? איפה השכר? למה בן אנוש זה, שהקדיש את כל חייו לאידיאלים הנשגבים של התורה, ובמסירות נפש השתדל עבור כל דבר שבקדושה, למה דווקא הוא נפל קורבן? זוהי הקושיא של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שאף משה רבנו העז להקשותה (ברכות ז ע"א).
בדיוק שאלות אלו, הן המחוללות בקרב ההמונים הרגשה של מורת רוח, של חוסר הבנה. זה מביא, שלא לרצון, לספקות מסוימים ולרגעי חולשה בתפיסת האמונה ובדרכי החשיבה. אף עלול להיווצר רגע ייאוש, בו הנוגעים בדבר יחדלו להיות אדונים לעצמם ויתפתו למיני התבטאויות, כפי שאכן קרה לאיוב. דווקא סכנה זו, יש למנוע באמצעות תפילת הקדיש. תפילת הקדיש פירושה הכנעה ללא סייג של הגורל, ואף הצהרת הכרה והסכמה להשגחתו של הקב"ה. שׂומה על תפילת הקדיש שתגשר מעל לתהום הרחבה שבין האדם לא‑לוהיו, שנפערה על ידי המוות. האדם המקופח וכנראה מנודה מנסה מתוך כך להתקרב שוב לקב"ה, לקבל את עונשו ברצון, כאחד שמגיע לו להיענש, להודות כי האשמה כולה שלו, ולנסות, יותר מאי פעם, להיטיב את מעשיו ולהפקיד עצמו בידי ה' – בכדי לצאת מזוקק מן הניסיון הקשה. ההודאה בצידוק הדין שאחרי המוות, מובעת במלים ה' נתן וה' לקח. יש לאומרו אפוא בקביעות, במשך כל השנה. ראוי שיאמר הלוך וחזור עד שאכן מאמינים בו באמת.
את צידוק הדין, היינו הקבלה ברצון חופשי של מרות הא-ל והמשפט הא-לוהי, בשל מותו של בן משפחה יקר שאת פטירתו אנו מצדיקים עלינו, מצאנו בגמרא (עבודה זרה יח ע"א) על ידי רבי חנינא בן תרדיון, שהוא יחד עם אשתו ובתו נידונו למוות על ידי הרומאים. רבי חנינא קרא "הצור תמים פעלו" וגו' (דברים לב, ד), ואשתו אמרה: "א-ל אמונה ואין עול" וגו' (שם), בעוד שהבת ציטטה את ירמיהו (לב, יט): "גדל העצה ורב העלילה" וגו'.
צידוק הדין, הנאמר על יד הקבר, צריך לאומרו, בצורה שונה, במשך השנה השלמה. כי כל עוד מתאבלים על הנפטרים, כזמן הזה חייבם להביע, הלוך וחזור, את הצדק הא-לוהי, וזאת מיישמים במיוחד באמצעות תפילת הקדיש.
על האדם לגייס את הכוח הנדרש כדי לקבל במידה של מקבל באהבה את מכות הגורל הקשות הנוחתות עליו. הוא חייב לראותן כעונש לחטאו. ה' אמנם ארך אפים, אולם בכל אופן, פעם אחת, פורץ חרון אפו. אנו בני האדם הננו, לדאבוננו, יותר מדי קיצרי ראות. איננו רואים את טעויותינו, ואי לכך גם לא את העונש שלנו, איננו מסוגלים להבין. העונש חייב אז לשמש לנו כאזהרה, כדי שנפנה לדרכים חדשות וטובות יותר ונשנה את מעשינו מיסודם. אז נקבע בנקל, כי יחסית למימד העבירה, העונש עוד היה בחסד וברחמים… .
על תפילת הקדיש לעזור לבן האדם המדוכדך להשתקם, ובאמצעות כל התפילות לזכות במחילת הקב"ה ולשכך את זעמו. כן קובעת הגמרא במסכת שבת (קיט ע"א): "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו". כן למד התלמוד משירת דבורה (שופטים ה, ב): "בפרע פרעות…ברכו ה'", היינו: אם אסונות ירדו עליך, הכר בכך את יד ה', שבח והלל אותו ובקש את סליחתו.
חוברות אקטואליה נוספות
6. הישארות הנפש
הסבר רביעי על דבר הקדיש
אלא שיש גם עוד משמעות רביעית לתפילת הקדיש, והיא הודאה באמונה של הישארות הנפש ושל תחיית המתים.
אנו מבחינים, שעקב פטירת שרה אמנו, התורה מוסיפה פרק ארוך מאד בדבר המשא-ומתן של אברהם אבינו עם בני חת. הם רצו להעמיד לרשות אברהם אחוזת קבר, חינם אין כסף, אולם אברהם חפץ היה דווקא במקום קבורה מסוים, במערת המכפלה, ועבורה שילם בסופו של דבר ארבע מאות שקל כסף.
התורה מייחסת חשיבות רבה לכך, שהאמונה בהישארות הנפש ובתחיית המתים תַכֵּנה בנו שורשים עמוקים, היות והן מעיקרי העיקרים של היהדות. רב סעדיה גאון והרמב"ם מונים אותן בין שלושה עשר עיקרי האמונה שלהם. אם האדם אכן היה מגיע לסופו עם מותו, בודאי שאברהם אבינו לא היה מקדיש תשומת לב רבה כל-כך למה שיקרה לשרה לאחר פטירתה ולמיקום קבורתה. אלא שאברהם רצה ליַדע את העולם, כי גם אחרי מותו האדם טרם הגיע לקיצו. הוא רצה ללמדנו שהאדם, במידה והשכיל בעודו עלי אדמות לנווט את חייו נכונה ולפי התורה, גם אחרי פטירתו עודנו ממשיך לחיות, אם כי בצורה אחרת. אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים (ברכות יח ע"א). הרי עבור הנשמה, שהיא המייצגת את האדם האמיתי, הגוף הוא מעטפה בלבד – ונשמת הצדיק היא בת אַלמוות. על כן, שׂומה היה על אברהם למצוא לעצמו ולבת זוגו אתר קבורה ייחודי, בנוי משני נדבכים המונחים זה על גבי זה, כדי להביע בכך שהנשמה, לאחר המוות, שוב עולה אל בוראה. את אתר הקבורה, כיון שהוא נחשב למקום המגורים של האדם האַלמותי, חייבים לרוכשו על ידי מעשה קניין.
אין אפוא להתייחס בחוסר חשיבות לאיך ולאיפה נקבר המת. ראשית דבר, יש לשים לב ולהקפיד, שצדיק לא יקבר על יד רשע (שלחן ערוך יורה דעה, הלכות אבלות סימן שסב, חתם סופר סי' שלז: אין קוברין רשע אצל צדיק). הגמרא במסכת סנהדרין (מז ע"א) למדה זאת מאלישע הנביא, שבסמוך לקברו נקבר מישהו שלא היה לכבודו, או אז אירע נס, והאדם הלא מכובד הושלך מקברו. גם שני אויבים, אסור לקוברם זה לצד זה.
כל זאת מוכיח בעליל את הישארות הנפש. אי לכך חייבים לדאוג לקבר מכובד לצדיק, פן יבולע לו על ידי שכן רע.
מספרים על הגאון המפורסם רבי עקיבא איגר זצ"ל, כי בקהילתו בעיר פוזן, דרשה ה'חברה קדישא' ממשפחה עשירה מאד, אבל רחוקה מקיום מצוות, סכום כסף נכבד עבור לווית אב המשפחה. המשפחה רגזה על כך מאוד ופנתה לרבי עקיבא איגר, אולם הרב הכריע לטובת החברה קדישא בפסק דינו, בהסבירו כי אנו מאמינים בתחיית המתים, כפי שמדגיש ישעיהו (כו,יט): יחיו מתיך… הקיצו ורננו שכני עפר, הווי אומר, המקום בו אנו נטמנים יש לראותו כהסדר ארעי, כשכור בלבד, ולכן אנו משלמים עבורו רק מחיר צנוע. אולם המת שניהל אורח חיים לא יהודי, ואף לא האמין בתחיית המתים, אותו יש לציין – לפי אמרתו של ישעיהו (שם פסוק יד) מתים בל יחיו רפאים בל יקומו – כמת הנצחי. הרי לשיטתו דרוש לו האתר לעולמי עד, לכן גם יש לשלם יותר, בהתאם… .
התורה מספרת, כי בזמן שהמרגלים נשלחו לארץ כנען הלך כָּלב לחברון. לפיסקה זו מעירה הגמרא שהוא הלך להשתטח על קברי אבותיו, להניעם שייאותו להתחנן לפני הקב"ה עבור עם ישראל. גם מכך משתמע שהם בני אלמוות (סוטה לד ע"ב).
במסכת סנהדרין (דף צ) מצוטטות הוכחות נוספות להישארות הנשמה.
בספר יחזקאל (פרק לז, פסוק יב ואילך) נאמר: לכן הינבא ואמרת אליהם, כה אמר ה' א-לקים, הנה אני פתח את קברותיכם והַעליתי אתכם מקברותיכם עַמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה' בפִתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עַמי. ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'.
תפילת הקדיש, בהתאם לנוסחה המקורי, מבשרת את האמונה השלמה בהישארות הנפש ובתחיית המתים. כך נוסחו של הטקסט: בעלמא דעתיד לאתחדתא ולאחיא מתיא, וכך גם אומרים את הקדיש ליד הקבר. אמנם לצורך התפילה, הקדיש קוצר במקצת, אבל הודגשה במיוחד האמונה בתחיית המתים.
לאור כל ההבהרות הללו, מתקבל כתכליתי כי גם בנות תורשנה לומר, יחד עם אחרים, את תפילת הקדיש בעזרת הנשים. הרי כל אותן חובות ועיקרי אמונה, שהם תולדות הקדיש, תקפות אף עבור נשים.
תשובת חות יאיר יורה דעה שע"ו: גם בקדיש הבת יש תועלת לנשמת המת.
7. קדיש משותף, קדיש ארמי.
לדעת הרבה פוסקים, יש לחייב גם נכדים לומר את תפילת הקדיש, באם לא נותרו בנים חיים.
התועלת שתצמח מאמירת תפילת הקדיש על בן אדם זר, הנאמרת ביוזמת השארים ושאחריו עונים אמן, תובהר בזה שאלו – הקדיש והאמן – מהווים קידוש השם, שיחושב כגמילת חסד עבור הנפטר (שושן עדות, פרוש למסכת עדיות).
בכמה קהילות מקובל, שרק אבל יחידי אומר את תפילת הקדיש, ובמקרה של ריבוי אבלים בבית הכנסת יתכן ולא מגיע תורו של כל אבל. אין לברך על מנהג זה, כי האבלים המנועים מלומר את תפילת הקדיש, שלא בצדק, מופלים לרעה. הטענה, כי בריבוי אומרי קדיש לא ניתן לענות אמן לכל תפילת קדיש, אינה תופסת. הרי גם הרבה כוהנים עולים יחדיו לדוכן, וגם שם אמן נענה במשותף לכולם. גם הרב יעקב עמדן סבור, שכל האבלים יאמרו את הקדיש בצוותא.
דעה זו מובעת בפתחי תשובה, יורה דעה שע"ו, וכן במשנה ברורה נ"ד, בעוד שהחתם סופר "אורח חיים" קנ"ט, מתבטא הן בעד והן נגד.
יתכן מאד, כי ניסוחה החלקי של תפילת הקדיש בארמית, נובע מכך שבימים ההם אסרו השלטונות לאומרו כהמנון לקב"ה. לכן אמרו את הקדיש בארמית, שפה לא מובנת לפקידי הפיקוח. ברם מכאן גם ראיה, לחשיבות הרבה של הקדיש, שהרי הגאונים ביקשו אמצעים ודרכים כדי לשמר את הקדיש, על אף סכנת החיים שהייתה כרוכה באמירתו.
במחזור ויטרי נמסר כסיבה לארמית של הקדיש, היות וכל הפסקות המתייחסות ישירות לשם ה' הנן ארמיות – ואסור לנו לבטא בצורה חופשית ככתבן, את שמות ה'.
[הערת המתרגם: הדברים לקמן הם תרגומו/הסברו של המחבר מתוך תוספות ברכות ג ע"א ד"ה ועונין, אני לא באתי אלא לתרגם את דברי המחבר לעברית עכשווית.]
התוספות ברכות ג ע"א ד"ה ועונין מעיר כדלהלן: העולם סבור שלכן התפילה הנאה נאמרת בארמית, כדי לא לעורר את קנאת המלאכים שאינם שולטים בארמית. ואין זה סביר, הרי יש לנו הרבה תפילות נפלאות בלשון עברית.
סביר הרבה יותר מה שאנו מוצאים בסוף סוטה (מט ע"א): "העולם מתקיים על הקדושה שבתפילה ועל יהא שמיה רבא אחרי הרצאת האגדה". כי אחרי הרצאת האגדה נהגו לאומר קדיש, והואיל ואז נכחו גם עמי ארץ, שלא כולם הבינו עברית, הילכך נקבעה תפילה זו בארמית, השפה המדוברת (עד כאן דברי תוספות)
בעד תפיסה זו של תוספות, המסתמכת על פרוש רש"י למקום, מדברת גם העובדה, כי התפילה האחרת המקיימת את העולם, שכל ישראל אומרים אותה, הקדושא דסידרא, נאמרת גם בלשון הקודש וגם בארמית.
אולם הטור (נ"ו) דן גם בטעם הראשון, שנדחה על ידי התוספות. תפילה זו מסוגלת באורח מיוחד להצדיק את התערבותם הקנאית של המלאכים, כי היא מזכירה לה' את חורבן המקדש, והיא מעוררת בו, אם מותר לומר כך, את מכאובו ואת דאגתו ואת הקינה שלו. עכשיו, בראות המלאכים איך בני האדם הם הסיבה שא-לוהים מתעצב אל לבו, הם עלולים, מתוך אהבתם לבורא עולם, להתרגש וכך להיפך לקטגורים.
הב"ח (סימן נ"ו) מסביר זאת כך, דמלאכי חסד ורחמים שעומדים לפניו יתברך תמיד לחלות בעדנו ולהליץ מליצות טובות, ועכשיו יקטרגו עלינו. רוצים לומר, בכדי שדימויינו את המלאכים – נושאי האהבה והרחמים, שתפקידם המפואר והקדוש הוא להתחנן בעדנו ולהיות לנו למליצי יושר – לא יעומעם.
בניגוד גמור לתפיסה זו מתפלא האור זרוע (חל"ב ס"ג) על כך שאנו אומרים קדיש בארמית אף על פי שאין מלאכי השרת מבינים בזה הלשון. והוא משיב, שבתפילת ציבור זו איננו זקוקים לתיווך המלאכים, דווקא בהיותה תפילת ציבור: משום דבציבור הוא שהשכינה שורה שם.
חלות האבל ואמירת הקדיש למשך שנה שלמה, נובעים קרוב לודאי מכך, שלפי הגמרא הגוף נשאר שנים-עשר חודשים בשלמותו בקבר, והנשמה אף יורדת אליו מדי יום ביומו כדי לשמור על קשר מסוים עם הגוף (מסכת שבת קנב' ע"ב).
בברכות יח' ע"ב אף מסופר על חסיד אחד, שבליל ראש השנה שהה בבית הקברות והאזין לשיחות שבין המתים. הם סיפרו את שנודע להם בשמים על דבר אודות העתיד להתרחש בשנה הבאה.
בתשובה של ר"י מקורביל מוסברת הסיבה לאמירת הקדיש למשך שנה שלמה בכך, שהמבול נמשך שנה שלמה (רש"י בפרושו לפרשת נח פרק ח', יד'). מכאן הוכחה שהרשעים חשופים לעונשם לאורך שנים עשר חודש (גמרא מסכת ראש השנה יז' ע"א). עכשיו, כדי שאנו לא נראה את נפטרינו כ"רשעים", אנו מקצרים את השנה בחודש אחד, ואומרים את הקדיש רק אחד עשר חודש חסר יום אחד.
לפי הגמרא (קידושין לא ע"ב), אנו מחויבים למצווה של כיבוד אב ואם גם אחרי פטירת ההורים. מן הראוי שבכל פעם שנזכיר את שמותיהם נוסיף ונאמר: הרני כפרת משכבו, וכפי שרש"י (שם) מסביר זאת, שאנו מקבלים על עצמנו את העונש, המיועד להם. אולם כל זאת למשך השנה הראשונה בלבד, שאין לחשוב על עונש העלול להתארך יותר. המהרי"ק (שורש מ"ד) טוען, בהסתמכו על גמרא זו, כי הקדיש גם מהווה מעין פעולה של הוקרה: כבוד אב ואם.
תפילת הקדיש בנויה מעשרה מאמרי שבח לקב"ה, כנגד עשר ספירות, ואולי גם בהמשך לבעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה מ"א) על ידי מעשה ה'. בעשרת ימי התשובה, לעילא ולעילא נאמר פעמיים, כי אז אנו שואפים, באמצעות התשובה והתפילות שלנו, לרומם עוד את ה' שיעלה מכסא דין לכסא רחמים, כפי שמבשר הנביא: (ישעיהו פרק ה', טז') ויגבה ה' צב-אות במשפט.
8. יום השנה והדלקת הנר
הדלקת הנר אחר המת, ראשית כוונתה, לסמל כי "אורו" [=נרו] של הנפטר לא כבה, וכי הנשמה המשולה לאור/נר – נר ה' נשמת אדם – תמשיך להאיר לעד. כמו כן יש לכך מובן נוסף, בהתאם לעיקרון שקבע ישעיהו (נז, א): מפני הרעה נאסף הצדיק, כי באשמתנו נפטר הצדיק, כך עם הדלקת הנר, אנו מבקשים להודות באשמתנו – כי כיבינו אור אחד – וכי נתאמץ למלא חלל זה, ושוב נלבה להבה חדשה, כדי להעמיד חיים חדשים במקום אלו שנבלו. כך גם מסבירים חז"ל, כי בגלל זה הנשים מדליקות נרות בערב שבת, שהייתה זאת חוה, שבאשמתה ירד המוות על בני האדם, והיא שכיבתה את אורות העולם, ולכן על צאצאיה לשוב ולתקן עוון זה. אדם הראשון נרו של עולם היה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאישה (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).
מהי החשיבות שיש ליום השנה ומאיזה מקורות הוא נובע?
זאת יובן משני מקורות בגמרא. כך מפרש רש"י במסכת יבמות (קכב ע"א, ד"ה תלתא ריגלי), בשם תשובת הגאונים, כי ביום השנה של גדולים לומדים ליד הקבר ואומרים קדיש. וזו לשונו: ובתשובת הגאונים מצאתי, כל הנך ריגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו, ובאים על קיברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם.
כן מספרת הגמרא על דבר חזקיהו המלך (בבא קמא טז ע"ב):
וכבוד עשו לו במותו, מלמד שהושיבו ישיבה על קברו.
ואז, ביום הפטירה של איש מפורסם, כונסה אספת תורה. ומה שכל ישראל עשו עבור הגדולים, וכפי שהוא כיבד את מתיו, כך שומה על כל משפחה לנהוג עם כל אחד מנפטריה ולכבדו ברוב הדר.
בגמרא (נדרים יב) נדון יום צום שנהוג ביום השנה: האומר הרי עלי כיום שמת בו אבי, כפי שמפרשים זאת הרא"ש והר"ן שם. ביום השנה על הילדים להעלות את זכר הוריהם ולקבל על עצמם, להלך באורחותיהם הטובים. הנוכל לחלוק יותר כבוד להורינו מאשר ברעיון לחקות את מעשיהם הטובים?
הנה מסביר זאת יפה מאוד, הזוהר לפרשת בחקתי: "בן יכבד אב… אי ההוא ברא אזיל מישור ותקין עובדיי… והקב"ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא דיקריה" (תרגום של בעל הסולם: אם אותו הבן הולך בדרך הישר ומתקן מעשיו… והקב"ה מרחם עליו ומושיבו בכסא כבודו).
בגמרא נידה (לא ע"א) אנו מוצאים ג' שותפים באדם, כי שלושה הם השותפים המתחלקים ביצירת בן האנוש: הא-ל, אביו ואמו. בדומה לחלק האלוקי, כך גם מנת ההורים אינה גופנית בלבד, אלא אף בעלת אופי נפשי, כך שומה עלינו, כל פעם ביום השנה, להוכיח תמיד מחדש את קשרינו ההדוקים עם הורינו ועם נשמותיהם.
9. הקבורה היהודית
ממספר מקומות בתורה נובע בברור, שהמת חייב להיקבר באדמה. כך בפרק אחד בתורה, לרגל פטירת שרה, מוזכר עשר פעמים בעניין "קבורתה", כך שמתברר משם, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי לוויה יהודית תובן רק כגבורה.
גם בעת היאסף אברהם אבינו ע"ה אל עמיו, מדגישה התורה פעמיים, כי אברהם הובא לקבורה באותה צורה ובאותו אתר כמו שרה אמנו ע"ה (בראשית כה).
אחרי כן מדברת התורה שוב על קבורתן של דבורה ורבקה, וכן של רחל ויצחק (פרקים לה-לו.) ועוד מספרת לנו התורה (בפרק מז) את צוואתו של יעקב אבינו, שאף הוא ביקש להיקבר באורח אבותיו בלבד.
בספר במדבר (כ, א) מדווחת התורה, כי מרים מתה ונקברה, ותקבר שם. ובפרק האחרון של התורה, עוד נאמר אז על מות משה, כי ה' בעצמו חלק לו את הכבוד האחרון בזה, שהוא בעצמו קבר אותו: ויקבר אותו בגי. כל אלה המקומות המצוטטים מספרים בצורה ברורה, כי קבורה יהודית אינה יכולה להיות אחרת אשר הטמנה באדמה.
עת שהנביא ימיהו מתאר, בצבעים קודרים ביותר, רגע טרגי במיוחד שיארע בישראל, הוא מכריז (טז, ד) "… ימותו לא יספדו ולא יקברו [אלא] לדמן [= לזבל] על פני האדמה יהיו… והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים…". בכך מציין הנביא כי הקללה הגדולה ביותר והעונש הכבד ביותר הוא שלא להיקבר באדמה.
הגמרא (ברכות ח ע"א) מפרשת את הפסוק בתהילים (לב, ו): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" – רבי יוחנן אומר, לעמת מצא זו קבורה. אמר רבי חנינא, מאי קרא? "השמחים אלי גיל ישישו כי מצאו קבר" (איוב ג, כב).
הן המלך דוד והן איוב מבליטים אפוא את החשיבות הרבה שבקבורה באורח יהודי אמיתי. כה גם אמר ה' אל האדם (בראשית ג, יט): כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
קהלת מוקיע את שלא זכו לקבר ואומר אודותם, שגורלם שפר עליהם אילו לא נולדו כלל: וגם קבורה לא היתה לו, אמרתי טוב ממנו הנפל (ו, ג).
אפילו אחד, בלעם, כמה להיקבר באורח יהודי' וביטא את המשאלה (במדבר כג, י): תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו. בביטוי "ישרים" מרמז בלעם גם לעניין הקדיש, שהיה לו לרצון שייאמר אחריו, שהרי האותיות ישרים מהווים את אותיות הפתיחה של הקטע הראשי של הקדיש: יהא שמיה רבה מברך… יתברך.
10. חומר האיסור להישרף
שריפתה של גוויה יהודית, אחת היא לרצח נפשי, והיא מהווה בזיון המת בדרגתו הגרועה ביותר. "תנו כבוד למתים", הוא צו שזכה להכרה בכל העולם, וכל בן אנוש מרכין ראשו, במלוא דרך ארץ, בפני הנפטר.
הנחת זר בקברו של החייל האלמוני הפכה בכל מקום לחובה קדושה, כדי לחלוק בדרך זו כבוד לכל המתים הלא מוכרים. וכי אנו נחלל את כבוד המתים עד כדי מסירתם ללהבות האש? הלוא זה המעשה השפל והמתועב ביותר שילדים יכולים לחטוא נגד הוריהם הם, ואשר לעולם לא יוכלו למצוא לו כפרה. בקללו את נביאי השקר, אומר הנביא ירמיהו, שישיג אותם אותו הגורל שהכה את צדקיהו, שאת גופתו קלה מלך בבל באש, כדי לחלל את כבודו ברבים גם אחרי פטירתו.
יותר מאוחר, החלו הרומאים לחגוג את שרפת הגופה, כעבודת אלילים. כך עשה טיטוס, השליט הרומי ששרף את בית המקדש, שמסר את גופו לשריפה ואת אפרו ציוה לפזר מעל פני הים, בכדי "שה' לא ימצאהו אחרי מותו וכך לא יוכל להענישו" (גיטין נו ע"ב).
במסכת שבת (מג ע"ב) אף נצטווינו, שבפרוץ בשבת שרפה לא מתוכננת, עלינו להציל גויה מתוך האש, גם אם על ידי כך תיפגע מצוות השבת.
כל הפיסקאות הללו מבהירים הבהר היטב את מידת העוולה המשתמעת משריפת גופות.
בגמרא (בבא בתרא קכא ע"ב) נאמר שלכן נקבע יום ט"ו באב כיום-טוב, כי ביום הזה הותרו לקבורה כל אותם אלפי מתים, שמאז קרבות ביתר הושארו בפקודת אדריאנוס ללא קבורה על פני השדה. על כך גם מושתתת ברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון (עבודה מפורטת על דבר שריפת המתים כתב רבה של אלטונה הרב ד"ר לרנר ז"ל, שהתפרסמה תחת השם "חיי עולם").
אי אפשר אפוא להגזים במידת הקפדנות בה חייבים להזהיר בפני הבאת נפטר לשריפה.
ראשית כל העושים כן מתחייבים בעבירה דאורייתא, כי זהו ציווי חמור של התורה (דברים כא, כג), שהאדם אחרי פטירתו חייב להיטמן באדמה. וכן כתב הירושלמי (נזיר פ"ז ה"א): "כי קבר תקברנו", זו מצות עשה. ( ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין פ"טו ה"ח).
שנית, כתוצאה מן השריפה המת מאבד כל סיכוייו לתחיית המתים. גם אלה המשתתפים בשריפה יש להם חלק בעבירה הגדולה, בהרגם את נשמת המת, ובד בבד מביעים את כפירתם בהישארות הנפש ובתחיית המתים. כך הם חוברים לשורת האפיקורסים.
אמנם גם אפרו של מת שנשרף, וכן גוף של אדם שהתאבד, חייב להיקבר, אך אין להטמינו באותה מידת כבוד שחולקים לסתם אחד המתים, וכן אסור לשאת עליו הספד (שלחן ערוך, יורה דעה שמה).
אכן, בקהילות שומרות מצוות אין מקבלים לקבורה צנצנות אפר של שרופים. שאלה של מקרה כזה הופנתה פעם אלי, והבאתי את הכרעתי בפני הרב חיים עוזר גרודזנסקי [זצ"ל], שהצטרף בכל נפשו ובכל מאודו, לפסק ההלכה שלי ובתשובה מפורטת דן בנושא באריכות.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק כא) נאמר, כי אדם הראשון לא ידע היאך לקבור את בנו הבל, אז הראו לו ציפור מתה הוטמנה באדמה על ידי ציפורים אחרות. כך הוא הבין, שבאותה הצורה הוא חייב להביא את בנו לבית עולמו.
11. קבורה בארץ ישראל
מן התורה אנו למדים את מידת כמיהתם ואת החשיבות הרבה שייחסו אבותינו לזכות בקבר בארץ ישראל. כפי שיעקב השביע את בניו, כך גם חייב יוסף את אחיו, לפני מותו, לקוברו בארץ ישראל.
פקד יפקד א-לקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה (בראשית נ, כה).
מאוחר יותר מספרת לנו התורה (שמות יג, יט) כי משה לקח בעצמו את עצמות יוסף.
הגמרא בכתובות (קיא ע"ב) מלמדת: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח.
בתלמוד הירושלמי אף נמצא אישור למנהגנו (בחו"ל), שאנו מצרפים לנפטרים לתוך ארונותיהם שקית קטנה של אדמת ארץ ישראל. כך אומרת פיסקה במסכת כלאים ( פ"ט ה"ה): כיון שמגיעים לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונו, שנאמר (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו".
הגמרא מסתמכת אפוא על פסוק התורה, שמשמעותו שאדמת הקודש יש בה סליחה לטמונים בה, ומן הראוי אפוא יהיה לפזר על כל ארון מקצת אדמת ארץ ישראל, כי לנמים לעד זאת עשויה להיות הרווחה גדולה. השולחן ערוך (יורה דעה סימן שסג), מזכיר אף הוא הוספה של אדמת ארץ ישראל לארון מתים, בהסתמכו על מדרש לפרשת ויחי.
12. האבלות
להתאבל על נפטר זוהי מצוה מדאורייתא. הגמרא (זבחים ק) והרמב"ם (הלכות אבלות פ"א), מסתמכים על דברי אהרן שאמר לאחר מות בניו (ויקרא י, יט): ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ומשה רבנו קבע את האבל הראשי לשבעה ימים, בעוד דין ה"שלושים" נגזר מן הפסוק: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. (דברים כא, יג; רמב"ם פ"ו ה"א).
עוד נאמר אצל יעקב על יוסף (בראשית נ, י): ויעש לאביו אבל שבעת ימים.
בגמרא (סנהדרין קח) זה נלמד ממתושלח, עליו התאבלו 7 ימיםנ(בראשית ז, ד).
אצל משה עצמו שוב נאמר: ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה(דברים לד, ח).
ככל שגדלה האבדה, כן יש להרבות באבל. ככל שיעמיק הכאב, כן יש להרבות בבכי. אולם אין להתאבל יתר על המידה, פן זה ייראה כמורת רוח נגד חריצת משפט ה', כפי שהרי תפילת הקדיש מהווה צידוק הדין של ההשגחה הא-לוהית.
בתלמוד (מועד קטן כז ע"ב) נאמר: אמר רבי לוי, אבל שלושה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו בקרן זווית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק.
ובתוספות (ד"ה מכאן) מביא את הירושלמי: כל שבעה החרב היא שלופה, עד שלושים היא רופפת, לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה. ולמה הדבר דומה? לכיפה של אבנים כיון שנזדעזע אחת מהן נזדזעו כולן.
אמירות אלו של חז"ל מבהירים לנו, מדוע "7 ימים" (שבעה),"30 יום" (שלושים) והחלק הנותר של שנת האבל (הנקראים י"ב חודש), מציינים דירוג משתנה באשר לאמירת הקדיש.
חז"ל, שכה היטיבו להכיר את הטבע האנושי, השכילו – באמצעות שפת התמונות שלהם – לשרטט בקווים חדים להפליא את תחושת הנפש של האדם הפגוע ממיתת אחד מיקיריו.
בשבעת הימים הראשונים, צריבת הפצע נמשכת ללא הרף – החרב שלופה. עד תום שלושים הימים הראשונים אנו חשים את הכאב בחוזק ובעומק, ועם זה מתעוררות כבר שוב ההרגשות המופנות לעבר החיים – החרב רופפת. לאט לאט הכאב מפנה את מקומו לתוגה, התוגה נמסה לזיכרון, והוא זה שנשאר, המלווה הנאמן – החרב חוזרת לתערה!
13. קדיש כתפילת שלום
בפסוק האחרון של הקדיש אנו מתפללים למען השלום, ומצטטים את הפסוק מאיוב (כה, ב): "עושה שלום במרומיו". השלום הוא ברכה, הן לחיים והן למתים, ובהיות ריב בין החיים לבין עצמם, נגזלת מנוחת המתים בקבריהם. כך גם הביע יעקב אבינו את משאלתו, בקהלם אל תחד כבדי (בראשית מט,ו). בכל מקום שעלולה לפרוץ בו מריבה, בהקשר זה אסורה הזכרת שמו. בסופו של דבר, מחלוקת מביאה אף לחילול הא-לוהות עצמה, ולכן אנו מקשרים בין סיום הקדיש לבין פתיחתו. "יתגדל שם ה' ויהי שלם", אולם הוא אינו יכול להיות לא גדול ואף לא שלם, כל עוד מלחמה לנו עם עמלק. אין השם שלם ואין הכסא שלם מלחמה לה' עם עמלק. הלכך אנו ממתפללים: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". יהי לרצון שיערוב לשלומנו על ידי השמדת עמלק, אזי גם גדולת ושלמות שמו יהיו מובטחים. כמו כן חובה עלינו לדאוג שהשלום ישרור בינינו לבין עצמנו, כי קיומנו קם ונופל עם השלום. "שלום" הוא עבורנו לא נוחיות בלבד, אלא משהו קדוש, כי הוא מסמל את שם ה', היות ובמקרא הא-ל מכונה "ש-לום".
"ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום וגו' " (שופטים ו, כד).
גם התורה נושאת את כנוי הכבוד "שלום": דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז).
מדרש מעניין מספר לנו, כי בעת בריאת האדם התגלו חילוקי דעות בעולמות העליונים. ה"אמת" וה"שלום" הביעו התנגדותם. האמת טענה כי האנושות תהיה גדושה שקר וכזב ולא תהיה לכבוד לא-לוהות. גם ה"שלום" תאר את בן האדם כשש עלי ריב ומלא קנאה, והציגו כמשבש שלום. רק ה"חסד" התייצב לימין בני האדם, כי היצור האנושי יגמול חסד ומשום כך הוא בהחלט ראוי לבריאה. הבורא יצר את האדם והורה לאמת לעזוב את הספרות השמימיות, ולרדת מהן.
מתעוררת עתה השאלה, למה האמת נענשה לבדה ואילו השלום לא נענש, הן הרי שניהם התנגדו לבן האדם?
ניתן להסביר זאת כך: בורא העולם לא יכל לדחות לגמרי את ההשגות נגד בריאת האדם, כי בחלקן אכן היו מוצדקות. דברי ימי העולם הרי משמשים הוכחה לכוחות חשוכים הפעילים כל העת כדי לשבש את הרמוניית החיים, לזרוע שנאה ולקצור מהומה ומדון. באמצעות שקרים, האנושות משסה עצמה הדדית, מחררת מלחמות, והתוצאה מכך "תוהו ובהו" כללי.
כדי לפעול נגד כוחות אופל אלו, הורה הבורא ל"אמת", כי עליה לרדת ולנטוע את אוהלה בקרב בני האדם. אם כבר פורץ ריב, שיערך מתוך דאגה לאמת. מחלוקת לשם שמים. לעתים אף יש צורך בפולמוס כזה, כצו השעה, כלומר, מיד כשיופיעו יסודות המעיזים לפגוע במצוות ולעטוף את שאיפות החידוש שלהם בצרכי השעה. ברם, התורה לא ניתנה לתקופה מוגדרת בלבד ולא עבור חוג מסוים, אלא לכל היהודים ולכל הזמנים. בתוך היהדות האמינה, הנאמנה, המאמינה והאמיתית אין מקום לחידושים ולפרשנויות חדישות. אלה משתייכים כולם לתחום הרפורמה, ורפורמה משמעותה: הכחשה ועריקה והתנכרות מן היהדות העתיקה והמורשתית.
בפרק כב, הנביא ישעיהו נותן לנו מושג על דבר היהדות העתיקה והחדישה. הוא מתייחס למחלוקות האידיאולוגיות והמדיניות בין המלך הצדיק חזקיהו, שהיה כרוך אחרי המסורת הישנה, ובין שבנא אשר על הבית, שסיגל עצמו לזמנו, והנביא מביע אזהרה חמורה כנגד כל המחדשים: ויקרא ה' א-להים צב-אות ביום ההוא, לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק. והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. ונגלה באזני ה' צב-אות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמתון אמר א-להים צב-אות (שם יב-יד). וביאור הפסוק: ה' מלין על כך, עוד הוא עטוף אבל כבד ביותר בגין ייסורי ישראל גדולים, והוא בוכה ומקונן, ובאותה העת ישנם בני אדם העורכים מסיבות, אלו שוחטים בקר וצאן כדי לשבוע מבשרם של הבהמות – ואת צער העם, אינם רוצים לחלוק. ה' נשבע שלא ייאות לכפר עוון זה (הגמרא (יומא פו ע"א) מצטטת פסוקים אלה בהקשר עם חילול השם ומכשיל את הרבים).
על הדרך בין היהדות הותיקה לחדשה, ניצבת האמת כתמרור. עליה לפלס לנו את הדרך ולשמש כחלוץ.
בהיכנסנו לתוך הקרב, אזי זוהי האמת, השותפה ללחימה, שתעמוד לימיננו. וכאשר ניאבק למען העקרונות הקדושים של האמת, חובה על המערכה שתסתיים בשלום, כפי שתמיד אירע ביחסים בין הלל ושמאי, שהתנגשו לעתים כה קרובות בהשקפותיהם השונות. ברם, בכל מקום בו הסכסוך אינו מבוסס על אמת, כמו בדוגמה של קורח נגד משה רבנו, הסיום יהיה הרה אסון… .
כך אנו מסיימים את תפילותינו תמיד עם הפזמון החוזר של השלום: "עושה שלום במרומיו". את השלום הקב"ה שומר אצלו כל הזמן, ומי ייתן שגם הוא יירד אלינו, ויחד עם האמת יביאו את הגאולה לאנושות הסובלת. כפי שכמה המלך דוד (תהלים פ"ה,יב): אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.
אם כך נבין זאת, אז הקדיש יהיה שבח לנפטרים, וברכה לחיים.
עם גמר הקדיש, הנוכחים אומרים "אמן". הגמרא (סנהדרין קי) מסבירה כי משמעות האותיות של אמן היא: א-ל מלך נאמן וכן מפרשת הגמרא (שבת קיט ע"ב) את הפסוק (ישעיהו כו, ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" – שאומרים אמן.
אנו שמים בזה את מבטחנו בקב"ה, שנאמן להבטחותיו, הוא יביא לנו את הגאולה במהרה בימינו. אולם גם ידוע לנו, כי הוא מוכן לתגמל אותנו עבור מעשינו הטובים, עם כבר היותנו מחויבים לעשותם, כמו עבדיו של מלך, וכי בעולם הבא ישלם לנו את מלוא שכרנו. נאמן לשלם שכר לצדיקים.
ערוך השולחן (או"ח סימן נו סעיף ח) מנמק את סיום הקדיש ב"יהא שלמא רבה" וב"עושה שלום", בכדי להקל על הפרדה מבית הא-לוהים, ועל המעבר לחיי היום יום, על כל מעמסותיו, דאגותיו ותוגותיו. וכך הוא כותב (בתוספת מעט ביאור): אלא שבסוף התפילה מוסיפים תפילת תתקבל ויהא שלמא רבה, דמשום שהשלום הוא עמוד העולם לכך אחר גמר התפילה וצריכים לצאת לאויר העולם[ לחיי היום יום על כל מעמסותיו ותוגותיו] אנו מבקשים מהשי"ת שיהיה שלום בתוכינו. ומוסיפים עושה שלום במרומיו וכו'… דמתחילה מבקשים שיהא שלום בינינו [גם בעשייה וגם במחדל היומיים], ואחר כך מבקשים שאף אם חלילה תפרוץ [עקב נסיבות כל שהן] איזה מחלוקת, יסייע לנו הקב"ה לעשות שלום כמו שהוא עושה שלום במרומיו בין שני הפכים [=שסותרים הדדית], כמו שכתב הטור: עושה שלום במרומיו, על שם המלאכים שהם אש ומים ואין אחד מכבה את חברו. ולזה אומרים אף שהגיעה המחלוקת בשינוי דעות לשני הפכים, מכל מקום יסייענו לעשות שלום [להחזיר שלום ואחדות לבינינו. הוא יעשה שלום עלינו… אמן].
14. קדיש כ"אני מאמין".
עוד יש לקדיש משמעות עמוקה יותר ותכלית ייחודית לחלוטין, שהרי עליו להכריז ולהדגיש ביתר שאת את ה"אני מאמין" המשכנע את ההכרה שלנו ואת עומק הטלת העוגן שלנו, בתוך האמונה.
בתפילתנו אנו מבטאים את שבחו של "א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב". מבחינה לשונית ניתן היה לקצר את נוסח השבח ולומר בפשטות "א-להי אברהם, יצחק ויעקב". מדוע יש כאן חזרה משולשת של שם ה'?
ניתן להסביר זאת כך. ברור שהאמונה בא-ל היא אצלנו בראש ובראשונה מסורת בת ארבעת אלפים שנה. אנו מאמינים בא-ל היחידי, כי כך האמינו אבותינו ומשום שהורישו לנו אמונה זו. אולם אסור לנו להגביל את עצמנו למסורת בלבד, אלא הרבה יותר נכון יהיה, שנשאף לגלות את הא-ל העצמי שלנו. הווי אומר, כי יהיה עלינו להעמיק את הכרתנו הדתית ואת הגותנו המוסרית והפילוסופית, כך שבעצמנו נמצא את הדרך לקב"ה, בזה שנרגיש את הא-לוהים ובעצמנו נבינו, עד כמה שבכלל ניתן ליצור אנוש להבין את הא-ל. ודע את בוראך. מוטל עלינו לעבוד את ה' מתוך שכנוע עצמי.
זאת גם צוואתו האחרונה של דוד המלך לבנו שלמה: דע [בעצמך] את א-להי אביך, ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה… אם תדרשנו ימצא לך [תמצאנו בקלות] ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, ט). מכאן נובע בבירור, כי דוד ביקש מבנו שימשיך את מחקר ה', יעמיקו ויעלהו, ולא ייצמד לדוגמות המסורתיות בלבד.
כן דבר משה בשירת הים: א-להי אבי וארוממנהו. הוא א-להי אבי, אבל ברצוני להעלותו, בכוחותיי הרוחניים אני, עוד ליתר רוממות, לפארו עוד ביתר הכנעה ולהבליטו עוד ביתר שאת (עפ"י הסברו של הרב ש. ברויאר זצ"ל).
אכן יהיה עלינו להיות מאושרים, באם נוכל להניח, כי השגנו את דרגת האמונה השלמה של אבותינו. כבר זו תהיה עבורנו "מדרגה" גבוהה. אולם אסור שזאת תהווה המטרה הסופית של אמונתנו, אלא אדרבה, רק נקודת המוצא ללימוד נוסף ולהתעמקות יתר.
חקר הא-לוהות הרי הוא אינסופי, בדיוק כפי שהא-ל עצמו הוא אינסופי. ולו חיינו אלף שנים, ויומם ולילה מיקדנו בחקר זה את כל הגותנו ומאמצנו, תמיד שוב נגיע למסקנה: תכלית הידיעה אשר לא נדע, כפי שניסח זאת הרמב"ם. זאת אומרת, "אנו יודעים, שאיננו יודעים כלום". אולם גם זאת עלינו לדעת בעצמנו, וכדי להגיע למסקנה זו, אדרבה, עלינו להרבות בלימודים, במחקר ובדרישה. זאת מבשרים לנו גם האותיות שמע, שמשמעותן שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ, כו), היינו, התבוננו בבריאה הא-לוהית. האותיות שמע גם מרמזות לשדי מלך עליון, או גם לעול מלכות שמים.
הנה גם משה, לאחר שכבר שהה 40 יום אצל ה' בשמים, והיה קרוב אל הקב"ה יותר מכל אדם ארצי זולתו, לפניו ואחריו – כפי שמעידה התורה: פה אל פה אדבר בו, והוא ראה את הא-ל באספקלריה מאירה; גם לאחר כל זאת עוד מביע משאלה, הנכספת ביותר בחייו: הראני נא את כבודך.
אך ה' השיב בשלילה: אין ביכולתך להתבונן בישותי – וראית את אחרי ופני לא יראו (שמות לג, כג). נראה שזוהי המחשבה העמוקה של הישנות א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יצחק בתפילה. בזה יתועד, שיצחק לא הגביל עצמו להיזון מן האמונה של אביו אברהם ולהסתפק בה, אלא עוד תמיד הגה וחקר, בכדי שהוא לבדו יגיע וירכוש לעצמו את אמונתו הוא, כפי שקיים זאת אחרי כן גם בנו יעקב.
כך, כפי שעשו יצחק ויעקב, אף עלינו לבדנו להמציא את אמונתנו מתוכנו אנו. את ה"אני מאמין" של האבא ושל הסבא נקבל כבסיס גרידא, בכדי להקים עליו את סולם מדרגותינו אנו, להמשך חקר הא-לוהות. למען הגבה עוד, לתוך הספרות הא-לוהיות, ולחיזוק יתר של עמודי אמונתנו.
כך העניק לאמונה, כל אחד משלושת אבות האומה את דפוסו הוא. את אברהם מציין ה' כ"חסד", כרחום ורב חסד, את יצחק כפחד "מורא", ואת יעקב כאמת – תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז, כ), ואילו אנו נרצה לכלול את שלושת עיקרי האמונה של "פחד", "חסד" ו"אמת" ליחידה אחת.
לאחר פטירת אבותינו שומה עלינו להגיע לידי הכרה, שחובתנו הקדושה והאצילה ביותר תהיה להעשיר ולהעמיק מורשה רוחנית זו, כדי לעלות עוד במדרגות נוספות של האמונה.
נדר חגיגי זה בא לידי ביטוי, בצורה ברורה, בתפילת הקדיש הבנויה הדרגתית. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא [=שמו הגדול] יתברך, וישתבח, ויתפאר…".
בזה גם מובטח, שבראש ובראשונה נדבק בעיזבון האבות המקודש, כי אותו אנו רואים, כעמוד התומך של חקר אמונתנו ושלמותה, וכי נחתור להתרומם לגבהים נוספים, ולהיכנס במלוא העוצמה, ל"פרדס" האמונה.
15. לנצח
בודאי לא נטעה אם נטען, שעם תפילת הקדיש יבואו לידי ביטוי עוד היבטים אחרים. התורה אומרת: כי לא יראני האדם וחי (שמות לג,כ), היינו, לא יראני האדם ועם זאת יישאר בחיים. לעניין זה מעירים חז"ל (שבת פח ע"ב) כי בעת ההתגלות בסיני, כאשר ישראל ראו את פני השכינה, פרחה נשמתם – הם נשארו ללא רוח חיים, אך יותר מאוחר זאת חזרה אליהם.
לפסוק הנ"ל מעירים חז"ל: בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים.
הגוף האנושי הוא מגושם מדי ועטוף יתר על המידה ערפל, מאשר יהיה ראוי לראות בעיניו הארציות, קצרות הראי, את השכינה.
בהיפרד הנשמה מן הגוף, ובחזרה – כמו ילד לאביו – ליוצרה, אזי זורח אור חדש, וביכולתה להבחין במה שנמנע ממנה בימי חייו של האדם. עולם הבא… צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז ע"א). עכשיו, ברגע ראותו את הא-ל, האם לא יהיה על האדם לפרוץ מתוך התלהבות והתפעלות יתרה ולפצות בשיר שבח לה' יתברך, ב"שירה" כזאת שהאדם בימי חלדו לא יכול לבטאה, שהרי אף פעם לא חווה את ראות פני ה'.
יתר על כן, הנשמה גם חייבת להביע ליוצרה את תודתה עבור שחרורה מן השפלות הארצית, מעולם המרמה ועל צירופה אליו, לספירות השמימיות, לנצחיות. שם נגאלת סוף סוף מכל סיכוני החיים, מכל הייסורים והתוגות, הדאגות והאכזבות ושם תמצא, אחרי נדודים בדרכי תוהו ארוכים, את מנוחתה ואושרה הנצחי.
אולם הנשמה אינה מסוגלת לדבר ולא לבטא בעצמה את תחושתה הקדושה ומלאת היראה. הלכך עלינו לעשות זאת עבורה, ובאמצעות הקדיש להביע את הרגשותיה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אנו מפארים ומשבחים את ה' בשם אבותינו, ומודים לו על כל הטוב שהעניק לאבותינו בימי חייהם, ועכשיו מרבה להם במידה כפולה ומכופלת בחיי הנצח: ויצרור בצרור החיים את נשמתם…
16. קדיש וקידוש השם
דברי הנביא (ישעיהו פרק ה): "…שפטו נא ביני ובין כרמי… מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באשים… ויקב למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה"(שם ג-ז). שפטו, אנשי ירושלים, ביני ובין הכרם הנהדר. מה עוד ניתן היה להשקיע בטיפוחו, שחדלתי מלעשותו? חיכיתי לחריצת משפט – אך הגיע הפרת משפט, לצדק – אך הגיעה זעקת שבר… . לכן יצא עמי לגלות אנשי אצולתו יהיו מתי רעב וצחי צמא. וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה, אז יהיו בני האדם שחוחים, האנשים מושפלים, ומבטי הגאים החשים עצמם נשגבים יושפלו… . ויגבה ד' צב-אות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. (שם טו-טז). אבל א-להי הצבאות יורם על ידי המשפט הפועל מטעמו, והא-ל הקדוש יהיה מקודש ומהולל ביתר שאת באמצעות הצדק.
הנביא מציין כאן שתי דרגות של הרוממות הא-לוהית. ראשית "משפט" (עריכת משפט) ושנית "צדקה" (צדק). יש שתי קטגוריות של בני אנוש, התורמים באופנים שונים או לרוממות הא-ל או לקידוש השם:
הקטגוריה הראשונה מורכבת מחוטאים הפונים עורף לה', מזלזלים במצוותיו, נדים בדרכי תוהו וכושלים בהן. כך הם מאלצים את הקב"ה לפעול נגדם במשפט מחמיר וקשוח וכן להביאם בפלילים. מתוך כך, הן הם והן יתר העולם מכירים כי ה' הוא המנהיג את העולם, וכי האדם אינו יכול להיכנע, כראות עיניו, לרצונותיו שלו וליצריו התאוותניים. הרי יום יבוא, ויבואו עמו חשבון, וענוש ייענש.
הקטגוריה השניה מכונה "צדקה", צדק, שעל ידי מעשים חיוביים ופעילים, על ידי קיום המצוות, על ידי יושרה, כנותה, שלמותה ואורח חייה המוסרי, היא מספקת ל"קידוש השם" את התרומה שגדולה ממנה לא תתואר.
אין דרך בה כה יתקדש ויתעלה שם ה', כמו באמצעות נאמנות ללא גבול, קיום קפדני של מצוות התורה והפצתם ברבים של רעיונותיה הא-לוהיים הנשגבים. כך יובא האדם למצב של מילוי שליחות כוהנית כשליחא דרחמנא, כדי לחתור לשיא של ואתם הדבקים בד' א-לוהיכם, ברוח חז"ל, מה הוא רחום אף אתה רחום.
מצב מאושר זה, בו האנושות מקבלת על עצמה את ריבונות התורה, מאפשר לקב"ה להשליט עליה את ה"צדקה" – צדק ורחמים – ,כדי שישרור בה, באנושות, השלום, וחלקה יהיה עם האושר.
זהו קידוש השם אמיתי. כך רואה וחש העולם את גדולתו ורוממותו האמיתיות של הא-לוהים, שגדולתו הולכת וגדלה עם גדולת האנושות, ושקדושתו צמודה בקשר הדוק למעשה החסד שהוא גומל ולמידת הרחמים שהוא מנהיג.
לא בעונשים כבדים ולא בגמול נקמני מתמצית גדולת ה', אלא במידותיו של מתינות [ארך אפים], אהבה [נצר חסד] ורחמים [ורב חסד], כפי שמשה רבנו מביע זאת ב"שלש עשרה מדות" (שמות לד, ו-ז').
דווקא את הרעיון הזה מדגיש הנביא עם המלים הנ"ל ויגבה ד' צב-אות במשפט, והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. באמצעות "משפט" קשוח וחסר רחמים הקב"ה עולה לגבהים, והאנושות שעדיין יכולה להסתכל, רואה את "היד החזקה", בעונש שבוצע.
עם זאת, אין צעדי העונש, על אף השפעותיהם הכואבות, מסוגלים לגרום לקידוש השם כל שהוא. הרי אמצעים כאלה זרים אף לה' עצמו, ורק במלוא אי רצונו, מפעם לפעם, הוא חש נאלץ לקבל את ההחלטה הקשה, ולהטיל עונש על יצוריו. זה עצמו גורם לו עגמת נפש והוא מצער עצמו עמוקות עם גורל הנידונים לעונש.
אך רק בתפקוד ה"צדקה" – הצדק והרחמים – חש ה' עצמו מכובד ושמח בחלקו, ובמקרה זה בלבד, "…יתקדש שמיה…וימליך מלכותיה…".
רק כאשר תכיר בו האנושות ללא הסתייגות, ותעצב את חייה ברוח נעלה זו, ניתן יהיה לדבר על דבר "קידוש השם" האמיתי.
לפרקים יש לראות במקרה מוות גם ביצוע גזר דין נגד הנפטר עצמו או נגד משפחתו, כפי שאנו שומעים בגמרא (שבת קה ע"ב) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן. אם ירד אבל על אחת המשפחות, אזי על כל אחד מבני המשפחה להטיל את האחריות לכך על עצמו, ואצלו הוא, לחפש ולמצוא את הסיבה, יפשפש במעשיו, כדי להסיט מהם את הסכנה של "החרב המונחת", המקיפה אותם (מועד קטן כז ע"ב, וראה מה שכתבנו בעניין זה לעיל).
והיה ובן אדם יהרהר על זאת, אזי עשוי הוא להסיק כי שמא עונשו כבד כל כך בגללו הגיעו לקטגוריה הראשונה; ועל ידי נוהגו הגס כלפי האמונה, או הזנחתו אותה כליל, הוא אילץ את הקב"ה להטיל עונש לא נעים זה.
מאידך, צריכה זאת להיות משאת נפשו שוב לתקן את המעוות, ובצורה יסודית ומושלמת להרפות מכל אורחות החיים הנוגדים את צווי הא-ל.
באמצעות חיים לדוגמה, נכונים ותקינים, יהיה עליו להביא לידי קידוש השם כזה, כפי שהוא מתבטא, בצורה כה נפלאה, בתפילת הקדיש הנשגבה.
המוות הוא אות אזעקה ועל הקדיש להיות נקודת מפנה ואתראה לחרטה, חזרה ולתשובה, שמטרתן הסופית היא: יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה, היינו, לעתיד לבוא, השם השלם בגדולתו ובקדושתו, יזכה להכרה, בתוך עולם, שכולו יהיה אז מעוצב לפי רצון ה' ושבו תהיה אז תקפה המלכות השמימית בלבד.
והציבור עונה: אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא, היינו, "אמן. יהי שמו גדול, מהולל בכל העולמות העתידיים.
17. על המחבר – הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל נולד בעיירה חורז'ל שבליטא בט"ו בשבט תרמ"ח (1888). בעודו צעיר לימים הפליא הנער אליהו בכשרונותיו המעולים, ובמליאת לו י"ב שנים החליט אביו כי ראוי הוא ללמוד בישיבה. הוא נשלח לישיבת לומז'ה וממנה עבר לישיבת נבהרדוק. שם עמל במסירות נפש לקנות תורה עד שצמח והיה לגדול בתורה ובמוסר. ר' אליהו הצעיר עלה ונתעלה. תורה שלמד בסתר הכריזה עליו בגלוי ושמו יצא לתהילה, כבן עשרים היה כשהציעו לו כס רבנות בקהילה חשובה – ולא נענה.
בהגיעו לפרקו החלו לדבר בו נכבדות. בין ההצעות בלטה אחת שהגיע משוויץ הרחוקה.
בבאזל הקים ר' נפתלי שטרנבוך בית של חסד מאין כמוהו. הוא ייסד בביתו בית מדרש לתורה ולתפילה. היתה לו בת בכורה – רבקה. ר' אליהו הוזמן לשוויץ. שם התוודע ר' אליהו אל ר' נפתלי וביתו. עד מהרה למד ר' נפתלי לדעת טיבו של הרב אליהו: גדול בתורה, חכם ונבון, בעל כשרונות נדירים ועדין נפש. ר' אליהו התרשם עמוקות מאישיותה האצילית של העלמה רבקה, מן החכמה והחן שיהו טבועים בה ושהקרינה סביבה. ר' אליהו נישא לרבקה ונולדו להם שלושה ילדים.
באותם הימים החל הרב אליהו נותן דעתו על המתרחש סביבו. מצד היהדות בשוויץ, אף בקהילות הגדולות היה עלוב ביותר. חינוך יהודי לתורה ולמצוות היה מושג שהיה צריך להמציאו. ר' אליהו לא יכול היה להשלים עם הרעיון לישב בארץ שאין בה ישיבה. אט אט בשלה בלבו החלטה נמרצת: עליי לכונן ישיבה במקום הזה.
הקשיים גברו והלכו. אבני נגף לרוב נערמו על דרכו. ידידים וקרובי משפחה יעצו לו למשוך ידיו מחלומו הוורוד ולהרפות מן האשליה שתתנפץ בלאו הכי אל סלעי המציאות הקשה. ר' אליהו התלבט קשות – מלחמה פנימית עזה.
בחורף תרפ"ז (1927) נסע הרב בוצ'קו על-פי הזמנתו של הרב בלוך, ראש ישיבת טלז, לקובנה, להשתתף בכנס של רבני ליטא וגדוליה לדון במצב החינוך שם. ר' אליהו נפגש עם הרב בלוך, סיפר לו על תכניתו ועל הקשיים והמכשולים שמערימים על דרכו.
– אל תתייעץ עם איש ואל תשאל אף אחד – אמר הרב בלוך בתקיפות – פתח את הישיבה ואי אשלח אליה כמה מבחירי תלמידיי.
רבי אליהו שב לשוויץ בהחלטה והחל במסע לשכנוע ההורים לשלוח בניהם לישיבה, אפילו לתקופת ניסיון קצרה בלבד. הוא נתקל בסירוב מוחלט. בקושי רב הצליח לשכנע אבותיהם של ארבעה צעירים מארבע ערים: באזל, ציריך, לוצרן וג'נבה, שנעתרו להפצרותיו ושלחום למונטרה. הגיעו גם חמישה תלמידים של הרב בלוך מן העידית שבישיבת טלז. יחד עם ראש הישיבה מנתה הישיבה מניין בתפילה.
בחודש אירר תרפ"ז נפתחה ישיבת "עץ חיים".
ושוב פתח ר' אליהו במסע על פני המדינה במאמץ לאסוף בחורים לישיבה. באחת הנסיעות הגיע לציריך. לבקשתו נאספו בני הקהילה אל בית הכנסת. הוא דרש לפניהם בפרשת השבועויצא. בסערת רגשותיו זעק את זעקתה הנצחית של רחל אמנו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" – הבו לי בניכם, שלחו אותם לישיבה. אם לאו ימותו כאן כל עשרת הדברות הפותחות במילה 'אנכי'!
הנוכחים שמעו ודמעות נקוו בעיניהם, משהו זע בקרבם. בחורים החלו להגיע אל הישיבה. חיש מהר נודע שמה לתהילה וזרם תלמידים הלך וגבר. ראש הישיבה המשיך בנסיעותיו ברחבי שוויץ, גרמניה וצרפת, כדי ללקט תלמידים לישיבה כאסוף שבלים פזורות.
הישיבה שימשה גם חממה רוחנית לקירוב צעירים למורשתם – מנוף רב עוצמה להחזרת בנים תועים אל חיק היהדות. וכה מספר ר' אליהו בזכרונותיו:
"… האבות אשר נענו לקריאתנו ומסרו את בניהם לידינו… בניהם אלה כאילו נמשו מן המים, כניצולים מן המבול. הוחזרו להיות יהודים בעלי תפיסה יהודית נכונה. היו גם כאלה שבאו ממחנה החופשים ומימהם לא באו במגע עם היהדות. על כל אלה אפשר לומר שבדומה לעצמות היבשות קרה גם בהם הנס הגדול והפכו ליהוים בעלי הכרה מלאה…" ("הנר המערבי").
התלמידים שקדו על תלמודם. בית המדרש התמלא מפה אל פה בפרחי תורה.
בימי העברה והזעם, בשנות השואה והחורבן של יהדות אירופה, נחרבו מרכזי התורה בכל אתר ואתר. כל הישיבות במזרח אירופה נהרסו עד היסוד. מעטים מהאודים המוצלים, שהצליחו להימלט מן הגהינום הנורא הזה, הגיעו לשווץ. בני הישיבות שביניהם מצאו דרכם למונטרה ונקלטו בישיבה – היחידה באירופה ששרדה לפליטה. כאן המשיכו את שירת התורה שנדמה ונשתתקה במזרח. מהם צמחו רבים והיו לראשי ישיבות, רבנים ומנהיגים בקהילות ישראל.
בימים נוראים אלו נחשף הגאון ר' אליהו במלוא גדולתו. מכאן ואילך הקדיש חייו לפעולות הצלה של פליטי החרב שתרו אחרי מקום מקלט ומרגוע. משפחות בוצ'קו, ויינורט ושטרנבוך נרתמו בכל כוחותיהם הנפשיים והקדישו את כל המשאבים והאמצעים לחילוץ רבים מגיא ההריגה ולהעברתם למקומות מבטחים.
ר' אליהו נלב"ע בכ"ח טבת תשט"ז (1956).
"עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם". זכה ר' אליהו והשאיר אחריו בנים ובני בנים תלמידי חכמים ממשיכי דרכו ומפיצי תורה ברבים. בנו הרה"ג רבי משה זצ"ל ניהל את הישיבה במונטרה ועמד בראשה במשך שלושים שנה. בשנת תשמ"ו (1986) העלה את הישיבה ותלמידיה לארץ ומעתה נקראת "היכל אליהו" על שם מייסדה הדגול. כיום עומד בראש הישיבה בנו של הרב משה זצ"ל, הרב שאול דוד שליט"א.
הרב אליהו הניח לנו ברכה. בחייו יצאו לאור ספרים רבים שנכתבו בגרמנית. בספרו "אור היהדות" שנכתב בעברית נידונות כמה מהבעיות של היהדות: בחירה חופשית, אהבה ויראה, תורה ודרך ארץ, שיטת הרמב"ם בטעם הקורבנות, טעמה של מצוות שעטנ"ז, דרכי החינוךהראויות ועוד.
"תפילת הקדיש" הוא מאמר מתוך ספרו בגרמנית "יזכור" שיצא בחודש אלול תש"ג (1943) במונטרה, על גדולי עולם שנהרגו על ק"ה בימי השואה. הספר תורגם לעברית ע"י שלמה הרץ.
המאמר על הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל לקוח מההקדמה לספר "אור היהדות" שנכתבה ע"י שאול הכהן רפפורט.
ויהי רצון שלימוד תורתו יהיה בבחינת "צדיקים גם במייתתם נקראים חיים".