חוברות אקטואליה

1. תשובה

נחלקו תנאים במסכת יומא (פה ע"ב): לדעת חכמים (במשנה) תשובה מכפרת על עברות קלות, ועל עברות חמורות יום הכיפורים מכפר עם תשובה. לדעת רבי (בברייתא) יום הכיפורים מכפר אפילו אם לא עשה תשובה, ומשמע שתשובה לבד אינה מכפרת כלל. והדבר תמוה, מדוע לרבי תשובה אינה מכפרת?

אך הנה יש להבדיל בין המושגים השונים, בין 'כפרה' לבין 'טהרה' (והאריך בזה הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה'). 'כפרה' עניינה להסיר את העונש ולבטלו, ו'טהרה' היא שינוי פנימי לטובה שעובר האדם. רבי מבין שתשובה שייכת ל'טהרה', והיא המביאה את האדם להשתנות ולהיטהר, אך אין לה עניין עם הסרת העונש והכפרה. התשובה נוגעת למהות האדם וגורמת לו לשינוי פנימי, והיא תכלית הכל, אך אין לה יכולת לכפר. לכך נועד יום הכיפורים – "כי ביום הזה יכפר עליכם", יום זה נועד לכפרה ולהסרת העונש. כפרה זו היא מתנה מאת הבורא, ובלעדיה אי אפשר היה להתקיים, שהרי אדם שהוא עמוס בחטאים אינו יכול להתפנות ולטהר עצמו. תהליך התשובה עצמו הוא קשה ולא תמיד הוא מתבצע בשלמות, ומשום כך האדם זקוק גם לכפרה. הכפרה של יום הכיפורים מאפשרת לאדם לפנות עצמו לעשות תשובה ולהיטהר, ושוב אין בו החשש מפני העונש על החטאים שעשה. הכפרה היא מתנה מאת הבורא שניתנה לו כדי שיוכל לטהר עצמו ולעשות תשובה. גם התשובה היא מתנה, כי היא מביאה את האדם לידי טהרה, וכאילו הוא נברא מחדש. זוהי שיטת רבי.

חכמים חולקים על רבי. חכמים סוברים שגם הכפרה ומחיקת העונש תלויה בתשובה. האדם עובר תהליך ועובד על מידותיו ועל מעשיו ועושה תשובה, ועל ידי כך הוא זוכה לכפרת עוונותיו ומחיקת עונשו. כפרה זו היא אכן מתנה מאת הבורא, שלמרות שתשובתו של האדם אינה מושלמת מכל מקום זוכה הוא לכפרת עוונותיו. לדעת חכמים כפרה אינה באה מאליה אלא היא תלויה בעבודת האדם.

שיטה זו של חכמים היא כלל גדול ביהדות – האדם הוא האחראי על עצמו ועל גורלו, ואין להעביר אחריות זו לגורם חיצוני. לא יתכן שתהיה ליום הכיפורים יכולת כפרה עצמית, אוטומטית, מבלי שהאדם יהיה שותף פעיל בכפרה זו. כפרה ללא תשובה אין לה ערך, וממילא אין היא אפשרית. הדבר דומה להליכה לקברי צדיקים תוך מחשבה שזכותם תועיל לנו בלא שנפעל ולא נעשה דבר.

גם ענייני מצוה עלולים על פי תפיסה דומה, ליהפך, חלילה, למעין פולחן עבודה זרה. הקרבת קורבנות אינה יכולה לכפר ולהגן על האדם אם אין האדם עושה תשובה ומתפלל לקב"ה שיקבל את קורבנו לרצון. כבר הנביאים התריעו על כך, ואף אמרו שהקורבנות אינם רצויים, כי הציבור האמין שיש בקורבנות סגולה עצמית, ולא הפנימו שבמקביל לעבודת הקורבנות על האדם לעשות עבודה חינוכית ואמונית. גם מזוזה הקבועה בפתח הבית אין בה סגולה עצמית לשמירה ולהגנה על האדם אם האדם אינו נוהג כשורה ואינו מאמין בקב"ה ובמצוותיו. כל התפיסה הזאת יש בה חשש לעבודה זרה ונתינת כוחות לגורמים אחרים, ועיקר הבעייתיות בה שהיא מסירה את האחריות מן האדם.

מלבד 'כפרה' ו'טהרה' יש בתשובה גם שלב של "והשבות אל לבבך", כפי שנאמר בפרשיית התשובה בפרשת ניצבים (דברים ל, א). זהו השלב בו עם ישראל חוזר אל ארץ ישראל, וכמו שנאמר שם: "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך ה' אל הארץ". שלב זה מובטח מראש, והוא חלק מן ה'מנגנון' הקבוע בבריאה, המביא את העולם אט אט אל תיקונו. אך האם יש כאן הבטחה או שמא שלב זה הוא חלק ממצות התשובה? האם הדברים יקרו מאליהם או שמוטל עלינו לפעול ולהכשיר את הקרקע כדי שיקרו?

במהלך מאתיים השנים האחרונות אנו עדים לתהליך בו עם ישראל חוזר לארצו. זוהי התשובה הגדולה עליה קראנו בפסוקים הנ"ל. תשובה זו התבססה על ההבנה שהאדם אחראי על גורלו, והוא גם אחראי על התגשמות רצון ה'. חז"ל לימדו אותנו כי 'אין לסמוך על הנס', כלומר על האדם מוטל להשתדל ולפעול ולא לשבת בחוסר מעש ולצפות לניסים. ודאי שהקב"ה עושה ניסים, הרי עינינו ראו ולא זר את הניסים הגדולים שעשה עימנו בדור הזה, ואבותינו סיפרו לנו על כל הניסים הגדולים שעשה להם הקב"ה בדורות הקודמים, אך בד בבד על האדם לפעול ולהשתדל. האמונה העמוקה היא לדעת שגם כאשר האדם פועל ככל יכולתו, אלמלא הקב"ה מסייעו אין הוא יכול לעשות כלום, וכל התוצאות וההישגים שישיג הם כולם בזכות הקב"ה – "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". עם ישראל הצליח להבין בתת-מודע שהדורות האלה ראויים לגאולה ולחזרה לארץ ישראל, על אף שלא היה ציווי מפורש לעשות כן, ומנהיגי הדור, רבנים ועסקנים, פעלו רבות על מנת להכשיר את הקרקע ולאפשר להמון היהודים לעלות אל ארץ ישראל. פעולתם יחד עם השגחת הקב"ה וסיועו הצמוד והמופלא הביאו לקיום הפסוקים עליהם דיברה התורה בעניין התשובה הגדולה אל ארץ ישראל.

על פי יסוד זה מתבארים היטב דבריו הידועים של הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה". כלומר התפיסה הבסיסית בעניין התשובה צריכה להיות נעוצה בהרגשה שגורל העולם כולו מוטל על כתפיו של כל יחיד ויחיד. מעשיו של האדם הם הקובעים את גורלו ואת גורל העולם, ואין גורל זה ידוע ומתוכנן מראש. אדרבה, הבחירה החופשית שניתנה לאדם מכריחה שהדברים לא יהיו ידועים וגזורים. כל ההיסטוריה כולה היא תוצאה של מעשים שעשו בני האדם, והיא איננה תסריט ידוע שנכתב מראש.

למשל, מה הסיבה שירדו אבותינו למצרים? המהר"ל טוען שאחי יוסף מכרוהו למדיינים כדי שתתקיים הגזירה שעם ישראל יירד למצרים. אך אנו טוענים להיפך! הגזירה לא היתה ברורה ומוחלטת מראש, והיא לא הכריחה את מה שנעשה בפועל. ראיה ברורה לכך היא מניין 400 השנים שנאמרו בברית בין הבתרים לאברהם – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", מאימתי יש למנות את השנים הללו? רק בדיעבד, לאחר שיצאו ישראל ממצרים ניתן היה להבין ששנים אלה נמנות מהולדת יצחק, ולא מהירידה למצרים בפועל! גם המספר 430 מוזכר בתורה בעניין זה. הרמב"ן כותב שנוספו להם 30 שנים בגלל שחטאו, ורש"י כותב ששנים אלה נמנות מברית בין הבתרים. אבי מורי זצ"ל הסביר שעבודת הפרך בה עבדו 210 שנים היתה כה קשה עד שנדמה היה להם שכל שנה נמשכת שנתיים.

מכל מקום, דווקא מאותה הגזירה שנגזרה שיירדו למצרים אנו לומדים כי הדברים לא היו ידועים מראש באופן מוחלט, אלא היו נתונים לשינוי ולהתאמה בדיעבד, ותלויים במעשיהם של בני האדם.

כך בחר הקב"ה להנהיג את עולמו, בדרך של הסתר פנים, ואינו מתגלה לעולם בכל עת, ואינו מנהיג את העולם בהנהגה גלויה אלא בהנהגה מוסתרת. הנהגה מוסתרת זו מטרתה להביא את האדם לקחת אחריות על גורלו, ובעצם הסתר הפנים הוא זה שמביא לגילוי פנים הגדול, בו האדם רואה כיצד מעשיו מסתייעים על ידי הבורא המשגיח. הסתר הפנים קורא לאדם לקום ולפעול ולא להמתין שיקרה משהו פתאום, וכך ברא אלוקים את עולמו – "אשר ברא אלוקים לעשות". מכוח הבנה זו צריך האדם גם לדאוג לפרנסתו, ועליו אמרו חז"ל (ברכות ח ע"א): 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, שעליו נאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא'. כלומר, לא זו בלבד שנהנה בעולם הזה אלא בזה הוא מכין את עצמו לעולם הבא, כי הוא הבין את תפקידו בעולם הזה שצריך הוא לפעול כדי לזכות בשפע האלוקי.

רעיון זה מופיע גם באבות דרבי נתן (פרק יא): 'כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א-להיך'. על האדם מוטל לפעול והוא מצווה לעשות בעולם את מלאכתו.

רעיון זה טמון גם במאמר חז"ל במסכת יומא (סט ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא', אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גיבור'. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?".

גבורתו של הקב"ה היא שרואה מה עושים הגויים לביתו ושותק, ואינו מתערב ואינו מעניש, אלא מעביר את האחריות אל האדם. זוהי גבורתו. ומהו 'נורא'? שעם ישראל אינו מגיע לידי כליה, ח"ו, על אף עוצמת האויבים המבקשים את רעתו. מתוך הסתר הפנים הקב"ה מגן על עם ישראל. ואל תחשוב, חלילה, שעזב הקב"ה את עמו, שהרי עם ישראל חי וקיים, וממשיך לצמוח ולפרוח לעינינו.

העברת האחריות אל האדם דומה לאב המלמד את בנו הקטן ללכת. גם כאשר הבן מתנודד ועומד ליפול אין האב מסייע לו, אלא מניח לו לפעמים ליפול, על מנת שילמד ויידע ללכת בכוחות עצמו. רק כך יוכל הבן לעמוד על רגליו ולא יצטרך להישען על אביו תמיד. זוהי גבורה מצד האב, שכובש רחמיו ומניח לבנו לכאוב מעט על מנת שיתחזק ויגיע להישגים בעצמו.

מצאנו אם כן שלושה מימדים של מצות התשובה:

תשובה מטהרת, בה האדם עובד על מידותיו ועובר תהליך נפשי של עזיבת החטא.

תשובה מכפרת, בה לאחר עבודת הטהרה נמחלים לו עוונותיו.

ותשובה שהיא ההבנה בחשיבות אחריות האדם, והיא התשובה העיקרית.