בקשר לקשר - הארות על הקשר בין בנים לבנות

ה. עבודת ה' בכל כוחות החיים

לאחרונה פנו אליי תלמידים צדיקים משיעור ה, וביקשו להמשיך ללמוד בישיבה עוד שנה, שנתיים או שלוש שנים – לא ב"תכנית כולל", לא בתכנית הוראה ולא בכל תכנית אחרת, אלא לימוד שכל-כולו "לִשמהּ". הם ביקשו שאדאג להם לרב שילווה אותם בלימוד גמרא בעיון.

התרגשתי מרצונם להישאר באוהלה של תורה. השאיפה להידבק בתורה היא שאיפה נשגבה, וישנם כמה יחידי סגולה שנועדו ללמוד יומם וליל ולהשקיע את כל חייהם בתורה, אך יש לבחון היטב למי זה מתאים.

יש לזכור שהתורה היא תורת חיים. הראיתי לתלמידים היקרים את המשנה בפרקי אבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב, ב). הייתם בישיבה כמה שנים, אמרתי להם, וזה נפלא, זהו הבסיס, אבל יש שלב שבו צריך לצאת אל החיים. אדם אינו רשאי להקדיש את חייו רק ללימוד. הוא חייב להתחתן, לעבוד, לפרנס את משפחתו ולחיות חיים מאוזנים.

אין זה פשוט ללמוד תורה כל היום. אני חושב שקשה יותר ללמוד בישיבה מלהיות חייל בצבא. אנו לומדים כי אנו רואים בכך אידיאל ושליחות ומבינים את החשיבות ואת הכוח של חיי תורה. אנחנו גם יודעים שבזכות לימוד התורה אנחנו מתפתחים ומתגדלים ונעשים אנשים אחרים. אבל גם את הלימודים בישיבה אנו משלבים בפעילויות שעונות על צרכים נוספים של הגוף ושל הנשמה. הישיבה מכוונת לעבודת ה' בכל כוחות החיים, ולכן לצד הלימוד אנו יוצאים לפעמים לטיולים בארץ ישראל, מארגנים פעילויות ספורט, ובחור שיוצא בזמנו הפנוי לשחק במגרש יודע שהוא לא ייקרא לשיחת בירור…

יש זמנים שבהם צריך להיות בבית המדרש במאה אחוז – בלי פלאפון ובלי פסיכומטרי. לימוד תורה נטו. ויש זמן לדברים אחרים לפי הצרכים שלנו. כך האדם מרגיש שלם ומאושר. האושר הוא תוצאה של מענה לצרכים השונים של האדם, בגוף ובנשמה – עבודת ה' ביצר הטוב וביצר הרע.

וכפי שראינו בפרק הקודם, אחת הסִבות לכך ש"כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (יבמות סב, ב), היא שהאדם אינו שלם כל עוד הוא אינו יכול לממש את כל כוחות החיים. כשחיים על פי ההלכה ועובדים את ה' בשלמות, ברוחב ובכל הכוחות הנפלאים שנטע בנו הקב"ה, גם התורה שאנו לומדים מתברכת ומתגדלת.

ג. לחיצת יד לאישה

כפי שהדגשנו הכלל הבסיסי הוא שאסור לנגוע! כל נגיעה, לא רק חיבוק ונישוק, אסורה לפחות מדרבנן. את הכלל הזה צריך לזכור בכל עת. אחרי שכלל זה מופנם אפשר לדון בסוגים שונים של נגיעה.

מהו הדין לגבי לחיצת יד מטעמי נימוס? האם מותר ללחוץ יד לאישה המושיטה לנו את ידה לברכת שלום?

הנגיעה האסורה היא נגיעה של חיבה, נגיעה שמבטאת קרבה. לפעמים גם בנגיעות שלכאורה אין בהן שום דבר מסתתרת חיבה, ולכן רוב הרבנים פוסקים שאסור בכל מקרה להושיט יד לאישה.

המתירים אומרים שלחיצת יד אינה נחשבת "נגיעה" משום שאין בה כל חיבה, וכשאישה זרה מושיטה יד לשלום מותר ללחוץ את ידה מפאת כבודה. בלחיצת יד כזו אין שום חיבה.

כשאישה מושיטה לי יד אני לוחץ את ידה. זה עניין של כבוד, של אמירת שלום. אבל עם חברה זה שונה לגמרי. כשמדובר בחברה או בבחורה שאנו מכירים, גם הושטת יד אסורה בהחלט. ומדוע? כי הושטת היד הזו אינה סתם אמירת שלום. בלחיצת יד כזו יש חיבה. אפשר לחוש זאת באופן שבו מחזיקים את היד. יש אנשים שכל כך אוהבים אותי, שאחרי שהם אומרים לי שלום אני צריך להירגע מהכאב… יש דרכים רבות להביע חיבה בלחיצת יד, ואופנים שונים להניח יד אחת על רעותה. באמירת שלום פשוטה הלחיצה מהירה ועניינית, אבל בלחיצת יד לבחורה בת גילנו או לאישה שאנו עובדים אתה או נמצאים אתה בקשר מתמיד יש בוודאי העברת מסרים, ואין שום ספק שזה אסור.

את האיסור הזה לא כל כך קשה לכבד, כל עוד נמנעים באופן מוחלט. אם אדם מתחיל לנגוע קצת בבחורה זה נעשה מסובך יותר – מסובך לו ומסובך לה. הדמיונות מתחילים לפרוח, הרגשות מתעצמים, וכל מה שלמדנו בפרק על הונאת דברים הופך מוחשי ביותר.

לסיכום, איסור נגיעה הוא איסור ברור ומוחלט. אפשר להקל בלחיצת יד לנשים שלא מכירים, כמחווה של דרך ארץ. אבל לחיצת יד לבחורה שמכירים בוודאי אסורה, ואין לה שום היתר.

נוסיף כאן את איסור הייחוד. ייחוד של איש ואישה שאינם נשואים במקום סגור או מבודד אסור בהלכה באופן חד משמעי. יש כאן הבנה שבעצם הייחוד יש גם התייחדות של הלבבות, התייחדות שמערבת רגשות שיכולים להוביל במקרים קיצוניים לעבירה עצמה. בגלל חוסר הקפדה על איסור זה נכשלו אנשים מכובדים שוודאי לא תכננו לעבור על דיני תורה, והתקדמות חייהם נגדעה באיבה. לכן חשוב מאוד שמפגשים בין בנים לבנות לא יתקיימו בחשאי!