משמעות הקמת המדינה ויום העצמאות

א. מקור החיוב

החיוב להודות לה' יתברך נלמד משלושה מקורות מרכזיים בגמרא.

מקור א' – מסכת סנהדרין צד, א

מקור החיוב הראשון עוסק במלך חזקיהו – שלא אמר שירה על נס ההצלה מסנחריב מלך אשור שהגיע עד שערי ירושלים, ומשום כך לא נעשה משיח. הגמרא דורשת פסוק בישעיהו (ט, ו) הפותח במילים "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ". על פי הכתיב בפסוק, המילה "למרבה" כתובה במ"ם סופית – לםרבה. וזה לשון הגמרא:  

למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'. אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה – שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם.

חזקיהו היה מלך צדיק וטהור שדאג ללימוד התורה בכל ערי ישראל. שום דופי לא נמצא בו אלא נקודה אחת – שלא הודה לה' יתברך. מכאן נלמדים גודל החובה להודות לה' יתברך על הנסים וגודל העבירה שבהימנעות מכך. החמצנו גאולה שלמה כי לא אמרנו אז, במלכות חזקיהו, שירת הודיה לה'.

כדי להבין את חומרת היעדרותה של השירה עלינו לעיין תחילה בשתי טעויות בסיסיות שחובה להימנע מהן.

טעות אחת יסודה במחשבה שהאדם אינו נדרש לפעול אלא הקב"ה פועל במקומו. השוגים בטעות זו מביאים לראיה את הפסוק "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז, א), המעיד לתפיסתם שאין משמעות לפעולת האדם אלא רק לסייעתא דשמיא. אמנם צודקים הם שאם ה' לא ישמור על העיר לא יוכלו כל השומרים שבעולם להצילה, אך מפסוק זה אנו לומדים דבר נוסף: ה' שומר על העיר כאשר מגינים עליה גם שומרים בשר ודם – כמו שה' מסייע לבניו שבונים בית ואינו מוריד מן השמים בית בנוי. באותו אופן ה' מברך את התבואה רק אם האדם זורע ונותן דעת רק למי שלומד ועמל לקנות דעת. ה' נתן לנו את העולם לעבדו ולשמרו. האדם חייב להתחתן כדי להוליד ילדים, אחרת לא יהיה לברכת הלידות על מה לחול.

אפילו ביציאת מצרים, שהייתה כולה נסים גלויים, נדרשה השתתפות של האדם. משה רבנו נתבקש לנטות את ידו כדי להביא את המכות ולדבר אל בני ישראל וייסעו כדי שייבקע הים. יהושע נלחם בחירוף נפש במערכה על ירושת הארץ, וכמוהו כל השופטים, ושאול ודוד וכל מלכי ישראל. גם בפורים השתלבו הכוחות: העם כולו התפלל וצם, ובד בבד השתמשה אסתר בכל מיני תחבולות במטרה להפיל את המן, ובחנוכה נלחמו המכבים בחירוף נפש וספגו קרבנות רבים.

אשר על כן, המחשבה שאין להודות לה' אלא בשעה שהוא פועל במקום האדם מנוגדת לרצון ה' שברא את האדם כדי שהוא יפעל.

הטעות השנייה שיש להתרחק ממנה היא המחשבה שהכול מתבצע רק בזכות האדם. לדידם של בעלי הטעות הזו, הלוחמים במלחמת העצמאות עמדו על חייהם ונלחמו בעוז מתוך תחושה שאין להם עוד מה להפסיד אחרי השואה הנוראה – הם התגברו כאריות, לא פחדו מכלום והיו חכמים ונבונים יותר מן האויב – ובכוחם הרב הצליחו להכניע אותו. יש המרהיבים לטעון שהא-ל מת באושוויץ, ועל כן אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. מחשבה זו אינה אלא כפירה, ובעיקר עיוורון.

על שתי טעויות אלה התריעה התורה כבר לפני יותר מארבעת אלפים שנה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח, יז-יח).

אל תטעה לחשוב שאת כל החיל השגת רק בכוחך ובעוצם ידך, אלא הבן והפנם שה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. ועם זאת – אל תצפה שה' יעשה את החיל במקומך בעוד אתה יושב בטל. ה' הוא הנותן לך כוח כדי שאתה בעצמך תעשה חיל^[1]. 

בשירנו את שירת ההודיה ביום העצמאות אנו מודים לה' ומהללים אותו בקול גדול על הנסים והנפלאות הגלויים והנסתרים שעשה לנו – על העוצם ועל החיל שנתן לנו ועל הכוחות שנטע בקרבנו לנצח את אויבינו ולהקים מדינה בארצנו.

מקור ב' – מסכת מגילה יד, א

המקור השני עוסק בקביעת קריאת המגילה בפורים:

תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן? אי הכי הלל נמי נימא! – לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. (…) רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם (תהלים קי"ג) הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה, אלא הכא – הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן.

הגמרא מתמודדת עם השאלה היאך תיקנו לקרוא מגילה בפורים על אף שאין בכוחנו להמציא חגים חדשים. לדברי הגמרא אין זה חידוש כלל אלא היגיון פשוט שמקורו שווה לחיוב להודות לה' בפסח – ואף למעלה ממנו. שהרי בפסח היינו משועבדים, אך לא נעשה ניסיון להשמיד את האומה כולה, ואילו בפורים היינו בסכנת הכחדה, ועל כן החיוב גדול יותר.

אם כן, מדוע אין אומרים הלל בפורים ומסתפקים רק במקרא המגילה? בגמרא מופיעות שלוש תשובות: (א) אין אומרים הלל על נס שהתרחש בחוץ לארץ; (ב) קריאת המגילה בפורים כמוה כאמירת הלל; (ג) הואיל ובפורים עוד לא הגענו לעצמאות אין אנו יכולים עדיין להלל.

לפיכך – ביום העצמאות, היום שבו יצאנו לחירות ולעצמאות וזכינו לנסי נסים כאן בארץ, ודאי שיש לקרוא את ההלל, ואין זה חידוש כלל.

מקור ג' – מסכת פסחים קיז, א

המקור השלישי אינו מסתפק בקריאת הכיוון, אלא יש בו חיוב ברור לאמירת ההלל:

"והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".

חד וחלק. יש תקנה שמחייבת לומר את ההלל.

יש הטוענים שהחיוב הנלמד ממקור זה הוא לומר הלל רק בשנה שנגאלו ולא בכל שנה. רש"י בפירושו על אתר הודף טענה זו, ומדגיש שהחיוב לומר הלל על הגאולה שווה לחובת ההלל בחנוכה, כלומר חל מדי שנה בשנה: "ועל כל צרה שלא תבא עליהם – לישנא מעליא הוא דנקט, כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה".

טענה אחרת קובעת שאף שגמרא זו חשובה בפני עצמה, היא לא הובאה בפוסקים ולא נפסקה כלל להלכה.

תשובה לטענה זו מובאת בשו"ת "חיים שאל" של החיד"א. החיד"א דן בשאלה אם קהילה שנעשה לה נס מחויבת לומר הלל ביום הנס מדי שנה בשנה, ומביא דעות שחייבו אמירת הלל מכוח גמרא זו. ואולם החיד"א, על אף הסכמתו שצריך לציין את הנס בהודאה, התנגד לאמירת הלל, משום שלשיטתו יש לומר הלל רק כאשר נעשה נס לכלל ישראל. זו הסיבה, לדבריו, שגמרא זו לא הובאה בפוסקים, וזה לשונו:

איכו השתא ניחזי אנן על אמירת ההלל ביום משום נס הנעשה לקהל עדת ישראל אשר בעיר אחת אי שפיר דמי. ואני אענה כי הנה אמרינן בפסחים דף קי"ז ע"א הלל זה מי אמרו נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן, וכפ"ז היה נראה דשפיר נאה לתקן לומר הלל כשנעשה נס לקהל ישראל בעירם, ונביאים הראשונים כך תקנו. אמנם לבי מהסס טובא שלא ראיתי להרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו זה שיש לומר הלל כשהצבור נושעים מצרתם, ואם הדברים כפשטן הי' להם ללמדנו דין זה. ועלה על לבי לומר דאפשר דסברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דתקנת נביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא. אבל עתה כי הן בעון עם ישראל מפוזר ומפורד ואיתרחיש ניסא לקהל ישראל אשר בעיר אחת, בזה לא תקנו נביאים לומר הלל ומשו"ה השמיטוהו (שו"ת חיים שאל חלק ב, יא).

ראיתי בספרו של הרב אדרי^[2] שאפשר לראות בגמרא זו מעין הוראה למצבנו היום, שהרי מאז אירועי חנוכה ופורים לא חווה עם ישראל הצלה בסדר גודל לאומי, ומאז יצאנו לגלות לא זכינו לאירוע שכזה ששינה את פני ההיסטוריה היהודית ושם קץ לגלות. הקמת המדינה היא בלי כל ספק נס לכל עם ישראל שנכון וראוי לומר עליו את ההלל.

דברים אלו הובאו להלכה בדברי פוסקים רבים בלשון זה או אחר. כך כתוב בספר "קול מבשר" של הרב משולם ראטה (ח"א סימן כא), כך גם התבטא הרב הראשי לישראל הרב יצחק הלוי הרצוג, וכך פסקו הרב גורן ועוד רבים אחרים.