מבט פנימי לאלול תקיעת שופר וסדר העבודה

1. אלול: זמן לפרוץ את חומות העבר ולבחור מחדש
2. חודש אלול: תשובה, חיבור והתחדשות
3. יסודות האמונה בתפילת מוסף ראש השנה
4. תרועת השופר והעקידה: מסע מדין לרחמים והמלכת ה' בעולם
5. שיחת הכנה לסדר העבודה – אחריות הפרט על הכלל

אלול: זמן לפרוץ את חומות העבר
ולבחור מחדש

א.               תחנה חדשה – אלול כקריאה להתחלה

ב.               החופש לבחור: תובנותיו של הרמב"ם על גורל והשפעה

ג.                חודש אלול – עידן של בריאה מחדש

ד.               ה'מָן' – שיעור על בריאה יומית

ה.               סעודה שלישית ואלול – הכנה לימים חדשים

ו.                גדעון פרי – שיעור לחיים

ז.                אלול – הזדמנות לתקוע יתד גבוה יותר

ח.               בניית פרופיל חדש

א.      תחנה חדשה – אלול כקריאה להתחלה

איזו התרגשות, חודש אלול פותח שנה חדשה של נוכחות בבית השם, ימים שטרם נגע בהם איש, והלב מתמלא ציפייה.

בואו נתחיל ברמז קטן, אבל עמוק מאוד. השפת אמת (אלול תרמ"ב) מגלה לנו סוד: המילה אלול – השם של החודש הזה – מסתירה בתוכה מסר מיוחד. אם נלך מהסוף להתחלה, נקבל שתי מילים: "לו לא". רמז מסתורי, לא? מה פירושו? מה השפת אמת רוצה ללמד אותנו בזה?

ננסה לגלות, בעזרת השם, מה פשר הרמז הזה – ואיך הוא יכול לשנות לנו את כל המבט על חודש אלול.

לפני שנסביר זאת, עלינו ללמוד קטע נוסף של השפת אמת, בו הוא מגלה לנו סוד עמוק על חודש אלול, הוא כותב כך (אלול תרל"ד):

מנחה בשבת – עת רצון. וכן בחודש אלול – ימי רצון. והלא השי״ת אין בו שינוי, והוא למעלה מן הזמן. רק הפירוש – השינוי הוא בזמן. שיש עת רצון, שהזמן יכול לקבל הרצון והשפע מהנקודה שלמעלה מהזמן…

איזה מילים! הקב"ה – למעלה מן הזמן, לא משתנה. אבל הזמן עצמו משתנה. יש רגעים שהעולם נפתח, שהזמן הופך להיות שער – שער שמחבר אותנו למקום אינסופי, למה שלמעלה מהטבע.

אחד הרגעים האלו הוא הפרק האחרון של השבת, מנחה וסעודה שלישית. זה לא סתם עוד זמן. זה רגע נדיר בו הלב מתרכך. הנשמה שומעת קול עדין מבפנים, שרים ניגונים או שירים מעוררים, האוויר מתמלא תחושת ערגה וכיסופין, והרצון, או יותר נכון רצון הרצונות, מתעורר ופועל.

כך מגדירים חכמינו ז"ל את הזמן הזה (זוהר הקדוש פרשת יתרו, דף פח ע"ב):

בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדַן דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ, וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדּוּ בְּכֹלָּא [תרגום: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, נִמְצָא רְצוֹן הָרְצוֹנוֹת, וְהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ מְגַלֶּה רְצוֹנוֹ, וְכָל הַדִּינִים נִכְפִּים, וְנִמְצָא רָצוֹן וְשִׂמְחָה בַּכֹּל].

זמן זה נקרא "רַעֲוָא דְּרַעֲוִין" – רצון הרצונות. כי ברגע הזה מתעורר הרצון הפנימי, האמיתי. לא רצון של תאוות חולפות, אלא רצון לחיים אמיתיים, לקדושה, לקרבה רוחנית. לכן הנשמה מתרוממת וכוספת. כי לפני שמתחיל שבוע חדש – צריך לזכור מי אנחנו. לכן מתעורר הרצון הפנימי, כי כל השבוע יונק מהרגעים האחרונים של שבת.

אומר השפת אמת: כך בדיוק חודש אלול. אלול דומה לסעודה שלישית ארוכה. ארבעים יום שבהם הלב יכול להיפתח. ארבעים יום של ערגה, של כיסופים. לא בכפייה, לא מתוך פחד – אלא מתוך משיכה פנימית, מתוך געגוע. לפני שהשנה החדשה נכנסת, הקב"ה נותן לנו מתנה: זמן לעצור, לנשום, להיזכר מי אנחנו באמת, לבנות את הרצון שממנו תצמח כל השנה.

השאלה הגדולה: מה העבודה שלנו בחודש אלול?

הרב איתמר שוורץ מציע לנו מבט מרתק על חודש אלול – ואפילו על כל תקופה חדשה בחיים:

יש מי שרואה בכל תקופה חדשה – קו המשכי מהתקופה הקודמת. הכל נראה כמין מסלול מוכר, כמו מסלול של רכבת שממשיכה על הפסים בהם נסעה בשנה שעברה.

אם הוא מתחיל עכשיו שיעור א', הוא ממשיך את השמינית – כאילו אין הפתעה, כאילו אין תחנה חדשה בדרך. אם זה שיעור ב', הוא המשך של שיעור א'. כל צעד מחובר לקודם. גם אצל האברכים היקרים זה כך: למדתם "עירובין" ועכשיו אתם נכנסים ל"נידה"? זו לא התחלה חדשה – אלא לכאורה המשך טבעי, המשך הקו, המשך הסיפור שלכם בשנה הקודמת.

יש לגישה זו השלכה רחבה מאד. בעולם הפסיכולוגיה יש נטייה לומר: שבחירות מסוימות שהאדם בוחר – דווקא אותן ולא אחרות – נעשות בגלל העבר שלו. כל מה שקורה עכשיו, כל הרגל או נטייה, נתפס כתוצאה של אירועי עבר.

דמיינו תלמיד יושב לסדר גמרא. הוא מנסה להתרכז, אך אחרי חצי שעה כבר מתייאש. הפסיכולוגיה מסבירה: הדבר תלוי מן הסתם בעובדה שבשנה החולפת, הר"מ דיבר איתו בצורה קפדנית, אולי בילדותו הוא חווה חוסר עידוד. לכן עכשיו הוא לומד חצי שעה במקום שעה: יש בפיו תירוץ: "זה לא אני, זה ההוא מהדור הקודם!"

אחר מתרץ מדוע הוא נמנע מלימוד גמרא? כי מישהו פעם סיפר לו בבית כנסת: "בגמרא יש דברים קשים!" לכן קשה לו ללמוד.

לפי גישה פסיכולוגית זו, פעולות רבות, החלטות שונות, הן תוצאה של העבר, של חוויות שכבר התרחשו. ולכן, כדי להגיע לשורש הבעיה, מובילה גישה טיפולית זו לעיתים למסע אחורה בזמן, בחפירה עמוקה, לפתיחת פצעים ישנים שכבר נראים רחוקים – כאילו אנו צוללים לתוך ספר שכבר נכתב, מנסים לתקן חוויות שהשפיעו על ההווה שלנו. כל הקשיים, כל המאבקים וההרגלים, שזורים בזיכרונות שכבר התרחשו, ושעדיין נושאים איתם את חותמם. וכיוון שהעבר קובע את ההווה, אם נמצא את הסיבה – ניתן לשנות את התוצאה.

ב. החופש לבחור: תובנותיו של הרמב"ם על גורל והשפעה

הרעיון שהאדם אינו באמת בוחר, ושרבים מהחלטותיו או מעשיו נובעים אך ורק מהעבר שלו, אינו המצאה מודרנית. הרמב"ם כבר עסק בכך באופן מפורש, ואף שלל אותו נחרצות. בהלכות תשובה (פרק ה, הלכה ב) הוא כותב:

אֶל יַעֲבֹר בְּמַחְשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גּוֹלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע.

במילים פשוטות: לכל אדם יש חופש בחירה אמיתי ומוחלט – בין טוב לרע, בין מעשה טוב למעשה רע – ואין לכך קשר לאירועי עבר, לחוויות ילדות או ל"גורל" שנקבע מראש. הגישה הפסיכולוגית הנזכרת אינה נכונה. היא מבטאת חוסר חכמה, ומי שמחזיק בה מכונה על ידו "טיפשים". רבים מעם ישראל, מוסיף הוא, נופלים לטעות זו, ולכן כינה אותם "גולמי בני ישראל" – אנשים שעדיין לא עיצבו את תבונתם במלואה.

כדי להמחיש זאת, נדמיין אדם המבקש להצדיק את מעשיו: הוא מבצע טעות כלשהי ואומר לעצמו: "זה לא אשמתי, הכל משמיים".

לפי הרמב"ם, זהו תירוץ שמערער את העיקרון הבסיסי: האדם הוא היחיד שאחראי על הבחירות שלו. אין כוח עליון שמכריח אותו לבחור להיות רשע או צדיק, ואין אירוע מהעבר שמכתיב את הדרך – כל החלטה נולדת מתוך רצונו ומדעתו.

על כן ראה הרמב"ם צורך להבהיר חד משמעית:

אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם, אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל, אוֹ רַחְמָן אוֹ אַכְזָרִי, אוֹ כֵּילָי אוֹ שׁוֹעַ, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ, וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו, וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים….".

הוא קובע כי אין אדם שגורלו נגזר עליו מראש. כל אחד מאיתנו יכול לבחור את דרכו – להיות צדיק כמו משה רבנו, או רשע כמו ירבעם; חכם או כסיל; רחמן או אכזרי; קמצן או נדיב. אין כוח חיצוני שמכריח אותנו לבחור בדרך מסוימת, ואין אירוע מהעבר שמכתיב את מעשינו.

לפי הרמב"ם, גם חוויות העבר – כולל חוויות טראומטיות – אינן קובעות את מעשינו בהווה. נכון, כולנו נתקלים בקשיים, עוברים חוויות מאתגרות, אך אלו אינם גורמים שהכריעו את הבחירה שלנו. ההחלטה הסופית היא תמיד שלנו – נולדת מתוך חופש הבחירה שניתן לנו.

התלמיד שמתקשה בלימוד גמרא, אולי מצדיק את עצמו: "למה אני לא מצליח? כי בשנה שעברה הר"מ דרש ממני יתר על המידה, או כי בילדותי לא קיבלתי עידוד מספיק". אבל הרמב"ם היה אומר: כל זה אולי משפיע, אך אינו מחייב אותך. הבחירה ללמוד, להתמיד, לשפר – היא שלך בלבד.

הוא מבהיר זאת במילים חיות:

אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר: 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב', כְּלוֹמַר: אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רָע… וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה.

כלומר, אין כוח עליון שמכריח אדם להיות טוב או רע; כל אדם אחראי למעשיו. הרמב"ם רואה בכך עמוד יסודי של התורה ומצוותיה: האחריות היא שלנו, לא של מה שהיה ולא של מי שנכח בעברנו.

לפעמים ניתן לשמוע אדם שאומר, בקול מלא תחושה של חוסר אונים: "תקשיבו, כל מה שעברתי – כל הטראומות, כל החוויות הכואבות – מנהל אותי עכשיו. אתם לא יכולים לדרוש ממני דבר. מה אתם רוצים ממני? אני פשוט צריך לתקן את העבר, ואז אולי העתיד שלי יהיה שונה…"

מילים אלו משדרות מסר ברור: העבר הוא שליט מוחלט בחייו, וכל בחירה או פעולה בהווה תלויה בו.

אך כפי שמלמד הרמב"ם, הביטוי "הכל משמיים" בו אנשים משתמשים לעיתים קרובות כתירוץ להתנהגות לקויה, כאילו כוח עליון מחייב אותם לפעול כך או אחרת, והם עצמם אינם אחראיים כלל, אינו נכון כלל וכלל. ייחוס המעשים השליליים לרצון האל או לגורל הוא שגוי ממש. לכל אדם ניתן כוח בחירה מלא. אין כוח חיצוני שמכריח אותו לעשות טוב או רע – הבחירות שהוא מקבל הן שלו בלבד. לכן, כשאדם אומר "הכל מן השמים" כדי להצדיק מעשה לא טוב, הוא למעשה מתנער מאחריותו האישית, ומתעלם מהעיקרון היסודי של התורה: כל אחד אחראי למעשיו, כאן ועכשיו, ללא תלות בגורמים חיצוניים.

נחוץ להבהיר: הפסיכולוגים יכולים להציע עזרה רבה ומשמעותית, ואין כל רצון להכחיש את הערך או את היכולת של התמיכה שלהם. אין ספק שלחוויות העבר יש השפעה על האדם – הן מעצבות אותו ומספקות הקשר להבנה עצמית. עם זאת, השפעה זו אינה מכריעה את החלטותיו. הבחירה הסופית נשארת תמיד בידי האדם עצמו.

אין ספק, כי אדם החווה קשיים מסוימים עקב עברו נדרש להשקיע מאמץ רב יותר כדי לבחור בדרך הטובה, לעומת מי שלא חווה אירועים דומים. אך גם במצב כזה – אין שום כפייה, ואין הכרח; האפשרות לבחור נותרת תמיד בידיו.

לכן סיים הרמב"ם את דבריו בקביעה נוקבת:

וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה.

הוא מדגיש זאת כדי להצביע על טעותה של הדעה ההפוכה, המיוחסת ל"טיפשי אומות העולם" – הדוגל בדעה זו טועה מאד, כי היא שוללת את עיקרון הבחירה החופשית, שהוא יסוד מרכזי בתורה ובמצוותיה. אין תירוצים, אין גורל שמכריח אותנו – האחריות היא שלנו בלבד. הדעה ההפוכה, שאנו כבולים לעברנו, היא שגיאה טוטאלית, המתכחשת ליסוד הרצון החופשי.

ג. חודש אלול – עידן של בריאה מחדש

למה כל זה חשוב? כי זו המשמעות הגדולה של חודש אלול.

כוח הבחירה נתון בידינו, כמו מפתח אל עולם חדש שלא היה קיים קודם. כל יום הוא דף לבן, כל נשימה היא הזדמנות לברוא מציאות משלנו. אלול מזכיר לנו: מה שהיה – כבר עבר; אין לו שליטה על העתיד. כל רגע מחדש, כל מעשה קטן או גדול – הוא התחלה חדשה.

בחודש הזה יכול האדם לפרוץ מתוך העבר, לבחור מחדש, לפרוח ולצמוח. כמו הבריאה שהתחילה מחדש, כמו זרעים שנובטים באדמה אחרי סערה, וכמו עץ שמוציא עלים חדשים אחרי החורף, כך גם באלול, הלב והנפש מתעוררים להתחיל שוב מחדש.

אין תירוצים, העבר אינו קובע את מעשינו – האחריות היא שלנו. והאור שמאיר בחודש אלול הוא כאור ראשון בעולם חדש, שמזמין אותנו לגלות אפשרויות חדשות, לבחור דרכים אחרות, ולהכניס אור למהלך החיים שלנו.

כך מסביר הרב איתמר שוורץ: כל תקופה בחיים היא תקופה חדשה לגמרי, לא משנה מה היה. וזהו מה שאנו אומרים כל יום בברכת "יוצר אור", שהקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". לא רק כשבח על הבריאה המחודשת, אלא גם כקריאת השכמה. בכל יום אנחנו מוזמנים להרגיש את העולם כאילו הוא נברא זה עתה, ולהיות שותפים פעילים בבריאתו מחדש. לכן חודש אלול, שהוא תקופה חדשה, הוא הזמן המתאים לשנות כיוון, לצמוח ולהאיר, כאילו כל מה שהיה – מעולם לא התרחש – ועכשיו הכל מתחיל מחדש.

ד. ה'מָן' – שיעור על בריאה יומית

דמיינו את בני ישראל במדבר: בכל יום ירד מָן מהשמיים, תזונה לכל העם. אבל למה כל יום? למה לא להוריד שבוע שלם בבת אחת, לארוז בארגזי אחסון, ולחסוך את המאמץ של הליקוט?

הרב איתמר שוורץ מסביר לנו: המן לא נועד רק להאכיל את הגוף – הוא נועד ללמד גם את הנפש. כל יום, כשהם צריכים ללכת לאסוף את המן, הם מקבלים מסר ברור: כל יום הוא בריאה חדשה. כל יום מביא אתגר חדש, אפשרות חדשה, התחלה חדשה. לא מדובר רק על ארוחה – מדובר על הזדמנות להתחיל כל יום כאילו העולם נברא זה עתה.

כך גם בחיים שלנו: כמו בני ישראל במדבר, כל יום הוא הזדמנות לברוא מחדש את המציאות שלנו, לבחור מחדש. לבחור נכון. כל תקופה חדשה, מביאה עמה את האפשרות לחידוש, כאילו כל מה שהיה מעולם לא התרחש – והנה, יש לנו עוד הזדמנות לברוא עולם חדש.

המשמעות המעשית של כל זה עבורנו היא, שחודש זה, אלול, מזכיר לנו שאין שום חובה להמשיך אוטומטית את מה שהתרגלנו אליו בעבר. השנה הזו היא חדשה לגמרי – הזדמנות ליצור הרגלים חדשים, לחזק את מה שטוב, ולהפסיק מה שפשוט לא משרת אותי יותר. כל מה שהיה לא מחייב אותי – עכשיו אני יכול לבחור מחדש.

זה אומר שכל פעולה, מחשבה או דפוס ישן – אפשר להעריך אותו מחדש, ולבחור: האם אני רוצה להמשיך אותו או לא? כל העבר שלנו, כל מה שעשינו, כל מה שקרה בשנה שעברה, בחופש הגדול, בבין הזמנים, או אפילו בילדות שלנו. כל מה שהיה – כבר עבר.

זה חודש חדש, התחלה חדשה, דף לבן. עכשיו יש לנו אפשרות אמיתית לשנות הרגלים, לבחור מחדש, ולהכניס אור לחיים שלנו.

ה. סעודה שלישית ואלול – הכנה לימים חדשים

סעודה שלישית ברגעים האחרונים של השבת, היא לא רק ארוחה – היא רגע של התכנסות פנימית והתחברות לנשמה. היא מאפשרת לנו לעצור, לנשום, ולשיר שירי דבקות שמרוממים את הרוח. היא מעין סיום רוחני נעלה של השבת. היא נועדה לסייע לנו למקד את הרצונות ולהתכונן נכון לקראת השבוע החדש. ההשקעה בסעודה זו קובעת את הלך הרוח לכל הימים הבאים, ומכוונת אותו לכיוון חיובי וראוי.

באופן דומה, חודש אלול אינו רק חודש של סיום השנה; הוא זמן של התבוננות, סיכום, והבהרת המטרות שלנו. במקום לחכות לראש השנה כדי להתחיל בתשובה או בשינוי, אלול הוא הזדמנות אמיתית ומיידית. זה הרגע שבו אנו בודקים את מעשינו מהשנה שחלפה, שואלים את עצמנו מה אנחנו רוצים באמת, ומכינים את הקרקע לרוחניות ולמעשים טובים בשנה החדשה.

לא מתחילים את השנה החדשה כשהיא כבר כאן – אלא מכינים לה את הקרקע. בדיוק כפי שסעודה שלישית בונה את היסודות של השבוע החדש, כך אלול מאפשר לנו לבנות את השנה הבאה מתוך חיבור עמוק לרצון הפנימי ולכוונה נכונה. ההכנה היא לעיתים חשובה יותר מהאירוע עצמו, ובשקידה נכונה בחודש שלפני השנה החדשה, נוכל לצעוד בה בבטחון, ובהצלחה.

ו. גדעון פרי – שיעור לחיים

עוד מעט נחזור לרמזי אלול (אלול = לא לו) אבל לפני הסיום אני רוצה לספר על חבר יקר, כדי שדברי התורה שאנחנו אומרים כעת יהיו לעילוי נשמתו. שמו גדעון פרי, יהודי יקר שנרצח באכזריות במהלך בין הזמנים האחרון, כשהיה בעבודתו באזור התעשייה בקדומים. השם יקום דמו.

גדעון לא היה סתם שם בשבילי – הוא היה חבר קרוב, חבר מסלול בצבא. עברנו יחד את ההכשרה הארוכה, שמונה חודשים, ואחר כך עוד שלושה חודשים שלמים חלקנו חדר ברמת הגולן. היינו, איך אומרים, "נגזר עלינו" להיות יחד – ואני זכיתי בזה.

כשבאתי לנחם את משפחתו, אלמנתו אמרה לי: "איך קוראים לך?" אמרתי לה: יחזקאל. והיא ענתה: "אני מכירה אותך." הופתעתי – מעולם לא ראיתי אותה קודם. והיא אמרה: "לא, מהסיפורים… גדעון סיפר עליך". זה היה רגע שחיבר אותי לעבר, והבנתי כמה הזיכרון שלו ממשיך לחיות דרך דבריו.

וסיפרתי לה, וגם עכשיו אני רוצה לספר לכם, מוסר גדול שלמדתי ממנו – מוסר שאני חושב שיכול ללוות אותנו בחודש אלול.

כשגדעון הגיע לצבא, הוא נכנס לפלוגה עם זקן גדול, פאות ארוכות, ציציות בחוץ. היום זה כבר דבר שכיח יותר, אבל לפני עשרים שנה זה ממש בלט. רובנו הגענו מישיבות, אבל המראה שלו היה, איך לומר, "צעד אחד מעבר".

אמרתי לו פעם: "גידי, מה זה? איך אתה הולך ככה? אתה היחיד בפלוגה שנראה כך. זה נראה… קצת אובר".

והוא ענה לי תשובה שנחרטה בי: "תשמע, הגענו למקום חדש – צבא, אנשים שלא מכירים אותנו, לא כולם דתיים, גם בנות. אני רוצה שמהרגע הראשון כולם ידעו מי אני. אין תחליף לרושם ראשוני! אני רוצה כאן, מהתחלה, לקבוע את המקום שלי. אחר כך נראה איך מסתדרים עם זה".

איזו אמירה חזקה! במקום חדש, יש לך הזדמנות לתקוע יתד. ויתד – אם כבר תוקעים – עדיף לתקוע אותה גבוה יותר. אחר כך, איך להסתדר? כבר נלמד.

המסר הזה של גדעון ליווה אותי מאז: כשאתה מגיע לתקופה חדשה – בין אם זה לצבא, או לכל מקום אחר – יש לך הזדמנות להכריז במעשים: "זה המקום שלי, זה מי שאני, וכאן אני רוצה להיות."

וזה בדיוק מה שאפשר לקחת איתנו לחודש אלול. אלול הוא תקופה חדשה, התחלה חדשה. לא "נמשיך מה שהיה", אלא כמו גדעון – ננצל את הרושם הראשוני, את נקודת הפתיחה, כדי לתקוע יתד גבוהה יותר. אחר כך כבר נסתדר עם הדרך, אבל קודם כל נתחיל מלמעלה, עם אמירה ברורה של זהות, של שאיפה ושל מקום.

ז. אלול – הזדמנות לתקוע יתד גבוהה יותר

דיברנו על התחלה חדשה באלול. לפעמים אנחנו נכנסים לחודש הזה עם מחשבות: "השנה שעברה הייתי בקטגוריה מסוימת – כך למדתי, כך התנהגתי בעבודת המידות, כך בתפילה. כולם כבר מכירים אותי, אני נשאר באותה משבצת."

אבל זה בדיוק המסר של גדעון: מה פתאום? אלול מגיע – הנה הזדמנות לתקוע יתד חדשה, גבוהה יותר, בלי להיות כבולים למה שהיה שנה שעברה.

הרושם הראשוני הזה הוא מפתח, כמו שגדעון אמר, "קודם כל אני מתקדם, אחר כך נראה איך נסתדר עם זה". המשמעות היא – כשאתה מראה לקדוש ברוך הוא, לעצמך, ולאנשים סביבך, שאתה שואף להיות גבוה יותר, הוא מסייע! למה? כי אתה מראה רצון אמיתי. זו אמירה חזקה.

העיקר הוא לא רק החיצוניות – כפי שגדעון הראה עם הציציות והזקן, שעשו רושם בולט ולא שגרתי – אלא הכוונה הפנימית, הרצון למקם את עצמך קצת מעבר למה שנראה אפשרי.

וכך גם לנו, בחודש אלול הזה: כשאנחנו מגיעים למקום חדש, או מתחילים תקופה חדשה – בין אם בראש השנה, בין אם בחיים עצמם – זו ההזדמנות לתקוע יתד, לראות חזון, ולכוון גבוה יותר ממה שהיה לנו קודם. לא רק להמשיך, אלא להרים את עצמנו ולהתחיל מחדש, עם כוונה ומעשים שמראים על רצון אמיתי לגדול ולהתחדש.

ח. בניית פרופיל חדש

חוזרים לדברי השפת אמת: אלול – לא עם א', ולו עם ו'.

רמז זה מקורו בתהלים (מזמור ק):

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ; עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה; דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים, הוּא עָשָׂנוּ (ולא) [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

שימו לב: המילה "ולא" – כתיבתה שונה מהקריאה: הכתיב אומר "ולא אנחנו", הקרי אומר "ולו אנחנו". מה המשמעות?

השפת אמת מסביר: אם אנו בוחרים להיות בגדר "לא אנחנו" – לוותר על הגרסה הישנה שלנו, על הרצון האישי, על "אני הקודם" – התוצאה היא שדרוג רוחני למעמד של "לו אנחנו". כאשר אנו מוותרים על עצמנו לטובת רצונו של הקב"ה ושואפים להתקדם, אנו זוכים לזכות בשייכות אמיתית לו.

הרעיון הזה משתקף גם במילה אלול עצמה, שמכילה את שתי המילים "לו לא" – סימן לבחירה אמיתית לוותר על הישן, להתחדש, ולזכות בשייכות אמיתית להשם. וכך, אנו אומרים: "דעו כי ה' הוא האלוקים" לדעת שמי שמנהל את כל המציאות הוא הקב"ה. זה הרגע שבו ניתן להראות רצון אמיתי, לקבוע יתד חדשה, ולכוון גבוה יותר.

אלול נותן לנו הזדמנות להיות "לא אנחנו" בתחילה, ולזכות להיות "לו אנחנו" בסופו. לבחור בחיים חדשים, במעשים חדשים, בהתנהגות מחודשת, ולראות כל יום כעולם שנברא זה עתה.

זו אחת הסיבות שתקופת אלול מסתיימת בתפילת הנעילה, שבע פעמים אנו חוזרים על הזעקה הנצחית: "השם הוא האלוקים" – אותו פסוק של "ולו אנחנו עמו".

כדי להבין את עומק הדברים: הכוח האמיתי בכל המציאות שייך להשם בלבד. ברגע שמבינים זאת, מתאפשר לנו לבטל את הרצון שלנו, לוותר על ה"אני הקודם", ולהיות שייכים לו באמת – להיות חלק מהקדושה והכוונה העליונה של הקדוש ברוך הוא.

והמתנה הגדולה של חודש אלול היא בדיוק זו: הזדמנות לבנות פרופיל חדש. לפתוח דף חדש, להקים את עצמנו מחדש, לבחור ברצונות גבוהים יותר, להציב יתד חדשה, ולראות את השנה החדשה כעולם שנברא זה עתה.

נזכה, בעזרת השם, כולנו יחד, מתוך שמחה לרכוש פרופיל חדש, להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין, ולהודות להשם על הזכות והאפשרות הזו. שתהיה לנו שנה טובה, מלאה בחידוש, בריאה מחדש, ובשייכות אמיתית אליו.