חוברות אקטואליה

ו. מסקנתנו למעשה

ברור איפה, כפי שכתבנו בראש דברינו, שאין להרהר אחר פסיקתם של רבנים גדולים. עם זאת, ברור גם שאי אפשר לומר שרכישת פירות מתוצרת זו היא שביעית לכתחילה, כי לצורך כך נדרשים הקלות רבות בהלכה, אשר חלק מהן אמנם מתקבלות ממש על הדעת, אבל אחרות דחוקות יותר. אבל כאמור, כיון שזהו דין שכולו דרבנן, ויש שעת הדחק גדולה, אפשר לסמוך על פסיקה זו[7].

עוד אציין כי יש אומרים שרכישת פירות מאוצר בית דין מאפשרת לכל אדם מפגש עם מצוות השמיטה. ברם אני בעניי לא סבור כך, כי עיקר מהות השמיטה היא הפקר הפירות ואיסור הסחורה בהם. וגם אחר מציאת הפתרון ההלכתי שמונע את הכשלון באיסורים אלה, עדיין אין בכך מפגש עם השמיטה, כי הרכישה נראית כסחורה רגילה לכל דבר. ואין מפגש עם השמיטה אלא בשמירת קדושת הפירות שבבית, והזהירות מאיבודם. והגם שיש בשמירה זו חשיבות, ודאי אין זו המהות העיקרית של השמיטה.

היתרון הגדול שכן יש באוצר בית דין הוא, שאין בהם חשש מאיסור 'לא תחנם'[8]. וזו הסיבה מחמתה אישרו אותם רבנים את הפתרון של 'אוצר הארץ'. ניתן לראות בכך השתדלות וניסיון להקל על החיים במדינת היהודים, על פי מצוות התורה. שהרי לו יצויר והמדינה תאמץ את עקרונות 'אוצר בית דין', היא תוכל לשלם לשליחי בית דין מהכסף שלה, ולתבוע הוזלת מחירים לטובת הצרכנים, ובמיוחד למשפחות הגדולות ומעוטי היכולת, שיקבלו פירות בשנת השמיטה, במחיר נמוך.

אחר כל זה נראה כי אוצר בית דין הוא פיתרון הנצרך לציבור המבקש שלא לסמוך על היתר מכירה, וגם אינו מעונין לקנות מנכרי.

אבל אין בכך תועלת לציבור הרחב, כי ברור שהוא לא ישמור על קדושת הפירות. ולא זו בלבד, אלא שגם ייצוא סחורה לחו"ל אינו נפתר באמצעות אוצר בית דין, כי פירות אלו אסור להוציאם מהארץ לחו"ל, כנזכר לעיל מהרמב"ם. מה עוד, שלא התרנו בכך צריכת ירקות שגדלו בשביעית.

לכן עדיף לשווק לציבור הכללי תוצרת של היתר מכירה. ובודאי שיש צורך בפתרון זה של היתר מכירה.

למסקנה: המבקש לרכוש תוצרת מאוצר בית דין של אוצר הארץ, יש לו על מי לסמוך. אבל אין זה היתר עדיף על היתר מכירה.

ואני לכשעצמי, נותן עדיפות יתירה להיתר מכירה. כי אני חלק מכלל ישראל, וחשוב לי להשתמש בפיתרון שנועד לכלל הציבור. ואינני סבור כי יש בכך חשש 'לא תחנם', מאחר והמטרה היא חיזוק החקלאות היהודית.

[1]. הרשב"ש גם הוא הביאה להלכה (שו"ת הרשב"ש סימן רנח ד"ה ולענין" לדוגמא).

[2]. האריך בזה הרב יעקב אריאל, בתחומין כח, עמוד 303 והלאה.

[3]. עיין 'קטיף שביעית' (פרק ב אות ג).

שם הביא את השיטות המקילות, בשם החזון איש. הרב קוק עצמו כתב בפירוש שאי אפשר לעשות מלאכות להצלת הפירות, וזה לשונו ב'שבת הארץ' (פרק א הלכה ה) "זהו דווקא להעמיד האילן, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולה אסורה , שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה התורה שהפקירה את פירות שביעית לכל".

[4]. ר"ש על שביעית פרק ט משנה א.

[5]. עיין במאמרו של הרב זולדן, המובא באתר 'מכון התורה והארץ'.

[6]. לעניות דעתי, כשאין ברירה אחרת, ניתן לשווק תוצרת של אוצר בית דין. אבל היות שיש פתרון של תוצרת מהיתר מכירה, צריך, לכאורה, להנגיש לציבור תוצרת שבה ודאי לא ייכשל. ועיין בירושלמי מסכת מעשר שני (פרק ה סוף הלכה א) שיש מי שמחייב את בעל השדה לפדות פירות רבעי, כדי שאם יבוא גנב שקוטף פירות ללא רשות ואוכלם – אף שהוא גנב – ובלבד שיימנע ממכשול. ואף שחולקים על שיטה זו, כי אכן לא צריכים לדאוג לגזלנים, אבל לכתחילה ודאי ראוי למנוע כשלון. וזו בעיה שמפעילים מערכת כזו בחנויות הגדולות, כעין מעיין 2000. ואם אכן היו מייחדים את הסחורה של 'אוצר הארץ' רק למכולות של ישובים דתיים, או לחנויות של ריכוז דתי, לא היתה בעיה כזו.

[7]. עיין בספרי 'בעקבות המחבר' חלק א, שם הבאתי כי ההיתר לסמוך על עירוב בעיר נעשה ב צירוף שש הקלות הלכתיות, לכל הפחות.

[8]. עיין במאמרי על היתר מכירה, שם הארכתי להסביר היתר זה.