חוברות אקטואליה

2. חירות המחשבה

בפרשת לך לך מסופר על מלחמת "אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה" (בראשית יד, ט), על שבייתו של לוט במלחמה ועל הצלתו בידי אברהם אבינו. לאחר המלחמה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ומבטיח לו: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א). אברהם אבינו עונה בתגובה: "ה' אלוקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (שם, ב). מהי מהות תלונתו של אברהם על יורשו "דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר"?

רש"י מביא כמה פירושים ומסיים בדברי הגמרא כי המילה "דַּמֶּשֶׂק" היא נוטריקון – "שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (יומא כח, ב). כלומר, אברהם מתלונן כביכול שיורשו היחיד הוא האדם שמפיץ את תורתו ברמה המדויקת והמושלמת ביותר. איזו מן תלונה זו? יש לך תלמיד כל כך מושלם, שדולה מתורתך ומשקה ממנה לאחרים, ואתה מתלונן?!

התשובה לתמיהה היא שאיננו מחפשים אדם שחוזר בדיוק על דבריו של רבו. תלמיד שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים איננו תלמיד אמיתי. תלמיד אמיתי הוא תלמיד שיש לו אישיות משלו, תלמיד שמסוגל לבחור, תלמיד שמסוגל לחשוב. האחריות שלנו המחנכים איננה לומר "כזה ראה וקדש" אלא להיפך – עלינו להעניק לתלמידינו את ההבנה שמוטלת עליהם אחריות אישית לחשוב ולקבל החלטות.

בישיבתנו, ישיבת "היכל אליהו", לומדים תלמידים ישראליים ותלמידים צרפתיים, תלמידים מהצפון ותלמידים מהדרום, תלמידים שלמדו בישיבות תיכוניות ותלמידים ממקיפים דתיים, וגם גרי צדק שבאו לחסות באוהלה של תורה. המגוון עצום, ומדי שנה בשנה עלינו לשאול את עצמנו מהי הדרך הנכונה ביותר לילך בה. לפני כמה שנים פתחנו בישיבה מסלול "שילובים" – מסלול הסדר מקוצר של ארבע שנים, מתוכם שנתיים בצבא. המניע העיקרי לפתיחת המסלול היה ההבנה שבמציאות האמיתית מסלול ההסדר בן חמש השנים אינו מתאים לכולם, ושבמקרים רבים הוקדשה השנה החמישית בפועל ללימוד לבחינה הפסיכומטרית, לטיולים, לעבודות מזדמנות כליווי טיולים והדרכות שונות, ועוד כיוצא באלה.

בכל שנה נרשמים תלמידים חדשים לישיבה – אלה למסלול שילובים, אלה למסלול ההסדר, ובכל שנה לקראת הרישום אני נותן הוראה ברורה לכל הרבנים שלא להפעיל שום לחץ! גם אם כלפי חוץ תיראה הישיבה יוקרתית יותר ככל שירבו בה תלמידי ההסדר – ה"נראוּת" שלה תשתדרג – מבחינתי אין שום משמעות ל"נראות". אני מבקש את האמת! אם לבָחור מסוים מסלול ההסדר אינו מתאים, מוטב שלא יבחר בו.

הבחירה לעתים אינה פשוטה, ולפעמים קשה לתלמיד להחליט מהי הדרך הנכונה בעבורו. תלמיד שהתלבט קשות לאיזה מן המסלולים להירשם ביקש להתייעץ איתי. הסברתי לו בפרוטרוט את ההבדל בין שני המסלולים, והצגתי לפניו את כל הנתונים הדרושים לקבלת החלטה מושכלת. אך הוא המשיך ושאל: "מה מתאים לי"? אמרתי לו: "רק אתה יודע מה מתאים לך, אני ודאי לא יודע. אתה תחליט, אני לא אחליט במקומך"!

זכורני שתלמיד מסוים שלמד בישיבה עוד בשווייץ, והיום הוא רב ומחנך פה בארץ, התלבט בשלב כלשהו אם לעסוק בחינוך או ללכת בכיוון אחר. הוא היה אדם מוכשר מאוד, ובא להתייעץ עם אבא זצ"ל. אבא טפח קלות על ראשו ואמר לו: "הקב"ה נתן לך שכל – תחשוב ותחליט"! תפקידנו ללמד את תלמידינו לחשוב, לעבד ולקבל החלטות.

אחד מבניי היה במשבר גדול מאוד בהיותו כבן ארבע עשרה. יום אחד הוא ניגש אליי והודיע נחרצות כי כשיגיע לגיל שמונה עשרה הוא יזרוק את הכיפה. אמרתי לו כי הוא אינו צריך לחכות עד שיהיה בן שמונה עשרה, הוא יכול לזרוק אותה כבר עכשיו. הבהרתי לו כי הוא איננו דתי בשבילי ולמעני. אלו החיים שלו, וההחלטה אם להיות דתי אם לאו נתונה בידיו ולא בידי אף אחד אחר.

החובה לכבד את חירותו של האדם מבוססת על שתי אמונות חשובות:

א. אמונה באדם. אנו מאמינים שכל אדם נברא בצלם אלוקים – ובכל אחד מהתלמידים יש נשמה קדושה. אם נפגיש את תלמידינו עם היהדות בדרך אמיתית ונכונה וניתן להם חירות ועצמאות בבחירת דרכם, רוב הסיכויים שיבחרו בטוב.

ב. אמונה בתורה. אנו מאמינים שתורתנו היא האמת הנצחית, ועל כן כל מי שמסוגל לחשוב ולהביט נכוחה במציאות ימצא לבסוף את האמת בדרך התורה.

שתי האמונות הללו צריכות ללוות אותנו בדרך החינוך, בהבנה שהתלמיד איננו חפץ הנתון בידינו לעצב אותו כפי ראות עינינו אלא ישות עצמאית לגמרי. איננו מבקשים גילויי הערצה מצד תלמידינו כי אם אמון בעצמם ובכוחם לעצב את חייהם בדרך הנכונה.

אחד הר"מים שלימד בעבר בישיבה אמר לי פעם שחשוב מאוד שהתלמידים יעריצו את רבותיהם. נפרדתי מהר"מ הזה. הערצה היא דבר מסוכן, היא גורמת לאדם לאבד את הבלמים הטבעיים שלו. אינני רוצה שיעריצו אותי, אני רוצה שהאדם שהוא תלמידי יהיה בן חורין, שלא יצטרך אותי. אם יש לו שאלה בהלכה או התלבטות כלשהי אשמח בוודאי לעזור לו, לחשוב איתו, לכוון, לתת תשובה – אך לא לחשוב במקומו. שאלות צצות כל הזמן, אך כשמתעוררות שאלות מהותיות על דרך החיים שאינן מתמצות רק בידע, האדם מוכרח לקבל אחריות ולשקול בעצמו מה נכון ומתאים לאישיותו ולמהותו. החינוך לקבלת אחריות נעוץ באמון שאנו נותנים בתלמידינו. ככל שניתן בהם יותר אמון, כך הם יגדלו להיות אנשים עצמאיים יותר ובעלי בחירה חופשית.

הישיבה בשווייץ כללה בתוכה גם ישיבה תיכונית, ואבא זצ"ל נתן לתלמידים יד חופשית בהמון תחומים. בעיניי זה היה חופש מוגזם, ואני הייתי "האיש הרע" שניסה לרסן קצת את התלמידים… פעם שאלו את אבא איך הוא מסוגל לתת כל כך הרבה אמון בנערים הצעירים והשובבים הללו, ואבא ענה: "אם לא אאמין בהם כשהם נמצאים לידי, איך אאמין בהם כשיהיו במרחק שלושת אלפים קילומטר ממני"?! 

הצורך להעניק עצמאות וחירות מחשבתית אינו מצטמצם רק לשנות בית הספר, הוא בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. לדוגמה, במהלך השנים פנו אליי זוגות רבים בשאלות הקשורות ב"תכנון המשפחה" ובבקשת היתר הלכתי למניעת היריון. בהתחלה הלכתי בדרכו של הרב מרדכי אליהו, המורה לתת היתר לשישה חודשים ולחדש אותו לפי הצורך לשישה חודשים נוספים. לאחר זמן מה הרגשתי שאינני יכול להמשיך בדרך זו, כי היא כרוכה בפגיעה בפרטיותם של בני הזוג ובהתערבות מיותרת בעניינים שבינו לבינה. מדוע עליי לדרוש מבני זוג לחשוף לפניי את התנהלות חייהם? הלוא מתן ההיתר או דחייתו תהיה תמיד נגזרת של השאלה מדוע הם מבקשים להימנע מהיריון נוסף בשלב זה של חייהם. אם הם יאמרו שהם אינם מסוגלים להביא עוד ילדים בתקופה מסוימת בחייהם, שלא מתאים להם מבחינה זוגית, מבחינה בריאותית או מכל סיבה אחרת – ניתן את ההיתר בקלות. ואם הם יאמרו שהכול בסדר ב"ה, שהם מתפרנסים ברווח ובריאותם תקינה אבל סתם "לא בא להם" – התשובה תהיה כנראה שונה. אז כשזוג בא להתייעץ איתי ואני מתיר לו לדחות היריון, אני מסביר בקצרה שאם הם יתלבטו בהמשך לאן פניהם מועדות הם אינם צריכים לבוא לבקש היתר מחדש. הם אנשים עצמאיים, ואם יש להם שאלה הם מסוגלים לחשוב ולהחליט יחד. בני הזוג יודעים הכי טוב אם הם יכולים או לא, ומסוגלים להחליט על כך בעצמם. כשגדרי המצווה ברורים ומובנים לבני הזוג אין שום סיבה שרב יחליט בעבורם, כי זו תהא פגיעה באוטונומיה המהותית שלהם.