סימן תע"ב – דיני הסיבה וארבע כוסות, ובו ט"ז סעיפים

סימן זה דן בשתי מצוות דרבנן החלות בליל הסדר, שתיית ארבע כוסות יין, והסבה. התקנה לשתות כוסות נעשתה כדי לזכור את ארבע שלבי גאולת ישראל ממצרים. השלב הראשון "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (שמות ו ו), בו שוחררנו מן הצער שבשעבודם האכזרי של המצרים. השלב השני, בו נסתיימה העבדות, כתוב בפסוק "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם". השלב השלישי, בו יצאנו ממצרים בפועל, נאמר בפסוק "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים". והשלב הרביעי, בו ניתנה תורה כתוב בפסוק וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים" (שם).

המצוה השניה מדרבנן היא ההסבה בליל הסדר. לא סמכו מצוה זו על פסוק, אלא על העובדה שבעבר, היתה צורת האכילה שונה מצורתה כיום. שאז הסבו בני החורין על מיטה באכילתם, בגוף מוטה שמאלה, וזו דרך אכילה נוחה מאד. לכן בערב זה, בו חרותנו נחגגת, ראוי שנסב כולנו בנוחות ותחושת חרות.

שתיהן קשורות זו בזו, כי מטרתן היא המחשת החירות.

בתחילת הסימן עוסק המחבר במצות ההסיבה, השייכת לכמה מצוות היום. ובסיומו במצות ארבע כוסות. פרטי דינים אלה יוסברו בסימן זה.

סעיף א

^איהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך; ^בואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו (א), ^גאבל לא יאמר קידוש עד שתחשך (ב).

^אברייתא פסחים קט ע"א וכפרוש רש"י. ^בברייתא שם. ^גמשנה שם צט ע"א וכמו שכתב התרומת הדשן.

• בשביל התינוקות שלא ישנו – אחת המצוות המרכזיות של הסדר היא לעורר ענין אצל הילדים בסיפור ניסי יציאת מצרים, כנאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג). על כן צריך למהר ולהתחיל את הסדר ככל הניתן.
• עד שתחשך – בכל השבתות מותר להקדים את הסעודה, ולהתחיל באכילתה מבעוד יום, אחר קבלת שבת. אבל ליל הסדר שונה, כי בזמן בית המקדש, צלו את קרבן הפסח, ואכלוהו דווקא בלילה, כפי שצווינו וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב ח), וגם זמנם של שאר מצוות הסדר הוא דוקא בלילה.

הכוס הראשון מארבע הכוסות הוא הקידוש, ובו מתחילים את הסדר, לכן אין לקדש לפני הלילה. אמנם אפשר להתפלל ערבית לפני הלילה, כמו בכל שבת.

סעיף ב

^דיסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו (ג), ^הויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות (ד). הגה: ואפילו עני שאין לו כרים, ישב על הספסל (ה) (מרדכי ריש פרק ערבי פסחים).

^דטור. ^המשנה שם צט ע"ב.

• בכלים נאים כפי כחו – לכבוד החג.
• בהסיבה דרך חירות – עיקר החיוב להסב הוא באכילת המצה, הן הנאכלת בברכת "על אכילת מצה", הן המשמשת ל"כורך", והן האפיקומן. כמו כן, חובה להסב בשתיית ארבעת הכוסות.
• ישב על הספסל – ולא כמנהגו בשגרה, שיושב על הרצפה עקב דוחקו הגדול. כי על אף עוניו, עליו להתעלות ולהודות לה' על גאולת העם כולו. וגם, אם היה נותר במצרים, היה גורלו מר אף יותר משל עתה.

סעיף ג

^וכשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו (ו). (ואין חילוק בין אטר לאחר (ז)) (טור בשם רש"י ות"ה סימן קל"ו).

^ושם בגמרא קח ע"א.

• על שמאלו – כך הסבו ואכלו בנוחות, כי בשכיבה על הגב או על הבטן, אין האכילה נוחה. והמסב על צד ימין, מסתכן בחנק, כי אז האוכל חודר בנקל לקנה הנשימה.
• בין אטר לאחר – כי גם הוושט של האיטר בצד שמאל.

סעיף ד

^זאשה אינה צריכה הסיבה (ח). אלא אם כן היא חשובה (ט). הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (י) (מרדכי ריש פ' ע"פ ורבינו ירוחם), אך לא נהגו להסב (יא) כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב (יב) (דברי עצמו).

^זשם.

• אינה צריכה הסיבה – כי בזמנם לא היו רגילות נשים להסב, על כן היתה ההסיבה זרה להם.
• חשובה – אצלה היתה ההסבה דבר שבשגרה.
• מיקרי חשובות – כבר בזמן רמ"א ניתן מקום של כבוד לנשים, והם הסבו כגברים. גם נשים ספרדיות נוהגות להסב[1].
• לא נהגו להסב – גם גברים גם נשים.
• אין להסב – לדעתו, כיון שכל השנה איננו רגילים להסב, ובזמננו היא איננה פעולה נוחה, לכן היא גם אינה מסמלת תחושת חירות. ובכל זאת לכתחילה עדיין צריך להסב[2], כי זה יזכיר לנו את חובת ההודאה לה', על הוצאתנו מעבדות לחירות. ומי שההסבה אינה נוחה לו, יכול כמובן לסמוך על דברי הרמ"א, שהיום לא נוהגים להסב. אמנם גם אלו יוודאו שישיבתם תהא על כסא נוח

כיום, אין מסבים כבעבר, על מיטה. אלא מניחים כרית בצד שמאל של המושב, עליה נשענים.

סעיף ה

^חבן אצל אביו צריך הסיבה, ^טאפילו הוא רבו מובהק (יג). ^יתלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה (יד), ^כאפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן יתן לו רבו רשות (טו). ^לותלמיד חכם מופלג בדורו, אף על פי שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה (טז). (ודווקא כשאוכלין על שלחן אחד, אבל אם אוכל על שלחן בפני עצמו (יז) צריך להסב).

^חשם. ^טתוספות הרא"ש. ^ישם בגמרא. ^כהרא"ש והמרדכי מדקדוק סוגיות הגמרא. ^לתרומת הדשן.

• אפילו הוא רבו מובהק – כי דרכו של האב למחול על כבודו, כדי שבנו יקיים את המצוות כראוי.
• אינו צריך הסיבה – כי התורה מחייבת לכבד את הרב[3], והמיסב בפני רבו, הרי זו כעין חוצפה.
• יתן לו רבו רשות – וכך ראוי לעשות. כי בזה יקיים גם מצות הסיבה, וגם מצות כבוד לרבו, שכן לא היסב אלא בהסכמת רבו.

בזמננו, גם בכל השנה אין כל כך תחושת יראה מן הרב, והרבנים מקיימים בעצמם "רב שמחל על כבודו כבודו מחול", כי קירוב הנפשות בדורינו נצרך מאי פעם. אמנם כמו בכל דבר, אין להגזים, כי בלתי אפשרי ללמד תלמיד שלא מתנהג בכבוד ודרך ארץ.

• ואינו צריך הסיבה – כי המופלג בדורו מוגדר כרבן של כל ישראל.
• שלחן בפני עצמו – בתקופה שנהגו להסב, היו שהגישו את המאכלים על שלחן אישי, אותו קרבו סמוך למיטת ההסבה, וממנו אכל הסועד.

סעיף ו

^מהשמש (יח) צריך הסיבה (יט).

^משם בגמרא בעיא ונפשטא וכן הסכמת הפוסקים.

• השמש – מלצר המשמש את האורחים.
• צריך הסיבה – דינו ככל ישראל. ואינו דומה לתלמיד לפני רבו, המחויב בכבוד רבו מחמת התורה שלימדו ושמביאו לעולם הבא.

סעיף ז

^נכל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא (כ), וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. הגה: ויש אומרים דבזמן הזה, דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה (כא) (אגודה פרק ע"פ).  ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות (כב); אבל בשני כוסות ראשונות, יחזור וישתה בלא ברכה (מנהגים), וכן באכילת מצה (כג). ולכתחלה יסב כל הסעודה (כד). (מהרי"ב).

^נהרא"ש שם מדיוק לשון הגמרא, וכתב הרמב"ם בשעת אכילת כזית מצה, וכן כתבו שאר פוסקים, ובהגהות כתבו וכן כזית אפיקומן.

• לא יצא – משמעות דברי המחבר שכלל לא קיים חובתו, כי חכמים תקנו צורה מסוימת למצוה, ואם לא עשאה כתקנה, יחזור ויקיימה בברכה.

אמנם למעשה אין מברכים, כי סומכים על הפוסקים שנתנו משמעות אחרת ל"לא יצא", והסבירו, שלא קיים את חובת ההסיבה. לכן יחזור ויסב באכילה ובשתיה, אבל לא יברך שוב, כי כבר קיים חובתו באכילה ושתיה[4].

• שבדיעבד יצא בלא הסיבה – ואף על פי שאינו חייב לקיים שוב את המצוה, רשאי הוא לשוב ולעשותה כתקנה, אם רוצה בכך.
• כמוסיף על הכוסות – בין כוס ראשון לשני יש היתר לשתות, ואינו מברך אם היה בדעתו לחזור ולשתות, לכן אין שתייתו נראית כהוספה על הכוסות[5]. גם אחר כוס שני מותר לשתות, כי הוא בא בתחילת סעודה, ובסעודה עצמה הרי מותר לשתות, לכן אפשר לשתות שוב ולהסב. אבל אחר כוס שלישי אסור לשתות, כמבואר בסימן תעט, מחשש שישתכר ולא יגמור את ההגדה, לכן אם ישוב וישתה, כדי להסב, זה נראה כמוסיף על הכוסות. וגם אחרי כוס רביעי אסור לשתות, כמבואר בסימן תפא, ואם ישתה עוד, ויברך, ייראה כמוסיף על הכוסות. אמנם אם נשאר יין בכוסו, ישתה עוד קצת בהסבה. כל זה דעת הרמ"א והוא מנהג בני אשכנז. אמנם למנהג הספרדים, חוזר ושותה בהסבה בכל ארבעת הכוסות.
• וכן באכילת מצה – חוזר ואוכל בהסבה אבל ללא ברכה[6].
• יסב כל הסעודה – וכן באמירת ההגדה, מלבד בעת אכילת המרור, וזה מוסכם על המחבר[7].

סעיף ח

^סצריך לשתות ד' כוסות על הסדר (כה), ואם שתאן ^עזה אחר זה שלא כסדר, לא יצא .

^סשם בגמרא קח ע"ב. ^עכן פירש הרא"ש ושאר פוסקים.

• על הסדר – כל כוס נקבע וסודר יחד עם אחת ממצוות הסדר. הכוס הראשון נסדר עם מצות הקידוש. הכוס השני נקבע במצות ההגדה. הכוס השלישי סודר עם מצות ברכת המזון, והכוס הרביעי במצות ההלל.

סעיף ט

^פ(כו) שיעור הכוס, רביעית (כז) לאחר שימזגנו (כח) (אם רוצה למזגו (כט)), וישתה כולו או רובו (ל). ^צואם יש בו הרבה רביעיות, שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו (לא). ^קויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות (לב). (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים (לג)) (ב"י בשם רוקח).

^פשם בגמרא. ^צכל בו וארחות חיים. ^קהרמב"ן ומהר"ר שם טוב.

• הקדמה לסעיף – בזמנם היינות היו מאוד חזקים וכדי לשתותם נהגו להוסיף שלש מנות מים למנה אחת של יין. בימינו היינות ראויים לשתות איך שהם, ואין צריכים מזיגה.
• רביעית – שמונים ושש (86) מ"ל.
• שימזגנו – יין תקופתם היה, כאמור, חזק מאד, ולאחר ערבוב שלושת רבעי (3/4) מים בכוס, נעשה נח לשתיה.
• אם רוצה למזגו – גם בתקופתם היה מי ששתאו למרות חוזקו, וכיום שנחלש ודאי ניתן לשתותו ללא תוספת מים.
• כולו או רובו – אף שגודל הכוס צריך להחזיק רביעית, אין חובה לשתות אלא רוב רביעית. וגם כאשר הכוס מכיל יותר מרביעית, יצא ידי חובה אף שלא שתה את רוב הכוס. אמנם בכוס רביעי צריך לשתות דוקא רביעית שלם, כי לולי כן, לא יוכל לברך ברכה אחרונה[8].
• כמנין רביעיות שבו – אין חובה שהכוס יוצב לפני כל אחד, אבל כל אחד חייב בשתיית רוב רביעית לפחות.
• מחזיק כמה רביעיות – דעה זו סבורה, שכל אחד צריך להעמיד כוס לפניו. למעשה אפשר לסמוך על הדעה הראשונה, אם כי לכתחילה מומלץ לקחת כוס שאינה מכילה כמות גדולה מאוד של יין.
• שלא בהפסק גדול בנתיים – לכתחילה יש לשתותו בזמן קצר כנדרש לשתיית רביעית[9], כי לדעת המחבר, אין לברך ברכה אחרונה אלא באופן זה. אמנם כיון שארבע כוסות היא מצוה דרבנן, ניתן להקל ולסמוך על השיטה הסוברת שיוצאים גם אם שתו במשך זמן הנדרש לאכילת פרס, כלומר במשך שש דקות[10].

סעיף י

^רמי שאינו שותה יין מפני שמזיקו (לד), או שונאו (לה), צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות (לו).

^רהרשב"א בתשובה מהא דנדרים מט ע"ב ומהירושלמי.

• מפני שמזיקו – אין הכוונה שמזיק לו בצורה חמורה, כגון נפילה למשכב, אלא שהשתיה גורמת לו צער, כגון כאב ראש[11].
• או שונאו – חשוב לדעת, שניתן לקיים את המצוה לכתחילה גם עם מיץ ענבים.
• ארבע כוסות – ולאכילת מצה, שהיא מצוה מן התורה (בעיקר כזית אחד, כפי שנסביר בסימן הבא, בעזרת השם). אמנם אדם אלרגי לגלוטן, או שמצטער הרבה גם באכילת מצה, פטור ממצוות מצה.

סעיף יא

^שמצוה לחזור אחר יין אדום (לז), (אם אין הלבן משובח ממנו (לח)) (טור).

^שטור בשם הירושלמי פרק ג' דשקלים.

• יין אדום – אין זו חובה אלא מצוה מן המובחר, כי בירושלמי[12] למדו מהפסוק אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם (משלי כג לא) שדווקא יין אדום נקרא יין[13]. ואף שאין הלכה כשיטה זו, מומלץ לנהוג כמותה לכתחילה.
• משובח ממנו – כדי לכבד את המצוה, ראוי לקיימה בדבר החביב ביותר על האדם, וזה הידור גדול מיין אדום. אמנם נראה, שלדעת המחבר, אם היין האדום טוב גם הוא, ראוי להקדימו, אף שהלבן משובח ממנו.

סעיף יב

^תיוצאים ביין מבושל (לט) ובקונדיטון (מ).

^תשם בשם הירושלמי.

• ביין מבושל – אף שרמתו פחותה מיין לא מבושל. וביין מפוסטר, כל שכן שיוצאים, כי הפסטור, שהוא חימום היין ללא רתיחה, אינו פוגע באיכות היין.
• ובקונדיטון – זה יין שהוסיפו בו דבש ופלפלין כדי לשבחו.

סעיף יג

^אאפילו עני המתפרנס מן הצדקה ^בימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו (מא) בשביל יין  לארבע כוסות (מב).

^אמשנה פסחים צט ע"ב. ^בכפרוש הרשב"ם שם.

• ישכיר עצמו – כלומר יעבוד תמורת שכר.
• יין לארבע כוסות – ואם במצוה דרבנן נדרש האדם להתאמץ כך, כל שכן שבשאר מצוות התורה יש להתאמץ בקיומם.

סעיף יד

^גגם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה (מג).

^גשם קח ע"ב.

• באותו לילה – אף שהיו צריכות להפטר מן המצה, כי זו מצוה שהזמן גרמא, עם זאת חוייבו, כי גם הנשים ניצלו ממצרים, כמו הגברים, וכן מחמת שחיוב המצה נכתב עם איסור החמץ, לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ וגו' תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת[14], מכאן למדו חכמים שהנאסרים באכילת חמץ, מחויבים במצה, ובשאר מצוות הסדר.

סעיף טו

^דתינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו (מד). הגה: ואין ליקח כוס שפיו צר כעין קלו"ג גלא"ז (מה), מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד (מו) (מהרי"ב). ובכוס של ברכת המזון בלאו הכי אין לוקחים אותו, ועיין לעיל סימן קפ"ג סעיף ד' בהגה (מז), וכן הכוס של קידוש, ועיין לעיל סימן רע"א סעיף י' (מח) (ב"י).

^דהרא"ש שם ובתשובה והמרדכי.

• כוסו לפניו – כי בערב זה עיקר המצוה היא חינוך הילדים, והעברת חווית היציאה מדור לדור. לכן ינתן לו כוס לשתות כמלא לוגמיו שלו.
• קלוג גלא"ז – כעין בקבוק שפיו צר.
• שלא יוכל לשתות רביעית כאחד – כפי שראינו, ששתיית רוב הכוס צריכה להמשך כזמן שתיית רביעית. אמנם אם אין לו כלי אחר, ישתמש בו.
• לעיל סימן קפ"ג סעיף ד' בהגה – שם מבואר, כי אין לקחת כלי זה לזימון, כי צריך להביט ביין בעת הברכה, ובכלי זה אי אפשר להביט ביין. אמנם כל זה הוא חומרא לכתחילה, והמחבר לא הביאה. טעם הנהגה זו הוא, כי צריך לחבר וליצור קשר בין הברכה לחפץ עליו מברכים[15].
• לעיל סימן רע"א סעיף י' – בו מבואר כי יש להביט ביין בעת קידוש, על כן אין לקדש על יין בבקבוק, כי פיו צר.

סעיף טז

^המצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו (מט).

^הברייתא שם קח ע"ב.

• כדי שיראו שינוי וישאלו – בתורה כתוב וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שמות יג ח). מכאן למדו חכמים שהחינוך עומד במרכז הלילה, ועל כן נתנו עצה לסייע בערנות הילדים ומיקוד תשומת לבם בסיפור היציאה.

דין הסיבה וארבע כוסות (תעב)

• יש לערוך את השולחן מבעוד יום ולהתחיל את הסדר מיד בתחילת הלילה (א).
• אין לקדש לפני תחילת הלילה (א).
• יסדר שולחנו יפה, ויעמיד בו כלים נאים כפי יכולתו (ב).
• יש להסב בשתיית ארבעת הכוסות, באכילת מצה, בכורך, ובאפיקומן [ד].
• היום נהוג להסב על כרית המונחת בצד שמאל של המושב, עליה נשענים [יב].
• גם נשים חייבות להסב (ד).
• יש מבני אשכנז שלא נהגו להסב, אבל עדיין צריכים לשבת על כיסא נוח (ד) [יב].
• כל מי שצריך הסבה ולא היסב, יחזור על המצוה בהסבה, אבל ללא ברכה. ולמנהג אשכנז, בכוס שלישי ורביעי לא יחזור וישתה.
• יש מצוה מדרבנן לשתות ארבע כוסות בסדר הפסח. כוס ראשון לקידוש. כוס שני בתום אמירת ההגדה. כוס שלישי בתום ברכת המזון. והרביעי בתום ההלל.
• שיעור הכוס, יכיל לכל הפחות רביעית, שהוא כ 86 מ"ל. וישתה ממנו לכל הפחות 44 מ"ל, וישתה זאת ברצף (ט) [כז].
• גם מי שאינו אוהב לשתות יין, או שנגרם לו מכך כאב מסוים, ישתה את ארבע הכוסות (י).
• מי שהיין מזיק לו בצורה חמורה, פטור משתיית ארבע כוסות [לד].
• השותה יין מבושל, מפוסטר (יב) או מיץ ענבים לארבע כוסות מקיים את המצוה [לה].
• האלרגי לגלוטן, פטור ממצות אכילת מצה [לו].
•  
• יש עדיפות ליין אדום (יא). ולדעת הרמ"א, רק כאשר הלבן אינו משובח ממנו (יא).
• יש להכין כוס יין או מיץ ענבים גם עבור הילדים (טז).

[1] חזון עובדיה הגדה של פסח עמוד קכ.

[2] כפי שמוכרח דעתו בסעיף ז.

[3] לומדים זאת מן הפסוק "את ה' א-להיך תירא" (דברים ו, יג), וכפי שדרש רבי עקיבא, שהמילה המיותרת "את", באה לרבות יראה בפני תלמידי חכמים (פסחים כב, ב).

[4] לדעה זו, נתקנה הברכה על עיקר המצוה, ולא על ההסיבה. וכיון שיצא ידי חובת אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות, אין לברך שוב. והרב עובדיה יוסף כתב שזו גם דעת המחבר (שו"ת חזון עובדיה כרך ב עמוד תשסב).

[5] יש שכתבו שכיום, כיון שלא נהוג לשתות בין כוס ראשון לכוס שני, אם שתה כוס ראשון ולא היסב, לא יחזור וישתה בהסבה.

[6] הבנה זו בדברי הרמ"א מוכיחה כי דעת המחבר היתה שהחוזר ואוכל בהסבה, צריך לשוב ולברך, כפי שכתבנו, ואולם הרמ"א חולק עליו.

[7] כפי שמשמע מלשונו בסעיף ב.

[8] כמבואר בסימן קצ סעיף ג.

[9] שער הציון סימן רי ס"ק יא פירש ששיעור הזמן לשתיית רביעית היינו כדרך שתיית בני אדם, שאיו שותהו בבת אחת, כי אם בשתי פעמים, שהוא מדת דרך ארץ כמבואר בסימן קע ס"ח.

[10] הרבה דעות יש בשיעור זה. הרב יצחק יוסף כתב, בקיצור שלחן ערוך שלו (מהדורת תשסז סימן תעה סעיף ז), שהוא בין שש לשבע וחצי דקות. דין זה מובא בבית יוסף בשם הרוקח. ומה מאד מפליא הדבר, שהמחבר לא הביא דין זה כאן בשלחן ערוך, כמו כן יש להתפלא מדוע לא כתב בסימן רי, בדין ברכה אחרונה, שחיוב ברכה אחרונה באכילה נוגע רק למקרה בו אכל את הכזית באכילת פרס, ובשתיה, כששתה בכדי שתיית רביעית. ולא הביאו אלא בהלכות יום כיפור (או"ח תרי"ב ס"י), באמרו שאין אדם מתחייב אלא אחר שאכל כזית בכדי אכילת פרס, ושתה מלוא לוגמיו בזמן שתיית רביעית.

וכדי ליישב קושי זה, היה נראה לי לומר שצירוף ההפסקות נתחדש דווקא לאיסור, אבל בברכת הנהנין, מה אכפת לנו כמה זמן נמשכה הנאתו, הרי העיקר הוא שיודה  על הנאתו.

אמנם כל הפוסקים כתבו כפי שכתבתי בפנים, שהמחבר סבור כך גם בנוגע לחיוב ברכה אחרונה. על כן אין לזוז מדבריהם הקדושים. ויתכן שמרן לא הביא דין זה בסימן קי, ולא בסימן זה, כי משך זמן זה הוא הזמן הנצרך לכל אדם האוכל כזית, וכך גם השתיה, שהרי מלא לוגמיו היא כמות קטנה מאוד, ודרך העולם לשתותו ברצף, ומתוך שהיה פשוט, לכן לא הביא זאת המחבר. ובכל זאת, עדיין צריך עיון, כי במשקה חם שותים בלגימות ולא ברצף, אם כן מדוע לא כתב שבאופן זה אינו מברך ברכה אחרונה. לכן עדיין צריך עיון.

[11] משנה ברורה ס"ק לה. כי אפילו בקיום מצות עשה מן התורה אין על האדם לאבד ממון רב לקיומה, כנפסק בשולחן ערוך (סימן תרנו סעיף א), כל שכן שלא נדרש ממנו להביא עצמו לחולי, וכל שכן למצוה דרבנן. ואמנם במקור הדין בתלמוד (נדרים מט, ב) הובא סיפור על רבנים שסבלו לאורך חודשים אחר שתיית הכוסות בליל הסדר. אבל התנהגותם מוגדרת מידת חסידות, ולא למדו מהם אלא שגם כאשר קיום המצוה אינו נוח כל כך, ואין בו הנאה אלא צער מסוים, עדיין יש להתאמץ ולקיים את המצוה.

[12] שקלים דף ח ע"ב.

[13] וגם יש לזה מקור בתלמוד בבלי, על פי פירוש אחד בגמרא (בבא בתרא צז:).

[14] דברים טז, ג.

[15] דומה הדבר לדין החזקת המאכל ביד, בעת ברכת הנהנין (או"ח סימן רמו, ד), וגם בברכת המצוות אוחזים את חפץ המצוה ביד, כדי להסמיך את הברכה למעשה המצווה ככל האפשר, וכבטוי ההלכתי המוכר "עובר לעשייתן, לא עובר דעובר" (או"ח סימן כה, ח).